הפאניקה סביב "ריקבון מוחי" (Brain Rot) מחמיצה את האמת: הבהייה בזרם אינסופי של קליפים חסרי פשר באיכות ירודה ברשתות החברתיות אינה מעידה על כך שהדור הצעיר טיפש יותר. להיפך, זהו סימן לכך שצעירים מבינים כי הם לכודים ביקום ללא מוצא שעוצב על-ידי הרשתות החברתית. לא מדובר בטמטום, אלא בזעקה לעזרה, טוען מקסי הייטמאייר, חוקר כלכלת קשב ותרבות דיגיטלית, במאמר דעה שהתפרסם השבוע ב"ניו יורק טיימס".

הייטמאייר, יחד עם החוקרת אנה גוטזפריד, ראיין צעירים בגילאים 13 עד 26 במסגרת מחקר על האופן שבו הם חווים את התופעה של "ריקבון מוחי". הממצאים מציירים תמונה שונה מזו שמציעה הבהלה המוסרית סביב סרטוני הטיקטוק והרילס האבסורדיים: הצעירים עצמם מודעים מאוד למה שהרשתות עושות להם. הבעיה אינה בהכרח הסרטונים המטופשים עצמם, אלא המצב המנטלי שנוצר לאחר גלילה ממושכת בפידים המותאמים אלגוריתמית – מצב של ערפול וחוסר בררנות, שבו המשתמש פשוט צורך כל דבר שמופיע מולו.

במרכז הביקורת של הייטמאייר עומד המודל העסקי של הרשתות החברתיות. ב"כלכלת הקשב" הסחורה היא תשומת הלב של המשתמשים: ככל שהמשתמשים מבלים יותר זמן בפלטפורמה, כך גדלות הכנסות הפרסום. טיקטוק, יוטיוב, אינסטגרם ופלטפורמות דומות מתחרות על המשאב המוגבל הזה, והן עושות זאת תוך אפס התחשבות בנזק שנגרם למשתמשים. הן משכללות אלגוריתמים שמעודדות תוכן מהיר, רועש, מגרה ופשוט ככל האפשר.

הצעירים שרואיינו במחקר מבינים את המלכודת שפרושה בפני כל מי שמתחיל לגלול בפיד. "בכל מקרה תצפה במשהו, אז למה לא סרטונים של 'ריקבון מוחי'? זה בעצם יותר טוב מפרסומת, כי הם לא דורשים ממך שום דבר", אמר מרואיין אחד, ואחר הסביר: "אם הכל הוא תוכן עכשיו, אז 'ריקבון מוחי' הוא אנטי-תוכן. זו הדרך היחידה להיות חופשי ברשת - לעשות משהו כל כך מטופש שהם לא יכולים לייצר ממנו רווח".

ואכן, סרטונים של "ריקבון מוחי" לא מנסים ללמד, לבדר, לשכנע או למכור משהו. התוכן האבסורדי מתיימר שלא להציע דבר, ודווקא חוסר המשמעות שלו יכול להפוך אותו למפלט עבור צעירים שחיים בסביבה דיגיטלית שבה כמעט כל פעולה שלהם נמדדת וממונפת כלכלית: "כולם יודעים שזה נוצר באופן מלאכותי, ולכן זה מרגיש פחות מניפולטיבי מפוסטים שמתנהגים כאילו הם פשוט החיים הרגילים".

הייטמאייר אינו רומנטיקן של "ריקבון מוחי". הצעירים שראיין מדברים גם על תחושת ריקנות, אשמה ותשישות. הם משתמשים במונח "Death scroll" כדי לתאר את הצפייה שנמשכת עד שהם נרדמים.

אחת המשתתפות במחקר סיפרה: "אני מפחדת שלא אמצא משהו שאני באמת טובה בו, בעיקר כי אין לי באמת תחביבים. אני מניחה ש'ריקבון מוחי' הוא התחביב שלי. וגם אין יותר זמן ביום ברגע שמתחילים לצפות". משתתפת אחרת אמרה על בני גילה: "הם יודעים שזה לא טוב בשבילם, אבל זה נותן להם את הריגוש הקטן הזה ואת המפלט. ואז פשוט נותנים לזה להימשך, בערך כמו שקורה עם כל התמכרות אחרת".

המסקנה החותכת העולה מן המחקר, כותב הייטמאייר, היא הקריאה של הצעירים לריסוק המננגונים הממכרים של הרשתות החברתיות והפסקת הטלת האחריות על המשתמשים. כמעט כל משתתפי המחקר, הוא כותב, ביקשו שינוי מערכתי מלמעלה של פלטפורמות המדיה החברתית - באמצעות רגולציה. הם אינם מאמינים שאפליקציות להגבלת זמן מסך או תזכורות למשתמשים יספיקו, משום שהבעיה נמצאת בסביבה עצמה של הרשתות ובתמריצים הכלכליים שמפעילים אותה.

אחד המשתתפים השווה את תאגידי הטכנולוגיה שמפעילים את הרשתות החברתיות לתעשיית הטבק: "לפני שהממשלה הסדירה את תעשיית הטבק, כולם עישנו, למרות שהם ידעו שזה מזיק. כי הסביבה עודדה ואפשרה את זה. אפילו הרופאים עישנו. עכשיו אנחנו צריכים להגיע למצב שבו הסביבה משתנה, ואז גם ההרגלים של הצעירים ישתנו".

הייטמאייר טוען לכן שהדיון הציבורי מחמיץ את הבעיה כשהוא מתמקד בילדים ובתכנים שהם צורכים. "ריקבון מוחי", לשיטתו, הוא עדות לכך שכלכלת הקשב פועלת בדיוק כפי שתוכננה. הצעירים עצמם מזהים את המנגנון, אך ממשיכים לגלול משום שרובם מעולם לא הכירו חיים מחוץ למערכת הזאת.

אין תועלת בדאגה מכך שבני הנוער מכלים את זמנם בצפייה בסרטונים של אסלות שרות או פירות שריריים. חייבים לדאוג מכך שחברות הטכנולוגיה המתוחכמות בעולם מתכננות את המערכות שלהן כך שימצו את תשומת הלב של המשתמשים, גם במחיר של ריקבון המוח שלהם.

האצבע המאשימה לא יכולה להיות מופנית לבני הדור הצעיר אלא אל התשתית הטכנולוגית והכלכלית שמעצבת את התנהגותם.

הייטמאייר קורא לפלטפורמות למדוד הצלחה לא לפי הזמן שהמשתמשים מבלים בהן, אלא לפי התחושה שלהם שהזמן הזה נוצל היטב; להפוך את קבלת ההחלטות האלגוריתמית לשקופה יותר; ולזהות מצבים של תשישות קוגניטיבית כדי לאפשר למשתמשים לנוח במקום לנצל את חולשתם כדי להאריך את זמן השימוש.

כל זה אפשרי טכנולוגית ללא שום קושי, אבל יפגע בשורת הרווח של תאגידי הטכנולוגיה, המרוויחות טריליוני דולרים מתשומת הלב שלנו. לכן השינוי לעולם לא יקרה מרצונן החופשי של החברות. הוא יקרה רק כשהציבור, באמצעות המדינה, יכריח אותן.