הראיון העיתונאי הוא סוגה תקשורתית שעברה התעללות. מרואיינים חזקים מאלצים מראיינים חלשים להיכנע לתכתיבים, מכניסים לחדר יחצנים שיפקחו על הראיון בזמן אמת – ולעתים פשוט שולחים לפרסום ראיון מוכן, עם שאלות ותשובות שנרקחו מטעמו של הצד המסוקר. חוסר האונים של העיתונאים מנוצל על-ידי בעלי הכוח כדי לשלוט בסדר היום הציבורי, אבל זה לא חייב להיות כך.

במקור, ראיונות הם הזדמנות לעמת את מושאי הסיקור ישירות עם ביקורת, ולבקש תשובות לשאלות שברגיל ייענו בספין או התעלמות אלגנטית. מרואיינים משופשפים יודעים לצאת נקיים גם מראיונות כאלה, לשקר את דרכם החוצה, או בכלל לא להתייצב ולפגוש את העיתונות. כדי למנוע מהם להצליח בכך, יש כמה טכניקות וטריקים שעיתונאים יכולים לאמץ.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם 24 כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני.

הפרק הראשון עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הרביעי עסק בהדלפות ובהגנה על מקורות. הפרק החמישי עסק בפיצוח מושאי סיקור. פרק זה, השישי במספר, עוסק באתגרים הכרוכים בביצוע ראיונות.

לא להפגין בקיאות

יפעת גליק, כתבת תחקירים בתאגיד השידור הציבורי: ככלל, אני תמיד מתכוננת היטב לראיון – אבל אף פעם לא נותנת למרואיין להבין עד כמה באתי מוכנה. להפך, אשתדל להיראות כמי שהשכל אינו בקודקודה. כמי שאינה ידענית. המרואיינים לא מתארים לעצמם איזה תחקיר מקיף אני עושה בבית לפני כן. זה תמיד עובד לטובת הראיון.

אני תמיד מתכוננת היטב לראיון – אבל אף פעם לא נותנת למרואיין להבין עד כמה באתי מוכנה. להפך, אשתדל להיראות כמי שהשכל אינו בקודקודה. המרואיינים לא מתארים לעצמם איזה תחקיר מקיף אני עושה בבית לפני כן

במסגרת פרויקט על הבחירות המקומיות הכנתי כתבה על ראש עיריית מעלות-תרשיחא לשעבר [שלמה בוחבוט], שקרובי משפחתו הועסקו בכל מיני עבודות שקשורות לעירייה. נפגשנו ודיברנו, אבל לאורך כל הראיון היתה לי תחושה שבכל פעם שנגעתי במשפחתולוגיה שלו הוא ניסה להעביר נושא, או לדבר על יופיה של העיר שלו.

נתתי לו לדבר את עצמו לדעת, ובסוף יום הצילומים לקחתי אותו לאגם המלאכותי. ביקשתי שנצלם סצנה על ברבור בתוך האגם. רק שם, כששנינו מפדלים ביחד ואין לאן לברוח, העזתי לעמת אותו עם כמה סוגיות. ידעתי שיהיה לו קשה לחמוק. הוא באמצע אגם, מפדל על ברבור. לאן ילך?

עיתונאי טוב בעיני הוא עיתונאי שיכול לשבור התנגדויות תוך זמן קצר יחסית: לרכוש את אמון המרואיין, לגרום לו להיפתח, ואז לדובב אותו. למשל, מבקר עיריית נהריה. הוא לא הסכים אף פעם להתראיין ולספר בשמו ובדמותו כיצד הוא סובל מהתנכלויות בשל העבודה שהוא מבצע. כשהגעתי אליו הוא בהתחלה סירב לדבר, אבל היתה לי תחושה אינטואיטיבית שהוא בשל לכך, שזה יושב לו על הלב ושראיון יהיה הדבר הנכון והתרפויטי בשבילו. בסוף הראיון אכן קרה.

לפעמים אנשים רק מחכים שתשאל אותם. בסיפור שרץ במסגרת פרויקט "גלימה שחורה" ריאיינתי עורך-דין שסיפר לי איך הוא הצליח לחמוק מקנס על נהיגה בשכרות לכאורה ועל מעשים נוספים, שספק אם מוסר הוא התכונה הדומיננטית בהם. כשריאיינתי אותו הרגשתי שבמשך שנים הוא חיכה שמישהו פשוט יבוא וישאל אותו על זה.

לא להתאהב במרואיינים

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": רוב המרואיינים מגיעים לראיון אחוזי חרדה. גם אם מרואיין עשה כבר מלא ראיונות, הוא לא יודע איך העיתונאי יציג אותו והאם הוא יביא את הדברים כפי שהם נאמרו. טכניקה מוכרת אחת היא להתחיל בשאלות קלות ולגרום למרואיין להיפתח. אם תתחיל בשאלה הכי קשה, המרואיין ייאטם ויתגונן. צריך גם לזכור במהלך הראיון לא להתאהב במרואיין – כי אז אתה בעצמך לא תרצה לשאול אותו את השאלות הקשות.

לפעמים צריך לגרום למרואיין לנעול את עצמו על גרסה. לדוגמה, מגיע פוליטיקאי ואומר: "אני הולך לעשות כך וכך". שידבר, ואני אכין את הקרקע כדי שבעתיד אוכל לבוא ולהגיד "ככה אמרת – בבקשה". אחרי שפוליטיקאי ננעל ככה בתוך גרסתו כמה פעמים, הוא לומד להיזהר ולשים לב לדברים שהוא אומר, כי זה יכול להתהפך עליו.

לנצל את מרחב התמרון

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: לראיון צריך להתכונן כמו למבחן סמסטר. לשבת הרבה מאוד שעות מול החומר, להכין את הדברים מראש, לעשות סימולציות, לבנות כל סצנריו: אם אני שואלת X והמרואיין עונה לי Y, מה להגיד לו בתגובה. חשוב מאוד לשלוט בפרטים. אם את לא ספצית בחומר, תפספסי דברים.

בראיון לא חייבים להסתמך רק על עובדות. זה דו-שיח. עצם העובדה שמשהו עלה בשיח התקשורתי – גם אם אני יודעת שזה לא נכון – מאפשרת להציג שאלות בנושא

בהשוואה לדיווח היבש, בראיון יש הרבה יותר מרחב תמרון. בראיון, למשל, לא חייבים להסתמך רק על עובדות. זה דו-שיח. עצם העובדה שמשהו עלה בשיח התקשורתי – גם אם אני יודעת שזה לא נכון – מאפשרת להציג שאלות בנושא.

לתשובות במקרה כזה יש לעתים חשיבות גדולה דווקא משום שהן מתייחסות לדבר לא נכון. במקרה שהמרואיין השמיע ספין או דבר מה שאינו אמת, גם אם עלית על זה רק אחרי סיום הראיון, אפשר להוסיף את האינפוט בכתבה. להביא את הציטטה, ואז להוסיף: "ביררנו אחר-כך, והתברר שכך וכך", ולבקש את תגובת המרואיין.

להכניס את המרואיין לנעליך

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": כדי להפיק מידע ממי שלא מעוניין לתת, נקרא לו לצורך העניין "המקור הסרבן", מה שאני עושה הרבה פעמים זה לדבר איתו בגובה העיניים ופשוט להכניס אותו לנעליים שלי. אני אומר לו: "תקשיב, יש שאלה שאני חייב לשאול אותך... תחשוב מה אתה היית עושה במקומי. אם אני לא אשאל אותה בראיון, גם אתה כקורא היית שואל את עצמך מה זה הבדיחה הזאת".

לפעמים המרואיין עשוי להגיד "לא לא לא, עד כאן". במקרים כאלה אני אומר: "אין בעיה. אתה לא רוצה לדבר על זה? אני לא יכול להמציא מתוך הפה שלך. אבל תבין, זה ייראה מאוד לא טוב אם השאלה הזאת לא תישאל. אני לא מוכן לדבר הזה. זה ייראה אפל".

לפעמים המרואיין עשוי להגיד "לא לא לא, עד כאן". במקרים כאלה אני אומר: "אין בעיה. אתה לא רוצה לדבר על זה? אני לא יכול להמציא מתוך הפה שלך. אבל תבין, זה ייראה מאוד לא טוב אם השאלה הזאת לא תישאל. אני לא מוכן לזה. זה ייראה אפל"

בראיון שאתה מתכוון להציג בו שאלות קשות צריך להבהיר מראש שיש פיל על השולחן, ושאנחנו צריכים להגיע אליו. כי אם לא מדברים על הפיל, אין טעם בכלל בראיון. אני אתן דוגמה מתחום המשפט: במשך כמה שנים עבדתי גם כעורך-דין פלילי, כסנגור, ובין היתר ייצגתי אנשים שהואשמו בעבירות חמורות.

גם איתם, בסופו של דבר אתה צריך להגיע למקום שבו אתה מבהיר להם את המצב הקשה שאליו נקלעו. ואתה צריך לעשות את זה בגובה העיניים, בלי להתקיף אותם: "תקשיב, אני העורך-דין שלך, מה שאתה תגיד – אני אגיד בבית-המשפט. אומרים עליך א'-ב'-ג'. יש פה דו"ח תצפית. יש פה שיחה שאומרת שאתה עשית כך וכך, מצאו אצלך בבית את כלי הנשק, נתפסת עם קילו קוקאין. את כל הדברים האלה הולכים להגיד לך – תענה לי בבקשה, כדי שאני אוכל לתווך את זה יותר טוב, ספר לי".

הרבה אנשים חושבים שעורך-דין פשוט שואל את הלקוח שלו, "תגיד, עשית או לא עשית את זה?". לא שואלים דבר כזה. במקום זה אומרים: "טוענים עליך כך וכך, הרקע הוא כזה וכזה – ואני פה כדי לשמוע מה יש לך להגיד על זה. תגיד לי בבקשה מה אתה חושב, איך אתה רואה את הדברים מבעד לעיניך, והאמן לי – אני אעביר את זה הלאה לציבור שמעוניין לשמוע אותך, או לבית-המשפט. אתה לא רוצה? זה נראה מאוד-מאוד לא טוב". בגדול, זאת הלוגיקה שהייתי משתמש בה.

במקרים אחרים, אם התכוננתי מראש, קיבלתי מסמכים, שוחחתי עם אנשים ואני יודע שהמרואיין משקר – אני מנסה להציג לו את זה בצורה חכמה, בעדינות. "אוקיי, שמע, לגבי מה שאמרת – אתה יודע שזה לא כל-כך מסתדר עם...". ונותן לו לענות. אם הוא לא עונה, הוא נמצא בבעיה. כי לפעמים החיפוי על העניין הרבה יותר גרוע מהעניין עצמו. גדולים וטובים נפלו בדיוק במקומות האלה, שהיה להם הרבה יותר קל לאשר לך איזה עניין במקום לנסות לטייח.

אם מדובר במרואיין שידוע ברבים כשקרן, אדם שגם יודע שהוא נתפס כשקרן, כשזה ממש קומון-נולדג', אפשר להגיד לו את זה ישירות. "שמע, זה לא עניין אישי שלי, אבל אתה מוצג כשקרן. ועדת החקירה אמרה עליך כך וכך... תגיד לי למה הפעם צריך להאמין לך. תן לי הוכחות שמה שאתה אומר זה אמת, ולא הבל פיך".

להביע עניין אישי

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": חוץ מההכנה של השאלות, טוב לדעת גם דברים אחרים על המרואיין. למשל, לפני הראיון איתי יכולת [מרינה פובולוצקי] לחפש אותי באינטרנט ולגלות שאני פמיניסטית. ואז היית מתחילה את השיחה באמירה כמו "ראיתי שהיית מעורבת בפרויקט 'לילה טוב'. איזה אדיר!" – ואז אני, כמרואיינת, כבר אוהבת אותך, כי אני מבינה שאת פמיניסטית כמוני, שיש לנו משהו משותף, ואנחנו קצת באותו צד. זה מאוד אנושי.

כמובן, זה תלוי במי שאת מראיינת. כשמגיעים לראיון שידוע שיישאלו בו שאלות קשות, לשני הצדדים יש אינטרס לנהל אותו בצורה נינוחה ופתוחה – כדי שגם המרואיין וגם אני כמראיינת נוכל לנהל שיחה נורמלית ולא להיכנס למגננה משוגעת.

לדבר אל הלב

רן רזניק, כתב בכיר ופרשן בריאות, "ישראל היום": איך גורמים לאדם להתראיין גם כשהאינטרס שלו הוא להימנע מכך? יש דרך שכנוע שעובדת לעתים רחוקות, אבל כשהיא עובדת זה מצוין: לנסות לדבר אל לבו של המרואיין, ולהסביר לו שגם אם נראה לו שזה לרעתו – הכנוּת והאומץ יכולים להשתלם. למשל, שעדיף לו לחשוף את הדברים בעצמו, בצורה שלמה ומאוזנת, מאשר להיחשף בדרך אחרת, בצורה יותר פוגענית או סנסציונית, ואז זה גם יהיה הרבה יותר כואב.

ברוב המקרים, אם המרואיין הוא אדם שנוטה או מעדיף לשקר – אני מגלה את זה מראש, או תוך כדי הראיון. כשזה קורה, אפשר להתעמת חזיתית כבר בזמן הראיון: להצביע על השקרים שלו ולהביך אותו, למרות ששקרנים מדופלמים לרוב לא יובכו

לפני ראיון צריך לברר על המרואיין כמה שיותר, ללמוד או לנסות להכיר אותו – מה פורסם עליו, מה ידוע עליו, מה אומרים עליו אנשים שמכירים אותו. לצד זה, צריך לדעת כמה שיותר גם על הנושאים שעליהם עומדים לדבר.

ברוב המקרים, אם המרואיין הוא אדם שנוטה או מעדיף לשקר – אני מגלה את זה מראש, או תוך כדי הראיון. כשזה קורה, אפשר להתעמת חזיתית כבר בזמן הראיון: להצביע על השקרים שלו ולהביך אותו – למרות ששקרנים מדופלמים לרוב לא יובכו. הרגע הנכון לעשות את זה הוא כשאפשר להוכיח באופן חד ומוחשי – שחור על גבי לבן – שהמרואיין שיקר. אם זה ראיון מצולם, יכול להיות לזה אפקט טלוויזיוני, אבל האפקט נחלש כשמתארים את זה בכתב.

שקר = אייטם

בר שם-אור, כתב "הצינור", ערוץ 13: שקר של מרואיין או של ארגון גדול הוא אייטם בפני עצמו. כשיש לך ידע קונקרטי או תחושת בטן לגבי זה שקיבלת ממרואיין תשובה שקרית, אתה הולך ובודק את הדברים עם מי שצריך – מומחים לתחום, משפטנים, אקדמאים, אנשי מקצוע – ואולי משיג עוד כותרת.

שיטת השאלה היצירתית

איתי לנדסברג-נבו, יוצר דוקומנטרי, בעבר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1: אחת החשיפות של גיא פלג על חקירות נתניהו, שהתבססה על שלושה מקורות, הראתה שנתניהו היה מעורב בעניין המתנות של אשתו למרות שהוא עצמו המשיך להגיד שהוא לא יודע על זה כלום. כשאתה מראיין מישהו כזה, אתה צריך להיות מספיק בקיא בפרטים כדי לדעת מתי הוא משקר. אחרת, אתה תביא את הגרסה שלו מול הגרסה האחרת, ובעצם תאמר לצופה "אתה תחליט מה אתה רוצה לחשוב". אבל זה לא התפקיד שלך כעיתונאי.

גם אם אתה לא יודע מה בדיוק התשובה הכי נאמנה למציאות, אפשר להגיע אליה באמצעות שאלות יצירתיות – במיוחד אם הראיון מצולם והמרואיין יודע שצופים בו בטלוויזיה

לפעמים, גם אם אתה לא יודע מה בדיוק התשובה שהכי נאמנה למציאות, אפשר להגיע אליה באמצעות שאלות יצירתיות – במיוחד אם הראיון מצולם והמרואיין יודע שצופים בו בטלוויזיה.

עשינו פעם כתבה על הצלילות בקישון. היו לנו עדויות על אנשי חיל הים שחלו בפרקינסון ובסרטן, וחוות דעת של מומחים, אבל גם ריאיינו אלוף משנה מחיל הים. במקרה כזה, לקראת סוף הראיון אפשר פשוט לשאול שאלה בסגנון "אתה היית נותן לבת שלך לצלול בקישון?". אם הוא עונה בחיוב, אתה יכול להבין שהוא באמת בטוח שהמים נקיים. אם הוא מגמגם, לעומת זאת, זה סיפור אחר.

השיטה המיתממת

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": אני מאוד מתנגד לתפיסה שלפיה "הראיון הוא הבמה של המרואיין". המרואיין יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל אם הוא משקר צריך לציין את זה. גישה אפשרית אחת היא לבוא בגישה מיתממת, לתת לו לשקר ללא הפרעה, ורק כשהוא מסיים – להתעמת איתו ולציין בפניו שהוא שקרן. לעתים עדיפה גישה הפוכה של התעמתות מיידית וחזיתית. תלוי במקרה.

זה לא משפט, ואתה לא התובע

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: לראיין שקרן זה לפעמים מהנה ולא קשה. השיטה הכי קלה בעיני, לעתים קרובות, היא לא להראות לו שאתה יודע שהוא משקר. אתה לא תובע במשפט. אתה מבחין שהוא משקר, אבל שומר את הידיעה הזאת לעצמך. תשתמש בה, כן או לא, במקום ובזמן שתחשוב שהם הנכונים ביותר.

בשביל להתעמת עם השקרים אתה חייב להתכונן טוב מראש להכיר את הפרטים באופן מדוקדק. שקרנים מדופלמים יודעים להכין תשובות לא רעות שמתכתבות במידה מסוימת עם המציאות. אם לא תתכונן לזה מראש, לאורך כל הראיון אתה עלול להרגיש פספוס – ולא תצליח להבחין מתי הוא דובר אמת או משקר. ולפעמים כל מה שיש לך זה One Shot, ואחרי הראיון הראשון מאוחר מכדי לאמת את הטענות.

ללמוד מתורת המשחקים

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": אילנה דיין, שנחשבת למראיינת הטובה בישראל, היא דוגמה למראיינת ברמת מאסטר פיס. יושבים מולה מאצ'ואים שהיו 30 שנה במערכת הביטחון, אנשים שכל החיים שלהם היו בשושו מאחורי הקלעים, כאלה שבתעודת הזהות שלהם כתוב פעמיים "גבר", והם מתקלפים מולה כמו בצל, קליפה אחרי קליפה, עד שבסוף נשארות רק הדמעות.

כשהמרואיין אחראי לאיזושהי עוולה ואתה רוצה להוציא אותה ממנו, הרבה פעמים השיטה היא לייצר הפתעה או להפעיל תחבולות. למשל, לא לחשוף על ההתחלה מה אתה יודע – ובשלב מסוים ליצור דילמה שתגרום לערעור גרסת המרואיין

זה קסם שקשור ליכולת לייצר אמפתיה, לגעת ברגש ולעורר אמון. אבל בסוף זה גם עניין של ביצה ותרנגולת. כי אחרי הרבה ראיונות כאלה, כשאדם נכנס להתראיין אצל דיין וצפה כבר בראיונות קודמים, הוא יודע שהוא הולך לשבת על ספת הפסיכולוג לא פחות מאשר לדבר על המבצע שכשל או המערכת שהושחתה.

אבל אילנה דיין יש רק אחת. להרבה מראיינים מצליחים יש חוש טבעי, אבל עיתונאים שמראיינים הרבה לאורך השנים לומדים לאט-לאט איך לשבור קרח ולעורר אמון, לא רק כהצגה, וצוברים מוניטין. צריך להכניס פה גם איזשהו מרכיב מתורת המשחקים, למשל – אם המראיין והמרואיין הם "שחקנים חוזרים", כמו כתב משפט שמראיין את שר או שרת המשפטים. אם בראיון קודם הוא "שיחק מלוכלך", הוא לא יוכל להמשיך לעבוד.

במקרים שבהם ברור לך שהמרואיין אחראי לאיזושהי עוולה ואתה רוצה להוציא אותה ממנו, הרבה פעמים השיטה היא לייצר הפתעה או להפעיל תחבולות. למשל, לא לחשוף על ההתחלה מה אתה יודע – ובשלב מסוים ליצור דילמה שתגרום לערעור גרסת המרואיין. לפני כמה חודשים, צחי הנגבי התארח ב"פגוש את העיתונות" ואמר ש"מי שלא ימין – הוא שמאל".

עמית סגל מיד הזכיר להנגבי שגם הוא לא תמיד היה "ימין" – כשעזב את הליכוד לטובת מפלגת קדימה. ברגע אחד הוא גרם להנגבי לאבד את שיווי המשקל. במקום לענות עניינית, הנגבי תקף את אביו של סגל, שישב בכלא. זו היתה שגיאה חמורה, והתגובה המהירה של סגל, שהזכירה להנגבי שגם אמא שלו ישבה בכלא, הפכה את הנגבי למושא לעג ברשתות. חלק גדול מהטכניקות האלה אפשר למצוא גם בתהליכי חקירה במשטרה.

איך לנטרל מניפולטור

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: יש שלושה סוגים של מרואיינים. סוג אחד הוא המרואיין שלא שולט בשאלות או בתשובות – הוא לא יודע מה ישאל המראיין, ומה הוא יענה, הוא מגיע כמו דף חלק. בגלל זה הרבה פעמים הוא גם ייפול, או לא יצליח להתבטא ולהעביר את המסר כמו שרצה. רוב המרואיינים הם כאלה, ומבחינתם הראיון יהיה בדרך כלל חוויה חד-פעמית.

הסוג השני: המרואיין שלא שולט בשאלות, אבל כן שולט בתשובות. הם לא יכולים לכוון את המראיין, במישרין או בעקיפין, אל השאלות שהם היו מעדיפים להישאל – אבל הם כן שולטים בתשובות שלהם.

הסוג השלישי שולט גם בשאלות וגם בתשובות. רוב המרואיינים מהסוג הזה הם פוליטיקאים – בשעתו חיים רמון ואריק שרון היו שליטי הז'אנר. הם יודעים איך לתמרן את המראיין לשאול אותם את השאלות שהם היו מעדיפים להישאל – ובכל מקרה, המסר שהם ישמיעו יהיה המסר שהם תכננו מראש להעביר, ולא משנה מה שואלים אותם. המראיין צריך לזהות לאיזה סוג שייך המרואיין שלו, מה מאפיין אותו – ובנקודות מסוימות הוא צריך לגלות אסרטיביות ולהתעקש: "אני שאלתי שאלה שאומרת כך וכך, ואתה לא ענית. בבקשה תענה עליה".

לאנשים יש נטייה לפחד לדבר בטלוויזיה, הרבה יותר מאשר ברדיו או בעיתונות הכתובה – כי בטלוויזיה יש תחושה שאתה חשוף וגלוי הרבה יותר, וגם נתון הרבה יותר למניפולציה עריכתית. אבל זה לא נכון

המרואיינים מהסוג השלישי מאוד מנוסים: הם בטוחים ומנוסים מספיק כדי לקלוט ולהבין דפוסים של ראיונות, מה בדרך כלל שואלים – ובכל מקרה, זה לא תמיד משנה. אם אתה מספיק כריזמטי ודומיננטי, אתה תצליח להשתלט על הראיון. והרבה פעמים הם עומדים מול מראיינים שמקילים עליהם את העבודה – אם מה שאתה רוצה זה שיהיה לך אייטם סקסי באולפן, ראיון כזה יכול לספק אותו.

לאנשים יש נטייה לפחד לדבר בטלוויזיה, הרבה יותר מאשר ברדיו או בעיתונות הכתובה – כי בטלוויזיה יש תחושה שאתה חשוף וגלוי הרבה יותר, וגם נתון הרבה יותר למניפולציה עריכתית. אבל זה לא נכון. העריכה שיכולים לבצע בך בפרינט יכולה להיות אכזרית לא פחות. אתה הכי פחות חשוף למניפולציות עריכה בשידור חי – אבל שם התזמון הרבה יותר לחוץ. כי יש רק שש דקות, וצריך להעביר את המסר נורא-נורא מהר.

אני אישית לא "אוהבת" לראיין נפגעות עבירות מין. בחלק גדול מהמקרים הראיונות האלה מיותרים לחלוטין. מעמיסים על הנפגעת עול רגשי בלתי נסבל, ולכן בפעמים שכן ראיתי ערך בראיון כזה התייעצתי לפני כן עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, שמתדרך עיתונאים לפני ראיונות כאלה – ואני ממליצה על זה מכל הלב. הרבה פעמים גם רצוי שתהיה נציגה של האיגוד בראיון עצמו.

אותו דבר עם ילדים. כשאני מראיינת ילדים, אם מדובר בנושא לא נעים וכאוב, אני מתייעצת לפני זה. כיום אני גם אמא בעצמי, אז אני רגישה לזה. לא נכון ליפול על ילד בלי שעברת איזושהי הכנה – איך מדברים עם ילדים, ועם הילד הזה בפרט. כמובן שבמקרה של ראיון עם ילד צריך הסכמה של ההורים, ואני אבחן גם את הסיבה שההורים מסכימים – כי לא תמיד הם מסכימים מהמניעים הנכונים. לפעמים הורים דוחפים את הילדים לדבר כשברור שלילד עצמו ייגרם נזק. ההורים לא בהכרח מבינים את ההשלכות של ההופעה התקשורתית.

לדגמן אובייקטיביות

יאנה פבזנר, כתבת תחקירים במגזין סוף השבוע של mako: משהו מאוד בסיסי וטכני: לא לכתוב תוך כדי הראיון, אלא להקליט. כי ברגע שאת כותבת, המרואיין יותר מודע למה שהוא אומר, פחות משוחרר. תמלול זו עבודה מהשטן, אבל רק ככה זה עובד הכי טוב. כשאין מחשב שחוצץ בינך לבין הבן אדם, הוא יותר משוחרר וחופשי, ולא אומר לך על הציטוטים הכי טובים שהם "לא לציטוט".

לא לכתוב תוך כדי הראיון, אלא להקליט. ברגע שאת כותבת, המרואיין יותר מודע למה שהוא אומר. כשאין מחשב שחוצץ בינך לבין הבן אדם, הוא יותר משוחרר וחופשי, ולא אומר לך על הציטוטים הכי טובים שהם "לא לציטוט"

עוד עצה היא לא להביע עמדה במהלך העבודה. לדוגמה, יום לפני מצעד הגאווה בחיפה התקיים "מצעד המשפחה" של מי שמכנים את עצמם שמרנים. חלק מהמשתתפים היו דתיים יהודיים, וחלק היו יהודים משיחיים – והם התאחדו למען המטרה, שהיתה התנגדות ללהט"בים ולאפשרות שלהם לעשות ילדים ולצאת למצעד גאווה.

הסתובבתי איתם וסלדתי מדעותיהם, אבל דיברתי איתם בגובה העיניים. הקשבתי. כן היה חשוב לי לומר שאני לא באותה הדעה, אבל לא הזעפתי פנים, למרות בפנים הדברים שאמרו הרתיחו אותי. כמה ימים לאחר מכן נפגשתי עם מי שארגנה את המצעד, אשה עם דעות חשוכות ומזעזעות. ישבתי והקשבתי לה, שאלתי שאלות – אבל בשלווה. היא אמרה דברים איומים: לדוגמה, שאלתי אותה למה כל-כך מלהיב אותה הנושא הלהט"בי, והיא ענתה שזה כמו שרואים זבל זרוק על המדרכה, ומתוך אכפתיות מרימים וזורקים אותו לפח.

אם היא היתה רואה שאני מתנגדת לדעות שלה, היא לא היתה מדברת איתי באותו אופן. אני יודעת שבעקבות הכתבה היא הורחקה מפעילות בעירייה.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז