הסדרה "זהב שחור" הפכה לאירוע תרבותי מכונן - החל בעומק התחקיר וריבוי המשתתפים וכלה בשפה הטלוויזיונית יוצאת הדופן. אבל המבט הרחב שהיא מספקת על המהפכה המוזיקלית שעברה ישראל במהלך 40 שנה, נרקם תוך בניית נרטיב של עליונות יהודית.
הייצוג הערבי בסדרה, שמומנה מכספי ציבור ושודרה בפריים טיים של השידור הציבורי, נע בין קריקטורה מתרפסת לאויב שיש לקטול. אופן הייצוג הזה איננו תאונה אלא תולדה של שתי בחירות עריכה שמזינות זו את זו: כמות אפסית של מרואיינים ערבים והדהוד בלתי ביקורתי של הנרטיב הלאומני שמפעם בז'אנר הזה מראשית ימיו. פלא שתאמר נאפר ויתר מראש וסירב להשתתף?
הסדרה נפתחת עם האשם תמיד, "הראפר העברי הראשון" - דמות מבית היוצר של יאיר ניצני, שעטה על עצמו שפמפם מטופח ומבטא ערבי מודגש, והגיש בכישרון בלתי מבוטל קריקטורה של ערבי-חובב-ציון.
זה היה מצחיק כשעוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט - אבל מי שציפה שה"בלאק פייס" המזרח תיכוני הזה יזכה בסדרה לאיזשהו דיון מעבר להתרפקות נוסטלגית, קיבל בקושי אמירה סמי-ביקורתית מהשדרן קוואמי, שהתייחס להאשם כאל דמות קרנבלית שהצביעה על "רעות חולות וגזענות שיהודים עושים בישראל" (וכן, לצד מניית היסוד בהיפ-הופ העברי, ניצני חתום גם על קיבוע הסטריאוטיפ הנלעג והמתרפס של דמות הערבי בקומדיה הישראלית, אבל זה כבר למאמר אחר).
פאסט פורוורד של 38 שנים - ושישה וחצי פרקים לתוך "זהב שחור" - והקרנבל נגמר. הערבים, שלאורך הסדרה הווייתם השתמרה בקושי על תקן נוכחים-נפקדים, חזרו לככב בהיפ הופ הציוני - אלא שבמציאות של פוסט 7 באוקטובר, ניתן לראותם רק ממקום אחד: דרך כוונת משגר הטילים. שנאמר: "כל היחידות בצה"ל באים לחרבו דרבו על הראש שלהם, וואי וואי".
"זה הזמן לנקום", הסביר הראפר סטילה ליוצרי הסדרה, רום אטיק ואמרי דקל קדוש, את האלימות הבלתי מתנצלת שהביאה את "חרבו דרבו" למעמד של שיר השנה בתחנת השידור הצבאית שהולידה בזמנו את האשם תמיד.
השיר האולטרה מיליטריסטי הזה, שנע בין דה-הומניזציה בוטה של הפלסטינים ("חבורת עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה") לקריאה להרג של כל מי שתומך בדרישות הפלסטיניות לעצמאות (מנסראללה ועד דואה ליפה), מוגש לצופי הערוץ הציבורי ללא שום פילטר, כייצוג למקום הקאנוני שההיפ הופ הגיע אליו בהוויה הישראלית. או כמו שכתבו נס וסטילה: "שמאל, ימין, שמאל, איך כל המדינה במדים". ומה עם מי שלא? האם גם הם נכללים בקטגוריה של "טפי יא בני עמלק"?
השיר הזה, פופולרי ככל שיהיה, הוא לא יצירה לגיטימית - הוא טקסט שטנה שמעודד רצח עם, ולא בכדי הוא משמש עדות תומכת לתלונה נגד ישראל שהוגשה לבית הדין בהאג. ההופעה שלו בסדרה בתאגיד השידור הציבורי, ללא שמץ הסתייגות מהתוכן, מהווה נרמול מחפיר להלך הרוח הג'נוסיידי של חלקים נרחבים בחברה הישראלית. ביקורת? קבלו שוב את קוואמי, הפעם עם המוזיקאי איתמר ציגלר, שזכו ביחד ל-14 שניות מסך בהן הסבירו שהתמיכה של נס וסטילה בממסד הצבאי אינה הולמת את תרבות ההיפ הופ.
מי שצפה ב"זהב שחור" לא אמור להיות מופתע מכך. הסדרה המופקת לעילא הזו מציגה קו ברור מתחילתה ועד סופה: תרבות ההיפ הופ הישראלית היא הזהב השחור שמעלה את קרננו מעל כל עם וכל לשון ("הז'אנר הכי טוב בעולם", כהגדרת רביד פלוטניק במשפט הפתיחה לסדרה); וכל עוד האותנטיות של תרבות ההיפ הופ תישמר, הכל כשר: מסקסיזם בוטה והחפצת נשים ועד לשוביניזם לאומני וקריאה לרצח עם - כן, הכל זהב, כל עוד אתה שומר על הביט.
וכך, הלאומנות של סאבלימינל והצל, שהובילה בתחילת המילניום את הקהל בהופעותיהם לקריאות "מוות לערבים", מוצגת כסוגה לגיטימית (סאבלימינל הרי נזף בקהל "לא מוות לערבים, חיים ליהודים!", אז מה הבעיה?).
עבור צמד המעריצים שביים את הסדרה (והם לרגע לא מכחישים שהם כאלה), הנתיב הפסאודו-פשיסטי שהצמיח את הצל מעמדת מיקרופון-שני למפקד מיליציה ברחובות תל אביב, הוא בראש ובראשונה בית גידול למלחמת כנופיות כמיטב המסורת בז'אנר: באטל בריא בין חבורת תאקט המיליטנטית לדג נחש הסטלנים מירושלים (אגב, כשעלתה סוגיית ההתמסחרות של סאבלימינל והצל כמפרסמי שוקו קרלו, הגישה כבר הייתה הרבה פחות סלחנית כי באמת, מה קשור ראפר לשוקו?).
הביקורת על סלחנות קהילת ההיפ הופ ללאומנות של סאבלימינל והצל הושמעה עוד ב-2002, אז כתב העיתונאי ניסן שור: "החבר'ה כל כך עסוקים בקידום המוזיקה השחורה בארץ שהם שוכחים שיש שאלות אנושיות הרבה יותר בסיסיות". הדברים הללו גם צוטטו בסדרה, אבל הקונטקסט שבו נאמרו שב והדגיש מה באמת חשוב ליוצרים: ניסן שור הוצג כדמות אזוטרית שניסה "לרצוח את ההיפ הופ", ואילו הביקורת שכתב לפני שנות דור הוקראה בלעג לא מוסווה בידי סאבלימינל עצמו, שגם הוסיף "טפו" עסיסי אחרי אזכור שם העיתונאי.
וכך, בין ה"טפו" של סאבלימינל ל"טפי" של סטילה, נותרנו עם מרחב שלם נטול ייצוג ערבי. בראיון שקיימו אטיק ודקל קדוש עם שי רינגל ב"הארץ", הם הסבירו שבכיר הראפרים הפלסטינים, תאמר נאפר, בחר שלא להשתתף בסדרה והם החליטו שאם הם יתיימרו לספר את סיפור ההיפ הופ הערבי בלעדיו זה יהיה "חטא. היבריס".
אבל דומה שהחטא שהולידה הבחירה הזו חמור שבעתיים: אחת הסדרות המכוננות של התרבות הישראלית נעשתה כמעט ללא נוכחות ערבית על המסך (עם כל הכבוד לציטוט בודד מהראפר סאז, או לסינק מזדמן של ראפ בערבית שהשתחל לדיון על תוכנית הרדיו "עסק שחור"). וכשאין ייצוג - מסגור דמות הערבי נותר פרויקט של עבודה עברית.
"כשהבינו שאני לא בא להיות 'חומוס, צ'יפס, סלט', הפכתי לבעיה", כתב תאמר נאפר במאמר "למה סירבתי להשתתף בזהב שחור", "הבנתי שחופש הביטוי בהיפ הופ הישראלי נגמר בדיוק במקום שבו מתחילה המציאות הפלסטינית".
המהלך הדוקומנטריסטי המושקע שבנו אטיק ודקל קדוש לאורך שבעה פרקים, מדגים היטב על מה הוא דיבר. בסופו של דבר, כשמנקים את החגיגה לעיניים שהממתק הטלוויזיוני שלהם מספק, נשארים עם נרטיב שמציג את ההיפ הופ הישראלי כתוצר תרבות של חברה מונוליטית, יציר כפיו של עם סגולה שרואה את הייצוג הערבי על הציר שבין "אני? אני מלצר בבית קפה" של האשם תמיד, ל"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.
נועם אלון ביטון הוא רכז התקשורת העברית של עמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה