בשנים האחרונות הציב העיתון "גלובס" פער מעורר אי נוחות בפני הציבור הדמוקרטי בישראל.

מצד אחד גילו העיתון ואתר האינטרנט שלו תמיכה פסיבית, ולעתים אקטיבית, בניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת בנימין נתניהו. עוד קודם להכרזה הרשמית על ההפיכה העניקו ב"גלובס" את הבמה הנרחבת ביותר למנסחי ההפיכה מפורום קהלת; לאחר צאתה של ההפיכה לדרך מסגרו באופן מוטה את ההתנגדות הציבורית למהלך; ובהמשך סירבו לפרסם קמפיין נגד (לטענתם כיוון שנועד להופיע בעמוד השער, שאינו למכירה).

אולי תרמה לכך העובדה שאלונה בר-און, מו"ל העיתון שמחזיקה בו יחד עם ענת אגמון, נשואה לאיש התקשורת שמעון ריקלין, מתומכיה הקולניים של ההפיכה המשטרית. אולי הדבר נבע מכך שרפי ביטון, מועמדו של שר המשפטים יריב לוין לשופט בית המשפט העליון ומאדריכלי ההפיכה המשטרית, הוא דירקטור בעיתון.

כך או כך, הסיקור ב"גלובס" בלט בחריגותו בהשוואה לא רק ל"דה מרקר" מקבוצת "הארץ", שבאופן מסורתי עומד לצד שלטון החוק, אלא גם ל"כלכליסט" מקבוצת "ידיעות אחרונות", שתחת המו"ל יואל אסתרון והעורכת גלית חמי הציב בשנים האחרונות התנגדות נחרצת למהלכים לריסוק מערכת המשפט, חיסול התקשורת החופשית, קידום המקארתיזם והמתקפות על הפקידות הממשלתית (עד שהשניים נדחקו החוצה בידי המו"ל, נוני מוזס).

מצד אחר, במקביל לקידום המהלך לריכוז עוד ועוד כוח וסמכויות בידי הרשות המבצעת על חשבון הרשות השופטת, התקשורת, האקדמיה והחברה האזרחית, הוביל "גלובס" לאורך כל השנים האחרונות מיזם לעידוד אמון הציבור בתקשורת, לכאורה מהלך הפוך לזה של נתניהו וממשלתו.

העיתון נקט שורה של מהלכים לחיזוק האמון הציבורי בדיווחיו: הוא ניסח חזון וקוד אתי, לקח על עצמו מחויבות להבלטת גילויים נאותים, מתן דגש לגיוון, העדפת ענייניות על פני נקיטת עמדה, פרסום בולט ושקוף של תיקונים לטעויות, מסגור ברור של פרסום סמוי ועוד שלל יוזמות מבורכות. ב"גלובס" אף הוציאו כבר שישה דו"חות מפורטים על חשיבות האמון הציבורי בתקשורת ומהות הצעדים שהם נוקטים כדי לעודד את האמון בפרסומיהם.

כיצד משתלב הסיקור האוהד שהעניק "גלובס" לניסון החיסול של מוסדות הדמוקרטיה בישראל עם מחוייבותו המוצהרת לחיזוק האמון בתקשורת? כיצד ניתן לגשר בין מו"לית שבכל הופעה פומבית מדגישה את חשיבות האמון בתקשורת לבין האלם שגזר על עצמו העיתון שבבעלותה בכל הקשור למהלכים להשתלטות פוליטית על התקשורת בישראל?

עטיפת הספר "?Does Trust Matter", מאת אפרת נחושתאי

ספרה של חוקרת התקשורת אפרת נחושתאי, "האם האמון חשוב?" ("?Does Trust Matter"), עשוי לסייע לגשר על הפער שתואר לעיל.

ירידת אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים בכלל, ובתקשורת בפרט, מעוררת דאגה רבתי בקרב חוגים נרחבים. לפי דו"ח "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמוציא מדי שנה המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 27% מהציבור בישראל מביע אמון בתקשורת, פחות מהאמון שמקבלים המשטרה, היועמש"ית, נשיא המדינה, בית המשפט העליון, הרשות המקומית וכמובן השב"כ וצה"ל שתופסים את צמרת הטבלה.

מה טבעי יותר מהרצון של עיתונאים שהציבור הרחב ירחוש אמון לדיווחיהם? כיצד ניתן לבקר כלי תקשורת שפועל לחיזוק ועידוד האמון בפרסומיו? הרי בלא אמון הציבור, כך גורסת הטענה המסורתית, לא תוכל התקשורת לבצע את תפקידה החיוני בחברה דמוקרטית - תיווך המציאות לאזרחים ודרישת אחריותיות ממוקדי הכוח.

נחושתאי, פרופסור משנה בבית הספר למדיה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מבקשת מקוראיה לעצור ולתהות האם אמון הציבור אכן עד כדי כך חשוב לעבודת העיתונאי בעידן הנוכחי, זה של "דמוקרטיות א-ליברליות".

נחושתאי מפקפקת בתובנות שהן לכאורה מובנות מאליהן, כאילו קל להגדיר מהו אמון ציבורי בתקשורת, כאילו מידע על מידת האמון מתקבל מצרכני תקשורת אמיתיים וכאילו היחס משתלב במשימה העיתונאית, כפי שזו נתפשת בידי העיתונאים עצמם.

לפי נחושתאי, "הנחות אלה מותירות את העיתונאים פגיעים יותר למניפולציה ולחצים". לדבריה, "כאשר אג'נדות אנטי-עיתונאיות ממוסגרות במונחים של חוסר אמון, הרצון הבלתי נמנע להגביר את האמון בחדשות יכול להפוך לנשק כדי לרסן את העיתונות החוקרת".

נשק כזה, כמובן, יכול לבוא לידי ביטוי במסעות תעמולה ברשתות החברתיות, אך הוא יכול להפוך למוטיב חוזר גם בכלי תקשורת "אנטי-עיתונאים", שמסיתים את קהלם נגד התקשורת הביקורתית.

נחושתאי משרטטת בספרה תרשים מרובע בעל שני צירים חותכים. ציר אחד נע בין אמון נמוך לאמון גבוה בתקשורת, ואילו הציר שחוצה אותו נע בין עיתונאות חוקרת, שמבקרת את מוקדי הכוח בשירות הציבור, לבין עיתונאות כנועה שמשרתת את השלטון ומוקדי הכוח.

סוגי התקשורת, סריקה מתוך הספר עטיפת הספר "?Does Trust Matter", מאת אפרת נחושתאי

תרשים זה יוצר ארבעה שדות נפרדים: תקשורת כנועה בעלת תמיכה ציבורית נמוכה, כמו עלון התעמולה "פרבדה" בברית-המועצות, שהיה בזמן אמת מושא ללעג גם בציבור קוראיו; תקשורת ביקורתית שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה, כמו תחקירי "ווטרגייט" של ה"וושינגטון פוסט" בארה"ב של שנות ה-70; תקשורת ביקורתית בעלת תמיכה ציבורית נמוכה, כמו אתר "ראפלר" של מריה רסה בפיליפינים, שמבצע עבודה תחקירית הזוכה לשבחים בעולם אך אינו נהנה מאהדת הציבור המקומי; ותקשורת כנועה בעלת פופולריות ואהדה גדולה, כמו "פוקס ניוז" בארה"ב של ימינו או ערוץ 14 בישראל.

לפי נחושתאי, עיתונאים ומו"לים רבים מצפים שאם יעניקו יחס מועדף לאמון הציבור בפרסומיהם, יוכלו להעביר את עבודתם העיתונאית מהשדה שבו היא ביקורתית אך לא פופולרית, "חזרה" אל השדה שבו היא ביקורתית ופופולרית.

"אך כאשר סוגי עיתונות אלה מומשגים לפי טיב היחסים בין האמון לדרישה לאחריותיות", היא מדגישה, "מתברר כי תמיכה ציבורית והקפדה על סיקור ביקורתי הם שני מדדים נפרדים, שלעתים קרובות נותרים עצמאיים האחד מהאחר".

בין אמון הציבור לעיתונאות חוקרת, מסיקה נחושתאי, אין תמיד הקבלה. על רקע זה, נטען בספר, את תשומת לבנו יש למקד לא בחוסר האמון הגובר של הציבור בתקשורת, אלא בנטיות הא-ליברליות שמחוללות את חוסר האמון בתקשורת.

מסעות הטרדה מאורגנים נגד עיתונאים

נחושתאי סוקרת את הבעיות המובנות בניסיון לאמוד את אמון הציבור בתקשורת, ומזכירה אגב כך כי בעידן הנוכחי, אחת המטרות הנפוצות של מסעות השפעה זרים היא התקשורת. "מסעות הטרדה מאורגנים נגד עיתונאים, שמסווים עצמם כחוסר אמון אותנטי של הציבור בחדשות", כלשונה.

כדוגמה לכך חוזרת נחושתאי לעיתונאית הפיליפנית רסה, שסבלה ועדיין סובלת ממסעות דה-לגיטימציה שכאלה. הסתמכות על היחס לפרסומים של רסה ברשתות החברתיות, טוענת נחושאתי, משמעה הישענות על מידע לא קביל שמתופלל בידי ספינולוגים מקצועיים.

אבל מעבר לקושי להסכים על משמעות הביטוי "אמון הציבור בתקשורת" והקושי להבדיל בין חוסר אמון אותנטי למפוברק, עיקר העניין בספרה של נחושתאי נובע מדרבונה את הקוראים לעדכן את האופן שבו הם תופסים את מקומו של אמון הציבור בתקשורת לאור השינויים שעבר הציבור עצמו בעשורים האחרונים.

כיום, מדגישה נחושתאי, "חלק ניכר של הציבור מאמין שיש לרסן את יכולתם של עיתונאים להתעמת עם מוקדי הכוח". יותר ויותר אנשים, היא מוסיפה בהמשך ספרה, "מתנגדים מרצונם החופשי לערכים ליברל-דמוקרטיים ולמידע מבוסס עובדות".

לפיכך, היא טוענת, "חוסר אמון גובר עשוי להיות לאו דווקא בעיה, אלא סימפטום – תוצאה של פער הולך וגדל בין האופן שבו עיתונאים מאמינים שהם משרתים את הציבור לבין האופן שבו ציבור הולך וגדל רואה את תפקידם".

נחושתאי סוקרת את המאמצים של מערכות כלי תקשורת ברחבי העולם להיפתח לביקורת בתקווה לשקם את אמון הציבור בפרסומיהם. לפי מחקרה, "כשהציבור הופך עוין לעיתונאות, פתיחת דלתות מערכת החדשות ומתן תשומת לב גוברת לרצון המבקרים עשויים לשאת תג מחיר יקר. במקום שעיתונאים ישכנעו את הציבור בערך עבודתם המקצועית, לעיתים קרובות הציבור הוא שמשכנע את העיתונאים להפוך את הסיקור שלהם לפטריוטי יותר, פחות עימותי או כזה שמעורר אי נחת, שהולם יותר עמדות קסנופוביות ואנטי מדעיות".

המסקנה של נחושתאי, היא כי על העיתונאים "ללמוד לחיות עם חוסר האמון". עליהם לפעול באופן מקצועי, כפי שהם רואים לנכון, מבלי לייחס חשיבות רבה יתר על המידה לאופן שבו עבודתם נתפסת בקרב הציבור הרחב.

אחרי שקוראים את ספרה של נחושתאי, אפשר לראות באור שונה את המסע של "גלובס" לחיזוק אמון הציבור בתקשורת ולהבין טוב יותר כיצד הוא משתלב עם קידום ההפיכה המשטרית.

המטרה עודנה ראויה, כמובן, אך המניע למסע נראה לפתע מוכתם. כש"גלובס" מדגיש בכל הזדמנות את חוסר האמון הציבורי בתקשורת הוא לאו דווקא פועל לחיזוק העיתונות החופשית. למעשה, יכול מאוד להיות שהתוצאה היא החלשתה.

ספרה של אפרת נחושתאי, "Does Trust Matter? Why Journalists Need to Rethink the Relationship with Their Audience", יצא לאור בשנת 2026 בהוצאת Columbia University Press