המשבר הכלכלי המתמשך שפוקד את ענף התקשורת החליש את העיתונות ופגע ביכולתן של המערכות להכתיב אג'נדה עצמאית. הכוח שאיבדו העיתונאים לא התנדף אל האוויר – הוא נדד אל מושאי הסיקור החזקים ואל תעשיית הפרסום ויחסי-הציבור, שהפכו מגורמי תיווך לקובעי סדר היום. המדיה החברתית הנחיתה מהלומה נוספת על העיתונות: כעת הקהל יכול לקבל את החומר ישירות מן המקור. כבר לא חייבים לחכות לעיתונאי שישקול אם המסר התורן חשוב או לא, ואם ראוי למרוח עליו שכבות של פרשנות עצמאית וביקורת.

עבור המערכות העיתונאיות, יצירה ושימור של סדר יום עצמאי הפכה למשימה מאתגרת במיוחד. ובכל זאת, יש עיתונאים ומערכות שמצליחים – באופן קבוע, או בהבלחות – לשחות נגד שטף המידע הבלתי פוסק, ולהטות את הזרימה גם לכיוונים אחרים, חשובים ומעניינים יותר.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם 24 כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים, הסיקור החדשותי והמגזיני. הפרק הראשון עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרקים הבאים יעסקו בטקטיקות לביצוע ראיונות מורכבים, עצות אופרטיביות ועקרוניות להגנה על מדליפים ועוד. הפרק הזה, השלישי במספר, עוסק בייצור סדר יום עצמאי.

המטורגט מספר אחת

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": קשה מאוד לקבוע סדר יום עצמאי. אנחנו כל הזמן נמצאים באיזה מין סדר יום שמוכתב לנו על-ידי גופים מאוד-מאוד חזקים. יש הרבה סוכני שקר, ומבחינתם אין יעד יותר טוב מקניית הסוכן היחיד שתפקידו לומר את האמת. חלומו של הצד השני הוא שיחסי-הציבור שלו יולבנו ויהפכו להיות אמירה של סוכני האמת. לכן אתה, כעיתונאי, המטורגט מספר אחת.

מבחינת סוכני השקר, אין יעד יותר טוב מקניית הסוכן היחיד שתפקידו לומר את האמת. חלומו של הצד השני הוא שיחסי-הציבור שלו יולבנו ויהפכו להיות אמירה של סוכני האמת. לכן אתה, כעיתונאי, המטורגט מספר אחת

לשכת ראש הממשלה יכולה להפיץ מסר כלשהו – ומיד תראה את כל חברי-הכנסת והשרים חוזרים על זה, המסר יידחף פתאום לכל מקום, ובמקביל יצוץ מכל מיני מקומות מידע בנושא. אם תישאר במקום ותגיד "רגע-רגע, לא-לא, שנייה, עצרו", אתה עלול לאחר לנשף. "מה זה? הנושא הזה הפך להיות הנושא הכי חם, איך זה שאנחנו לא מתייחסים?", ישאלו במערכת.

בתחום הזה, הייתי מציע משהו שהכרתי בתקופה שהייתי בצבא, במודיעין. לאו דווקא גוף שאני הייתי בו. "איפכא מסתברא" ("יחידת הבקרה" באמ"ן; מ"פ וי"ע). גוף שהוקם כלקח אחרי מלחמת יום כיפור והקונספציות המפורסמות שכשלו וקרסו, גוף ביקורתי שכל תפקידו הוא למצוא סתירות או לכפור באג'נדה ובתפיסות שמציגים לפניו. אומרים שלא תהיה מלחמה? הוא חייב לנסות להגיד דווקא בכוח את ההפך. זה מעודד חשיבה ביקורתית.

בישיבות מערכת הרבה פעמים נוצרות דינמיקות קבוצתיות, ומישהו דומיננטי משתלט על הדיון. לפעמים צריך להיות זה שכופר בעיקר ואומר "רגע רגע רגע, למה זה? אני לא בטוח, אני לא משוכנע". זאת הדרך היחידה, בטח ובטח כשאנחנו מדברים על התחום הפוליטי ועל הספינים והכוחות והלחצים האדירים שמופעלים על כל מערכות התקשורת בארץ.

לא להירדם, ולחפור

גל גבאי, מפקדת קורס הכתבים של גלי-צה"ל ומגישת "יומן הצהריים": כמפקדת קורס הכתבים של גלי-צה"ל, השאלה הראשונה שאני שואלת היא מה הדבר הכי חשוב בארגז הכללים של העיתונאי. אחד אומר "סקרנות", אחר אומר "כושר התבטאות", שלישי אומר "אינטליגנציה". ואני אומרת שהכלי הכי חשוב הוא צניעות. היכולת לקחת בחשבון שמה שאנחנו רואים זה רק החלק החשוף של המציאות, ושיש לנו אלף נקודות עיוורון.

דובר רע יוצר עיתונאי טוב. דובר טוב מרדים עיתונאים: הוא מעמיד מולם את המידע שהוא מעוניין לפרסם, ולא מאפשר להם לקבל תמונה פנורמית של המציאות. מה שקורה בסופו של דבר הוא שהשיח והעיסוק העיתונאי מתרכזים סביב האינטרסנטים שמשחקים על המגרש

ברגע שאנחנו מודעים לזה, ויש לנו יותר סימני שאלה מסימני קריאה – אנחנו יכולים לחקור ולחפור, וסביר להניח שנספר סיפורים יותר משמעותיים ופחות טריוויאליים, ונגלה יותר ויותר חלקים מהמציאות.

דובר רע יוצר עיתונאי טוב. דובר טוב מרדים עיתונאים: הוא מעמיד מולם את המידע שהוא מעוניין לפרסם, ולא מאפשר להם לקבל תמונה פנורמית של המציאות. מה שקורה בסופו של דבר הוא שהשיח והעיסוק העיתונאי מתרכזים סביב האינטרסנטים שמשחקים על המגרש – ולא נשארים לעיתונאים מספיק משאבים כדי לייצר מבט של 360 מעלות. ופה נכנסים לתמונה העורכים, שצריכים להכווין את העיתונאים לחפש את מה שלא מונגש להם, לחשוב רחב יותר, ולשאול מה אנחנו לא רואים.

רוב העיתונאים הטובים שאני מכירה הם אוטודידקטים, מולטי-דיסציפלינריים, יודעים ללמוד ומהר ובהמון תחומים. העיתונאים הפחות טובים הם יהירים, מדושנים, זחוחים, עצלים וכבר יודעים הכל. יש להם רק סימני קריאה. זה חוסר אינטגריטי בעיני. כעיתונאי אתה חייב להחזיק קליידוסקופ שאתה כל הזמן מסובב ומסובב – לראות את כל התנאים, כל הצורות, ולעקוב אחרי ההשתנות שלהן. להבין שהם-הם המבשרים של השינויים החברתיים והתרבותיים והמהפכניים הכי משמעותיים בכל דור ודור. לפני החוקרים, לפני האמנים, לפני המוזיקאים.

רוב העיתונאים הטובים שאני מכירה הם אוטודידקטים, מולטי-דיסציפלינריים, יודעים ללמוד ומהר ובהמון תחומים. העיתונאים הפחות טובים הם יהירים, מדושנים, זחוחים, עצלים וכבר יודעים הכל

אבל אנחנו לא שם. עיתונאים היום נשחקים עד דק. המקצוע שלנו הולך ונחלש, וההיתכנות הכלכלית שלו עומדת בסימן שאלה גדול. כוחות פוליטיים וכלכליים עשו שמות במקצוע היפהפה הזה. אנשים לא מבינים שבלי עיתונות אין חירות – נקודה. בדיוק כמו שבתקופת המקרא לא היתה חירות בלי הנביאים. בלי האנשים שעומדים ומתצפתים ומהדהדים.

המשוואה שאני משרטטת תמיד היא עיתונות חופשית = אזרח מיודע = אזרח בוחר = אדם חופשי. אם אתה רוצה להיות חופשי, הבחירה צריכה להיות בידך. וכדי באמת לבחור אתה צריך לדעת. ואיך תדע, אם המידע לא נגיש לך? בשביל זה אתה צריך את העיתונאי.

אתה לא צריך אותו כדי לדווח לך מתאונה בכביש 6. את זה כל עובר אורח יכול לעשות. מי ייתן לך את הקונטקסט של מדיניות תכנון הכבישים בישראל, התקציבים, משרד התחבורה? מי יגיד שאולי זה לא מחדל, אלא מדיניות ששומרת על המעמדות כמו שהם? אולי מישהו לא רוצה מוביליות, עם תחבורה שמחברת את הפריפריה למרכז? העיתונאי הוא הגורם שתפקידו לשאול את השאלות האלה, לערער, וכל הזמן להטריד את התפיסות המקובלות. להפריד, ולהפוך ולחשוב – ככה מגלים דברים.

להתנתק מהטרפת

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: התקשורת היום שרויה במן טרפת. אני, לדוגמה, עובדת באינטרנט, ובאתרי האינטרנט אם הכותרת הראשית נמצאת בדף הבית יותר מדי זמן ולא מתחלפת – זה כאילו אסון. המערכות צריכות לנשום עמוק ולהירגע מהרדיפה אחרי כותרות מתחלפות.

המערכות צריכות לנשום עמוק ולהירגע מהרדיפה אחרי כותרות מתחלפות. לא יקרה כלום אם הכותרת תישאר עוד שעה או שעתיים. הרדיפה אחרי סיפור חדש כל שעתיים עושה רע לכולנו

לא יקרה כלום אם הכותרת תישאר עוד שעה או שעתיים – רוב האנשים גם ככה פותחים את כל האפליקציות או האתרים במקביל, ובודקים מה התעדכן. הרדיפה אחרי סיפור חדש כל שעתיים עושה רע לכולנו. זה תקף גם למהדורות. לא יקרה כלום אם בתקופת בחירות, הכותרת הראשונה של המהדורה לא בהכרח תהיה קשורה לפוליטיקה. אנחנו חיים במדינה מספיק משוגעת, שקורים בה מספיק דברים, ומותר לקחת צעד אחורה.

קחו למשל את השאלה האם מישהו מדליף מידע פנימי מתוך מפלגת כחול-לבן. צריך לנשום עמוק ולשאול האם זה באמת סיפור שיכול לפתוח מהדורות במשך שלושה ימים ברציפות. בכל מפלגה יש מדליפים, במשטרה יש מדליפים, במערכת המשפט גם – זה קורה בכל מקום. הסיפור הזה הוא דוגמה למשהו שנופח מעבר לכל פרופורציה.

לעמוד בפיתוי

יאנה פבזנר, כתבת תחקירים במגזין סוף השבוע של mako: פעם אחת התקשר אלי מי שהיה אז הדובר של אורן חזן, והציע לי לעשות עליו כתבה. הסכמתי, למרות שאורן חזן הוא לא אדם שהייתי רוצה בחברתו – בלשון המעטה. אבל מבחינה מקצועית, הנחתי שהוא ייתן לי מלא צבע וכותרות. בדיעבד הבנתי שנתתי במה לאדם שאין לו באמת מה לומר, אדם שהוא קוריוז, שלא ראוי לבמה הזאת – והוא גם לא באמת מעניין. אבל זה פיתוי גדול, ולעתים אנחנו לא עומדים בו – להביא כותרת, קוראים וקליקים. למרות שמבחינה עיתונאית, ערכית או מוסרית לא הבאת כלום.

להתעקש על מחלקות תחקירים

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": צריך לעשות אבחנה בין מערכת מיינסטרימית, של כלי התקשורת הגדולים, לעומת מערכת קטנה ועצמאית דוגמת "המקום הכי חם בגיהנום". במערכת עצמאית, עם מספר עובדים מצומצם, אי-אפשר לסקר את כל הנושאים. לכן, מלכתחילה הנושאים מוגבלים – ואנחנו מפרסמים את מה שחשוב לנו.

הבעיה מתחילה מקשרי הון-שלטון-עיתון. אנחנו מדינה קטנה, ויש פה קשרים חזקים. העיתונות תלויה בבעלי ההון, וכל עוד אי-אפשר לנתק את הקשר הזה, הסיקור אף פעם לא יהיה נקי

כלי התקשורת הגדולים, לעומת זאת, מחויבים לתת סיקור מקיף של החדשות. מה שהם צריכים לעשות בעיני הוא להחזיק, במקביל למערכת שמספקת את האייטמים החדשותיים היומיים, מחלקות גדולות של עיתונאים שנותנים את הערך המוסף החשוב לקוראים – תחקירים, כתבות רוחב מעניינות – כדי לצאת מהעמדה הדיווחית השוטפת.

ככל שיש לעיתון יותר עיתונאים שעוסקים בכתבות רוחב, העיתון יכול לתת תמונה יותר מלאה. אבל לצערי כלי התקשורת נתונים במצב כלכלי לא קל, שגורם לשני דברים – גם עומס גדול על עיתונאים, שלא מאפשר להם להתפנות לכתבות מעמיקות, גם צמצומים, שהביאו לכך שבכל העיתונים כבר לא מחזיקים הרבה עיתונאים חוקרים אמיתיים ונשכניים וביקורתיים, וגם בעלי כלי התקשורת פחות רוצים להשקיע במחלקות כאלה, שעושות כאב ראש ולא כל-כך מכניסות כסף.

הבעיה מתחילה מקשרי הון-שלטון-עיתון. אנחנו מדינה קטנה, ויש פה קשרים חזקים. קחו למשל את קשת, שמוחזקת על-ידי משפחת ורטהיים ויצחק תשובה. הם מחזיקים גם בחצי מהמשק הישראלי – החברה למשקאות קלים, בנק מזרחי-טפחות. איזה אינטרס יכול להיות לקשת לעשות תחקיר מעמיק על הקמעונאיות הגדולות, או על הבנק? באופן טבעי זה לא הגיוני. העיתונות תלויה בבעלי ההון, וכל עוד אי-אפשר לנתק את הקשר הזה, הסיקור אף פעם לא יהיה נקי.

להפסיק להדהד

יאסר עוקבי, כתב "מעריב" בדרום ולענייני ערבים: בתחום הפוליטי, סדר היום נקבע על-ידי הפוליטיקאים, והעיתונאים נגררים אחריהם. איך פותרים את זה? לי יש דעה ברורה, ואני יודע שהיא לא ממש מקובלת: להפסיק לרדוף אחרי הפייסבוקים והטוויטרים שלהם, ולגרום להם להפסיק לנהל אותנו.

כשמערכת מתעלמת מפוליטיקאי, היא מלמדת אותו לכבד את העיתונאים ולחזור לפנות אליהם בצורה ישירה. ואם בכל זאת מתבססים על פרסומים במדיה חברתית – חשוב להביא קונטרה, את הצד השני, או מידע נוסף שמספק את התמונה המלאה.

לשנות את התמהיל

תומר אביטל, עיתונאי במיזם העיתונות העצמאי "שקוף": מערכת עיתונאית צריכה לדאוג לכך שהרוב המוחלט של הדיווחים יהיו יוזמה שלה, במקום לרקוד לחליל הפוליטיקאים והגופים העוצמתיים שמחזיקים יחצנים. ב"שקוף" למשל, כמעט כל החומר שלנו הוא כזה שישבנו וחשבנו מה כדאי לבדוק. אנחנו מפרסמים כתבות, תחקירים וטורי דעה בלי שאף אחד לחש לנו באוזן.

זה גם מה שאנחנו מנסים לעשות עם השקיפות – יכולנו כל היום להיות כמו תוכים, ללכת למסיבות עיתונאים שאין בהן שאלות ולרטווט את כל המשפטים מבקשי ה"תשומי" של הפוליטיקאים, אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מחליטים בעצמנו איזה כתבות ובדיקות ליזום, ואם פוליטיקאי מסוים מכניס משהו לסדר היום, ואנחנו בכל זאת רוצים לסקר את זה – נייצר קונטקסט עצמאי. אסור לסקר מסר כפי שהוא, בלי קונטקסט. זה חוטא לקוראים.

לטפח מקורות לא-קונבנציונליים

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: לעשות עבודה. תמיד לעשות עבודה. כתב צבאי שמסתמך בעבודתו על דובר צה"ל והחומרים שהוא מקבל ממנו צריך לייצר לעצמו במקביל או במקום זה מקורות עצמאיים, להיפגש עם אנשים שהם לאו דווקא מהמיינסטרים, לא לחפש את המידע מתחת לפנס – אלא מסביב לאלומת האור.

אחרי שיצא לך שם של מישהו שלא הולך יד ביד עם המערכת הצבאית, או כל מערכת ממסדית לענייננו, כשכבר יודעים שאתה עיתונאי עם גישה ביקורתית – אנשים מתחילים לפנות אליך בעצמם

הכי פשוט זה לעבוד עם הודעות הדובר – של צה"ל או של מערכת הביטחון, או של הפוליטיקאים. זה לא רק הכי קל, אלא לפעמים גם הכי מתבקש לכאורה – כי בסופו של דבר אלה האנשים שאתה גם תלוי בהם כמקורות לסיפורים אחרים, בשוטף. אבל מנגד, אם תבחר בדרך הקשה יותר ותייצר לעצמך את מקורות המידע, לא תצטרך להיות תלוי, או שתהיה תלוי במידה מאוד מועטה, במקורות בעלי עניין.

בהתחלה זה באמת מאוד-מאוד קשה: אתה צריך לרכוש את אמונם של אנשים שאמנם יש להם איזשהו אינטרס לדבר, אבל לא תמיד הם מודעים לו, וכמעט תמיד הם גם יכולים להיפגע אם ידברו. צריך גם ללמוד לרחרח מאיפה המידע יכול להגיע, ולהשתמש באינטואיציה עיתונאית. למשל, אנשים שפרשו או שעומדים לפרוש בחמת זעם או עם בטן מלאה מהמערכת הצבאית הם פוטנציאל שכזה.

אחרי שיצא לך שם של מישהו שלא הולך יד ביד עם המערכת הצבאית, או כל מערכת ממסדית לענייננו, כשכבר יודעים שאתה עיתונאי עם גישה ביקורתית – אנשים מתחילים לפנות אליך בעצמם, כי הם רואים בך מישהו שלא מתיישר מיד עם המידע והחומרים שהוא מקבל מהצבא, ממשרד הבריאות או הפנים וכן הלאה. כשאתה מגיע למצב הזה, והוא מגיע אחרי עבודה קשה מאוד, זה הופך את ההגעה למידע לטיפה יותר פשוטה. זה עדיין לא פשוט, אבל זה תורם.

האחריות של העורך

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי וכתב ב"מוסף הארץ": מי שתפקידם לבצע את התבוננות-העל הם העורכים. במשך שנים עבדתי כעורך וככתב, ולמדתי שבני אדם, מטבעם, נוטים לעתים להיות עצלנים. גם עיתונאים הם בני אדם, וגם הם לפעמים מתפשרים, מקלים על עצמם ובוחרים לטפל בסיפורים הקרובים אליהם, או באלו שהגיעו אליהם ללא מאמץ. העורך צריך לזהות את הרגישויות האלה. במובן הזה, תפקידו הוא לא רק להתמודד עם שטף המידע – אלא גם להבין את המערכת החברתית, הנפשית ולפעמים גם האידיאולוגית של הכתב, ולאזן ביניהם.

כל סוג של אקטיביזם חשוד בעיני. מטבעו, הוא מסנוור. הדרך להימנע מזה היא לא להיות דוגמטי. זאת אולי מילת המפתח. לשקול מחדש את העובדות כל הזמן, לזהות את האינטרסים, לבחון ולערער על האמיתות ותפיסות העולם שלך

כצרכן תקשורת, אני רואה הרבה מערכות שזה לא קורה בהן. אני מזהה הרבה מקומות שבהם תפיסת העולם והאג'נדה של הכתב נכנסת לסיקור ותופסת מקום מרכזי, לעתים על חשבון העובדות או האמת.

הלהט האידיאולוגי של עיתונאים מסוימים כל-כך גדול, שהם מאבדים את היכולת לבצע סיקור הוגן – וזאת בהנחה שכבר ויתרנו על הדרישה ל"אובייקטיביות". זה קורה לא רק בסיקור התחום הפוליטי. במובן הזה, כל סוג של אקטיביזם חשוד בעיני. מטבעו, הוא מסנוור. הדרך להימנע מזה היא לא להיות דוגמטי. זאת אולי מילת המפתח. כל הזמן לשקול מחדש את העובדות, לזהות את האינטרסים, לבחון ולערער על האמיתות ותפיסות העולם שלך.

ליזום פרויקטים

קרן צוריאל-הררי, חוקרת בעמותת מעוז, לשעבר כתבת ב"מוסף כלכליסט": הרבה פעמים קורים בחוץ המון דברים – נאומים, ציוצים, סיורים, הוא אמר וההוא הגיב והשלישי טינף וכו'. במקום להיגרר אחריהם, עיתון צריך להחליט מה סדר היום שלו, מה מגיע לקוראים שלו לקרוא ובמה עליו לטפל תקשורתית עבורם. לשמחתי, למדתי את זה מהניסיון ב"כלכליסט", שהוא באמת עיתון שהחליט מה סדר היום שלו ובמידה רבה הכתיב סדר יום ציבורי בנושא יוקר המחיה, הדיור וההלוואות.

זה לא עניין של משאבים, זה עניין של תשומת לב. להסתכל על העולם ולהחליט מה הדבר החשוב, הדבר הבוער, הדבר שעליו חשוב להשפיע. אחת הדרכים היא ליזום פרויקט – לא רק להיגרר אחרי האקטואליה. אם סדר היום שלך מתרכז בבעיה כלכלית שמשפיעה על אנשים – לחשוב איך היא באה לידי ביטוי, ואז ליזום פרויקט שישיג את הנתונים וייתן פרשנות שלהם, וממש ייצר ידע חדש מאפס.

לעשות פחות, אבל לעשות טוב

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": מיעוט קטן של התחקירים מתחיל ביוזמה פרטית של העיתונאי – אירוע מסוים בגוף ממשלתי או בחברה מעלה את חשד העיתונאי, והוא הולך לחפש דו"חות ולדובב מקורות כדי להשיג עדויות לשחיתות. לרוב זה לא כך, והתחקירים מתחילים מקצה חוט שמסר לך מקור, והמקור הזה יכול להיות יחצן. אחת הבעיות הקשות במערכות היחסים עם יחצנים היא שככל שהיחצן יותר חרוץ ואפקטיבי, העיתונאי שניזון ממנו מפתח בו תלות ומפסיק לבדוק אותו.

כמעט תמיד, לסיפור שאתה מספר ישנם שני צדדים. ייתכן שהצד הצודק הוא לא הצד שמחזיק יחצן ומשקיע משאבים בייעוץ תקשורתי, והתוצאה היא תמונה מעוותת של המציאות שבה רק צד אחד מקבל ביטוי. לכן, במיוחד בתחקירים, עיתונאי חייב לנתק את התלות המקצועית והנפשית שלו ביחצנים

כמעט תמיד, לסיפור שאתה מספר ישנם שני צדדים. ייתכן שהצד הצודק הוא לא הצד שמחזיק יחצן ומשקיע משאבים בייעוץ תקשורתי, והתוצאה היא תמונה מעוותת של המציאות שבה רק צד אחד מקבל ביטוי. לכן, במיוחד בתחקירים, עיתונאי חייב לנתק את התלות המקצועית והנפשית שלו ביחצנים. גם אם קיבלת קצה חוט, אתה חייב לסגל לעצמך את היכולת לחקור עצמאית את הסיפור. לא לפתח תלות במידע של היחצן, ובטח שלא בפרשנות שלו. ברגע שאתה יוצר תלות עמוקה במישהו, הסיכוי שתמונת המציאות שלך תתעוות גבוה מאוד.

על העיתונאים מוטל היום עומס עצום, ולא משנה אם הם עובדים בכלי תקשורת גדול או קטן. המשאבים תמיד מצומצמים. המצב הזה מגביר את התלות שלהם בספקי מידע, כלומר ביחצנים, ולעיתונאים קל להפוך לכלי שרת של מניפולציות. עיתונאי שמוצא את עצמו במצב כזה חייב לדלל תפוקות: עשה פחות, אבל עשה את זה טוב. עדיף לוותר על תחקיר מאשר לחפף או לדלג על שלבים בדרך.

טוויטר הפך לזירה מדממת שבה מתפלשים עיתונאים, יחצנים ופוליטיקאים. החשש שלי הוא שמשהו בהתלהמות הזאת, במכות מתחת לחגורה, יכרסם וירעיל גם את המוצרים העיתונאיים האיכותיים, ויפגע גם באמון הציבור בתקשורת

חשוב להבחין בין אייטמים או כרוניקה לתחקיר: מערכת עיתונאית חייבת לעשות אבחנה בין כמות לאיכות, בין עיתונאים שמהם היא מצפה לייצר כמה שיותר – ולצדם קומץ קטן ונבחר של עיתונאים שלא עומדים מעליהם עם סטופר, ולא מודדים אותם לפי כמות מלים או מספר אייטמים. עיתונאי תחקירים חייבים שתהיה להם אפשרות לעבוד עם אורך נשימה, להתעמק, ולפרק נכון תחקירים וסיפורים מורכבים. במיוחד בסוגיות פוליטיות, משפטיות ומדיניות.

מה שמצער אותי היום בעיקר זו ההשחתה המתרחשת ברשתות החברתיות. טוויטר למשל הפך לזירה מדממת שבה מתפלשים עיתונאים, יחצנים ופוליטיקאים. החשש שלי הוא שמשהו בהתלהמות הזאת, במכות מתחת לחגורה, בקאטות הקצרות, יכרסם וירעיל גם את המוצרים העיתונאיים האיכותיים, ויפגע גם באמון הציבור בתקשורת. בשביל לשמור על האיכות שלו, עיתונאי צריך לשמור על שקט פנימי, הוא חייב איזשהו מקום שבו הוא מתנתק ומתחבר לעולם הפנימי שלו – אפשר לקרוא לזה "להתפתח מבחינה רוחנית". אם הוא כל הזמן מבוסס בביצת המדיה החברתית, המשימה הזאת תיעשה עבורו יותר ויותר קשה.

לשתף פעולה עם המתחרים

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": קשה מאוד להשפיע על סדר היום התקשורתי. כדי ליצור גלים בכמה כלי תקשורת, הייתי אומר למרואיינים שלי: "חלק מהמידע אל תיתן לי. ביום שאחרי הפרסום תעביר אותו למערכת אחרת, כי אני רוצה שיהיה פולואו-אפ – ושעוד כלי תקשורת יעסקו בסיפור, ויחשפו מידע נוסף. ואז אולי תוכל להזיז משהו".

הסיפור היחיד שלי שאולי גרם לשינוי היה סיפור מ-2012 על המכון לרפואה משפטית. חשפתי שם שבמכון נשארו מעל 8,000 צנצנות איברים מרקיבות פשוט בגלל שלא התקבלה החלטה – לא במכון, לא במשרד המשפטים ולא במשטרה – לגבי פרק הזמן שצריך להשאיר אותן שם. זה עורר המון אמוציות, גם מבחינה דתית, כי המון אנשים פתאום גילו שהאיברים של הקרובים שלהם עדיין נמצאים במכון לרפואה משפטית ולא באו לקבורה. זה היה מטורף.

כדי ליצור גלים בכמה כלי תקשורת, הייתי אומר למרואיינים שלי: "חלק מהמידע אל תיתן לי. ביום שאחרי הפרסום תעביר אותו למערכת אחרת, כי אני רוצה שיהיה פולואו-אפ – ושעוד כלי תקשורת יעסקו בסיפור, ויחשפו מידע נוסף. ואז אולי תוכל להזיז משהו"

מנכ"ל משרד הבריאות דאז, רוני גמזו, שלא היה קשור בכלל לתחקיר שלנו, ראה את זה והרים את הכפפה – ויצא למבצע שעלה קרוב ל-15 מיליון שקל. מעבר למבצע, התחקיר הזה שינה את האופן שבו המכון לרפואה משפטית עובד – אבל המון תחקירים אחרים לא שינו שום דבר, וזה מתסכל.

ב-2014 פרסמתי תחקיר על תאונות עבודה באתרי בנייה. עד לנקודה הזאת התפרסמו בנושא רק זרזיפי מידע. פרסמנו שישה עמודים עם המון דוגמאות ונתונים שכל אחד מהם יותר מזעזע מהשני, כולל סיפורים אישיים קורעי לב. ריאיינתי מישהי שעבדה כמנופאית, עולה חדשה שלא ידעה מלה בעברית. היא נפלה מעגורן בגובה 30 מטר, וכל הגוף שלה התרסק. אני יושב אצלה בסלון, היא בוכה על זה שבחברה לא באו לבקר אותה ושאין לה כסף. הכי שוליים של החברה.

התחקיר הזה התפרסם ביום שישי ב"7 ימים", בלי פולואו-אפ אצל קרן נויבך, בלי ידיעות המשך בעיתונים, בלי כלום. המהפך האמיתי בתחום התחיל רק שנה וחצי אחרי זה, כשקמו שני מתנדבים ופתחו שתי קבוצות פייסבוק שהתחילו לטפל בזה – ופתאום לכלי התקשורת היה עם מי לדבר, פתאום היה מי שמעביר לעיתונאים נתונים ומסביר כמה שזה לא בסדר. והיום זה רץ. המסקנה: רק כשמשהו הופך לפרשה שיותר משני כלי תקשורת מסקרים, רק אז אפשר להניח שמשהו יכול להשתנות.

לקבל החלטות, ולעמוד בהן

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": איך קובעים סדר יום עצמאי? זאת שאלה קשה. הדרך הטובה ביותר עבור מערכת לקבוע סדר יום היא לקבל החלטות אמיצות. אם יש נושא שהמערכת חושבת שכולם מתעסקים בו – נניח, פליטת פה של מועמד שמעירה את השד העדתי – והמערכת מגיעה למסקנה שמישהו מפמפם את זה לתועלתו האישית, ללא ערך ציבורי – אז המערכת צריכה לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה: "אנחנו מעכשיו לא מתחקרים את הסיפור הזה ולא כותבים עליו יותר מלה, אלא אם כן יצוץ מידע חדש וחשוב שישנה את הסטטוס שלו".

אפשר להחליט למשל שבמערכת הבחירות הקרובה מתמקדים בנושאים החברתיים – וגם אם המפלגות מתעסקות רק בנושאי ביטחון, מבקשים מהכתבים להביא כמה שיותר סיפורים אחרים. לפעמים משלמים על צעד כזה מחיר במישור של הרייטינג, אבל יכולות להיות לו גם השלכות חיוביות מבחינת פופולריות – משיכה של קהלים חדשים, סקופים, רלבנטיות, הערכה של הציבור ועוד.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז