שלב מרכזי בעבודה על אייטם תקשורתי – מידיעה יומיומית או ראיון ועד תחקיר מקיף – הוא אימות העובדות שהעיתונאי מעוניין לפרסם. אבל בדרך כלל, הגופים והאישים שיכולים לאמת (או להפריך) את העובדות אינם מעוניינים לחלוק מידע שעלול להזיק להם או להציגם באור שלילי. הם עשויים להכחיש מידע מהימן, או לסרב להגיב, ובמקרים מסוימים ישלפו סחריר בניסיון להפוך את הסיפור על ראשו.

ובכל זאת, זה לא תמיד עובד להם. דורות של עיתונאים פיתחו ושיכללו שיטות עבודה שיגרמו גם למושאי הסיקור המתוחכמים והקשוחים ביותר למסור מידע בניגוד לאינטרס הישיר שלהם. כמה מהשיטות הללו מובאות בפסקאות הבאות.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם 24 כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני. הפרק הראשון עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הרביעי עסק בהדלפות ובהגנה על מקורות. הפרק הזה, החמישי במספר, עוסק בפיצוח מושאי הסיקור.

לא להפגין התלהבות

הדס מגן, כתבת מגזין במוסף "G" של "גלובס": לנהל ראיון מתוך כוונה להוציא ממרואיין פריט מידע מסוים זה כמו פינג-פונג, כמו חקירה. צריך להיות מאוד-מאוד מפוקס, לזכור ולתעד כל מלה שאומר המרואיין – ותוך כדי שהוא עונה על שאלה, לחשוב כבר על השאלה הבאה. וצריך כמובן לנסות להיות כמה שפחות ישיר. כלומר, להשיג את הדברים באלגנטיות, בלי שהצד השני ירגיש ש"תפסת אותו".

וגם, כמה שאפשר, לשחק אותה קצת אידיוט – לא לקפוץ ישר כשהמרואיין מתחיל לשפוך משהו שאתה יודע בלב שהוא נורא משמעותי, לא להראות התלהבות יתר. לשמור על טון דיבור רגיל כדי להוציא עוד אינפורמציה, ולהתנהג כאילו הוא נתן לך תשובה סתמית ולא משמעותית.

לתת להם לדבר

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי וכתב ב"מוסף הארץ": עיתונות היא מקצוע מולטי-דיסציפלינרי, שדורש מגוון רחב של כישורים – בעיקר אנושיים. יכולת לדבר עם בני אדם, להקשיב ולנתח. הכלל הראשון ואולי החשוב מכולם הוא שאנשים תמיד אוהבים לדבר על עצמם. אם אתה קשוב ונותן למרואיין שלך את הבמה, הוא ידבר וידבר – וברגע שזה יקרה, יש סיכוי רב שהוא יגיע גם למחוזות שהוא לא תכנן או רצה מראש. לפני שמדברים על טריקים וטכניקות, חשוב להיות קשוב – הרבה אנשים "יפילו את עצמם" רק כי ניתנה להם הבמה.

אין כלל אחד שבאמצעותו אפשר לחשוף דברים שאדם באופן מודע וסיסטמתי מנסה להסתיר. זה יותר קשור לדינמיקה שנוצרת במהלך הראיון וליכולת לאתר את הפרצות. לפעמים הגישה הישירה עובדת. במקרים אחרים היא יכולה "לסגור" את המרואיין ולמנוע המשך של שיתוף פעולה. לפעמים אפשר לשאול את אותה שאלה פעמיים, בשלבים שונים של השיחה, ולהבחין בניואנסים ובהבדלים בין התשובות. דיאלוג בין בני אדם יכול להיות דבר מאוד מורכב ומלא במשמעויות נסתרות – ולפעמים כשרגישים לבחירת המלים מגלים את הסיפור.

הכלל הראשון ואולי החשוב מכולם הוא שאנשים תמיד אוהבים לדבר על עצמם. אם אתה קשוב ונותן למרואיין שלך את הבמה, הוא ידבר וידבר – וברגע שזה יקרה, יש סיכוי רב שהוא יגיע גם למחוזות שהוא לא תכנן או רצה מראש. הרבה אנשים "יפילו את עצמם" רק כי ניתנה להם הבמה

נדרשת גם סקרנות אותנטית. זה לא טריק או משהו שאפשר לזייף. לכן אני משתדל לעסוק בסיפורים שמעניינים אותי. כשאדם מרגיש שאתה מביע בו עניין, המלים שלו הופכות להיות בעלות משמעות עבורו. הוא שש לשתף פעולה, להסביר, לדייק את המלים. פתאום חשוב לו להיות יותר בהיר או מנומק גם לגבי דברים שהיו כמוסים לפני חמש דקות.

לפעמים ראיון כזה נושא אופי של חקירה. אז הדברים הופכים מורכבים יותר, בעיקר כי לעיתונאי אין את הסמכויות שיש לאנשי חוק. בנוסף, ההשלכות הציבוריות והמשפטיות על אמירת דבר שקר בראיון אינן שקולות לאלו שיבואו בעקבות אי-אמירת אמת במהלך חקירת משטרה או עדות בבית-משפט.

לפני כמה שנים ריאיינתי איש ציבור שבעברו היה מעורב בפרשת שחיתות. חלקו היה קטן יחסית, וככל שהיה ידוע לי המשטרה אפילו לא חקרה אותו. מעורבים אחרים נשפטו והורשעו, אך שמו אף פעם לא שורבב אל הפרסומים בתקשורת שהיו בעניין. היה לי מידע אמין לגבי מעורבותו, אבל הנחתי שאם אזכיר את הפרשה בתחילת הראיון הוא יכחיש מיד, יהדוף את הדברים, יתכנס, יהפוך לחשדן, אולי אפילו לעוין. לכן דחיתי את השאלות בנושא לסוף המפגש. עד היום לא ברור לי אם ההודאה החלקית שנתן הגיעה כתוצאה מההפתעה, כשהסיפור צץ לפתע, או מהעייפות שהבאתי עליו אחרי כל-כך הרבה שאלות.

לפרק לגורמים

קרן צוריאל-הררי, חוקרת בעמותת מעוז, לשעבר כתבת ב"מוסף כלכליסט": אחת הדרכים לאמת עובדה עם מקור למרות שזה מנוגד לאינטרס שלו היא להגיע אליו בגישה של "אני יודעת ש..." – ולשאול שאלה שמתבססת על ה"ידיעה" הזאת, וכך בעקיפין לאמת אותה.

לראיון שיוצגו בו שאלות קשות צריך לעשות הרבה מאוד שיעורי בית, כדי לדעת מה המוקשים ואיך אפשר לפרק אותם. את השאלות הקשות משאירים לסוף, וכדי "להתחמם" ולהתיידד שואלים בהתחלה את השאלות היותר קלות ונוחות. יש כל מיני טקטיקות לגרום לאדם לענות: למשל, לא להטיח בו שאלה קשה, אלא לפרק אותה לכמה שאלות קטנות, שחלקן יותר קלות וחלקן יותר מורכבות. גם שאלות קשות אפשר לשאול בצורה נעימה, מחויכת ומתעניינת, לא בתוקפנות.

לנתח את מפת האינטרסים

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": תמיד צריך לחתור לפגישה. אפשר להתקשר לבנאדם ולהגיד לו שאתה לא יכול למסור לו את כל הפרטים בטלפון, או שאתה חייב להיפגש איתו כדי להראות לו משהו – וככה לעורר את הסקרנות שלו.

אפשר להתקשר לבנאדם ולהגיד לו שאתה לא יכול למסור את כל הפרטים בטלפון, או שאתה חייב להיפגש איתו כדי להראות לו משהו – וככה לעורר את הסקרנות שלו

ב-90% מהמקרים, לאדם יהיו אינטרסים שיכולים אולי לגרום לו לדבר – אם כי יש גם מצבים שבהם לא יעזור כלום. כדי למצוא אותם, צריך לעשות דוקטורט על הנושא ועל המרואיין, לנתח ולהבין את מפת האינטרסים שלו: מה כואב לו, מה חשוב לו, על מה נוח לו לדבר ועל מה לא – ואז לחתור לפגישה.

חשוב לגלות בקיאות מאוד-מאוד עמוקה. לבוא מוכן, ולהיות מאוד סבלני כדי לתת לבנאדם להיפתח. לפעמים צריך להשקיע שעות גם בשיחות סרק – ואז לא להתבייש או לחשוש, ולשאול את השאלות הקשות.

לייצר אמון

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": מעולם לא הייתי חזקה בדיבוב, אבל אני מנסה לייצר אמון. אחד התחקירים הגדולים שפרסמתי היה על העסקים של אלון חסן בנמל אשדוד. בהתחלה חסן לא רצה להגיב. העברתי לו רשימה מאוד ארוכה של שאלות שאני מבקשת שיתייחס אליהן. ואז הוא אמר שהוא רוצה לדבר.

אני בדרך כלל מגיעה בנפש חפצה לפגישות כאלה, כי באמת – אם את עומדת "לתלות" בן אדם בכתבה מורכבת, אז מן הראוי לתת לו להגיד את דבריו. וגם, הרבה פעמים, מרחוק הדברים יכולים להיראות מאוד-מאוד קשים – אבל כשאתה שומע שיש להם הסבר הגיוני, אתה מקבל אותו.

נפגשתי עם חסן, היתה לנו פגישה טובה מאוד של כמה שעות, ואחר-כך עוד פגישה ועוד שיחות – ולרגע הוא לא אמר לי "לא לציטוט". והוא הסכים שאקליט אותו. יש אנשים שהיו יכולים להתבונן בזה מהצד ולהגיד שהוא הפיל את עצמו – כי הוא ענה לי על הרבה דברים שלא הייתי יכולה לפרסם אלמלא הוא היה מאשר לי אותם – אבל מצד שני, גם אני ירדתי מכמה דברים שהוא סיפק להם הסברים.

לשדר שהפרסום בלתי נמנע

גלי גינת, כתבת תחקירים בתוכנית "זמן אמת", כאן 11: החוכמה היא לדעת, לפני שאתה מגיע אל המקור או המרואיין, מה הוא צריך ומה הוא רוצה. או להפך – מה הסצנריו הכי גרוע מבחינתו. כשבן אדם מבין שהוא לא יוכל למנוע את הפרסום, הרבה פעמים הוא יסכים לשתף פעולה כדי לקבל שליטה מסוימת על הסיפור, ולכוון ברמה זו או אחרת את הנרטיב.

לנצל יריבויות

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": זה לא תמיד פשוט, ולפעמים זה בלתי אפשרי – אבל צריך להיות יותר חכמים מהם. יש כתבים פוליטיים שהמקורות שלהם הם הפוליטיקאים עצמם. אלא שהפוליטיקאים הם לא בהכרח המקורות הכי טובים. המקורות היותר טובים הם האנשים שעובדים איתם – כי הם מבינים יותר טוב את מערכת היחסים של הקח-ותן.

יש עיתונאים שיגידו שמה שכיף בפוליטיקה זה שיש הרבה יריבויות, הרבה תחרות, ואפשר לנצל אותה כדי להצליב מידע. תמיד אפשר למצוא מישהו שהאינטרס שלו יהיה לפגוע ביריב שלו. אבל גם את המידע הזה צריך לקחת בעירבון מוגבל

הנחת היסוד היא שפוליטיקאים משקרים. דרך אחת להתמודד עם זה היא להגיע אליהם כשהמידע מוצלב ברמה של בונקר, כך שגם אם הוא מנסה למרוח אותך ולהכחיש – אתה יכול להציג את העובדות. קשה מאוד "להפיל" אותם ולגרום להם להודות במשהו אם הם לא מעוניינים, או אם זה נוגד את האינטרסים שלהם. עם דוברים ויועצים אפשר לייצר יחסי אמון לאורך השנים, אבל גם איתם אין באמת דרך להבטיח שתקבלי תשובה אמיתית.

יש עיתונאים שיגידו שמה שכיף בפוליטיקה זה שיש הרבה יריבויות, הרבה תחרות, ואפשר לנצל אותה כדי להצליב מידע. תמיד אפשר למצוא מישהו שהאינטרס שלו יהיה לפגוע ביריב שלו. אבל גם את המידע הזה צריך לקחת בעירבון מוגבל, כי גם יש מאחוריו אינטרס פוליטי. בקיצור, המפתח הוא להביא כמה שיותר פיסות מידע מכמה שיותר מקומות, ומזה לבנות את הסיפור הקוהרנטי.

לסמוך על הטבע האנושי

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": חרטה על מעשים, שעמום, זמן פנוי – אצל רוב האנשים, כל אלה דברים שגורמים להם לדבר. אף פעם לא הרגשתי שההצלחות העיתונאיות שלי תלויות בטריקים.

להיות כמו ספוג, אפילו קצת מטומטם

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": דרך אחת היא להגיע מאוד-מאוד "בתול" לראיון, במובן של ידע. להיות נינוח, נעים, פתוח, כמו ספוג. אפילו קצת "מטומטם". יש מראיינים שמתייצבים לראיון בתקיפות ודורשים תשובות. וכשתוקפים מישהו, הוא בדרך כלל נסוג ומסתגר. אפשר גם להיות ישירים ולהגיד, "תשמע, תדבר איתי כדי שאני אקבל את המידע ממך ולא מאחרים".

לעתים אפשר להזדהות כאדם מן היישוב: "שלום, מתקשר אבנר, רציתי לשאול...". התחזות היא עבירה אתית ובנסיבות מסוימות גם עבירה פלילית – אבל כשאתה מתקשר למטרות של בירור מידע מדמות ציבורית, אתה לא חייב להציג את עצמך כעיתונאי

דרך אחרת היא לשאול על משהו אחד, בתקווה שהמרואיין לבדו ייקח את זה לכיוון האחר, הרצוי. לא לשאול את השאלה במישרין. דרך שלישית היא להציג הרבה מאוד שאלות פולו-אפ, ממש לפרק את הראיון – עד שמגיעים לליבה. אני מאמין בבנייה של אסטרטגיית ראיון, במיוחד אם מדובר במרואיין שאין לו אינטרס להוציא את המידע שאתה רוצה.

יש הבדל בין ראיון לבין שיחה שמתבצעת במטרה להוציא מידע ממישהו. ראיון הוא סיטואציה פרונטלית למטרות און-רקורד, בעוד ששיחה להוצאת מידע יכולה להיות גם אוף רקורד. לא הכל אפשר לצפות ולתכנן. זה תלוי גם באופן שבו אתה "נופל" על האישיות – אם אתה מתקשר אליו הביתה או לטלפון הנייד, עובר דרך המזכירה שלו, מתקשר בערב או בבוקר, או בסוף השבוע. האם הוא ערני באותו רגע, האם מצאת חן בעיניו. כל דבר כזה יכול להשפיע.

אגב, לעתים אפשר גם להזדהות כאדם מן היישוב: "שלום, מתקשר אבנר, רציתי לשאול...". התחזות היא עבירה אתית ויכולה בנסיבות מסוימות להיות עבירה פלילית – אבל כשאתה מתקשר למטרות של בירור מידע מדמות ציבורית בתפקיד, אתה לא חייב להציג את עצמך כעיתונאי. מה שחשוב הוא לא להציג את עצמך כמשהו שאתה לא – אסור למשל להתחזות לרופא או לאיש מוסד כדי להשיג מידע. זאת הוצאת דבר במרמה.

לדלג בין מומחיות לבורוּת

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": לפעמים, כשאתה שואל שאלות, אתה צריך לזרוק כמה פרטים שישדרו שאתה ממש מומחה בתחום. אבל לפעמים צריך לעשות את ההפך. באחד התחקירים שעשינו ב"ידיעות אחרונות", על תעשיית הפייקים ברשתות החברתיות, התחזינו למועמד בבחירות והלכנו לקבל ייעוץ תקשורתי.

הצגנו את עצמנו כסוג של אהבלים שלא מבינים כלום, כדי שהיועצים יספרו כמה שיותר על הטכניקות שבהן הם משתמשים. ככה יועץ אחד הראה לנו איך הוא בונה דמות פיקטיבית – אשה מאוד מצודדת וכמובן לא אמיתית – וסיפר שהוא עומד לפתוח קבוצה שבה יתפרסמו דברים מאוד רגילים, וברגע הנכון, כשתהיה לה תפוצה מאוד גדולה, פתאום תבוא מנהלת הקבוצה ותשמיע את המסרים הפוליטיים של המועמד ששכר אותו.

לאתר את נקודת המפגש

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: אם לא תמצא איזשהו אינטרס, וזה יכול להיות אינטרס מאוד חבוי שקשה לגלות אותו, שיגרום למקור שלך לדבר – ב-99% מהמקרים לא תצליח לשכנע אותו לעשות את זה. המשימה הקשה היא למצוא את נקודת המפגש החמקמקה הזאת.

אני אתקשה מאוד לרמות מקור ולהגיד לו שיש לו אינטרס לדבר בזמן שאין. אבל לפעמים, אחרי הרבה מאוד מאמצים ומחשבה, אפשר למצוא נקודה שבה האינטרסים נפגשים, שתשכנע אותו ששווה לו לדבר ושזה ייטיב עמו

אני אתקשה מאוד לרמות מקור ולהגיד לו שיש לו אינטרס לדבר בזמן שאין. אבל לפעמים, אחרי הרבה מאוד מאמצים ומחשבה, אפשר למצוא נקודה שבה האינטרסים נפגשים, שתשכנע אותו ששווה לו לדבר ושזה ייטיב עמו במידה כלשהי.

בראיונות עצמם אין שיטה אחת. לכל ראיון יש את האסטרטגיה שמתאימה לו. בדרך כלל תתחיל עם השאלות הקלות, ולאט-לאט תגיע לקשות יותר. אגב, ראיון שלא נשאלות בו כמעט בכלל שאלות קשות הוא בעיני לא ראיון. לשיטתי, גם את השאלות הקשות צריך לשאול בצורה מכבדת, בלי להתנפל על המרואיין. לא צריך להרוג אותו. צריך לשאול אותן בדרך שתוציא את התשובות הכי אותנטיות, הכי נכונות וכנות – ולזה צריך להתכונן. זה דורש מחשבה ותכנון מראש.

איך מתכוננים? בונים אסטרטגיה של ראיון. "אם הוא עונה ככה, אני ממשיך ככה – ואם יענה אחרת, אני ממשיך אחרת". חושבים מראש מה לעשות אם המרואיין נבהל, או מתקשח. ולפעמים קורה גם שמרואיין מפתיע אותך ומספר לך יותר ממה שחשבת שהוא יספר – וגם לזה צריך להתכונן. השיטה היא לבנות מעין עץ של מקרים ותגובות, ולפעול לפיו.

לא לשקר

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: אסור לשקר כדי להשיג ראיון עם אדם שלא מעוניין להתראיין. שקר יכול להיות הדבר הכי קל ואינסטינקטיבי, אבל זה אסור בתכלית האיסור. אבל אפשר להדגיש את הדברים החיוביים שעשויים לצמוח לו מראיון.

יש שקר היסטורי שאני אף פעם לא הסכמתי להשתמש בו, ואני שמחה על כך. בעבר, כשהיו הולכים לראיין משפחות שכולות על בן שנהרג בפיגוע או כחייל, הרבה פעמים עיתונאים היו אומרים לבני המשפחה, "תראו, עכשיו יש לכם הזדמנות להציג אותו ואת מי שהוא היה לעולם – אחר-כך לא תפספסו את ההזדמנות, כי הזמן יעבור והניוז-סייקל ישתנה".

האמירה הכי "חמודה" של יחצנים, כשהם לא רוצים שתדברי עם גורם בחברה, היא שהם לא מסכימים שהמנכ"ל או הסמנכ"ל יתראיין. לפעמים, אם תרימי בעצמך טלפון למנכ"ל אחרי ש"נאסר עלייך" לדבר איתו – המנכ"ל דווקא ישתף פעולה

ייתכן שחלק מהכתבים שהשתמשו באמירות האלה גם האמינו בהן, אבל הן לא נכונות ולא ראויות. השקר הזה היה כל-כך שכיח וכל-כך מרגיז וכל-כך מתועב בעיני לאורך כל הדרך, כי מה אתה בעצם אומר פה? אתה בעצם אומר להורה שהילד שלו שווה משהו כל זמן שהוא כותרת. כל זמן שהסיפור חם, כל זמן שהגופה לא התקררה – אבל ברגע שהיא תתקרר אתה כבר חדשות-של-אתמול ואתה לא מעניין אותי יותר? אז לך לעזאזל. לבוא למשפחה, להורה, ולהגיד דבר כזה – דבר ראשון, עובדתית זה לא נכון, ודבר שני אתה מעיד בזה על עצמך. אתה מעיד על כך שאתה לא תתעניין, ושלך לא יהיה אכפת, ושאתה מניח ששאר הציבור חושב כמוך.

ממני מבקשים לפעמים להתראיין על בן זוגי. התראיינתי על כך לא מעט, אבל בזמן ובמקום שהיו נראים לי נכונים ומהטעמים והמטרות שנראו לי נכונים. קרה שקיבלתי טלפון מאיזושהי תחקירנית צעירה, שמנסה עלי את המהלכים שאנחנו בעצמנו לימדנו בזמנו: "חשוב שהנושא יעלה למודעות", "חשוב שהציבור יבין", "זה יכול לעזור"... אני מכירה את המהלכים האלה. השתמשתי במהלכים האלה. ברור לי שהיא לא מעוניינת לקדם כאן שום אינטרס ציבורי, יש סיכוי שהיא אפילו לא יודעת מהו. היא מדקלמת את מה שלימדו אותה לדקלם כשהודרכה איך לשכנע מרואיין להתראיין.

יש משהו קצת נבזי בניסיון לתמרן מישהו להתראיין, כשמדובר באדם מן היישוב שלא פשע ולא חשוד בדבר. אם לא מדובר באיזה מנוול-על, לא ראוי להשתמש בשיטות של הלחצה ותמרון

אגב, במקרה של אותה תחקירנית לא היה שום סיכוי באותו רגע לשכנע אותי להתראיין – גם כי אני יודעת שאם העניין היה להם כל-כך חשוב למען האינטרס הציבורי, מי שהיה מתקשר לתחקר אותי היה העורך או המגיש, ולא תחקירנית צעירה או זוטרה.

בסופו של דבר, אם נפלת על אדם שבשום פנים ואופן לא מסכים לדבר – הוא לא ידבר, אין טעם להציק בלי גבול. יש גם משהו קצת נבזי בניסיון הזה לתמרן מישהו להתראיין, כשמדובר באדם מן היישוב שלא פשע ולא חשוד בדבר, וכשאתה יודע שהסיבה שהוא לא רוצה לדבר היא כי הוא ישלם מחיר שהוא לא צריך לשלם. אם לא מדובר פה עכשיו על איזה מנוול-על, לא ראוי להשתמש בשיטות של הלחצה ותמרון.

יש דרכים להגיע למרואיינים סרבנים או קשים להשגה. אם לא נותנים לך להיכנס דרך הדלת, את צריכה להיכנס דרך החלון. האמירה הכי "חמודה" של יחצנים, כשהם לא רוצים שתדברי עם גורם בחברה, היא שהם לא מסכימים שהמנכ"ל או הסמנכ"ל יתראיין. לפעמים, אם תרימי בעצמך טלפון למנכ"ל אחרי ש"נאסר עלייך" לדבר איתו – המנכ"ל דווקא ישתף פעולה. וגם אם הוא לא ממש ישתף פעולה, כשהוא כבר על הקו אפשר להתחיל לתמרן אותו כך שיענה על שאלות.

דרך אחרת היא להסתובב בסביבה של הגוף שחוקרים ולהתחיל לאסוף מידע – מהעוברים והשבים, מאנשים שהיו בקשר עם הגורמים הרלבנטיים. בסוף, מושאי הסיקור מבינים שלא ויתרת – ואז, לפעמים, הם נכנעים ומוכנים למסור אינפורמציה.

להפגין הגינות, גם מול חלאות

גל גבאי, מפקדת קורס הכתבים של גלי-צה"ל ומגישת "יומן הצהריים": יש לי טריק אחד: אמת. ב-1999 חשפתי את תופעת הסחר בנשים. במקור נשלחתי על-ידי מי שהיה אז העורך שלי, רינו צרור, לעשות כתבה על זנות בתל-אביב. קבעתי עם סרסור שנחשב בשעתו למוצלח ביותר בתחומו, ושאלתי אותו שאלות פתוחות כדי לדעת איך זה עובד, באמת מתוך סקרנות. ופתאום, מהדברים שלו, הבנתי שקונים ומוכרים נשים. הוא סיפר על המשלוחים, ואיך מתמחרים אותן, ועל מכירות פומביות. ואני נשנקתי. אז לא היה מושג כזה, "סחר בנשים".

אמרתי לסרסור: "תראה, אותי זה מזעזע, ובעיני אתה חלאה, אבל אני מבקשת שתיקח אותי לראות, נעשה דיל. תדע שזאת העמדה שלי, אבל אני אתן לך במה להגיד את מה שאתה חושב". וככה קיבלתי גישה

באתי למערכת מתנשפת. "רינו! עזוב אותך זנות, יש פה סחר בבני אדם. סחר בנשים. ולא סתם נשים, הנשים הכי מוחלשות מהמדינות הכי חלשות". מכאן התחלתי לגלגל את הסיפור, ומאוחר יותר גם תיעדתי מכירה פומבית. איך שכנעתי את הסרסור לדבר? אמרתי לו שבכתבה יופיעו כל הצדדים, כולל הצד של הסוחרים.

אמרתי לו, "תראה, אותי זה מזעזע, ובעיני אתה חלאה, אבל אני מבקשת שתיקח אותי לראות, נעשה דיל. תדע שזאת העמדה שלי, אבל אני אתן לך במה להגיד את מה שאתה חושב". וככה קיבלתי גישה. בתקופה ההיא לא היה חוק בנושא, כל המהפכה התרחשה בעקבות הכתבה הזאת, בעקבות הצעה דחופה לסדר היום של זהבה גלאון. כל עוד אתה שומר על הגינות, כמו מול אותו סרסור, זה כל מה שצריך.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז