לכל מקור יש מניע, לכל סיפור יש כמה צדדים – ועיתונאי שלא נזהר יהפוך עד מהרה לכלי קיבול לספינים. יש עיתונאים שצועדים ביודעין אל תוך רשת של נאמנויות ועסקאות שבה תפקידם הוא להפיץ סחרירים עבור גורמי השררה שהם משרתים. אבל שאר העיתונאים יודעים שספין הוא אתגר שאפשר להתחכם לו. לפעמים הדבר הנכון הוא להתעלם מנסיון המניפולציה, או לחשוף אותו לעיני הציבור, אבל לפעמים – כשלמידע בכל זאת יש ערך – אפשר גם לנסות לנטרל את העוקץ, ולזקק מהחומר את החשוב והמעניין.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם 24 כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני.

עשינו מאמץ ליצור כוורת מגוונת של משתתפים: עיתונאים ותיקים, וגם כאלה שעדיין נמצאים בתחילת דרכם. כאלה שצברו את רוב הקילומטרז' שלהם ככתבי חדשות, מגזין ותחקירים – ולצדם כאלה שצברו ניסיון גם בעריכה והגשה. חלקם עובדים במערכות ותיקות ומובילות, אחרים בגופי תקשורת קטנים, צעירים ועצמאיים. התוצאה היא לא מדריך סדור, אלא מקבץ מגוון של נקודות מבט.

הפרק הראשון של הפרויקט עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו משתתפי הפרויקט. הפרקים הבאים יעסקו בטקטיקות לביצוע ראיונות מורכבים, עצות אופרטיביות ועקרוניות להגנה על מדליפים, דרכים לקביעת סדר יום עצמאי ועוד. הפרק הזה, השני במספר, עוסק באמצעים לפירוק ספינים.

חשדנות מונעת

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": עוד לפני שמדברים על ספינים, צריך לחשוד באינטרס של הצד השני. אני מראיין אנשים על בסיס קבוע – גדולֵי, שועֵי ואהובֵי. בהרבה מקרים, בשיחה המקדימה או מיד כשנפגשים איתם, הם אומרים לך "וואי, אני נורא שמח שזה אתה שכותב את הכתבה, אני נורא מעריך את איך שאתה כותב, את המקצועיות שלך" וכו'. אל תאכל את הבלופים האלה אף פעם.

ספינים הם שקרים. והעיתונאי הוא הכלי שבאמצעותו אפשר להפוך שקרים לאמת – בגלל הקרדיט שלך, בגלל התפקיד והמעמד. זה התפקיד הכי אחראי והכי רגיש שיכול להיות, ולכן גם הכי מועד לפגיעה. הם באים כדי להשתמש בך

אני אמנם מקווה שהמחמאות האלה נכונות, ויכול להיות שאני חוטא לאנשים שבסך הכל אמרו לי את האמת – אבל הדברים האלה נאמרים כדי להחליק את דרכם ולשנות את הגישה הבסיסית שלך, שצריכה להיות קצת קרה ולא אמוציונלית.

ספינים הם שקרים. והעיתונאי הוא הכלי שבאמצעותו אפשר להפוך שקרים לאמת – בגלל הקרדיט שלך, בגלל התפקיד והמעמד. זה התפקיד הכי אחראי והכי רגיש שיכול להיות, ולכן גם הכי מועד לפגיעה. הם באים כדי להשתמש בך. ואת זה אנחנו צריכים לזכור כל הזמן. זאת תפיסה לוחמתית, אבל ככה זה. ואני יודע, זה די גרוע ברמה האישית. עם חברים קרובים או בני משפחה אי-אפשר כל-כך לחיות ככה. אבל עיתונות היא לא יחסים בין בני משפחה. גם אם מדובר במקור מאוד אמין, שהביא לך ידיעות מצוינות והוכיח את עצמו. הוא לא חבר שלך.

להבהיר לקוראים: זה ספין

רן רזניק, כתב בכיר ופרשן בריאות, "ישראל היום": עיתונאי צריך לפחד כל בוקר מחדש שמשתמשים בו כדי לחולל ספין. הוא צריך לרעוד מפחד. אפשר להחליט שפשוט לא מסקרים את הספין. אבל אם העיתונאי מגיע למסקנה שהמידע שמגיע אליו חשוב – הוא צריך להביא אותו לציבור, גם אם זה חלק מספין. במקרה כזה, הדרך לצמצם את הספין היא לשתף את הקוראים בעצם קיומו.

לדוגמה, נניח שלפני הבחירות מכריז סגן שר הבריאות על תוכנית חדשה לשיפור מערכת הבריאות בישראל – תוכנית שהוא לא יישם בכל ארבע שנות כהונתו. אם הייתי צריך לסקר יוזמה כזאת, הייתי מאכיל את הקורא בכפית ואומר לו, "שים לב, זה ספין בחירות" – ומציין מה הסיכוי שהתוכנית תיושם ומה הסיכוי שהיא תישכח רגע אחרי הבחירות. ואם אני חושב שהסיכוי שהיא תיושם הוא אפס – להגיד את זה בבירור, בטקסט עצמו או בטור נפרד.

לפקפק בקמפיינרים

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": בתקופת בחירות, נקודת המוצא צריכה להיות שכמעט הכל זה ספינים פוליטיים. הדרך הכי טובה להימנע מזה היא הצלבות ובדיקת עובדות – אף פעם לא להסתמך על מקור אחד. בטח לא כשמדובר במקור פוליטי ובמיוחד כשמדובר בקמפיינרים. קמפיינרים יכולים לשלוף המון טיפות מידע כאילו מעניינות וכאילו בלעדיות ולהגיד לך "בואי קחי" – אבל כשבודקים, מגלים שלא כצעקתה.

בתקופת בחירות, נקודת המוצא צריכה להיות שכמעט הכל זה ספינים פוליטיים. הדרך הכי טובה להימנע מזה היא הצלבות ובדיקת עובדות – אף פעם לא להסתמך על מקור אחד. בטח לא כשמדובר במקור פוליטי

לדוגמה, קמפיינר של מפלגה שלא נזכיר את שמה מתקשר אלי ואומר: "תשמעי, יש אחלה אייטם עכשיו, יו"ר המפלגה נפגש עם חבר'ה ממפלגה אחרת, והם הולכים לעבור אליו. קחי את זה באופן בלעדי". ואז, כשאת שואלת מי הם החבר'ה האלו, פתאום לא מספקים לך את השמות – אולי רק שם אחד. ואז כשאת הולכת למפלגה האחרת ושואלת על אותו אדם – מתברר שאף אחד במפלגה בכלל לא יודע מי הוא. ככה מפוצצים ספינים.

לפעמים אפשר להשתמש בספין, אבל צריך לתת לו קונטקסט. לדוגמה, אחרי פיזור הכנסת וההחלטה ללכת שוב לבחירות צצה בליכוד יוזמה לביטול הבחירות. זה היה ספין, אבל הוא היה אמיתי. ספין הוא לא בהכרח דבר רע – זה יכול להיות גם ניסיון לגיטימי של פוליטיקאי לסובב את סדר היום, או את תמונת המציאות. במקרה הזה, היה חשוב לדווח על זה בקונטקסט שלפיו נתניהו רוצה להפיל את האשמה על גנץ או משהו כזה. ברגע שאת ממסגרת את זה כספין – זה בסדר.

לבדוק עובדות גם בתקופת הבחירות

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": נקודת המוצא שצריכה להיות לעיתונאי היא לא להאמין אוטומטית לאף אחד בשום מצב. גם לא לפעילים חברתיים, שלעתים נוטים לתפוס אותם אוטומטית בתור "הטובים", בטח שלא לפוליטיקאים, ובטח ובטח שלא לפוליטיקאי בתקופת בחירות.

נקודת המוצא שצריכה להיות לעיתונאי היא לא להאמין אוטומטית לאף אחד בשום מצב. גם לא לפעילים חברתיים, שלעתים נתפסים אוטומטית בתור "הטובים"

לפוליטיקאים רבים, מתוקף זה שהתקשורת נתפסת על-ידם כמרכיב קריטי ביכולתם להיבחר, אין שום בעיה להפיץ עובדות לא נכונות, להתפאר בהישגים שלא היו – ובתקופת בחירות ביתר שאת.

ולכן, בתקופת בחירות צריך להדגיש את הנושא של בדיקת עובדות. במקביל, בראיונות ובסיקור השוטף צריך לנסות להסיט את הדיון לדברים החשובים, ולא לנושאים שהפוליטיקאים רוצים שידברו עליהם – הסרטונים שלהם, הציוצים הפרובוקטיביים – הרבה פעמים בניסיון להרחיק את התקשורת מעיסוק בסוגיות אמיתיות.

לא להיכנס למיטה חולה

מעין רודה, עורכת בחדשות "וואלה": כדי להימנע ממצב שבו עושים בך שימוש לצורך ספין פוליטי צריך קודם כל לא לעבוד במקומות שבהם אתה יודע שזה יקרה לך. למשל, "ישראל היום". ואני אומרת את זה כעורכת לשעבר ב"ישראל היום". יש לי אלפי דוגמאות – וכל מה שאומרים נכון. כי יש מקומות שלא משנה מה תעשה, בשלב כלשהו לא תהיה לך דרך להימנע מלהפוך לחייל של מישהו.

כדי להימנע ממצב שבו עושים בך שימוש לצורך ספין פוליטי צריך קודם כל לא לעבוד במקומות שבהם אתה יודע שזה יקרה לך. למשל, "ישראל היום". ואני אומרת את זה כעורכת לשעבר ב"ישראל היום". יש לי אלפי דוגמאות – וכל מה שאומרים נכון

בתקופת בחירות, צריך לבחור באיזה שטיק של תעמולה אתה לוקח חלק – ובאיזה לא. לפעמים זה לא כזה פשוט, כי גם כשאתה יודע שזה ספין בחירות – אי-אפשר להתעלם ממנו, כי כולם מדברים על זה. דרוש אומץ מסוים כדי להגיד "לא" לדברים גם בתקופות כאלה.

דוגמה ממערכת הבחירות האחרונה היא השפם של עמיר פרץ. יש כלי תקשורת שלא שיתפו עם זה פעולה. שאמרו, "זה הטריק הכי זול, אני לא מוכן לפרסם את זה". מצד שני, זה היה הדבר היחיד שכולם דיברו עליו, ואתה חייב להתייחס לזה. במקרים כאלה, כעורכת, אני חושבת שמה שחשוב זה לשים את הדברים בקונטקסט. לא רק להיצמד לדברים שאמר הפוליטיקאי. יש סיפור, והסיפור הוא שעמיר פרץ הוריד את השפם ואמר "אני לא נכנס לממשלה עם ביבי". התפקיד שלנו הוא לתת את כל הסיפור – נגיד, את הסיבה לכך שהוא דווקא כן ייכנס לממשלה, אם יש כזו.

לחפש את המקור

תומר אביטל, עיתונאי ב"שקוף": דרך טובה לחמוק מספין היא לבדוק למה היוזמה שעליה מבוסס הספין לא קודמה עד כה, ולמה היא יוצאת רק עכשיו. למשל, הקטע עם המצלמות בקלפיות בבחירות האחרונות. הליכוד היה בשלטון שנים רבות, ואחרי כל מערכת בחירות יצאו דו"חות שאומרים מה צריך לשפר ולתקן. במקרה הזה, שאלתי את עצמי למה דווקא בנקודת הזמן הזאת – שבה כבר בלתי אפשרי לשנות את הכללים – קידמו את הסיפור הזה. מה פתאום השתנה? אם כלום לא השתנה – זה ספין.

דרך אחת לפרק ספין היא לחפש את המקור, את הנתונים הגולמיים שעליהם הוא מבוסס. בזכות כלי השקיפות אפשר הרבה פעמים לבדוק את המידע בצורתו הבסיסית, ולהתבונן בליבה שלו לפני שהוא עובר צביעה פוליטית ומוגש לך

ברגע שמערכת עיתונאית מסקרת ספין מסוים, היא חייבת לכתוב בגדול – לפני ואחרי הספין – על איזה רקע הוא מגיע, מה המצב הקיים, האם זה בא אחרי הבטחות דומות שהופרו וכן הלאה. אסור להפיץ ספין כמו שהוא, כי אז אתה הופך מעיתונאי לדובר.

יש היום כל-כך הרבה רעש בחוץ, שאחד התפקידים החשובים של העיתונאי הוא ייצור קונטקסט. לדוגמה, במהלך מערכת הבחירות האחרונה בליכוד התחילו לדבר על זיופים בקלפיות. הזכרתי שהם אלו שמנעו ממשקיפים זרים להגיע ולפקח עליהן – היתה בקשה כזאת, ויולי אדלשטיין אשכרה סירב. חשוב לשים את הטענות האלה בקונטקסט שיבהיר שהליכוד אולי מתנגד לזיופים – אבל רק באופן מאוד מסוים.

דרך אחרת היא לחפש את המקור. לא המקור האנושי, אלא הנתונים הגולמיים. יש היום כבר לא מעט שקיפות, וקיימים מאגרי מידע – אפשר לעיין בשאילתות של הח"כים באתרים שלהם, או בסעיפי התקציב ב"מפתח התקציב", אפשר להגיש בקשות חופש מידע. בזכות כלי השקיפות אפשר הרבה פעמים לבדוק את המידע בצורתו הבסיסית, ולהתבונן בליבה שלו לפני שהוא עובר צביעה פוליטית ומוגש לך.

הסחריר הלגיטימי

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": ספין פוליטי יכול להיות פרסום לגיטימי כל עוד הוא אמיתי, רלבנטי ובדוק – וכל עוד הוא נותן לציבור מידע חשוב. מאחורי כל פרסום עומד אינטרס, ואין דרך להימנע לחלוטין מקידום אינטרסים של אנשים.

מאחורי כל פרסום עומד אינטרס. לפעמים זה מישהו שרוצה למכור או לקדם משהו, ולפעמים הוא רק רוצה לגלות אזרחות טובה. גם "אזרחות טובה" היא אינטרס. ולפעמים מישהו רוצה כמה דברים במקביל – להיות אזרח טוב, וגם לדפוק מישהו על הדרך

לפעמים מדובר באינטרס יותר נקי, לפעמים פחות. לפעמים זה מישהו שרוצה למכור או לקדם משהו, ולפעמים זה מישהו שרק רוצה לגלות אזרחות טובה. גם "אזרחות טובה" היא אינטרס. ולפעמים מישהו רוצה כמה דברים במקביל – להיות אזרח טוב, וגם לדפוק מישהו על הדרך.

הרבה פעמים מקור בא אליך ואומר: "יש לי אינטרס, אני רוצה שהדבר הזה יפורסם, אני רוצה שהוא יפורסם מהר, ואני אתן לך מידע רלבנטי, אמיתי ומדויק". אין בעיה. אם המידע עומד בסטנדרטים של דיוק ואמת, אני לא רואה מניעה לעשות שימוש במידע גם אם הוא מקדם אג'נדה של מישהו אחר. כל עוד אני מודע לאינטרסים וכל עוד אני מצליח לנקות אותם ולפרסם רק אמת רלבנטית, אז זה לא כל-כך נורא שהפרסום שירת מישהו, אם הוא שירת גם את הציבור. מאידך, אם הספין הוא ספין חלקי, שקרי, מעוות, לא רלבנטי לציבור – עיתונאי שמשתף איתו פעולה לוקח חלק בדבר לא תקין. עיתונאי חייב לדעת להיפטר מספינים כאלה.

לפקוח עיניים

גלי גינת, כתבת תחקירים בתוכנית "זמן אמת", כאן 11: כל בנאדם שמנסה לעניין אותך בסיפור, צריך לבדוק מה המניע שלו. פעם מישהו ניסה למכור לי סיפור על אנשים שסובלים מבעיה רפואית מסוימת, ומהר מאוד הבנתי שמאחורי הסיפור עומדת חברת תרופות שנאבקת להוספת התרופה שלה לסל הבריאות.

מי שהציג לי את הסיפור סיפר בצורה מעוררת אמפתיה על מקרה חולי שהיה במשפחה שלו. ישבתי אצלו במשרד, וכשהבטתי בלוח השעם שתלוי שם הבחנתי שהוא מייצג את חברת התרופות. רשמתי את השם, ואחר-כך הלכתי ובדקתי. על פניו, אם היו אומרים לי מראש, יכול להיות שזה היה סיפור ראוי – אבל הכל נעשה בצורה כל-כך סיבובית ושקרנית, אז כמובן שסירבתי.

לצאת ממירוץ הסוסים

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: התקשורת ששה לשתף פעולה עם המועמדים השונים ומסקרת אותם בסגנון מירוצי סוסים. אותה קלאסיקה ישנה משנה ראשונה בלימודי תקשורת, מהספרים של גבי וימן, באה לידי ביטוי בכל מערכת בחירות ורק הולכת ומתעצמת. ולא רק בארץ. גם בארצות-הברית עוסקים במי מוביל, מי גייס כמה תומכים וכו' – אבל בגלל תרבות הדיבייט, שם גם יש הכרח לדבר על מה שמכונה Issues.

בישראל אין Issues, לפחות לא מבחינה תקשורתית. יש מירוץ סוסים בלתי נגמר: מי השיג כמה מנדטים בסקר, מי חבר למי, ואיך מהלך כזה או אחר יתרום או יזיק למצב הפוליטי שלו. כל השיח מתחיל ונגמר במירוץ סוסים. התוצאה היא שהקהל הופך למצביע האסטרטגי – כל הזמן מדברים איתו על אסטרטגיה, ובסוף הוא הופך לאסטרטג קטן בעצמו. הפוליטיקאים גם למדו שהם לא נענשים על זה שהם לא ממלאים הבטחות. אם ממילא אנחנו לא מצפים מהם לכלום – איך נשאל אותם על הציפיות הלא קיימות שלנו?

להתעקש על קונטקסט

איתי לנדסברג-נבו, יוצר דוקומנטרי, בעבר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1: אחת הבעיות של התקשורת הישראלית היא היגררות למיידי וליומיומי: כששר או מפלגה מוציאים משהו, התקשורת פשוט מפרסמת בלי לבדוק את העובדות. כשזה קורה, אתה בעצם לא מפרסם ידיעה, אתה מדברר אותם.

במערכת בחירות, הדבר הראשון שכלי התקשורת אמורים לעשות הוא ללכת למצעים של המפלגות ולבחון אותם מול העשייה שלהן, איזה חוקים העבירו חברי-הכנסת, איזה הבטחות קוימו ואיזה לא. בפועל מתעסקים ברכילות היומיומית, באקטואליה, בצבעוני – ופחות בתוכן

במערכת בחירות, הדבר הראשון שכלי התקשורת אמורים לעשות הוא ללכת למצעים של המפלגות ולבחון אותם מול העשייה שלהן, איזה חוקים העבירו חברי-הכנסת, איזה הבטחות קוימו ואיזה לא. בפועל מתעסקים ברכילות היומיומית, באקטואליה, בצבעוני – ופחות בתוכן.

האפקט הזה מתקיים גם בצורה הפוכה: יש לך ממשלה עם חמישה שרים שחשודים בפלילים, וראש ממשלה עם שלושה תיקים שקיבל מעל 30 מנדטים בבחירות. אפשר להסיק מזה שלציבור לא באמת אכפת מהשחיתות – אבל אפשר גם להסיק מזה שהציבור עוד לא הבין מה משמעות השחיתות. וזה אמור להיות תפקידה של התקשורת – לעזור לציבור לקבל החלטות מושכלות. בבחירות האחרונות נוצרה איזו משוואה עקומה: מצד אחד יש את שלושת התיקים של נתניהו, ומהצד השני את הגמגומים של בני גנץ בטלוויזיה. וכאילו כדי לייצר איזון, עיתונאים מנסים לתקוף את שני הצדדים במידה שווה, וככה להוכיח שהם "אובייקטיביים". לדעתי זה מעיד על חוסר רצינות.

שהעורכים יחליטו

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: כשסיפור מגיע לכתב, התפקיד שלו הוא לבחון שני דברים: את האמינות והנכונות של הסיפור, והאם יש לו ערך ציבורי. גם סיפור שהגיע לעיתונאי בתור ספין יכול להיות בעל חשיבות ציבורית, אם המידע שיש בו הוא כזה. העורך הוא זה שמחליט איפה לשבץ את הסיפור במהדורה או בעיתון, כמה זמן או מקום לתת לו, האם לרדת מסיפור X כדי לעסוק בסיפור Y – או להמשיך לעסוק בשניהם במקביל.

להתבסס על חומר מקורי

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי וכתב ב"מוסף הארץ": כשגורמים בעלי כוח והשפעה רוצים להפעיל את התקשורת כדי ליצור סיקור חיובי או ספינים, אנחנו באמת פיונים על מגרש של מישהו אחר – ואין טיפ או כלי אחד שיכולים למנוע זאת. במקרים כאלה, העיתונאי צריך להפעיל את כל החושים המקצועיים שלו, להטיל ספק בריא, לבדוק את המקורות ואת האינטרסים השונים – ורק אז, אולי, הוא יצליח להימנע מהטיה כזאת.

צריך להבדיל בין סיפור שמגיע מגורם כלשהו לסיפור שאתה יוצא לחפש באופן עצמאי. כשהמקור – איש יחסי-ציבור או פוליטיקאי, למשל – בא מיוזמתו, חשוב לזהות את האינטרס שיש לו בחשיפת הסיפור, וחשוב לא פחות להבין למה הוא פנה אליך ולא למישהו אחר. כשאני עובד על תחקיר יזום ואני זה שמשיג את החומרים, יש לי ודאות גדולה יותר לגבי אמינותם, במיוחד אם היו אנשים שהתנגדו למוטיבציה שלי לחשיפה שלהם.

לא להסכים לעסקאות

בר שם-אור, כתב "הצינור", ערוץ 13: כשמציעים לך סיפור שעל פניו נשמע ממש טוב, צריך לעצור לרגע את ההתלהבות הראשונית ולחשוב אם מישהו מנסה להשתמש בך ולעשות ספין על הגב שלך. הרבה פעמים, מקורות מתייחסים לזה כאל סוג של עסקה: "אני אביא לך סיפור, ואתה תתייחס לזה כך וכך". זה קורה כל הזמן. ברגע שאתה מריח ציפייה כזאת מצד המדליף, צריך להניח שמישהו מנסה להשתמש בך כדי להשיג משהו. עיתונאים שנותנים לזה יד מכניסים את עצמם לתוך מערך שלם של עסקאות ואינטריגות. אולי זה טוב להם, אבל אני אישית נמנע מזה.

להצליב אינטרסים

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": תמיד חשוב לשאול את עצמך "מה האינטרס של הבנאדם שאומר לי מה שהוא אומר לי". צריך למפות את האינטרסים של מוסר המידע, ואז במידת האפשר לנסות לקבל אישוש ממישהו אחר, למשל אדם שיש לו אינטרס הפוך. אני לא מקנאת בכתבים פוליטיים, כי אצלם החשש אמיתי בכל רגע נתון. לכן חשוב להצליב כל מה שאומרים לך – לא רק כדי לוודא שהדברים נכונים, אלא כי יכול להיות שיש כאן אינטרס שאני אפילו לא מודעת אליו.

צריך למפות את האינטרסים של מוסר המידע, ואז במידת האפשר לנסות לקבל אישוש ממישהו אחר, למשל אדם שיש לו אינטרס הפוך

פנו אלי פעם ממכון מחקר כלשהו וביקשו לשלוח לי מחקר שעשו שם. קראתי אותו, ובהתחלה הייתי סקפטית לגביו. למרות שאני מכירה את האנשים ויודעת שהם עושים עבודה טובה, התזה שהם הציגו במחקר נראתה לי מופרכת. התנאי שלי היה שהם יאפשרו לי לקבל את כל חומר הגלם, ויתנו לי זמן לבצע תחקיר עצמאי.

עבור הכתבה עצמה הלכתי ובדקתי כל פרט במחקר, וכמובן ריאיינתי אנשים בעצמי, כדי לנטרל את המצב שבו ארגון עם אינטרס מסוים פנה אלי ואני נסמכת על המחקר שלו. אין סיבה לא לקחת טיפים מאנשים עם אג'נדה, אבל חשוב לבדוק אותם היטב.

להשתמש בספין, אבל באחריות

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: אני רואה את עצמי היום כמישהו שיודע לזהות ספין, ולפרק אותו באחריות. כל מערכות היחסים שלנו בחיים מושתתות על אינטרסים, ואין בעיה שגם למקור שנותן לי את המידע יהיה אינטרס. כל עוד המידע אמיתי, ויש בו חשיבות ועניין לציבור, אין לי בעיה עם זה.

דוגמה היפותטית: אדם שבדיוק פרש עכשיו מהצבא ונותן לי ראיון ראשון. בראש שלו, הוא יכול להשתמש בראיון הזה כמקפצה לתפקיד הפוליטי שעליו הוא מתכנן להכריז שלושה שבועות אחרי השידור – למרות שאני לא יודע על כך. אז הוא מתראיין אצלי לראשונה, ומספק כותרות מעניינות. האם הוא השתמש בי, או שאני השתמשתי בו? מנקודת המבט שלי, אני השתמשתי בו. בסדר, גם הוא השתמש בי – אבל כל עוד מה שאמר אצלי חשוב ומעניין, זה פחות מעניין אותי.

דוגמה אפשרית אחרת אפשר לכנות "ספין פיננסי": מישהו שרוצה להוציא את הסיפור שלו כדי שאחר-כך יוכל להגיש תביעה אזרחית או תביעת נזיקין, למשל. אם הסיפור חשוב ומעניין, והוא רוצה אחר-כך להשתמש בכתבה ובחומרים שיצאו לאור במסגרת התביעה – מבחינתי אין עם זה בעיה. שוב, הייתי שמח לדעת מראש על הכוונות שלו, אבל זה לא היה מונע ממני לפרסם את הכתבה, ובעיני לא מלכלך אותה בצורה כלשהי.

לא להתעלם, למסגר

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": לא תמיד אפשר להימנע מספין. לפעמים אתה כלי במשחק של מישהו שאתה לא באמת יודע מיהו ומהו. העצה הכי טובה היא להצליב. לדוגמה, מישהו בא ונותן לך כותרת. אפשר לשאול אותו כמה שאלות לא חשובות שיתנו לך עוגנים – סתם שמות של אנשים, למשל – ואז להתקשר אליהם ולשאול אם הם מכירים אותו. אם הם כן מכירים אפשר לפתח שיחה, ואז יש פה איזושהי הצלבה קטנה, עוגן אחד שהוא עומד בו.

כל מה שפוליטיקאים אומרים צריך להציג בעירבון מוגבל. שמעתי לא מזמן ברדיו ראיון עם ח"כ משה גפני. הוא סיפר משהו על יאיר לפיד, ואז שאלו אותו: "רגע, זה נכון מה שאתה אומר?". והוא עונה: "לא יודע... אני מעלה תמיהה באוויר"

כל מה שפוליטיקאים אומרים צריך להציג בעירבון מוגבל. שמעתי לא מזמן ברדיו ראיון עם ח"כ משה גפני. הוא סיפר משהו על יאיר לפיד, ואז שאלו אותו: "רגע, זה נכון מה שאתה אומר?". והוא עונה: "לא יודע... אני מעלה תמיהה באוויר".

עיתונאי צריך להיות סקפטי ולא לרוץ אחרי כל כותרת. וזה לא תמיד פשוט, כי כשאתה רואה את המתחרים שלך מעלים כותרות, קשה מאוד לעצור ולהגיד "רגע, זה לדעתי ספין, אני לא נוגע בזה". הרבה פעמים צריך פשוט לדעת להציג את זה בצורה הנכונה. לדוגמה, אם נתניהו יצהיר עכשיו שהוא עומד להיפגש עם טראמפ, שיציג את תוכנית השלום שלו למזרח התיכון – אני לא יכול להתעלם מזה. אבל אפשר לפרסם את ההצהרה שלו, ובתוך הידיעה לציין שהוא אמר דברים דומים גם לפני שנה ושנתיים – וככה לתת לקורא פרספקטיבה.

השימוש שפוליטיקאים עושים ברשתות החברתיות מייצר אפקט הפוך: במקום שההצהרה תעבור דרך כלי תקשורת שייתן את הפרספקטיבה הנכונה, היא יוצאת ישירות לציבור בצורה שמשרתת את הפוליטיקאי. הנוהג הזה מחליש את התקשורת ופוגע באיכות שלה – וכפועל יוצא מחליש גם את הדמוקרטיה.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז