עיתונאות היא מקצוע יוצא דופן. עיתונאי או עיתונאית שייצאו לדרכם המקצועית כשבידם האחת ספר הלימוד מהאקדמיה וביד השנייה תקנון האתיקה – יגלו שזה פשוט לא מספיק. עד מהרה ילמדו ששיטות העבודה שמצפים מהם לנקוט ולשכלל מבוססות הרבה יותר על תושב"ע – תורה שבעל-פה, שעוברת מעיתונאי לעיתונאי ומשתנה מגוף תקשורת אחד לרעהו.

כל עיתונאי יוצא לשטח מצויד בסט שונה של כלים וכללי אצבע. מה שמקובל במערכת אחת מתברר כשנוי במחלוקת במערכת המתחרה, ולהפך. הטאבו של עיתונאי א' הוא ה"בעצם למה לא" של עיתונאית ב'. טריק מבריק שעיתונאי אחד כבר הספיק לשכוח יתברר כגילוי מפתיע עבור עמיתו. "תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות באמצעות סדרה של ראיונות עם עיתונאים.

עשינו מאמץ ליצור כוורת מגוונת של משתתפים: עיתונאים ותיקים, וגם כאלה שעדיין נמצאים בתחילת דרכם. כאלה שצברו את רוב הקילומטרז' שלהם ככתבי חדשות, מגזין ותחקירים – ולצדם כאלה שצברו ניסיון גם בעריכה והגשה. חלקם עובדים במערכות ותיקות ומובילות, אחרים בגופי תקשורת קטנים, צעירים ועצמאיים. התוצאה היא לא מדריך סדור, אלא מקבץ מגוון של נקודות מבט.

הפרק הראשון בפרויקט מאגד יחד את העצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו המשתתפים: מטריקים טכניים פשוטים אך מנצחים, דרך טקטיקות תחקיר ועד תפיסות עולם מקצועיות שראוי לאמץ, כי בלעדיהן אין טעם לעצם העיסוק בעיתונות. הפרקים הבאים יעסקו באמצעים לפירוק ספינים, עצות להגנה על מדליפים, טקטיקות לביצוע ראיונות מורכבים, דרכים לקביעת סדר יום עצמאי ועוד. קריאה מעניינת ומועילה.

ללמוד לחבב את המסוקרים

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": את העצה הכי טובה קיבלתי מאבא שלי, שהוא גם עיתונאי פוליטי ומדיני [חמי שלו]. בשנים הראשונות שלי במקצוע הייתי עורכת, ולפני שנעשיתי כתבת אבא שלי אמר לי שהאתגר הכי גדול בעבודה הזאת הוא לשכנע את עצמך שאתה מחבב, או מסוגל לסבול, או להבין, אנשים שבכל סיטואציה אחרת היית ממש שונא.

זה משפט שמאוד מעצב את האופן שבו אני מתייחסת למקצוע, לפוליטיקאים שאני מסקרת. ברמה האישית, הרבה פעמים אני לא אוהבת את הסגנון, או הדעות, או האידיאולוגיה שלהם – אבל אני זוכרת שאלה האנשים שאני עובדת איתם, ושאני צריכה להפריד את זה מהעמדה האישית שלי כלפיהם.

להגיש את החבל, לא לתלות

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: קיבלתי המון עצות לאורך השנים, אבל אני זוכרת שתיים במיוחד. הראשונה היתה של גיא בניוביץ', והיא ניתנה לי ממש בתחילת דרכי ככתבת. בניוביץ' היה העורך של "בוקר טוב ישראל" בגלי-צה"ל, ולי היתה נטייה להאריך מאוד כתבות וגם להתווכח איתו האם ואיך לקצר אותן. הוא אמר לי, "מה שלא תצליחי לומר בדקה וחצי, גם לא תצליחי לומר בחמש". הכוונה היתה לדייק, להימנע מ"להתאהב" במילותייך שלך.

"הצופה עדיין לא יודע את כל מה שאת יודעת על האורח הזה, הוא לא הספיק לגבש עליו דעה ולכעוס כמוך, כך שלדידו כרגע שחטת אנשים תמימים. זה הופך את הבריון לאנדרדוג, והאמפתיה תלך לאנדרדוג. ולכן אם יושב נגדך נבל – תושיטי לו את החבל, אבל אל תכרכי אותו בעצמך סביב הצוואר"

העצה השנייה היתה של שילה דה-בר, בעקבות ראיון בתוכנית בוקר שהגשתי בערוץ 10 כשהייתי בת 23. לחופי אשדוד הגיעה להקת כרישים שלא היוו סכנה לבני אדם. לאולפן הוזמנו שני צעירים שהיו חלק מקבוצה שצדה אותם. לא היתה שום תכלית לציד הזה פרט להנאה שלהם מהניצחון על החיה האומללה. שטפתי אותם בכעס, והם ישבו נזופים ודי הופתעו – הם חשבו שהם בכלל יצאו גיבורים, ושזו הסיבה שהוזמנו לאולפן.

שילה אמר לי אחר-כך בצורה מאוד נחמדה, ולכן זה גם חלחל אלי: "תיזהרי מזה, כי מבחינת הצופה – המרואיין הוא אורח. הצופה עדיין לא יודע את כל מה שאת יודעת על האורח הזה, הוא לא הספיק לגבש עליו דעה ולכעוס כמוך, כך שלדידו כרגע שחטת אנשים תמימים. זה הופך את הבריון לאנדרדוג, והאמפתיה תלך לאנדרדוג. ולכן אם יושב נגדך נבל – תושיטי לו את החבל, אבל אל תכרכי אותו בעצמך סביב הצוואר. הוא מטומטם מספיק כדי לעשות את זה בעצמו".

לעניין את הסבתא

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": כשהתחלתי לעבוד קיבלתי עצה מעיתונאי ותיק, לגבי איך לזהות מה זה סיפור ומה לא. עצה בסיסית אבל אפקטיבית: על כל סיפור צריך להחיל את מבחן "מעניין את הסבתא". כלומר, האם הסיפור יכול או צריך לעניין אדם מהשורה שקנה עכשיו עיתון או צופה בכתבה בטלוויזיה – להבדיל מסיפורים שמעניינים פלח מצומצם מאוד באוכלוסייה, או את הברנז'ה התקשורתית.

עוד עצה: תמיד לתת את מספר הטלפון שלך. עיתונאי צריך להיות זמין. יש עיתונאים שאי-אפשר להשיג את הטלפונים שלהם. אתה מתקשר למערכת, אומר "אני רוצה להעביר מידע לכתב הזה או הזה", ואומרים לך שאי-אפשר לקבל את הטלפון שלו. זה קיים וזה הזוי בעיני.

הצנע לכת

מעין רודה, עורכת בחדשות "וואלה": לא לעוף על עצמך. אמר לי את זה איזה מורה ב"כותרת", בית-הספר לעיתונאות, שראה שאני שחצנית, כמו כל בני העשרים-וקצת, ואמר לי: "יש לך עוד מה ללמוד". זאת היתה עצה טובה. במקצוע כזה קל ליפול למקומות של אגו, אבל תמיד יש מה ללמוד, ובסוף – אנחנו העיתונאים, לא הסיפור.

פראנויה מבוקרת

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": העצות הכי חשובות מגיעות באופן טבעי מהעורכים הראשונים שלך – ולכן יש חשיבות מאוד-מאוד גדולה למקום שבו אתה מתחיל. עורך ש"חונך" עיתונאי צעיר הוא כמו מורה. מהם אתה מקבל את הטוב, וגם את הרע.

אתה צריך להיות נורא-נורא חשדן כל הזמן כלפי כולם. זאת עצה מאוד גרועה לחיים, היא לא אוהבת אדם במיוחד, אבל מבחינה מקצועית זו עצה הכרחית. אתה חייב להיות קצת לא נחמד כזה, להיות נודניק, להיות "טיפוס"

למזלי, בתקופה שהתחלתי במקומון היו לי שני עורכים מעולים: נעמי אביב ז"ל ואמנון רבי יבדל"א. מהם למדתי שני דברים – אחד פוזיטיבי, והשני נגטיבי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אחד, תאמין בעצמך. תכתוב מה שאתה רואה, תעלה מה שאתה חושב לנכון ותהיה נאמן לעצמך. אל תתאים את עצמך למשהו שמצפים מראש. אתה פה, סע. תן לנו, לעורכים, לטפל בזה אחר-כך.

הדבר השני, שגם מתאים לאופי שלי, הוא לא לסמוך על אף אחד. על אף אחד. להיות כל הזמן במעין תודעת מצוינוּת: לבדוק הכל מאה פעם. אני ידוע כאימת המערכת בלבדוק את הכתבה ב-PDF, לפני שהיא נשלחת להדפסה, להתווכח על כל פסיק ולשאול "למה שיניתם לי את המשפט הזה כך וכך?". פעם טעיתי בשם של סדרת טלוויזיה, נתתי שם אחר – זה רדף אותי אחר-כך שבועיים-שלושה.

אני עבדתי עם שני אנשים שהם קצת... אני לא אגיד "נאצים" כי זה לא עובר טוב, אבל נקרא להם פדנטים, אנשים שמחמירים מאוד בדברים האלה. ולצערי, זה לא כל-כך קיים היום. גם בגלל ההון האנושי שמגיע לתקשורת, וגם בגלל שהדי-אן-איי של העוסקים בתקשורת השתנה. לא תראה את הגישה של "אנחנו A Team". ולא משנה אם זה במקומון הכי קטן ודלוח, ואם מדובר בידיעה הכי שולית ורגילה בעולם – אתה חתום על זה. זה לא רק עניין של אגו. זו גם אחריות שאומרת שאתה לא יכול לעשות את זה פחות מהכי טוב.

יש לי "אני מאמין" שאני אוהב לחזור עליו: אתה צריך לדעת שבחרת במקצוע חלש, שנאבק בחזקים. זה המנדט שלו. התקשורת באה לתווך לציבור הרחב את המציאות, ובדרך כלל מושאי ההתייחסות שלה הם הגופים הכי חזקים שיש. כאלה שאי-אמירת אמת, שקר, הסתרה, רמייה והגזמה הם לחם חוקם. אנחנו מדברים על גורמים פוליטיים, על שוק ההון, עורכי-דין, יחצנים כמובן, ואנשי פרסום. אתה עומד מול עולם שמכריז בגדול "אבקת הכביסה שלי היא הכי טובה" – למרות שזה לא נכון.

אתה צריך לדעת שאתה חלש ובעצם די לבד. ושכל מושאי ההתייחסות שלך באים ממקום אחר לחלוטין. ולכן אתה חייב שיהיה לך חוט שדרה – אחרת תנוצל, כי זה מה שהם עושים

מול כל הגופים שמעמעמים ומתעתעים, מול בורסה שהיא רולטה, מול גופי ביטחון שמסתירים ופוליטיקה שהמלה "ספין" היא חלק אינטגרלי ממנה – אתה היחיד שמתיימר לספר את האמת. אתה לא תמיד מצליח לעשות את זה, אבל זה לפחות הרציו שלך. עוד לפני שמתייחסים למעמדו המקצועי של העיתונאי, שנאכל והתכרסם במהלך השנים, אתה צריך לדעת שאתה חלש ובעצם די לבד. ושכל מושאי ההתייחסות שלך באים ממקום אחר לחלוטין. ולכן אתה חייב שיהיה לך חוט שדרה – אחרת תנוצל, כי זה מה שהם עושים.

אתה צריך להיות נורא-נורא חשדן כל הזמן כלפי כולם. זאת עצה מאוד גרועה לחיים, היא לא אוהבת אדם במיוחד, אבל מבחינה מקצועית זו עצה הכרחית. אתה חייב להיות קצת לא נחמד כזה, להיות נודניק, להיות "טיפוס". וזה נורא קשה, גם כי אנחנו מוקפים בתקשורת מאוד בידורית, תקשורת שבאה לעשות נעים וכיפי, ולא מרשה לעצמה להיות קצת לא נחמדה. היא אפילו שוכחת שלהיות לא נחמדה זה במנדט שלה, שזה הבסיס לקיומה. ובמצב כזה נורא קל לאבד את חוט השדרה.

ברמה האישית, אני יודע שבמקומות מסוימים אני לא יכול לעבוד – במערכות שהושחתו, ובמקומות שהייתי בהם בעבר. אני לא מדבר על היום. אני מדבר על "מעריב" בתקופה של אמנון דנקנר, ובוודאי בתקופה שהגיעה אחרי זה. אלוהים ישמור, אי-אפשר היה יותר לעבוד במקום הזה.

אתה יכול לעשות שקר בנפשך פעם אחת, פעמיים, שלוש – ואז אתה רואה שפתאום תולשים כתבת שער בגלל שהיא עוסקת באדם ערבי. ועורך העיתון, דנקנר, אומר, "לא, בתקופה הזו עם ישראל לא יקבל ערבי על שער מוסף 'סופשבוע'". או לוקח כתבה שנעשתה על-ידי תחקירנים מעולים ופשוט מוריד ממנה חלקים, ומוסיף חלקים אחרים, שמחמיאים לאיזה פוליטיקאי שהוא חפץ ביקרו. עמרי אסנהיים סיפר על זה. אני ראיתי איך מפרקים כתבה של קלמן ליבסקינד – באמת, אנשים מהמעולים ביותר שיש. יש גבול כמה אתה יכול להגיד "אוקיי, זו העבודה שלי ואני אוריד ראש".

אז המדרון התלול במקצוע שלנו הוא מאוד-מאוד חלקלק. אם לא הבהרת מהר ומראש מי אתה, כמה אתה עצמאי וכמה אינטגריטי יש לך – מהר מאוד תהפוך להיות עוד סתם אחד, שמשרת גורמים אחרים.

לחתור אל הבלתי אפשרי

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: העצה הכי טובה שקיבלתי היתה כנראה בעיתון הראשון שעבדתי בו, "העיר". אמנון רבי, שהיה העורך, דחק בי להתעקש ולעשות דברים שאני לא מאמין שאפשר לעשות – למשל לשכנע מרואיין לתת מידע שלא חשבתי שאפשר יהיה להשיג ממנו. אחר-כך, לאורך הקריירה, היו לי עוד כל מיני עורכים ששכללו את העצה הזאת: תגיע למה שהאמנת שלא תוכל לעשות, ותתקדם עוד שני שלבים.

זה נותן לך גב ותמיכה, וגם גורם לך להרגיש שהשגת הבלתי אפשרי היא לא בונוס – להפך, אם לא תשיג את הבלתי אפשרי, זו תהיה אכזבה. העניין הוא להחדיר בך את ההרגשה הזאת, שכל דבר שהוא פחות מהבלתי אפשרי ייחשב כתוצאה שלא ממלאת את הציפיות של העורך. אני מקווה שיותר מאוחר הצלחתי להעביר את הציפייה הזאת גם לאנשים שעבדתי איתם, ולמקורות שהפעלתי.

להגיע לשטח

יאסר עוקבי, כתב "מעריב" בדרום ולענייני ערבים: תמיד חשוב להגיע לשטח. זו הדרך הכי טובה להתקרב כמה שיותר לסיקור אובייקטיבי. העיקרון הזה מתקיים גם בראיונות – טלפון זה לא מספיק. זה לא אמצעי שמאפשר לך לחוש את המרואיין. אין כמו מגע אישי ומראה עיניים.

להסתובב מצויד

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: לא משנה לאן הולכים – תמיד להחזיק דף, עט ומכשיר הקלטה. מכשיר ההקלטה היום פחות רלבנטי, כי לכל אחד יש פונקציית הקלטה בטלפון, אבל דף ועט חייבים. תופתעו לדעת באיזו סיטואציה תיתקלו בסיפור המהמם הבא, או במקור הטוב הבא. הסיפורים הכי טובים נוחתים סתם כשיושבים באיזשהו מקום ובמקרה מדברים עם אנשים.

לצאת לצוד עם דבש

גל גבאי, מפקדת קורס הכתבים של גלי-צה"ל ומגישת יומן הצהריים: עיתונאים לא באים כדי לעשות נעים בגב, אלא מביאים דברים שאנשים לא רוצים לראות ולשמוע. אז איך בכל זאת תגרום לאנשים להקשיב לך? איך ממיסים אוזניים ערלות ותודעה מתגוננת? סבתא שלי חנה אמרה לי שלצוד יוצאים עם דבש, לא עם חומץ.

היא לימדה אותי לגשת לעולם באופן פתוח, לנהל מאבקים באופן רך ועם קשב, ולא עם מרירות. לבוא באהבה גם לתחקירים לא נעימים. המשמעות היא שאתה לא סתם בא כדי לדקור ולהכאיב, אתה בא כדי לתקן. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים למצוא דרך חכמה לגרום לאנשים להקשיב לנו. "לשמוע" זה לא מספיק. שיקשיבו לנו, וגם יושפעו.

לחפש את הכסף, להסתייג, לא לוותר על תגובה

תומר אביטל, עיתונאי במיזם העיתונות העצמאי "שקוף": אחותי מורן, שהיתה עיתונאית, נתנה לי עצה חשובה – תמיד תסתייג. מה יותר נכון לכתוב, "כל הח"כים" או "רובם"? האם מהלך כלשהו יחריב את הדמוקרטיה, או רק יפגע בה? תמיד תוריד מדרגה אחת. התופעה שאתה מדווח עליה אף פעם לא כוללת את כולם, וזה אף פעם לא באמת סוף העולם.

תמיד תסתייג. מה יותר נכון לכתוב, "כל הח"כים" או "רובם"? האם מהלך כלשהו יחריב את הדמוקרטיה, או רק יפגע בה? תמיד תוריד מדרגה אחת. התופעה שאתה מדווח עליה אף פעם לא כוללת את כולם, וזה אף פעם לא באמת סוף העולם

הכלל הזה גם עוזר לחזק את הכתבה: הוא מבהיר לקוראים שהתמונה מורכבת, ושאתה מודע לזה. זה גם יותר משכנע, לקרוא כתבה מדויקת ולא מכלילה. וגם קרוב יותר לאמת. מבחינה טכנית אפשר ליישם את העצה הזאת בקלות, באמצעות שימוש במלים כמו "חלק", "לעתים", "לדעתי" ו"לפי גרסת X".

עצה טובה אחרת קיבלתי בזמן שעבדתי ב"כלכליסט" היא לשאול "Cui bono". מי מרוויח. אם אתה נתקל במהלך ואתה לא בטוח מי עומד מאחוריו – פולואו דה מאני. בדוק מי יוצא נשכר – ואיתו תדבר. עוד עצה היא להקפיד לבקש תגובה מכל מי שמופיע בכתבה. גם מגורמים שאתה בכלל לא בטוח שנדרשת תגובתם. עצם בקשת התגובה תמיד משפרת את הכתבה, מביאה מידע חדש שלא חשבת עליו, ומונעת דיבה. הסיבה היחידה לא לבקש תגובה היא עצלנות, ומי שעצלן לא יכול להיות עיתונאי טוב.

לפגוש את המפלצת

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": את אחת העצות הזכורות לי ביותר נתן לי גיא רולניק, שהיה העורך שלי ב"דה-מרקר" בתקופה שעבדתי שם. הוא שאל אותי אם ההורים שלי קוראים את הכתבות שלי. אמרתי לו מה פתאום, מה להם ולשוק ההון. ואז הוא אמר לי שאני חייבת לכתוב בצורה פשוטה, כך שגם אנשים שלא בקיאים בנושא יבינו – ולא רק יבינו מה אני כותבת, אלא גם למה הנושא חשוב לכיס שלהם.

חשוב מאוד להיפגש עם אדם שאתה כותב עליו, גם אם זה לא נוח. הרבה פעמים אנשים לא רוצים להיפגש, וזאת לרוב טעות קשה. ברגע שאת נפגשת עם בנאדם, את יכולה לתת תמונה יותר מדויקת. זה גם עוזר לשני הצדדים להבין שבצד השני אין מפלצת

עצה אחרת: חשוב מאוד להיפגש עם אדם שאתה כותב עליו, גם אם זה לא נוח. הרבה פעמים אנשים לא רוצים להיפגש, וזאת לרוב טעות קשה. ברגע שאת נפגשת עם בנאדם, כעיתונאית – את יכולה לתת תמונה יותר מדויקת. זה גם עוזר לשני הצדדים להבין שבצד השני אין מפלצת. מסוקר שפוגש אותי, כך אני מקווה לפחות, מבין שיש עם מי לדבר ואני לא מחפשת סתם לתלות – אלא לעשות תחקיר הוגן. ועבורי כעיתונאית זה עוזר לצייר דמות עגולה יותר. כי אני באמת נוטה להאמין שאין כזה דבר רשעים מוחלטים.

כשעיתונאי פוגש מושא סיקור ומדבר איתו פנים מול פנים – באופן טבעי יהיה לו קשה יותר לכתוב עליו דברים קשים, הרבה יותר מאשר במצב שבו אין שום היכרות וכל התגובות מגיעות על ניירות של משרדי עורכי-דין, שמאיימים בתביעת דיבה. אפי נוה, למשל, מעולם לא טרח להיפגש איתי כשביקשתי, למרות פניות חוזרות ונשנות. לפיכך, יכולתי לתאר אותו רק באמצעות עובדות ותיאורים יבשים, שמהם הוא מצטייר רע מאוד.

לדבר עם כולם

גלי גינת, כתבת תחקירים בתוכנית "זמן אמת", כאן 11: הייתי כתבת חינוך במקומון. הסתובבתי ופגשתי המון תלמידים. עוז בן-יצחק, שהיה העורך הראשון שלי, אמר לי: "תדברי עם כולם, תהיי סבלנית, כי את לא יודעת מאיפה יגיע הסיפור הבא שלך". שווה לטפח יחסים עם מקורות גם אם נראה לך שלא ייצא מזה כלום. כי אתה אף פעם לא יכול לדעת – אולי בעתיד כן ייצא מזה משהו.

לפקוח עיניים

רן רזניק, כתב בכיר ופרשן בריאות, "ישראל היום": יש כתבה שעשיתי ממש בתחילת העבודה שלי כעיתונאי, לפני 25 שנה, שממנה למדתי הכי הרבה לקחים. חשפתי בה יחס מזלזל, מבודד ומשפיל לחולי איידס במחלקה הפנימית בבית-החולים איכילוב – פרקטיקה שהיתה מקובלת, ידועה ושגרתית גם בבתי-חולים אחרים. לא היה צריך לעשות שם תחקיר של חודשים – פשוט היה צריך לפקוח את העיניים ולהתבונן: איך מסומן פיזית המטופל במיטה שלו, איזה יחס הוא מקבל.

התגובות של הנהלת איכילוב היו מאוד קשות, תקפו אותי גם באופן אישי. ואז הבנתי שהתפקיד שלי הוא לחשוף עוולות שהחזקים, הבריאים, העשירים ובעלי הכוח עושים לצד החלש – גם אם העוולות הללו גלויות וידועות. לא תמיד החשיפות הללו גורמות לתיקון המצב, אבל הן מייצרות סיכוי לשינוי.

לא לפספס הזדמנויות

הדס מגן, כתבת מגזין במוסף "G" של "גלובס": דבר אחד שלמדתי במשך השנים הוא אף פעם לא להגיד "לא" לפגישה, ליום עיון, לכנס – גם אם נראה לך שזה מבזבז את הזמן שלך ולא ייצא מזה כלום. אתה הולך, וגם אם אתה לא יוצא עם "בשר" ולא מפרסם ידיעה באותו יום, אתה תמיד יכול לפגוש שם מישהו שלא פגשת שנים, ואולי אפילו שכחת מקיומו – ובדיוק יש לו משהו נורא חשוב לספר. או לפגוש מישהו חדש שכרגע אין לו כלום לספר, אבל ההיכרות איתו תהיה בסיס לסיפור עתידי.

מי שרואה בעיתונות מקצוע לא עובד מהיום להיום. אם אתה מבסס את עצמך כבן אדם עם אינטגריטי, בסופו של דבר אנשים ידברו איתך ויסמכו עליך. אם לא תעמוד במלה, תישאר בלי מקורות

ככל שאתה הולך ליותר מקומות, ונפגש עם עוד ועוד אנשים, אתה מקבל יותר סיפורים. את אחד הסיפורים הכי גדולים שלי קיבלתי בצורה מקרית: באתי לפגישה תקופתית עם בן אדם שאני מכירה, כדי לראות אם יש חדש – ובאותו משרד נמצא במקרה מישהו שהיה איתו ביחסים מקצועיים. הוא פגש אותי שם בפעם הראשונה, ובאותו ערב הרים אלי טלפון ונתן את אחד הסיפורים הכי טובים ובולטים שהיו לי.

עצה אחרת היא לעמוד במלה. אם אתה מבטיח למישהו שלא תחשוף אותו ולו ברמז, תעמוד בזה – אפילו אם זה בא על חשבון פרט שהיית מאוד-מאוד רוצה לפרסם. הרבה פעמים נמנעתי מלפרסם סיפורים עיתונאיים טובים – סקופים, חשיפות – כדי לא לחשוף את המקור.

מי שרואה בעיתונות מקצוע לא עובד מהיום להיום. אם אתה מבסס את עצמך כבן אדם עם אינטגריטי, בסופו של דבר אנשים ידברו איתך ויסמכו עליך. וגם יספרו לאחרים. הרבה פעמים יצא לי לפנות לאנשים שחששו לדבר, ואז הם אמרו לי משהו כמו "טוב, דיברתי עם חבר שמכיר אותך, והוא אמר שאת עיתונאית הגונה שאפשר לסמוך עליה". בסופו של דבר, אם לא תעמוד במלה תישאר בלי מקורות.

להיות בן אדם

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי וכתב ב"מוסף הארץ": הטיפ הכי טוב שקיבלתי בא ברצף של הסברים, הנחיות ולעתים גם תוכחות שקיבלתי מאבא שלי לאורך השנים, והשורה התחתונה שלהם היתה "תהיה בנאדם". כעיתונאי, אתה נוגע בחיים של אנשים, פוגש את הזכרונות שלהם, נחשף לכאבים ולסודות. לעתים גם משפיע על גורלם. לכן נדרשת אחריות ורגישות שלא קיימת בהרבה מקצועות אחרים. עם השנים למדתי שאיות שמו של אדם באופן שגוי מביא לעוגמת נפש וכעס כל-כך גדולים, עד שבקלות אפשר להבין את הזעם שמתעורר לאחר שנכתבות עובדות לא נכונות – במיוחד בעידן הדיגיטלי, כשדברים משוכפלים ברגע ונשארים מקובעים בשרתי מחשב עלומים.

להשתמש בהכל

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": העצה הזאת נשמעת טריוויאלית, אבל היא עצה מצוינת: רותי יובל, שהיתה עורכת שלי ב"ידיעות אחרונות" ואחר-כך בעוד כמה מקומות, תמיד דיברה על כך שחשוב לעשות שימוש בכל פריט מידע רלבנטי שמצליחים להשיג, כולל חומר ארכיוני, ולדעת איפה למקם אותו בפאזל. אבל למרות שזה מתבקש, הרבה מאוד עיתונאים לא עושים את זה.

נגיד, אם אני פונה למישהו והוא טורק לי את הטלפון. יכול להיות שלא בא לו לדבר כי סתם תפסתי אותו ביום רע, אבל גם יכול להיות שלטריקת הטלפון יש משמעות גדולה יותר – אולי הוא מנסה להסתיר משהו? כל פיפס כזה יכול להשתלב בפאזל, ואסור להתעלם מזה. יכול להיות שכשתשב להכין את הכתבה הדברים האלה יפלו, אבל יכול להיות שתגלה שיש להם חשיבות. זאת עצה שדורשת בעיקר מודעות מאוד גדולה וחריצות גדולה, כי בשורה התחתונה היא אומרת שאם אתה רוצה לעשות סיפור שיהיה באמת טוב, אתה לא יכול לבטל אף אפיק או זווית.

תמיד יש זווית

בר שם-אור, כתב "הצינור", ערוץ 13: לא משנה מה שולחים אותך לסקר, תמיד אפשר למצוא סיפור. כל מה שצריך זה פרספקטיבה. את העצה הזאת שמעתי מציון נאנוס בקורס של גלי-צה"ל. קצת אחר-כך, כשאני ושאר מסיימי הקורס עשינו את הצעדים הראשונים בתחנה, היו שולחים אותנו לכל מיני אירועים שברוב הפעמים לא היה יוצא מהם כלום.

לא משנה מה שולחים אותך לסקר, תמיד אפשר למצוא סיפור. כל מה שצריך זה פרספקטיבה. את העצה הזאת שמעתי מציון נאנוס בקורס של גלי-צה"ל

אותי שלחו לכנסת, לאירוע די זניח שאִרגנה התנועה לאיכות השלטון. הכנס עצמו לא עניין אף אחד, וגם לא קרה בו יותר מדי. אבל אחרי שהתחלתי לדבר שם עם כמה אנשים גיליתי שנעשתה סלקציה: התנועה סימנה חברי-כנסת מסוימים כלא מספיק "איכותיים ונקיים", והם פשוט לא הוזמנו.

יישמתי את העצה של ציון ודיווחתי על הזווית הזאת – ובאמת, זה עשה קצת רעש, הופיע בכותרות של "בוקר טוב ישראל" וקיבל פולואו-אפים ותגובות של חברי-כנסת. אני זוכר שפואד בן-אליעזר, שלא הוזמן לכנס, מאוד נעלב. בתור חייל בן 18, הבנתי איך התקשורת יכולה להניע דברים ולגרום לאנשים לזוז באי-נוחות בכיסאות המרופדים שלהם.

ללכת על הסיפורים הגדולים

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": "לך על הסיפורים הגדולים". קיבלתי את העצה הזאת כשהייתי עיתונאי בתחילת דרכי, כתב במקומון. לעורך שלי דאז קראו ליאור בן-עמי. צריך גם להשאיר מקום מסוים לסיפורים שנכנסים לך ללב: לפעמים יש סיפורים שבהם אתה עוזר רק לאדם אחד, או קבוצה קטנה של אנשים, ואין מישהו אחר שיעשה את זה. העיתונאי חייב להיות גם שם.

אבל כקו מנחה – ללכת על הסיפורים הגדולים. דוגמה: תחקיר שב"עובדה" לא ייקחו הוא לא סיפור גדול. בתוכנית כזאת יש לך One Shot בשבוע, והם צריכים להצליח לרתק את כולנו למסך. אם הם לא יתעסקו עם האנשים הכי משפיעים, בסיפורים הכי גדולים, הרייטינג יצנח ולא יהיה להם צידוק.

לטלפן ולשתוק

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": כשרוצים להרים תחקיר צריך להרים הרבה טלפונים. להתקשר לכמויות של אנשים. כיום, אנשים צעירים קצת נרתעים מלהרים טלפונים, אולי כי זה נראה להם כמו פעולה רדיקלית. אבל זה טיפ שמאוד קידם אותי בשנה שעברה, כשעשיתי תחקיר גדול על ייצוא סייבר. אחד העיתונאים החוקרים הבכירים בעיתון אמר לי: "פשוט תתחילי להתקשר לאנשים".

אנשים צעירים קצת נרתעים מלהרים טלפונים, אולי כי זה נראה להם כמו פעולה רדיקלית. אבל זה טיפ שמאוד קידם אותי כשעשיתי תחקיר גדול על ייצוא סייבר. אחד העיתונאים החוקרים הבכירים בעיתון אמר לי: "פשוט תתחילי להתקשר לאנשים"

לא מזמן נתקלתי בעצה אחרת, שהופיעה במאמר מופתי שפורסם ב"ניו-יורקר". המחבר מספר שהעורך שלו אמר לו שאחד הדברים החשובים בראיונות זה לשתוק. ולכן בכל פעם שהוא מראיין ומחכה שהצד השני יגיד משהו, הוא פיתח לעצמו מנהג: לכתוב במחברת SU – ראשי תיבות של Shut Up – במקום לדבר. השתיקה הזאת יכולה להועיל, כי לרוב אנשים יחושו צורך למלא את החלל.

עצה נוספת שקיבלתי ומאוד משפיעה עלי עד עכשיו קשורה לאופן שבו כדאי להתקדם כעיתונאית. עיתונאים צעירים שמעוניינים לעשות עבודה עיתונאית מסוימת, לדוגמה תחקירים, צריכים לגשת לעורך שלהם ולהגיד לו מה הפאשן שלהם. לפעמים אנחנו חושבים שכולם מסביבנו יבינו שאנחנו בעצם רוצים לעשות משהו קצת אחר – אבל במציאות צריך לגשת ולהגיד את זה ישירות.

לא לשפוט

יאנה פבזנר, כתבת תחקירים במגזין סוף השבוע של mako: אבא שלי, כאיש סובייטי, הוא לא מבין גדול בעיתונות או בדמוקרטיה, אבל אני זוכרת שכשהוא היה מדבר על כתבים בטלוויזיה הוא היה אומר שרואים עליהם מה דעתם על הסיטואציה שהם מסקרים. מבחינתו, עיתונאי או עיתונאית טובים הם כאלה שמפרשים את הסיטואציה בצורה אובייקטיבית, ולא לועסים אותה עבור הצופה או הקורא.

אני משתדלת לנטרל את הדעות הקדומות שלי על כל נושא שאני כותבת עליו, להיות ככל הניתן טאבולה ראסה ולהטיל ספק בהכל. זה כמובן לא אפשרי במאה אחוז, אבל חייבים לנסות

אני לא חושבת שזה בהכרח נכון בכל המקרים, אבל אני משתדלת לנטרל את הדעות הקדומות שלי על כל נושא שאני כותבת עליו, להיות ככל הניתן טאבולה ראסה ולהטיל ספק בהכל. זה כמובן לא אפשרי במאה אחוז, אבל חייבים לנסות.

אחת הדוגמאות שאני חושבת עליהן בהקשר הזה הן כמה כתבות שהכנתי על החברה החרדית. אני לא חלק מהחברה הזאת, אלו אנשים שתמיד הסתכלתי עליהם מהצד. אבל אם את מצליחה לנטרל את כל מה שנדמה לך שאת יודעת על אנשים שאת לא מכירה, כשאת נפגשת איתם – הדעות הקדומות תמיד נושרות ואת מגלה שמה שחשבת הוא לא נכון. תמיד. אי-השיפוטיות, לדעתי, מאפשרת לך לראות את התמונה הרחבה והמורכבת יותר, והיא הופכת להיות חלק מהאופי שלך – למרות שכמובן אי-אפשר להימנע ממנה לגמרי.

לשלוט בפרטים הקטנים

יפעת גליק, כתבת תחקירים בתאגיד השידור הציבורי: כשהייתי כתבת צעירה ב"ידיעות אחרונות", העורך שלי, איל גונן, אמר לי משהו שכביכול נשמע מאוד טריוויאלי – אבל בדיעבד זו היתה עצה מכוננת עבורי. תתמקדי בפרטים ובסיטואציות הקטנות, הוא אמר. עיתונאי טוב תמיד צריך לשרטט סיפור, וכדי לעשות את זה צריך להעמיק בפרטים הקטנים בצורה כזאת שכל האנשים יוכלו להרגיש את עצמם בתוך הסיטואציה, וכך להבין אותה.

אודי הירש נתן לי עצה מכוננת: לפעמים, הוא אמר, צריך לשתוק. עד אז נדמה היה לי שכעיתונאית היה עלי להפגין ידע בראיונות – אבל הייתי חוזרת לשולחן העריכה ומגלה שאמנם הפגנתי ידע, אבל בפועל המרואיין לא אמר שום דבר מעניין

אני זוכרת שהכנתי כתבה על מקרה מאוד ספציפי בתקופת מלחמה לבנון השנייה, ואיל התעקש על פרטי הפרטים: איך עבר הבוקר שלפני הפעולה, מה צבע השיער של החייל X, השעה שבה החייל Y היה מתחת לגדר, מה הוא הרגיש באותו רגע נתון, מה עבר לו בראש שנייה אחרי שנייה. בזמנו חשבתי לעצמי, יא אללה, איזה עורך נודניק. היום אני מבינה עד כמה זה השפיע על דרך העבודה שלי. העצה הזאת עוזרת גם ברמת התחקיר: עיתונאי צריך לדעת בדיוק רב ככל האפשר את כל פרטי הסיפור, אפילו אם בסוף הוא לא ישתמש ברובם.

עצה מכוננת אחרת קיבלתי מהעורך אודי הירש, שהוא מנטור עבורי. לא עצרתי להרהר בה עד שהיא נאמרה בקול. לפעמים, הוא אמר, צריך לשתוק. עד אז נדמה היה לי שכעיתונאית היה עלי להפגין ידע בראיונות – אבל הייתי חוזרת לשולחן העריכה ומגלה שאמנם הפגנתי ידע, אבל בפועל המרואיין לא אמר שום דבר מעניין.

כשעבדתי על פרויקט שנקרא "הכסף מזיק לבריאות" בתאגיד הייתי צריכה לראיין חברת-כנסת שפעלה לכאורה למען תעשיית המזון, במקום למען הציבור. לפני הראיון, כשהתייעצתי עם אודי, הוא אמר שבראיון הספציפי הזה הוא סבור שעדיף לדבר כמה שפחות. ובאמת, ברגע שהתחלנו – היא בעצמה תיארה איך בדיוק היא משרתת את התעשייה. זה העביר את הסיפור כולו על רגל אחת.

עיתונות היא לא פרוזה

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": אורי אליצור, שהיה סגן עורך "מקור ראשון", היה אחד האנשים החכמים ביותר שהכרתי. הוא היה המנטור שלי בשנים הראשונות, ונתן לי כמה טיפים חשובים ביחס לכתיבה וגם ביחס לתחקירים. טיפ אחד לכתיבה: כשאתה כותב טור גדול, זכור שזו לא פרוזה. בפרוזה יש לך זמן, 200–300 עמודים, כדי לפתח דמויות, להעמיק את העלילה ולבנות בילד-אפ שמוביל לקתרזיס. בטור אין לך זמן.

בפרוזה יש לך זמן, 200–300 עמודים, כדי לפתח דמויות, להעמיק את העלילה ולבנות בילד-אפ שמוביל לקתרזיס. בטור אין לך זמן. טור טוב הוא טור שבו אחרי שורה או שתיים הקורא מבין מה אתה רוצה

לא משנה אם מדובר בטור של 400 או 1,000 מלה, אתה מתחרה על הקשב המאוד מצומצם של הקוראים – ולכן אתה חייב לתת את הפאנץ' כבר בשורה הראשונה, או בפסקה הראשונה. הגלעין המזוקק צריך להופיע בהתחלה. אחרי כן אפשר ללכת לאחור ולפתח, אבל טור טוב הוא טור שבו אחרי שורה או שתיים הקורא מבין מה אתה רוצה.

טיפ נוסף עוסק בהבדל שבין טור לתחקיר: בכתיבה פובליציסטית, כמו בספרותית, יש המון שימוש בדימויים ומטאפורות. בתחקיר אסור להשתמש בהם, מהסיבה הפשוטה שברגע שאתה מעמיס על תחקיר מטאפורות ודימויים אתה נותן תחושה שיש לך אג'נדה, שירית את החץ ורק אחר-כך סימנת את המטרה.

התחקיר חייב היות כמעט יבשושי מבחינת העובדות. אסור בתכלית האיסור להאכיל את הקורא בכפית. צריך לתת לו להגיע לבד למסקנה. "נגיד שאתה עושה תחקיר על פרשת שחיתות קשה במגזר הציבורי", אמר לי פעם אליצור, "אף פעם אל תכתוב 'האיש הזה מנוול'. תן לאדם שקורא את העיתון אחרי סעודת שבת להגיד לאשתו 'ואללה, איזה מנוול האיש הזה'. אל תאכיל בכפית. תן לסיפור לדבר בעד עצמו, סמוך על הקוראים שלך שיגיעו למסקנות נכונות בכוחות עצמם".

"אף פעם אל תכתוב 'האיש הזה מנוול'", אמר לי פעם אורי אליצור. "תן לאדם שקורא את העיתון אחרי סעודת שבת להגיד לאשתו 'ואללה, איזה מנוול האיש הזה'. אל תאכיל בכפית. תן לסיפור לדבר בעד עצמו"

טיפ שלי לעיתונאי תחקירים: עשה כל מאמץ שלא להסתפק בתגובה טלפונית או כתובה, אלא להגיע לפגישה פיזית עם מושא התחקיר. פגישות כאלה אמנם עלולות להחריב תחקיר, אבל הן תורמות תרומה אדירה לאיכות ולערך של העבודה העיתונאית. אם התחקיר נשאר על כנו גם אחרי שנתת למושא שלו לשטוח את גרסתו פנים מול פנים – כנראה הערך העיתונאי שהבאת הוא משמעותי.

מהצד השני, לעתים נדמה לך שקיבלת סיפור שנראה על פניו כפרשיית שחיתות אדירה, אבל בסוף אתה מגלה שגם אם היו שם דברים בעייתיים – הם לא בווליום או בחריפות של מה שחשבת. הסיפור איבד את עוצמת הצבע והפך חיוור, וזה בסדר, כי האמת חשובה יותר.

לא להיתפס בבוּרוּת

קרן צוריאל-הררי, לשעבר כתבת ב"מוסף כלכליסט", כיום חוקרת בעמותת מעוז: חלפו 21 שנים מאז שקיבלתי את העצה הזאת, וזאת עצת זהב שאני מעבירה הלאה לכל מי שאני יכולה. זה היה בימים הראשונים שלי ככתבת תעשייה ב"גלובס", ב-1998. החלפתי את אורנה רביב, שהיתה אחת העיתונאיות החזקות והחשובות בעיתונות הכלכלית, ובמשך שבוע באתי אליה הביתה מדי בוקר, עבדנו יחד, והיא לימדה אותי את הפרקטיקות של התפקיד.

כשעבדנו על אחת הידיעות נתקלנו במשהו מוזר, ואורנה התחילה להרים טלפונים ולבדוק. ואז היא אמרה לי בפנים חמורות סבר: לעולם אל תיתפסי בבוּרוּת. הכלל הזה ליווה אותי מאז. תמיד שווה לעשות עוד מאמץ קטן: להרים טלפון, לשאול עוד שאלה, להתייעץ עם עוד מישהו, ואפילו לוותר על פרסום של משהו לא אפוי או לא ודאי – רק לא להיתפס בבורות. לקוראים שלנו מגיע מידע אמין ומדויק, ומוניטין של שנים יכול להתרסק ברגע בגלל בורות.

זאת לא חגיגה, זאת מלחמה

איתי לנדסברג-נבו, יוצר דוקומנטרי, בעבר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1: לתאר את מה שאתה רואה. לפעמים אתה לא שם לב ומתאר מציאות קשה או טרגית בשפה יומיומית. ב-1996, בזמן מהומות הכותל שהתפשטו מירושלים לשטחים ולרצועת עזה, נשלחתי לרפיח עם הכוחות מטעם הערוץ הראשון. זה היה אחרי שנהרגו איזה 16 חיילים וכמה עשרות פלסטינים. בזמן שערכנו את הכתבה עשיתי שימוש בביטוי שאז היה נפוץ לתיאור מהומות: אמרתי ש"גם הפלסטינים השתתפו בחגיגה". העורך, ישראל סגל, העיר לי: "על איזו חגיגה אתה מדבר? היתה פה מלחמה ואנשים נהרגו. תתאר את מה שראית. חגיגה זה לא".

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז