עיתונאים נהנים מפריבילגיה יוצאת דופן: חסיון מקורות. הם מחויבים להימנע מחשיפת מקור שביקש להישאר בצללים, ויכולים לנופף בחיסיון העיתונאי כנימוק לאי-מסירת חומרים שהגיעו לידיהם, ככל שהם סבורים שהדבר יביא לחשיפת המקור.

ובכל זאת, המקורות עדיין עלולים להתגלות. כדי להגן עליהם, עיתונאים פיתחו והעבירו מפה לאוזן ארסנל של תכסיסים מקצועיים, טקטיקות תחקור ואמצעי הגנה. אך לא די בכך. כדי לצמצם למינימום את הסיכוי לחשיפת המדליף או המדליפה – גם הם צריכים לאמץ לעצמם אמצעי טשטוש. האמצעים האלה יכולים להיות טכנולוגיים, אבל גם אנושיים: מקור צריך גם לדעת לבחור עיתונאי שלא יחשוף אותו, במזיד או בגלל רשלנות.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם 24 כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני.  הפרק הראשון עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הזה, הרביעי במספר, עוסק בהדלפות ובהגנה על מקורות.

לייצר אמון

אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל", מרצה לעיתונות וחבר ועד בעמותת "העין השביעית": בגדול, מדליף צריך לעבוד עם אדם שהוא יכול לסמוך עליו. רוב המדליפים עובדים עם עיתונאים שהם כבר מכירים. כאלה שהם יודעים שלא יבטיחו להם הבטחות סרק או ימכרו אותם, ולא ירמו אותם.

חשוב לזכור: מאוד מסוכן לפנות לעיתונאי סתם, בלי ששמעת עליו כלום. לא הייתי בא לעיתונאי שאני לא מכיר ונותן לו בבת אחת ספר עב כרס עם מידע מתוך הארגון שבו אני עובד, בלי להבין מראש מה הוא הולך לעשות איתו, ובלי שהגעתי איתו להסכמות כלשהן לגבי החיסיון שלי וכו'. זה אפילו קצת חסר אחריות.

מאוד מסוכן לפנות לעיתונאי בלי ששמעת עליו כלום. לא הייתי בא לעיתונאי שאני לא מכיר ונותן לו בבת אחת ספר עב כרס עם מידע מתוך הארגון שבו אני עובד, בלי להבין מראש מה הוא הולך לעשות איתו ובלי הסכמות כלשהן לגבי החיסיון שלי

אם קראת כתבה של עיתונאי כלשהו והגעת למסקנה שהוא רציני ופועל למען האינטרס הציבורי – תרים טלפון, תציג את עצמך ותציע להיפגש. בשלב הראשון תנסה לעניין אותו בסיפור בלי לתת לו מסמכים, ולראות איך הוא מגיב ואם נוצר ביניכם דיאלוג של אמון. אחר-כך, בהדרגה, אפשר להתחיל להעביר לו את המידע.

מהצד של העיתונאי, חשוב מאוד להיות דיסקרטי. לא לספר על השיחות עם המדליף לאחרים, גם לא לעורך. ואם צריך, לתת לו שם קוד. את השיחות עם המדליף כדאי לא לעשות ליד אנשים אחרים. ואם מתכתבים, במקרים רגישים כדאי לוודא שמשתמשים באפליקציות מוצפנות, ולבקש למחוק את ההתכתבות למקרה שהטלפון ייעלם או ייחשף בפני מישהו. חשוב מאוד גם לא להיפגש עם המקור במקום העבודה שלו.

צריך להיזהר במיוחד עם מסמכים: לא להשאיר אותם מפוזרים על השולחן, לא לחשוף אותם בפני הרבה אנשים, ולקבל את המסמכים בלי החתימה של המקור – במיוחד אם אתה מתכוון לפרסם אותם.

לא להיות מטומטמים

ליאת בר-סתו, עורכת וכתבת באתר mako: העצה שלי למדליפים היא – אל תהיו מטומטמים. אל תדליפו מהמחשב בעבודה או מהטלפון של המשרד, אפילו לא אינקוגניטו. במחלקת ה-IT עוקבים אחרי כולם. אל תהיו סתומים. תעשו את זה חכם. תעשו את זה מהטלפון האישי, תעשו את זה מהבית – וגם אז קחו בחשבון שאתם עלולים להיתפס.

העצה שלי למדליפים היא אל תהיו מטומטמים. אל תדליפו מהמחשב בעבודה או מהטלפון של המשרד, אפילו לא אינקוגניטו. במחלקת ה-IT עוקבים אחרי כולם

אנשים משתמשים בכל מיני חברות כמו בלאק-קיוב, שמשתמשות בטכנולוגיות שיכולות לעקוב אחרי אנשים גם דרך המחשב האישי שלהם, בבית. אז קחו בחשבון שגם אם הדרך שבה תפסו אתכם היא לא חוקית, אתם עדיין תיפגעו מזה.

גם אם העיתונאי שקיבל מכם את ההדלפה הוא העיתונאי הכי ישר בעולם, והכי מחויב לחסיון מקורות – אם יצמידו לכם חוקר פרטי או את בלאק-קיוב ודומותיה, העיתונאי כמעט לא רלבנטי לעניין. העניין הוא ביניכם לבין מי שהדלפתם לגביו. משזה נאמר, תבחרו עיתונאי שאתם סומכים עליו – גם כדי שיגן עליכם כמה שהוא יכול בכלים שלו, וגם כדי שההדלפה "תשתלם". זאת אומרת, שהפרסום שייצא ממנה יהיה הפרסום שרציתם – ולא משהו שייקחו ויהפכו אותו לספין.

ותנסו להיות כמה שיותר מדויקים מבחינת החומר. תצטיידו בהכל: כמה שיותר חומרים, הקלטות, מיילים, מסמכים – כדי לאפשר וידוא מקסימלי של העובדות. את המיילים תדפיסו מראש, אל תשלחו אותם מהמחשב בעבודה. תחשבו איך אתם מצמצמים את טביעת הרגל הדיגיטלית שלכם.

טלפונים ספייר זה תמיד טוב, פרה-פייד SIM זה גם כלי מצוין – הוא לא מזוהה כי הוא משולם מראש, אפשר לקבל ולהוציא ממנו שיחות בלי שאפשר יהיה לזהות אתכם, וזה לא עולה הרבה כסף

אם אתם נפגשים – תעשו את זה במקום דיסקרטי. אם למשל המקור עובד במשרד הבריאות – אני לא אפגש איתו בירושלים, בבית-הקפה הסמוך למשרד. אני אפגש איתו בחיפה, כדי לצמצם את האפשרות שהאדם הלא נכון יראה אותנו ביחד.

מה עוד? טלפונים ספייר זה תמיד טוב, פרה-פייד SIM זה גם כלי מצוין – הוא לא מזוהה כי הוא משולם מראש, אפשר לקבל ולהוציא ממנו שיחות בלי שאפשר יהיה לזהות אתכם, וזה לא עולה הרבה כסף – אפשר לקבל החזר מהמערכת. אצלי, בכל תחקיר שנזקקתי לכך השתמשתי ב-SIM אחר. פעם קניתי מכשיר טלפון זול מ"עלי אקספרס". עבדתי אז על שני תחקירים במקביל, אז קניתי מכשיר עם Dual SIM. פשוט שמתי בו שני סימים, והשתמשתי בהם לסירוגין. היתה לי מדבקה מאחורה, ורשמתי שם איזה SIM שייך לאיזה תחקיר – כדי שלא אעשה טעויות. מראש לא טענתי אותם בהרבה כסף – וברגע שהסתיימו התחקירים, פשוט גזרתי אותם וזרקתי לפח.

זה אחלה כלי עבור מדליפים, וגם עבור עיתונאים – וזה הרבה יותר בטוח מכל מיני אינקוגניטואים. לרוב הגורמים אין את האמצעים הדרושים, או את הרצון, כדי להשיג את כלי המודיעין שיפצחו את זה. רק השב"כ יכול לאתר אותך – ואם עשית תחקיר שהשב"כ רודף אותך בגללו, הבעיות שלך הרבה יותר גדולות.

לא לוותר על בדיקת רקע

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: ההמלצה שלי למדליפים היא לבדוק את העיתונאי שרוצים לעבוד מולו, כדי לוודא שהוא לא נפל בעבר בשמירה על מקורות. כלומר, האם העיתונאי שאתה עומד לעבוד איתו הוא אדם שמסוגל למכור אותך? גם מהצד של העיתונאי יש סיכונים. אם פונה אלי מדליף שאני לא מכירה, אני חייבת להיפגש איתו כדי לדעת מי הוא ולוודא שאני לא נופלת על איזה מתחזה או שקרן שמנסה להפיל אותי. אדם צריך להיות שקרן טוב מאוד כדי לשבת מול עיתונאי מנוסה בלי שיעלו עליו מיד.

לייצר אמון בהדרגה

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": במציאות של היום, קשה להיות בטוח. אני לא יודע איזה יכולות מטורפות יש לניטור המידע שנוגע אלי. היום בלחיצת כפתור בגוגל אני יכול לקבל את כל טווח הנסיעות שלי בחודש האחרון, אז מה עוד נשאר? הצלבה קטנה ורואים הכל. המסקנה היא שחברות גדולות עם אמצעים כלכליים יכולות לגלות הכל.

לשמור על מקור שמדליף זה משהו שצריך לתכנן. אני הייתי אומר להם לשמור את השם שלי בשם אחר. השתדלתי תמיד לקיים רק קשר מינימלי עם מקורות כאלה – בטח שלא להרים טלפון כל שנייה, או מיד אחרי פרסום הכתבה

מהצד של המדליף, חשוב לאתר עיתונאי שאתה סומך עליו. בכל תחום יש כמה כתבים – תבדוק מי נראה הגון ומנוסה דיו, ולך אליו. תיצור קשר מטלפון חסום, תפתח תיבה חדשה ותשלח מיילים רק ממנה. אחרי זה אפשר לארגן פגישה פרונטלית, ועדיף לתת מסמכים ביד.

עיתונאי שלא מתעסק כל היום עם מקורות ב-Level גבוה לא תמיד יהיה מספיק ער לדברים הקטנים. לשמור על מקור שמדליף זה לא דבר מובן מאליו שנעשה באגביות. זה משהו שצריך לחשוב עליו ולתכנן אותו. אני הייתי אומר להם לשמור את השם שלי בשם אחר. השתדלתי תמיד לקיים רק קשר מינימלי עם מקורות כאלה – בטח שלא להרים טלפון כל שנייה, או מיד אחרי פרסום הכתבה.

האופציה הטכנולוגית

תומר אביטל, עיתונאי במיזם העיתונות העצמאי "שקוף": ב"שקוף" הקמנו תיבת הדלפות חסינה, שהיא ככל הידוע לי היחידה מסוגה בישראל. היא לא שומרת את מספר ה-IP של חושף השחיתות. ככה, גם אם במערכת אכיפת החוק ינסו לכפות עלינו – אפילו אנחנו לא נוכל לאתר את המקור.

אפשר לבקש מעיתונאי להשיג את המידע שאתה מוסר לו ממקור רשמי – באמצעות שאילתא, בקשת חופש מידע או הצצה במאגר גלוי. ככה הבוסים של המדליף יראו שלעיתונאי יש מקור פומבי – ולא יחשדו שמדובר בהדלפה

חוץ מאמצעים טכנולוגיים מהסוג הזה, מדליף שרוצה להגן על עצמו צריך להקפיד להיות בקשר רק עם עיתונאים שהוא סומך עליהם, שיש להם רקורד מוכח של עמידה בלחץ ואי-הסגרת מדליפנים.

אפשר גם לשאול את העיתונאי מראש איך הוא יציג את הדברים שלך, כדי שתוכל לוודא שאין שום טרייס שמוביל אליך. דרך אחרת היא לבקש מעיתונאי להשיג את המידע שאתה מוסר לו ממקור רשמי – באמצעות שאילתא, בקשת חופש מידע או הצצה במאגר גלוי. ככה הבוסים של המדליף יראו שלעיתונאי יש מקור פומבי – ולא יחשדו שמדובר בהדלפה.

למנוע גישה מקוונת לחומר

גלי גינת, כתבת תחקירים בתוכנית "זמן אמת", כאן 11: לתקשר בזהירות. לדבר באמצעות שיחות מוצפנות בטלגרם. לא להיפגש במקומות שאפשר לזהות את המדליף או את העיתונאי. ולא לדבר בטלפון אם חושבים שמישהו מאזין לשיחות. מהצד של העיתונאי חשוב לשמור חומרים במערכת – לא בטלפון, ובטח לא בענן. בדיסק קשיח שנשמר בכספת של המערכת.

להתיש את החוקרים

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי וכתב ב"מוסף הארץ": הנחת המוצא שלי בעבודה עם מקורות היא שאנחנו תמיד חשופים. באופן גורף, אף אחד לא חסין ואין שום דרך שתבטיח הגנה במאת האחוזים. כל שנותר זה להשתדל. כדי לשמור על חשאיות הקשרים עם מקורות אפשר להשתמש באפליקציות מוצפנות, או בטלפונים לא-חכמים עם סים-קארדים מתחלפים.

בכל רגע המקור וגם העיתונאי צריכים לזכור שגורם בעל אמצעים שירצה לחשוף את הקשר תמיד יצליח. מה שצריך לעשות הוא לנסות ולהכביד עליו כמה שיותר, מתוך תקווה שבדרך הוא ירים ידיים

אבל בכל רגע המקור וגם העיתונאי צריכים לזכור שגוף או גורם בעל אמצעים שירצה לחשוף את הקשר תמיד יצליח. מה שצריך לעשות הוא לנסות ולהכביד עליו כמה שיותר, בתקווה שבדרך הוא ירים ידיים.

פגישות רגישות כדאי לערוך ללא טלפונים ניידים. בהרבה מאוד מקרים כתבתי פרטים על נייר, או הקלטתי באמצעות מכשיר שמצפין קבצים ושאף פעם לא חיברתי למחשב או לכל אמצעי דיגיטלי אחר. טכניקה אחרת היא לנסות להימנע מלעורר את השדים מלכתחילה. כלומר לא רק להסתיר את המקור – אלא גם את עצם קיומו. הבחירה לטשטש את עצם קיומו של מדליף עשויה להקטין את הפרסטיז'ה המקצועית של הכתב, או לפגוע באמינות שמייחסים למידע, אבל זה מחיר שראוי לשלם כדי להגן על מקור.

הדרך הכי טובה לעשות זאת היא להגיע למידע שהוא מסר מכיוון אחר – מקור נוסף שיאמת את הדברים, או מסמכים. כל דבר שיעלים את דבר קיומו של המקור יהיה ההגנה הטובה ביותר עבורו. אבל לא תמיד זה אפשרי – בסיפורים על מערכות ממשל או תאגידים גדולים, קשה מאוד למצוא מקורות נוספים.

יש לי יותר מסיפור אחד שאני עדיין לא יכול לחשוף, עד שאצליח למצוא דרך לספר אותו בלי לסכן את המקור. לפעמים אפשר להחליט שכדי להגן עליו חושפים רק חלק מהסיפור, מתוך הבנה שהוא ייצר כדור שלג שיתגלגל והתגובות והפולו-אפ כבר יחשפו את הסיפור במלואו.

לוותר על התהילה

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": העצה שלי למדליף היא שלעולם לא יזכירו אותך בכתבות שאתה המקור שלהן. ואם זה ראיון בעילום שם – לדאוג לטשטש את הפרטים המזהים. פוליטיקאים הרבה פעמים מדליפים רק כדי שיזכירו את שמם בעיתון – אבל אם הם לא רוצים להיתפס, הם צריכים להימנע מכך.

פוליטיקאים הרבה פעמים מדליפים רק כדי שיזכירו את שמם בעיתון – אבל אם הם לא רוצים להיתפס, הם צריכים להימנע מכך

הרבה פעמים אני יוצאת למסע לאיתור המדליף, בעקבות סיפורים שמפרסמים עיתונאים אחרים; מדליף גרוע אני אמצא, בעזרת כל מיני מיומנויות שפיתחתי לאורך השנים, ומדליף טוב לא.

עבודת הכתב הפוליטי היא בחלקה הגדול איסוף רכילות. זה לא ברמה של ווטרגייט, במקרה שלי זה לרוב "תשמעי מה אמרו בסיעת הליכוד". אבל יש לי כמובן מחויבות כלפי המדליפים. לי אין דרך למנוע מאנשים לחשוד שמישהו מדליף לי, אבל כל עוד אין איך לאמת את זה – זה לא עושה לו נזק, והכל בסדר. כדי שזה יתאפשר חשוב לשמור על דיסקרטיות, למחוק הודעות וראיות, ולשחק אותה אדישים כשנפגשים ברחוב.

להיזהר מפישינג

הדס מגן, כתבת מגזין במוסף "G" של "גלובס": הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך אנשים לא חוששים להדליף דברים, איך הם מספרים לי כל מיני דברים, על בסיס מה הם סומכים עלי שלא אחשוף אותם. הרבה פעמים צריך אומץ בשביל להדליף, ואני חושבת שאם אתה כבר עושה את זה – כדאי שזה יהיה למען מטרה ראויה, ולא סתם סיפור רכילות חסר חשיבות. וחשוב להדליף לעיתונאי שאתה בוטח בו שלא יחשוף אותך.

כשמדליף מעביר לך כל מיני פרטים שנוגעים למקום העבודה שלו, הוא יכול לדעת אילו פרטים ספציפיים עלולים לחשוף אותו. לכן אם מדליף מבקש ממך לא לחשוף פרט חשוב – אתה יכול לנסות לשכנע אותו, להציע לו דרכים לטשטש את זהותו או לערפל את העובדה שהוא זה שסיפר לך, אבל אם הוא עומד על כך ואומר, "תקשיב, אי-אפשר לפרסם את הפרט הזה, כי יודעים אותו רק אני ועוד שני אנשים, ומיד יחשדו בי" – אין מה לעשות.

כעיתונאי, אתה עבד של המקור. אתה חייב להישמע להנחיות שלו. גם אם תפסיד סיפור היום, מחר זה ישתלם לך. השמירה על המקורות היא באמת הדבר הכי קדוש שיש

כעיתונאי, אתה עבד של המקור. אתה חייב להישמע להנחיות שלו. גם אם תפסיד סיפור היום, מחר זה ישתלם לך. השמירה על המקורות היא באמת הדבר הכי קדוש שיש, זה הבסיס שעליו אתה בונה את כל התפקוד המקצועי שלך – ואם זה לא קיים, אני לא חושבת שאתה יכול להיות עיתונאי טוב. זה הבסיס של הכל.

במקרים מסוימים, עיתונאי עשוי לחלוק את זהות המדליף עם העורך שלו, או עם עורך-הדין של העיתון, שמחויב לחסיון עורך-דין-לקוח כמו שאתה מחויב לחסיון עיתונאי-מקור. אבל עדיף להימנע מזה. כשאני עמדתי בפני האופציה הזאת, ניסיתי להימנע מחשיפת שם המדליף והסתפקתי בתיאור הסטטוס שלו ותפקידו בכוח.

הייתי בסיטואציות שבהן אנשים ניסו להעריך מי המדליף – הדבר הנכון לעשות הוא להתעלם מזה. פעם פרסמתי איזה סיפור, והתקשר אלי אדם שעבד בגוף שבו עסקה הכתבה – אני הכרתי אותו כבר, כן? – ואמר לי, "תקשיבי, אני רוצה לבקש ממך טובה. את יכולה בבקשה להתקשר לבוס שלי ולהגיד לו שלא אני הדלפתי?". ובאמת, לא הוא הדליף.

אמרתי לו שבשום פנים ואופן. הסברתי שברגע שאני מתקשרת לבוס שלו ואומרת לו, "תקשיב, א' הוא לא המדליף" – אז א' יורד מהרשימה. אם לבוס שלו היתה רשימה של עשרה "חשודים", עכשיו נשארו בה תשעה – וזה מקרב אותו אל המדליף האמיתי. אז שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. זה לא אמור לעניין אותי. כששואלים אותי לגבי זהות המדליף, אני לא אומרת "לא" ולא אומרת "כן".

טריק אחר שעושים בניסיון להתקיל אותך ולגלות את המדליף: אומרים לך משהו כמו "X אמר לי שהוא דיבר איתך", או משהו בסגנון הזה. עכשיו, אם השיחה שקיימתי עם X היא אוף רקורד, אני אף פעם לא אאשר שהיא התקיימה. אני אגיד, "תראה, X יכול להגיד לך מה שהוא רוצה, אני לא אומרת עם מי דיברתי. מי שדיברתי איתו ורוצה להגיד שדיברתי איתו – זה עניין פרטי שלו".

איך לדבר עם העולם הערבי

יאסר עוקבי, כתב "מעריב" בדרום ולענייני ערבים: כשאני מדבר עם אנשים מהעולם הערבי, לפעמים החיבור מתבצע דרך אדם שלישי. על הדרך שבה זה נעשה אני לא יכול לפרט יותר מדי. אם מרואיינים או מקורות כאלה יראו על מסך הטלפון שיחה נכנסת מישראל, הם עלולים להיכנס לחרדות – ולכן עדיף שלפחות הקשר הראשוני יתבצע באמצעות מתווך.

גם אז, הם תמיד ישאלו מה האינטרס שלי. הם תמיד מבקשים להסתיר חלק מהפרטים – שם, מיקום – ואני נענה, קודם כל כדי להגן עליהם מפגיעה אפשרית מצד המשטר או מיליציה כלשהי. מבחינתי, ההגנה על המקור הרבה יותר חשובה משמירה על קשר. הגורם השלישי, המתווך, לא תמיד אומר שאני כתב ישראלי, אלא רק ערבי – לפחות כדי ליצור את הקשר הראשוני. בכל מקרה, אני תמיד מבהיר לצד השני שדבריו הולכים להתפרסם בכלי תקשורת ישראלי, לחיזוק האמון בינינו, וכדי שלא יופתע.

להגיע לבד, בלי צוות צילום

יפעת גליק, כתבת תחקירים בתאגיד השידור הציבורי: מדליפים לא אמורים להיתפס. כדי למנוע את זה יצא לי כבר להיפגש עם מרואיינים באתרים מוזרים – חדרים צדדים, מקומות מבודדים – בשעות מוזרות בלילה, או לדבר בטלפון בטוקמן חד-פעמי. אם המדליף מתראיין, זה יהיה בהצללה ובקול כפול. לפעמים, במקרים רגישים שבהם המקור חושש במיוחד, אני נוהגת להגיע לצילומים עם מצלמה קטנה שיש לי או מכשיר הקלטה, וללא צוות צילום מקצועי – הכל כדי שהאדם ירגיש בטוח לחשוף את הסיפור.

לעבור יחד על הפרטים

שרון שפורר, עיתונאית באתר "המקום הכי חם בגיהנום": מדליף שנמצא בעמדה בכירה בדרך כלל יודע איך לשמור על עצמו, ולא צריך את ההסברים שלי. אם זה אדם פשוט, שלא מכיר את התקשורת, צריך לחשוב בצורה אקטיבית איך להגן עליו. חשוב לבדוק יחד איתו את הפרטים הקטנים: אם הוא העביר מסמכים, לוודא שאין פרטי זיהוי, למשל מספר פקס בשולי הדף – ואם צריך, לטשטש פרטים, ולטשטש עקבות בטקסט. להחליט ביחד איך אפשר לכנות את המדליף – "מקורב"? "בכיר"? – כדי לא להסגיר אותו.

מקורות מאוד רגישים, אני לא אשמור את השם שלהם בטלפון באופן ברור. אפשר גם לעבוד עם אפליקציות כמו טלגרם וסיגנל, או לפתוח מיילים בדויים – תלוי במקור. אם נפגשים, לעשות את זה במקומות שלא יזהו מישהו מאיתנו. עם זאת, אי-אפשר להבטיח הגנה הרמטית. יש היום חברות כמו בלאק-קיוב שיכולות לדעת הכל. אז אני לא מתחרפנת וכל יומיים מחליפה סיסמה בטלפון או במחשב. רוב האנשים שפונים אלי, לדעתי, לא נמצאים ברמת הסיכון הזאת.

לחזור לאמצעים מלפני מהפכת הרשת

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": אנחנו בעיצומה של מהפכה טכנולוגית שאנחנו עוד לא מודעים לכוח האדיר שלה ולמלוא הנזקים שנלווים אליה. אז מדליפים – שימו לב למכשירים שלכם. האם הם שלכם? האם הם של מקום העבודה? ולמי שייך המייל שלכם? האם אתם משוכנעים שהמייל שאתם שולחים ממקום העבודה נשאר חסוי? אני לא הייתי בונה על זה.

על מה גדלנו? על וודוורד וברנסטיין, פרשת ווטרגייט, ועל "גרון עמוק" שמגיע עם מסמכים בהארד-קופי לאיזה חניון חשוך. לא טלפונים, לא מיילים, לא ווטסאפים – שום דבר. זה קצת רומנטי, אבל לפעמים צריך לחזור למקומות כאלה – ולהיזהר מהטכנולוגיה מאוד-מאוד-מאוד

על מה גדלנו? על וודוורד וברנסטיין, פרשת ווטרגייט, ועל "גרון עמוק" שמגיע עם מסמכים בהארד-קופי לאיזה חניון חשוך. לא טלפונים, לא מיילים, לא ווטסאפים – שום דבר. זה קצת רומנטי, אבל לפעמים צריך לחזור למקומות כאלה – ולהיזהר מהטכנולוגיה מאוד-מאוד-מאוד.

מבחינתך כעיתונאי, אין דבר יותר יקר מזהותו של המדליף. הדם שלו על הידיים שלך. אין דבר יותר נורא מחשיפת זהותו של המדליף – בגלל רשלנות שלך, או בגלל שלא תדרכת אותו מספיק טוב. זה בן אדם שנתן בך את האמון הכי גדול וסיכן את הדברים הכי חשובים. היה לי מקרה שבו מאוד חששתי בעקבות חומר שהגיע לידי. אני לא אחשוף איך הוא הגיע, אבל בסוף הגענו לזה שאי שם בארכיון המדינה נמצאים מסמכים שמעידים על כך ששירותי הביטחון הישראליים ריגלו אחרי עולים ממרוקו בשנות החמישים, בגלל הפאניקה שאחזה ביישוב בעקבות מהומות ואדי סאליב.

הגעתי למצב שאני עומד מול החומר, מול הארגזים המסוימים – הגביע הקדוש שלי באותה משימה – והייתי צריך לצאת לכמה דקות. נכנסתי לכזה לחץ, שביקשתי מעיתונאי אחר שעבד איתי להגיע לשם: "תבוא לפה עכשיו, אתה יושב עם הדברים האלה ומחזיק אותם בידיים כדי שאף אחד לא ייקח לך אותם". כי אם לא נפרסם, זה ייגנז שוב – יישאלו שאלות, יגיעו ל-Source, ולא נוכל להוכיח מה היה פה באמת. המערכת יכולה בשנייה להפעיל את כוחה, ואז המקור שלך הלך, הסיפור שלך הלך, והקרדיט שלך עלול להינזק.

לא היינו בקורס של המוסד ולמדנו איך יוצרים קשר בלי שאף אחד יעלה עלינו, אבל בכוחות שעומדים לרשותנו מנסים להישאר מתחת לרדאר. זה יכול להיות דרך אנשי קשר מסוימים, צדדים שלישיים, שייתפסו כתמימים.

לי למשל היה משהו שקשור לממסד המשפטי, והיה לי ברור שאם תתקיים תקשורת מתועדת ולו הכי תמימה עם המקור – מתישהו מישהו יעשה את ההצלבה ויגיד, "אוקיי, כנראה המקור שלו הוא פלוני אלמוני". לכן, את התקשורת בינינו – כולל איפה להיפגש – לא ביצענו אף פעם בתקשורת ישירה, אלא דרך מין "חבר משותף" שאף אחד לא יודע שהוא קשור למישהו מאיתנו, לא לעולם המשפט ולא לעולם התקשורת.

זה קצת כמו לשחק בג'יימס בונד, אבל זה לא היה משחק. מה שאתה שומר עליו פה זה הדבר בה"א הידיעה. עזוב עכשיו את כל מה שאני כותב, ראיונות עם אנשי רוח ותרבות וסתם סיקור חדשותי. כל הדברים האלה הם המנה המשנית שנלווית ליהלום הכתר של העיתונות – תחקירנות, ומקורות וחשיפות. זה הדבר. כל השאר הופך להיות תוצרים נלווים של איזו תעשיית אינפוטיינמנט. זאת המנה העיקרית. בלי זה אין עיתונות.

לנצל את הטופוגרפיה

עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר, עמית בתוכנית העיתונות JSK באוניברסיטת סטנפורד: ב-50% מהזמן שלנו אנחנו עסוקים בפרסום מידע, וב-50% האחרים אנחנו עסוקים בשמירה על מקורות. זה פחות או יותר היחס. יש הרבה מאוד שיטות לשמור על מקורות. פעם היו טלפונים ציבוריים. היום זה לא קיים, אבל העיקרון נשאר אותו הדבר: כשמדברים עם מקור שיש סיכוי שיעלו על השיחות שלו, עושים את זה לא מהטלפון שלו ולא מהטלפון של העיתונאי – כדי שלא ניתן יהיה לחשוף את הקשר ביניהם דרך פירוט השיחות.

יש עיתונאי שנהג להיפגש עם המקורות שלו בבתי-קברות. למה? כי בית-קברות, בלילה, הוא מקום מאוד פתוח – והוא שטוח וקשה להסתתר בו. הוא גם ריק לחלוטין. אף אחד לא יחשוד בך שאתה הולך להיפגש עם מישהו במקום כזה, ואתה תוכל להבחין בכל תנועה שמתרחשת בסביבה בגלל הטופוגרפיה. אופציה דומה היא מגרש חניה גדול ושומם בשעת לילה. יש עוד הרבה שיטות מהסוג הזה. אני לא רוצה לחשוף את כולן כדי לא לעזור לאנשים שמנסים למצוא את המקורות שלנו. זה נושא רגיש.

לבקש תגובה על "פרשנות"

ד"ר יהודה יפרח, עיתונאי חוקר והפרשן המשפטי של "מקור ראשון": ההגנה על מקורות דורשת המון מאמץ. לא פעם, אחרי שסיימתי את הראיונות ואספתי את כל המידע, אני בא למקור ואומר לו: "תקשיב, מי לדעתך בארגון יכול לגלות שזה אתה?". יש כל מיני דברים שאפשר לעשות כדי לטשטש את הזיהוי: לשנות את המין של המקור, לזהות אותו באות ראשונה של שמו – אבל לא להשתמש באות האמיתית.

כמו שיש הלבנת הון אצל עבריינים, יש הלבנת מידע אצל עיתונאים. דרך אחת היא להניע מהלך שיגרום לאדם או לארגון להוציא את המידע הזה בצורת תגובה, או בדרך עקיפה

אבל לפעמים המידע שהודלף ידוע רק לארבעה אנשים – וגם אם לא אנקוב בשם המדליף, בקלות ניתן יהיה להגיע אליו. יש כמה דרכים להתמודד עם זה. אם המידע באמת ידוע רק לארבעה אנשים – לא לפרסם. אם הוא ידוע לעשרים איש – לפרסם, אבל להוריד שניים-שלושה פרמטרים. לוותר על חלק מהסיפור כדי להקשות על זיהוי המקור.

כמו שיש הלבנת הון אצל עבריינים, יש הלבנת מידע אצל עיתונאים. דרך אחת היא להניע מהלך שיגרום לאדם או לארגון להוציא את המידע הזה בצורת תגובה, או בדרך עקיפה. למשל, באמצעות שאילתא תמימה שבה אתה מעלה ספקולציה או ניתוח לוגי של עובדות גלויות – ומקבל הכחשה או הודאה. לפעמים דווקא בתוך ההכחשה תקבל את המידע עצמו, או לפחות את רובו.

קרה לי לא פעם שמוסד כלשהו הגיב בסגנון: "מה שכתבת לא נכון, לא החלטנו א' אלא החלטנו ב', ולא התכנסנו ביום רביעי אלא ביום שני", למשל. כמה פרטים טכניים הוכחשו, אבל הלב של המידע לא הוכחש. וככה המכחיש הופך את עצמו למקור.

הנייר הוא חברך, בטח בו

הגר שיזף, כתבת שטחים, "הארץ": ככל שניתן, ואם המצב רגיש באמת – עדיף לא להעביר דברים במייל. אנשים חושבים שהם יכולים להגן על עצמם בכל מיני דרכים קצת מצחיקות, אבל הדרך הכי בטוחה להגן על עצמך היא להיפגש עם העיתונאי ולהעביר את המסמכים פיזית. לא משנה כמה הטכנולוגיה מתקדמת – בסוף צריך לחזור אחורה אל הנייר ולמפגשים פנים מול פנים. אם הייתי צריכה להעביר וידיאו, אני מניחה שלא הייתי עושה את זה בווטסאפ אלא מעבירה דיסק און-קי.

מהצד שלי כעיתונאית, אני לוקחת את תפקיד המגן מאוד ברצינות. בשיחה עם המדליף אני אנסה לנתח יחד איתו את כל התרחישים שבהם הוא עלול להיתפס – לדוגמה, לברר כמה אנשים מכירים את המידע מלבדו, וכמה היו חשופים אליו. חשוב לנהל שיחות כנות עם המקור, לשקף לו את המצב, ולחשוב יחד על האופן שבו אפשר להציג את המידע כך שיהיה קשה לקשר אותו חזרה אליו.

להגן על המדליף מפני עצמו

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": המדליף צריך לעבוד מול עיתונאי שנראה לו אמין. זה הכי חשוב. אם הוא יעבוד מול עיתונאי אמין, הוא יהיה מסודר. היום להדליף זה באמת דבר פשוט בהרבה מבעבר, כל אחד יכול לשלוח מייל אנונימי, ווטסאפ אנונימי – זה לא מסובך. לא צריך לעמוד ולצלם שעות את מסמכי הפנטגון. עדיף למקור לא לדבר עם העיתונאי בטלפון של מקום העבודה, כי למעסיק יש זכות לבקש את פירוט השיחות. מאותה סיבה עדיף גם לא להתכתב דרך המייל של העבודה.

טיפ למדליף: לא לשלוח את המידע דרך דף הפייסבוק של התוכנית או כלי התקשורת. אנשים שולחים לפעמים הודעה, "יש לי מידע חבל על הזמן" וזה – אז רואים אתכם, רק שתדעו

אחרי שייווצרו ביניהם יחסי אמון – המדליף יכול לצאת מהצללים ולהיחשף בפני העיתונאי, ואז אפשר יהיה לעבוד בצורה הרבה יותר אפקטיבית. כשמקור נשאר אנונימי לאורך הרבה זמן גם מול העיתונאי, זה מאוד מקשה על התקדמות העבודה. אגב, טיפ נוסף למדליף: לא לשלוח את המידע דרך דף הפייסבוק של התוכנית או כלי התקשורת. אנשים שולחים לפעמים הודעה, "יש לי מידע חבל על הזמן" – אז רואים אתכם, רק שתדעו.

העיתונאי צריך לשמור על המדליף גם מפני עצמו, במיוחד במקרים שבהם המדליף קצת חסר מודעות ולא כל-כך זהיר. לדוגמה, פעם פנה אלי מדליף וביקש שאפרסם ציטוטים מתוך פרוטוקול של ישיבה פנימית. בישיבה הזו השתתפו מעט מאוד אנשים, ורק אחדים מהם נחשפו לפרוטוקול הזה, כך שאפשר היה בקלות לגלות מי המדליף.

הסברתי לו שאני מעדיף לקחת פריט מידע שאני לומד מהפרוטוקול ולהשתמש בו באופן עקיף מאשר לצטט מהמסמך. מהצד שלו, האמון שלו בי מתחזק והוא רואה בי איש מקצוע שהוא יכול לסמוך עליו. וזה גם עזר לטווח הארוך, כי אם היינו מפרסמים את הפרוטוקול, זה היה כנראה הסיפור האחרון שהיינו מקבלים מאותו מדליף.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז