האם עיתונאי רשאי להתחזות למישהו אחר כדי להשיג גישה למקום או אדם, לשים יד על מידע רגיש או לחשוף תופעה פסולה? בניגוד לשאר השאלות שהצבנו לעיתונאים ולעיתונאיות שלקחו חלק ב"תושב"ע", פרויקט מיפוי התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות, במקרה הזה השתרר קונצנזוס כמעט מוחלט. יש עיתונאים שבאופן אישי חשים לא בנוח להתחזות, יש כאלה שסבורים שזו לא סוגיה של שחור-ולבן – אבל ברור לחלוטין שהפרקטיקה עצמה לגיטימית.

גם הקווים האדומים משותפים לרוב העיתונאים: אסור להתחזות לאדם קיים – לא רק מנימוקים אתיים, אלא גם מנימוקים משפטיים. מדובר בעבירה על החוק. במישור האתי, חלק גדול מהעיתונאים ששאלנו מסכימים שלא בכל מקרה ראוי להתחזות, ושחשוב להפעיל את הכלי הזה בעיקר כדי לחקור תופעות שיש לחשיפתן חשיבות ציבורית מובהקת. במיוחד אם אין דרך אחרת לפצח אותן.

הנימוקים וההסברים מובאים כאן, בפרק השביעי של "תושב"ע", הפרויקט המיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה. הפרק הראשון עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו 24 משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הרביעי עסק בהדלפות ובהגנה על מקורות. הפרק החמישי עסק בפיצוח מושאי סיקור – נושא שהמשכנו לעסוק בו גם בפרק השישי, שדן בדרכים לצליחת ראיונות מורכבים.

לא להתחזות לאדם אמיתי

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": למיטב ידיעתי, החוק אוסר על התחזות לאדם קיים, אבל בהחלט אפשר ולעתים רצוי להמציא זהות כדי להיכנס למקום שמאוד קשה להיכנס אליו, או להפעיל שתול. זאת דרך מצוינת ולגיטימית להשיג מידע, אבל אי-אפשר להשתמש בה בקלות דעת – צריך הצדקה ממשית.

לדוגמה, כנס שלא מאפשרים לתקשורת להיכנס אליו, קורס ממשלתי או מקרה שבו רוצים לגלות את תנאי ההעסקה במפעל של טייקון כלשהו. אפשר להתקשר לפועלים אחד אחרי השני – אבל זה עשוי להיכשל משום שהם חוששים לדבר ופוחדים להסתבך. במקרה כזה לגיטימי לשלוח מישהו שייכנס למפעל תחת סיפור כיסוי.

מעיק אך הכרחי

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": כשעבדתי במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות" השתמשנו לא מעט בכלי של התחזות. זו טכניקה שנויה במחלוקת גם בשבילי בתור בנאדם – זה לא פשוט להציג דמות פיקטיבית, אבל לפעמים אין דרך אחרת.

לפני בחירות 2015 למשל יצרנו מועמד פיקטיבי. אתה תמיד שומע על הדילים שמאחורי הפריימריז, אבל הפעם רצינו להראות איך זה נראה מבפנים. המטרה היתה להראות איך עובדים קבלני הקולות בליכוד ובעבודה – הלכנו לשתי המפלגות הגדולות דאז, כדי שלא יאשימו אותנו בהטיה פוליטית.

היינו שלושה, והתפקיד שלי בצוות היה לגלם את המועמד הפיקטיבי. סיפור הרקע שלו היה שאבא של אשתו הוא אוליגרך. המצאנו שיש לנו כבר יותר מאלף או אלפיים מתפקדים.

כדי שההצגה תעבוד, אתה חייב שהאדם שמולך יקנה את הסיפור. כדי שזה יקרה, הם היו צריכים לבוא ולראות אותנו בעיניים, לראות את כרטיסי הביקור שלנו וכו'. אחר-כך הם התחילו להציע לנו דילים – וגם לספר לנו על קבלני קולות אחרים ולשלוח אותנו אליהם. וככה נחשפנו לכל התעשייה הזאת מבפנים. לא היתה דרך אחרת להראות את זה, אתה לא יכול להרים למישהו טלפון ולצפות ממנו להגיד לך "אה, כן, ברור, בוא ואספר לך איך הדילים האלה עובדים".

דרוש צידוק

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: בתור מישהי שבנתה את הקריירה שלה על אנדר-קאברים, התשובה שלי די ברורה: הכל מוצדק כל עוד יש ערך ציבורי. צריך צידוק, והצידוק הזה לא יכול להיות "אני עיתונאי גרוע שלא מסוגל להוציא מידע בשום צורה אחרת" – אלא הבנה שזה הכלי היחיד שיאפשר לי לקבל את התוצאה המיטבית עבור הקהל שלי.

לא הייתי מציגה מצג שווא או עושה אנדר-קאבר בשביל להשיג ידיעה שכל הערך שלה הוא צהיבות נטו. אני אישית גם לא הייתי אומרת למישהו שאני מראיינת אותו לכתבה קלילה כשבפועל אני יודעת שאני הולכת לצלוב לו את החיים.

לא להתחזות לנציג המדינה

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: אסור לעשות מצגי שווא. אם אתה רוצה לבדוק תנאי עבודה בשופרסל, למשל, זה בסדר להתקבל לעבודה כקופאי ואחר-כך לתאר את החוויה בכתבה. זה לגיטימי, וגם נעשו כתבות מפוארות מהסוג הזה. אבל להתקשר לבנאדם ולהגיד לו "תשמע, אני ממשרד הפנים ואני צריך פרטים עליך" – זה בעיני לא לגיטימי, ספק אם זה חוקי, ואסור לעשות את זה. מי שמתנהגים ככה הם בדרך כלל האנשים שאנחנו מנסים לתפוס, אנחנו לא צריכים להיות כמוהם.

לא לתמרן קורבנות

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: יש מטרות שעבורן ראוי מאוד להתחזות – למשל, כשמגיעים למסקנה שהדבר הנכון עבור תחקיר הוא להכניס תחקירן לחברה מסוימת, כדי שיעבוד שם שבוע וישיג תיעוד. אבל אסור להציג את עצמך כאדם ספציפי שהוא לא אתה – זו עבירה פלילית. דוגמה אמיתית ולא-ראויה שקרתה: עיתונאית שבאה לראיין נפגעת עבירת מין, ומציגה את עצמה כחברה של אדם קרוב ספציפי או עובדת סוציאלית.

להתבסס על תכונות אמיתיות

יאנה פבזנר, כתבת תחקירים במגזין סוף השבוע של mako: בעבודה שלי אני צריכה לשקר לעתים קרובות, כי אני מתחזה לא מעט. אבל אני תמיד נצמדת כמה שיותר לאמת. הפרטים הביוגרפיים שלי מאוד דומים לפרטים הביוגרפיים של הדמות. לדוגמה, לפני הרבה מאוד זמן התחזיתי לבת של אוליגרך שרוצה לקנות קבוצת כדורגל. יצאנו למסע פגישות עם מנהלים של קבוצות כדורגל למיניהן כדי לחשוף את אחורי הקלעים של המכירה – למי אפשר לשלם בשחור, כל מיני גילויי גזענות.

שאלתי למשל את מנהלי הקבוצה אם יש להם שחקנים ערבים, והם אמרו לי, "בוודאי, הם כמו משפחה שלנו". ואז אני, בדרמטיות, אמרתי שאבא שלי לא אוהב ערבים, והם ענו ש"אין שום בעיה, בעונה הבאה הם כבר לא יהיו". כל זה באנגלית ובביטחון עצמי שאין לי בחיים האמיתיים, כי כך היה נדמה לי שבת של אוליגרך מתנהלת בעולם. כשאגלם את הדמות הזאת אדבר רק אנגלית ורוסית, ומדי פעם אשוחח עם אבי הדמיוני בטלפון ברוסית. כשנשב במסעדה ערבית ויציעו לי מהפלאפל, אנסה לאכול אותו עם סכין ומזלג, כי זו הפעם הראשונה שאני נתקלת במאכל הזה. הפרטים הקטנים האלה יוצרים אמינות.

הפרטים הביוגרפיים שלי מאוד דומים לפרטים הביוגרפיים של הדמות. אדבר רק אנגלית ורוסית, ומדי פעם אשוחח עם אבי הדמיוני בטלפון ברוסית. כשנשב במסעדה ערבית ויציעו לי מהפלאפל, אנסה לאכול אותו עם סכין ומזלג

אני מרגישה שפיתחתי כישורי משחק. הכישורים האלה עוזרים גם בכתבות שאין בהן התחזות פר-אקסלנס – למשל, בכתבה שבה הייתי צריכה להבין מה קרה בגן בפתח-תקווה שאחת העובדות שלו חנקה למוות ילדה. הייתי צריכה להגיע לגן בשבע בבוקר, לנצל את העובדה שאני יודעת רוסית ולפנות לאמהות שמגיעות לשם ולהגיד להן: "תקשיבו, אני בצרה, קנינו פה דירה במחשבה שהילד ילך לגן הזה, ופתאום כזה דבר קורה".

הן אמרו לי להיכנס ולדבר עם הגננות, נכנסתי, וקודם כל מיד חושדים בי. כי זמן קצר אחרי אירוע כזה, מי יגיע לרשום את הילד שלו לגן הזה? מפחיד בכלל לדעת שהגן עוד פתוח. הגננת מסתכלת עלי בחשד, ואני מדברת איתה ברוסית, כי אני יודעת שהשפה הזאת משותפת לנו. זה מסוג הדברים שעוזרים לפתח אמון.

היא שאלה בן כמה הילד שלי, עניתי לה שהוא בן חמישה חדשים, ואז חשבתי לעצמי: למה אמרתי לה "חמישה חודשים"? הרי הסיפור עם יסמין (הפעוטה שנחנקה למוות; מ"פ וי"ע) קרה בפעוטון, ואין מצב שהפעוטון נשאר פתוח. ואז היא פתאום אומרת לי "בואי", פותחת את הדלת ומגלה בפני את הפעוטון – מין חדר חנוק למוות עם כמה מיטות ריקות. ההורים הוציאו את התינוקות שלהם משם, והיא אומרת לי שהצוות מחכה שיבואו אנשים חדשים. ביקשתי ממנה לצלם, "רק בשביל להראות לבעלי" – וצילמתי. אלמלא ההתחזות הזאת, לא הייתי מצליחה להיכנס לשם ולגלות שאחרי כל מה שקרה יש עוד אפשרות להירשם לפעוטון הזה.

שתולים במטה הבחירות? רצוי וראוי

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": לגיטימי בעיני להירשם לרשימת תפוצה של הליכוד גם אם אני לא באמת חברת ליכוד, או להכניס שתול למטה בחירות. לפעמים, כשאני מציגה סיפור, אני לא חייבת לתת את כל האמת למי שאני מדברת איתו, אני יכולה לשמור את הקלפים אצלי – גם זה לדעתי מצג שווא לגיטימי.

להתמקד בתועלת

קרן צוריאל-הררי, חוקרת בעמותת מעוז, לשעבר כתבת ב"מוסף כלכליסט": לי באופן אישי מאוד קשה עם התחזות. בפעמים הבודדות שעשיתי את זה הרגשתי מאוד לא נוח, ופעם אחת הודיתי אחרי שהמשימה הסתיימה. אבל זאת פרקטיקה מקובלת, והרבה פעמים היא לגיטימית. למשל, אם רוצים לחשוף תנאי כליאה – אין דרך טובה יותר מלהתחזות לסוהר או לאסיר. אם רוצים לחשוף גננות שמתנהגות באלימות לילדים, צריך להתחזות לסייעת ולהתקבל לעבודה בגן כזה. בעיני, כשהתועלת כל-כך חשובה – היא מצדיקה התחזות.

תג המחיר של הנכלוליות

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": יש מקרים שבהם אין ברירה וצריך לשלוח מישהו עם מצלמה נסתרת. אבל בגדול, צריך לדעת שככל שעיתונאי משתמש לאורך זמן באמצעים נכלוליים, הוא משלם מחיר יקר מאוד. זה יכול לעבוד אם אני רוצה לחקור איזו כת סגורה, או שרלטן מסוים, או מטריד מינית – אז אפשר לצלם אותם במצלמה נסתרת, זה ראוי וזאת בדרך כלל הדרך הכי טובה לקבל סיפור. אבל כשאתה מסקר מערכות ציבוריות ואנשי ציבור, צריך להיזהר.

בסופו של דבר, יש המון מידע רלבנטי שאפשר להשיג בדרך המלך – וזה משהו שעיתונאים הרבה פעמים לא קולטים. יש הרבה מידע שאפשר להשיג באמצעות הרמת טלפון או קבלת מסמכים – רוב המידע גלוי. כשעיתונאי משתמש בכלים לא חוקיים או על גבול החוקיים מול אנשי ציבור בכירים, זה יכול להתנקם בו בעתיד.

לפעול רק כשיש בסיס לחשדות

איתי לנדסברג-נבו, יוצר דוקומנטרי, בעבר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1: כעורך, כשאתה שולח עיתונאי להתחזות אתה צריך שיהיה לך איזשהו בסיס של מידע שבמקום הזה יש משהו שאתה צריך להשיג ממקור ראשון. למשל, אחרי שכבר קיבלת תלונות על כך שבמקום ההוא משקרים או מתעללים באנשים, ויש לך יסוד להניח שזה אכן קורה. צריך להיזהר מאוד לא להשתמש בהתחזות כדי להפיל בפח אנשים תמימים.

כל מקרה לגופו

בר שם-אור, כתב "הצינור", ערוץ 13: אף אחד לא מעוניין לשקר, ובהרבה מקרים זה לא אתי ולא נכון. האם התחזות יכולה לעבור את גבול הטעם הטוב חרף זכות הציבור לדעת? זאת סוגיה שראוי לדון בה, ואני חושב שצריך לשפוט כל מקרה לגופו.

אם למשל שומעים על גננת שפוגעת בילדים ואף אחד לא עושה עם זה כלום, ומכניסים לגן תחקירן בתור גנן או סייעת כדי לגלות מה קורה שם ולתעד במצלמה נסתרת – זה יכול להוביל לכתב אישום, ולהצלת נפשות. זה לגיטימי לגמרי, ובמסגרת החוק כמובן. מנגד, אתה לא תתחזה למישהו כדי לדלות מידע ממשפחה שכולה שבדיוק איבדה את הבת שלה בפעילות חשאית. היו גם דברים כאלה בעיתונות.

הלוגיקה של "הארץ"

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": אני לא מתחזה. אף פעם לא התחזיתי. למדתי את תורת התחקירים ב"הארץ", ושם הסבירו לי שאסור להתחזות. עד היום לא הבנתי את הלוגיקה של האיסור הזה, אבל אני פשוט לא מתחזה.

רק אם העוול גדול

רן רזניק, כתב בכיר ופרשן בריאות, "ישראל היום": אני לא עשיתי את זה אף פעם, וגם אף אחד מטעמי לא עשה. אבל יש פרשות או עוולות שעבורן זה יכול להיות אמצעי לגיטימי. באופן כללי, צריך לנקוט בהתחזות רק אם אין ברירה אחרת – וגם אז, כמה שפחות. רק אם העוול גדול, והפגיעה בקורבנות מאוד קשה.

סוגיה שנויה במחלוקת

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי, כתב ב"מוסף הארץ": לפי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות אסור להתחזות בשום מצב, ובאמת, ברוב המקרים הגישה הישירה משיגה את התוצאות הטובות ביותר. אבל יש הרבה מקרים מורכבים יותר, שדורשים מתיחת גבולות. כשעיתונאית מגיעה לבדיקה בקליניקה של רופא כדי לחקור טענות על הטרדות מיניות, היא כמובן לא מתחזה, אפילו אם היא נושאת איתה מצלמה נסתרת. היא באמת באה לבדיקה.

אותו הדבר לגבי עיתונאים שיוצאים לעבוד במשחטות כדי לחשוף התעללות בבעלי חיים. תיאורטית וגם מהותית הם לא מתחזים. הם באמת עובדים, ובעיני אין שום בעיה עם העובדה שהם מסתירים את היותם עיתונאים. העיתונאית נלי בליי הגדירה את המרחב הזה באופן די ברור עוד בסוף המאה ה-19. אומרים ש"המוסר הוא הכרית הכי נוחה". אני מאוד משתדל לישון בשקט.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז