אף עיתונאי לא אוהב שקושרים את ידיו ומצמצמים את מרחב הפעולה שלו – אבל לפעמים, כדי להשיג סיפור או מרואיין נחשק, יש עיתונאים וגופי תקשורת שיסכימו לכרות עסקאות עם מושאי הסיקור ולהגביל ביודעין את מרחב החקירה שלהם. עבור עיתונאים אחרים, מדובר בטאבו: מבחינתם, פשוט לא עושים עסקאות. בין שני הקצוות הללו ישנה קשת של גישות ביניים, ולכל אחת יש נימוקים שראוי להקשיב להם לפני שמגבשים דעה.

המצב בשטח לא נקבע רק בהתאם לעמדה העקרונית של המערכת. המשבר הכלכלי המתמשך שפוקד את ענף התקשורת ועליית המדיה החברתית החלישו את כוח המיקוח של העיתונות. ובכל זאת, כפי שעולה מהתשובות שקיבלנו מעיתונאים, גם אם נאלצים להסכים לתנאים שפוגמים באיכות הסיקור – לפעמים, כשהרגל כבר בדלת, אפשר להטות בחזרה את כף המאזניים ולשנות את מאזן הכוחות.

"תושב"ע", פרויקט מיוחד של "העין השביעית" והאוניברסיטה הפתוחה, הוא ניסיון למפות את התורה שבעל-פה של מקצוע העיתונות. האמצעי: סדרה של ראיונות עם כתבים ועורכים שצברו ניסיון בתחום התחקירים ובסיקור חדשותי ומגזיני.

הפרק הראשון של "תושב"ע" עסק בעצות המקצועיות הטובות ביותר שקיבלו 24 משתתפי הפרויקט. הפרק השני עסק בפירוק ספינים. הפרק השלישי עסק בייצור סדר יום עצמאי. הפרק הרביעי עסק בהדלפות ובהגנה על מקורות. הפרק החמישי עסק בפיצוח מושאי סיקור. הפרק השישי עסק בדרכים לצליחת ראיונות מורכבים. הפרק השביעי עסק בהתחזות. פרק זה, השמיני במספר, הוא הפרק האחרון בפרויקט. מפאת אורכו חילקנו אותו לשני חלקים. החלק השני יפורסם כאן בשבוע הבא.

לחשוב על טובת הקוראים

קרן צוריאל-הררי, חוקרת בעמותת מעוז, לשעבר כתבת ב"מוסף כלכליסט": ראיון הוא מפגש של אינטרסים. למראיין יש אינטרס, וגם למרואיין. השאלה היא אם אתה, כעיתונאי שמגיע לנקודת מפגש כזאת, מתעלם ממה שטוב למרואיין ועושה את מה שטוב לראיון ולקוראים שלך. אם מרואיין מסרב לדבר על נושא מסוים, חובתנו להזכיר שמדובר בנושא מהותי וששאלנו אותו על זה את השאלות האלו והאלו – והוא החליט לא להשיב עליהן.

אסור לפסול נושאים או להסכים על מסגור לא נכון של ראיון רק כדי להשיג אותו. קשה לי לחשוב על ראיון שיהיה כל-כך חשוב שיצדיק עסקאות כאלה – כי אם יש חשיבות לראיון, זה יהיה בדרך כלל דווקא בגלל הנושאים שהמרואיין ירצה להשתיק. למיטב זכרוני, מעולם לא עשיתי הסכמים מהסוג הזה. ייתכן שיש מקרים שבהם אפשר להימנע מלשאול משהו שולי ואיזוטרי כדי להשיג ראיון מעולה על סוגיות חשובות אחרות.

אסור לפסול נושאים או להסכים על מסגור לא נכון של ראיון רק כדי להשיג אותו. קשה לי לחשוב על ראיון שיהיה כל-כך חשוב שיצדיק עסקאות כאלה – כי אם יש חשיבות לראיון, זה יהיה בדרך כלל דווקא בגלל הנושאים שהמרואיין ירצה להשתיק

אם חשוב למרואיין לאשר את השאלות לפני הראיון – בכיף. אבל אני לא מבטיחה שלא יצוצו לי שאלות חדשות, שלא הספקתי לאשר – למשל כאלה שהמרואיין לא בהכרח היה רוצה להישאל.

נניח שאתה מראיין פרסומאי שעשה מאות קמפיינים בחיים שלו, והוא רוצה לדעת באיזה קמפיינים אתה רוצה להתמקד, כדי שיוכל לרענן את זכרונו. לגיטימי לגמרי. אבל אם הוא רוצה לראות את רשימת השאלות כדי לדעת מראש אם יש מוקשים, ולנהל על זה משא-ומתן – זה לא לגיטימי. ואם הוא בכל זאת יתעקש, אני אעביר את הרשימה, אבל בראיון עצמו בכל זאת אשאל גם שאלות לא נוחות.

זה לא תמיד מתקבל בנוחות, אבל אין מה לעשות. במקרים כאלה אני אומרת למרואיין: "אם אתה היית קורא ראיון עם עצמך, זה היה נראה לך מוזר ומוזמן ולא הגיוני שלא מדברים על זה. אז זה לא נוח לך, אבל אני חייבת לשאול. אני אהיה חייבת לכתוב ששאלתי, וגם אצטרך לציין שלא רצית לענות. כי אי-אפשר. הקורא יקרא, וזה ייראה לו מוזר, חריג ומוזמן – וזה לא בא בחשבון".

לא מוסרים שאלות מראש

טל שלו, כתבת מדינית ופוליטית, "וואלה": לא לגיטימי לתת את השאלות מראש. זה קו אדום. זה מנהג אירופאי. בגרמניה יש יחסים כאלה בין הפוליטיקה לעיתונות, אבל בארץ בחיים לא ביקשו ממני לשלוח שאלות. זה לא נהוג. כן לגיטימי לסגור מראש את נושאי הראיון.

לגיטימי שהמרואיין יבקש שנושא כלשהו לא יעלה – אבל גם לגיטימי מצדי לא להסכים. אי-אפשר להסכים מראש לכך שהראיון יתמקד רק בדברים חיוביים, בלי להעלות נקודות של ביקורת. ואם המרואיין רוצה להטיל וטו על נושא שנמצא בליבת העשייה או הביקורת עליו, למשל אם ראש הממשלה מתנה ראיון בכך שהוא לא יישאל על הפרשות הפליליות – לזה אסור להסכים.

לא מראים כתבה לפני הפרסום

יאנה פבזנר, כתבת תחקירים במגזין סוף השבוע של mako: אני לא עושה הסכמים בכלל. רבים מבקשים ממני, אבל לעולם לא הסכמתי ולא אסכים להראות כתבה לפני הפרסום. המשמעות של זה היא לתת למרואיין לערוך את הכתבה ולהפוך אותה לכתבת יח"צ. אם התנאי הזה לא מקובל עליהם, אני אעדיף לבטל את הכתבה.

אני מכירה מישהי שריאיינה פעם את נבוקוב. הדרישה שלו היתה לראות את השאלות מראש. היא כמובן הסכימה. כשמדובר בדמות כמו נבוקוב, מסכימים לכל תנאי. אבל אם המרואיין הוא פוליטיקאי, זה לא ראוי

אני כן יכולה לשלוח למרואיין ציטוטים שלו, למשל אם הוא מדבר על תחום שאני לא מומחית בו – מדע, רפואה – בשביל לדייק את הדברים, וכדי שלא אכתוב שטויות. גם במקרה של מרואיין שמעצם הראיון מאוד חושש לגורלו או לחייו – לא במובן הפיזי, אלא במובן של לאבד מקום עבודה, למשל – אני אתן לו לראות את הציטוטים. אבל זה המקסימום שאני אעשה.

לגבי מסירת השאלות מראש: אני מכירה מישהי שריאיינה פעם את נבוקוב. הדרישה שלו היתה לראות את השאלות מראש. היא כמובן הסכימה. כשמדובר בדמות כמו נבוקוב, מסכימים לכל תנאי. אני אישית מעולם לא נתקלתי בבקשה כזאת, ואני לא חושבת שיש הרבה מקרים שמצדיקים דבר כזה. אם המרואיין הוא פוליטיקאי, זה לא ראוי. פוליטיקאי צריך לעמוד בפני כל השאלות שיישאל. מקסימום, הוא יכול להגיד שהוא לא מוכן לענות, למשל אם זו שאלה על חייו האישיים שאין לה שום קשר לתפקידו הציבורי.

להקריא, כדי לא לפגוע סתם

שי פוגלמן, במאי דוקומנטרי, כתב ב"מוסף הארץ": בחיים לא עשיתי הסכמים עם מרואיינים. אני מתנגד לזה. אם מרואיין יטיל וטו על תחומים מסוימים, לא ארצה לראיין אותו. כמובן שאכבד בקשה להימנע מלשוחח על עניינים אישיים ופרטיים, במידה ואין בהם רלבנטיות או עניין ציבורי.

אני נוהג להתקשר למרואיין ולהקריא לו את הכתבה עוד לפני שאני שולח אותה למערכת. זה מאפשר לי לתקן טעויות עובדתיות במידה ויש כאלה

מה שכן, יש לי מנהג – ואני יודע שהוא לא מקובל ויש עורכים שאף מתנגדים לו. אני נוהג בכל המקרים להתקשר למרואיין ולהקריא לו את הכתבה עוד לפני שאני שולח אותה למערכת.

זה מאפשר לי לתקן טעויות עובדתיות במידה ויש כאלה. בנוסף, אני מעדיף שמושא הכתבה ייחשף לדברים שכתבתי לפני שהם יהפכו פומביים. זה נראה לי הגון, בעיקר במקרים שבהם כתבתי דברים קשים או ביקורתיים. נורא קל לכתוב ולהיעלם. אני מרגיש שאני צריך להתייצב באופן ישיר מאחורי מה שכתבתי. היו מקרים בודדים שבעקבות ההקראה שיניתי ניסוח או את בחירת המלים.

לתת הכי פחות, לקבל הכי הרבה

מעין רודה, עורכת בחדשות "וואלה": בעולם אידיאלי, אתה לא מגיע בכלל לשיחות שבהן אומרים לך, "אם זו לא כתבת שער – אני לא מתראיין". או אדם שעומד לדין ומוכן להתראיין, אבל לא על המשפט. ראיון שנערך תחת ההתניה לא לשאול שאלות מסוימות, אין בו ערך. זו עמדה טהרנית, אבל כשאתה מדבר על המקצוע אתה צריך להיות טהרן.

ראיון שנערך תחת ההתניה לא לשאול שאלות מסוימות, אין בו ערך. זו עמדה טהרנית, אבל כשאתה מדבר על המקצוע אתה צריך להיות טהרן. נקודת הפתיחה שלך צריכה להיות כזאת שאתה נותן הכי פחות ומקבל הכי הרבה

נקודת הפתיחה שלך צריכה להיות כזאת שאתה נותן הכי פחות ומקבל הכי הרבה. ובתוך זה, אין מה לעשות – משחקים. אתה צריך לדעת שמה שמוביל אותך הוא האינטרס להביא מידע לקוראים. אתה צריך לדעת מאיפה אתה מתחיל לשחק, כמו שהצד השני יודע מאיפה הוא מתחיל לשחק. יש לזה חוקים, אבל זה לא שחור ולבן. זה כמו לשאול איך מתחילים עם בחורות. כמו שיש כל מיני בחורות, יש כל מיני מרואיינים – ולכל אחד מהם צריך לגשת אחרת.

בגדול, אני לא אוהבת לתת למרואיינים לאשר ציטוטים שלהם לפני הפרסום, אבל לפעמים זה הכרחי. הרבה פעמים מומחים שאתה מראיין לאיזו כתבה מבקשים לראות את הציטוט שלהם, כי מבחינה מקצועית הם רוצים להיות מדויקים. ואז אין סיבה שלא תסכים – זה לא כאילו שהם ימנעו ממך לפרסם פרט מסוים. אבל אם אתה פוליטיקאי ואתה רוצה לראות את הראיון לפני הפרסום – זה פחות מתאים.

כורח בל יגונה

יהודה נוריאל, בעל טור וכתב מגזין ב"ידיעות אחרונות": בשלב מסוים הפסקתי מיוזמתי לשמש בתפקידי עריכה, כי אני מודע לכמות הלחצים והדילים המטורפת, שעם השנים גם הלכה ונעשתה עוד יותר מטורפת, שעורכים ומערכות בכלל בכל התחומים – עיתונות, טלוויזיה, איפה שלא תיגע – נאלצים להסכים לה. העיתונות חטפה מכה מאוד חזקה עם כניסת האינטרנט לחיינו: פעם, בלי עיתונות בן אדם לא היה קיים. היום ביבי פותח ערוץ טלוויזיה, ועומר אדם כותב ישירות למעריצים שלו. הם לא "צריכים אותך" כמו פעם. כתוצאה מכך, כשהם כן צריכים אותך הם מגיעים עם שק דרישות הרבה יותר גדול. לא טוב לך? תשכח מאיתנו.

כעיתונאי, הגישה הבסיסית צריכה להיות שאתה לא מסכים לשום דבר. כאילו, אתה בא אלי כי אתה צריך את השם שלי, את הקרדיט שלי, את האמינות שלי, את הכוח שלי, את הערך שלי בפני הצופה. זה ברמה העקרונית. כשאתה פורט את זה, אני משתדל לא להיות במקום שבו יש נושאים שנשארים מחוץ לתחום. אין דבר כזה. אם זה עניינו של הציבור, ואם זה רלבנטי, אז הדברים חייבים להישאל. אחרת, הכתבה תיראה כמו פה פעור, חייכני, שפתאום יש בו שלוש שיניים שנעקרו. מה קרה איתן?

למזלי, אני עובד היום במערכת חזקה. "ידיעות אחרונות", וספציפית המוספים שאני כותב בהם – "המוסף לשבת" ו"7 לילות" – הם מוספים חזקים, עם הכי הרבה אינטגריטי, וכוח ומעמד. אבל עבדתי גם במערכות חלשות. הייתי גם במקומות שבהם פסלו אותי אישית בתור המראיין – אלא אם כן אסכים לא לשאול שאלות מסוימות. והיו גם פסילות קטגוריות. שרת החינוך דאז לא הסכימה שאני אהיה המראיין שלה. למה? כי אני מסוכן מדי, לא נוח. כתב ועורך שנכנעים לתכתיבים האלה, מחר יקבעו להם מה השאלות. זה בא ביחד.

היום ביבי פותח ערוץ טלוויזיה, ועומר אדם כותב ישירות למעריצים שלו. הם לא "צריכים אותך" כמו פעם. כתוצאה מכך, כשהם כן צריכים את העיתונות הם מגיעים עם שק דרישות הרבה יותר גדול. לא טוב לך? תשכח מאיתנו

יש גיב-אנד-טייק מסוימים שהם יותר נפוצים. בוודאי בתחום הפוליטי, ומן הסתם גם בשוק ההון. אני מכיר הרבה מקרים שבהם אתה מגיע לצד השני, אומר לו שיש לך מידע ושאתה עומד לפרסם אותו, ואז הוא אומר לך: "אוקיי, תעצור את זה לרגע, בוא תשמע ממני משהו הרבה יותר משמעותי". ואז זה מעמיד אותך בדילמה. מה תעשה? זאת שאלה פתוחה. מה תעשה אם בתמורה לגניזה או ריכוך של סקופ קטנצ'יק תקבל סקופ גדול מאוד? התשובה לא פשוטה. מאוד לא פשוטה.

אגב, עסקאות כאלה קורות גם בעולמות אחרים, בעולם המשפט למשל. הן מזכירות עסקאות טיעון: "תן את ראש המאפיה, ונסלח באיזושהי דרך לחייל שלו". בתי-המשפט קבעו שזה מעין כורח בל יגונה, שיש בו תועלת לציבור. ואם התועלת הזאת גוברת על הנזק שייגרם באי-ענישה – או במקרה של העיתונות באי-חשיפה – יכול להיות שיש מקום לשקול את הדילים האלה. אבל זאת באמת שאלה מאוד קשה. אנחנו חיים בעולם של בני אדם, ברור שיש כל מיני מערופים קטנים.

עסקה שאנחנו רואים כל שני וחמישי, וכולם יודעים את זה: למשל, כל מיני כתבות לקלק כאלה על "יום בחייה של יחידה", עם "חיילינו האמיצים", עם כל מיני תמונות. הרבה מאוד פעמים, הדבר הזה הוא מין אתנן כדי לשמור על קשר טוב ולקבל ידיעות טובות, אמיתיות, מאותו מקור צה"לי בהמשך. או התמונות הקטנות של עורכי-הדין שמשובצות לפעמים בידיעות משפטיות. למה שמים אותן? כי זה משרת את עורך-הדין, שמקבל פרסום חינם. בתמורה הוא מן הסתם ייתן לך את המסמכים, או את סרטון השחזור שאף אחד אחר לא יקבל.

כל מיני כתבות לקלק כאלה על "יום בחייה של יחידה", עם "חיילינו האמיצים", עם כל מיני תמונות – הרבה מאוד פעמים, הדבר הזה הוא מין אתנן כדי לשמור על קשר טוב ולקבל ידיעות טובות, אמיתיות, מאותו מקור צה"לי בהמשך. עסקאות כאלה נעשות כל הזמן, והשאלה היא מה המחיר

העסקאות האלה נעשות כל הזמן, והשאלה היא מה המחיר. אם אקבל מידעים מאוד טובים, והמחיר הוא פרסום תמונת ראש קטנה של העורך-דין המעפן הזה, שנראה אותו דבר כמו כל האחרים, עם המשקפיים והחליפה הלא-אופנתית – בסדר. זה כורח בל יגונה. אבל אם המחיר הוא עיוות של האמת בדברים החשובים – אז לא.

האם ראוי לאפשר למרואיין לאשר את השאלות לפני הראיון? ממש-ממש לא. אבל אם זה קורה, וזה קורה, תגיד את זה לקהל ותסביר: "השאלות נשלחו מראש, הבן אדם לא הסכים אחרת". אתה חייב לכתוב את זה. זאת המשמעות של גילוי נאות: ברק אובמה, דונלד טראמפ, לברון ג'יימס – לא חשוב מי – "לא הסכים להתראיין לאף כלי תקשורת ישראלי. לשמחתנו הוא נעתר לנו, אבל התנאי שלו היה לקבל את השאלות מראש. יכולנו להגיד 'לא', אבל מכיוון שזה מאוד מעניין לדבר עם הכדורסלן מספר אחת בעולם, הנה השאלות, הנה התשובות, וקחו את זה עם גרגיר של מלח". אבל להציג ראיון כזה כראיון חופשי, עצמאי, בלי לגלות לציבור? בעיני זה סוג של רמייה.

לי אין בעיה לתת למרואיין מושג כללי על מה לדבר, גם כדי שיוכל להתכונן קצת ושנהיה מסונכרנים – אבל אני ממש לא מוכן להתחייב מה כן ומה לא יהיה בראיון. בשביל זה יש לו יחצן. הוא לא צריך אותי. אם המרואיין בוחר על מה לדבר, זה נקרא יחסי-ציבור.

דרושה סולידריות בין-מערכתית

גיא ליברמן, עורך הנדל"ן של "גלובס", בעבר כתב במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות": בחיים לא קרה לי ששלחתי למישהו את השאלות לפני הראיון, ולא זכור שזה קרה בסביבתי. זה פוגע בראיון, אני רוצה תגובות ספונטניות. אולי אמרתי מה הכיוון, ואילו נושאים יותר מעניינים אותי – אבל שליחת שאלות מראש היא קו אדום מבחינתי. זה לא יקרה.

הרוח של מי שעומד בראש המערכת מקרינה על היכולת שלך לשמור על עקרונות כאלה. לא מזמן היו כמה מקרים של מרואיינים שסירבו שרביב דרוקר יראיין אותם – והיה גם מקרה שבו מארגנים של כנס בבחריין לא הסכימו שדנה ויס תגיע לסקר אותו. בשני המקרים, המערכות אמרו "לא תודה, וביי". אם העיתונות היתה עומדת כחומה בצורה בפני דרישות כאלה, התופעות הללו היו מתמעטות.

לא להתפשר על המסגור

איתי רום, כתב תחקירים, "המקור": צריך להיזהר מהמקום שבו עיתונאים מוכנים לעשות הכל כדי לקבל ראיון, אבל לא בכל ראיון חייבים לשאול על הכל. קודם כל, צריך לשאוף לכך שיהיו כמה שפחות תנאים. ואם יש תנאים – לבחון אותם ולראות אם הם הגיוניים, או שהם מעוותים את התמונה ומשיאים רווח לא מוצדק למרואיין, או עלולים לייצר תמונה מעוותת בפני הקורא/צופה.

בטלוויזיה חשוב מאוד שיהיו מרואיינים, כי בלעדיהם אי-אפשר לספר סיפור. בעיתון אתה יכול לכתוב גם 3,000 מלה בלי מרואיינים, אבל בכתבה טלוויזיונית אתה לא יכול לעמוד ולקריין הכל. אפילו אם יש לך חומר מצוין, אתה חייב להשיג את המרואיינים. במקרה כזה, למרואיין יש כוח על העיתונאי

לא צריך להסכים לכל דרישה – ובמיוחד לא לקביעה של המסגור על-ידי המרואיין. אני לא מוכן להגיד על מישהו שהוא אחלה רק בשביל לקבל ראיון. יש לזה מחיר, אבל אני לא אמציא דעות שהן לא הדעות האמיתיות שלי.

בטלוויזיה, להבדיל מעיתון, חשוב מאוד שיהיו מרואיינים – כי בלעדיהם אי-אפשר לספר סיפור. זה מאוד קריטי. בעיתון אתה יכול לכתוב גם 3,000 מלה של עובדות ללא מרואיינים, אבל בכתבה טלוויזיונית אתה לא יכול לעמוד ולקריין הכל. אפילו אם יש לך חומר מצוין, אתה חייב להשיג את המרואיינים. במקרה כזה, למרואיין יש כוח על העיתונאי – והוא עלול להציב תנאים ולצנזר שאלות. אם השאלות הן בליבת העניין, אז עדיף לוותר על המרואיין הזה. אבל אם הוא אומר שהוא מוכן לדבר על נושא הליבה אבל לא להישאל על פרשה לא נעימה שקרתה לפני כמה שנים, ואכן הדבר לא רלבנטי לכתבה הספציפית, אז אין סיבה להתעקש על כך.

לקבל החלטות כצוות

לינוי בר-גפן, עיתונאית, מגישת "יהיה בסדר" בגלי-צה"ל: לפעמים צריך להרגיע את המרואיין, כי הוא דואג יותר מדי מעוצמת הפרסום – כשבעצם זאת לא איזו דרמה גדולה. אם העילה לראיון היא לא ביקורת או טענות נגד המרואיין, אני עשויה להסביר לו מראש על המסגור, ועל מה שאני מתכוונת להגיד; זו סוג של הפרה, כי אנחנו לא אמורים להראות למרואיינים מה אנחנו הולכים לכתוב או לומר עליהם.

הבטחה שנתת למרואיין בשום פנים ואופן לא תופר. הבטחות כאלה כדאי לחלק במשורה – ורק הבטחות שניתן וראוי לעמוד בהן. למשל, ניתן וראוי להבטיח לנפגעת עבירת מין שהיא לא תתבקש לתאר מול מצלמה את אקט הפשע שבוצע על גופה לפרטי פרטים. אין בזה ערך עיתונאי, רק מציצני, וזה יסב לה נזק

אם מרואיין מבקש שלא יצוין איזשהו פרט אינטימי שגם ככה לא רלבנטי כל-כך לנושא הראיון – אז בסדר. אבל אם הוא מבקש לא לציין פרט שמאוד רלבנטי לנושא, תהיה לנו בעיה ונצטרך לנהל על זה דיאלוג ולהגיע לאיזושהי הבנה. אף מרואיין לא יכול לבוא ולהטיל וטו על השאלות שאשאל, אם הן רלבנטיות. היו מקרים שבהם ריאיינתי מומחים ונתתי להם לעבור על קטעים שכוללים מונחים והסברים מקצועיים לפני הפרסום, כדי לוודא שאני לא טועה בטרמינולוגיה מקצועית או לא מבינה תהליך שלא הכרתי. במצב כזה, אני באמת יותר תלויה במרואיינים.

הבטחה שנתת למרואיין בשום פנים ואופן לא תופר. הבטחות כאלה כדאי לחלק במשורה – ורק הבטחות שניתן וראוי לעמוד בהן. למשל, ניתן וראוי להבטיח לנפגעת עבירת מין שהיא לא תתבקש לתאר מול מצלמה את אקט הפשע שבוצע על גופה לפרטי פרטים. אין בזה ערך עיתונאי, רק מציצני, והתיאור יאלץ אותה לחוות שוב ושוב את המקרה, ויסב לה נזק.

מנגד, כאשר המרואיין הוא אישיות שלתפקידה ומעשיה יש השלכות על הציבור, כמו פוליטיקאי או עובד ציבור – לא ראוי להבטיח הבטחות שהתוצאה הישירה או העקיפה שלהן עלולה למנוע מהציבור מידע חיוני. במקרה כזה אין כמעט מקום לתנאים מקדימים, אלא אם מדובר בהבטחה להימנע מרכילות אינטימית שאינה רלבנטית לנושא שבגללו מתקיים הראיון. במקרה כזה, זאת לא החלטה שכדאי לקבל לבד – אלא בצוות.

ראיון זה לא פייסבוק לייב

איתי לנדסברג-נבו, יוצר דוקומנטרי, בעבר מנהל מחלקת התעודה בערוץ 1: נניח שעכשיו יש בחירות ואתה עומד לראיין את גבי אשכנזי, והוא אומר לך: "אדבר איתך על הכל, אבל את פרשת הרפז תעזוב". בעיני זה לגיטימי. זה לא הנושא. מצד שני, אם אתה מראיין את אהוד ברק והוא מבקש שלא תשאל אותו על פרשת אפשטיין וטוען שהוא כבר ענה על הכל – האם אני מראש אסכים? יכול להיות שבאותו שבוע יתגלה מידע חדש, אז עדיף לא להבטיח.

יש מרואיינים, בעיקר הבכירים שביניהם, שדורשים לאשר את השאלות לפני הראיון. בדרך כלל שולחים להם את הנושאים באופן כללי, אבל את השאלות בשום אופן לא. כי חלק מהעניין בראיון הוא היכולת שלך להפתיע את המרואיין, לגרום לו להתבטא גם על דברים שהוא לא הכין את עצמו לדבר עליהם. הפוליטיקאים של היום נעזרים בדוברים וביועצים, עושים חזרות מול מצלמה ומופיעים בפייסבוק בסרטונים שבהם הם מקפידים שהכל ישטוף ויזרום. אין שום סיבה שזה ייראה ככה גם כשהם מתייצבים לראיון עיתונאי.

טוב שם טוב משמן טוב

גל גבאי, מפקדת קורס הכתבים של גלי-צה"ל ומגישת "יומן הצהריים": לפעמים לא אכפת לי להגיד למרואיין על מה אני רוצה לדבר – לא לתת את השאלות, אבל כן את המסגרת. על מה הראיון, ומה הולך להיות מאתגר. אפשר גם להסכים שלא מדברים על נושא מסוים – אבל לא אם זה לב העניין. אני בחיים לא אוותר על לב העניין. זה תלוי בפרסונה: יש הבדל בין ראיון עם שר או ראש ממשלה לראיון עם עובדת במפעל או מרצה באוניברסיטה. אלו לא אותם קריטריונים, והכל תלוי בנסיבות.

נגיד, אם יש מישהו שמדברים איתו על אותה פרשה במשך 20 שנה והוא לא מצליח לעבור הלאה, והוא אומר לך, "בואי הפעם נעשה שיחה ולא ניגע בזה, זה ממילא על השולחן" – אז לא חייבים. אין עם זה שום בעיה. בכל מקרה, אם הבטחתי – ההבטחה לא תופר. אני לא מבטיחה דברים שאני לא יכולה לקיים. טוב שם טוב משמן טוב, ולגבי עיתונאי על אחת כמה וכמה.

* * *

מרינה פובולוצקי ויונתן עלי הם סטודנטים לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. פרויקט "תושב"ע" מתפרסם במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית". עריכה והפקה: איתמר ב"ז