על החלטת הרמטכ"ל אייל זמיר לפתוח בהליכים משפטיים נגד המעורבים בסרט המסעיר "נז"א" (נזק אגבי), אפשר להחיל את האמירה המיוחסת לבורבונים - "הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר". בית המלוכה הצרפתי, שחזר לשלטון לאחר המהפיכה הצרפתית, סירב להבין שהעולם השתנה, סירב לסלוח, ביקש נקמה וסופו שאיבד שוב את השלטון.
הרמטכ"ל כינס את בכירי המטה הכללי והנחה אותם לבדוק אם ניתן לפעול משפטית נגד יוצרי הסרט, ולפעול משמעתית נגד חיילים וקצינים שהתראיינו לו. בסרט נשמעו עדויות קשות על פעולות בלתי חוקיות של חיילי צה"ל, שכמוהן כפשעי מלחמה, אם לא ג'נוסייד של ממש.
זמיר כלל לא צפה בסרט. לטענת דובר צה"ל, יוצרי הסרט יובל אברהם ורחל שור לא נענו לבקשתו לאפשר להם לצפות בו. על פי הודעת הדובר, "הרמטכ"ל עמד על כך שמדובר בניסיון מכוון לפגוע באופן ישיר בלגיטימיות של צה"ל ושל מדינת ישראל", וזאת על אף "שצה"ל פועל בהתאם לדין הבין-לאומי, לרוח צה"ל ולערכיו, ומוביל במאמץ לצמצום הפגיעה בבלתי מעורבים, תוך יחס פגיעה נמוך משמעותית בהשוואה לצבאות העולם בפגיעה בבלתי מעורבים ביחס למחבלים".
ספק רב אם ההחלטה, והפעולות שיבואו בעקבותיה, יובילו לתוצאות שהרמטכ"ל מקווה להן. לכל היותר, צה"ל יוכל לתבוע את היוצרים בתביעת דיבה מכוח חוק לשון הרע. אם תוגש תביעה כזו, היא יכולה להביא לכך שהעדויות יושמעו לאורך שנים בבית-המשפט, הרבה אחרי שהסרט ירד מהכותרות.
להגיע אל מי שהתראיינו לסרט יהיה קשה מאוד: הם מופיעים כשפניהם מוצללות ולא מזדהים בשמם. ובכל מקרה, משום שרובם, אם לא כולם, הם אזרחים, לאחר שירותם הצבאי, המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) תזדקק לסיוע של שירות הביטחון הכללי (שב"כ).
בעבר ראשי שב"כ נרתעו מחקירות למציאת מדליפים, בעיקר נגד עיתונאים. יובל דיסקין היסס מאוד להיענות לדרישת הרמטכ"ל דאז רב אלוף גבי אשכנזי, לחקור את פרשת ההדלפה של אלפי מסמכים סודיים שהגיעו לאורי בלאו מעיתון "הארץ". רק בגלל התנהגות לא נבונה של עורכי העיתון, אורי בלאו ופרקליטיהם, נאלץ דיסקין להיכנס לעובי הפרשה ולחשוף ב-2009 את המדליפה - ענת קם, שהיתה אז לאחר שחרורה מצה"ל, סטודנטית ועיתונאית צעירה באתר "וואלה". היא נעצרה, הודתה, נשפטה ונדונה לשלוש וחצי שנות מאסר.
ושוב, עד שימוצו כל הבדיקות והמהלכים המשפטיים, ייהנו יוצרי הסרט, המפיקים והמפיצים, מיחסי ציבור חינמיים, שרק יהדהדו ויעצימו את חשיפת הסרט לציבור עוד יותר גדול. במילים אחרות, הרמטכ"ל ויועציו יהפכו ליחצני"ם והמשווקים הגדולים ביותר של הסרט.
זה בדיוק מה שקרה כאשר ראש המוסד שבתאי שביט נקט ב-1990 בגישה נקמנית של "ייקוב הדין את ההר", כשניסה למנוע את פרסום ספרו של צוער המוסד ויקטור אוסטרובסקי. שביט שלח שני בכירי מוסד לקנדה לשכנעו שלא יפרסם את הספר. משנכשלו במשימתם, שביט ויועציו המשפטיים פנו לבתי המשפט בקנדה ובארצות-הברית לאסור את הפצת הספר.
שביט שכח או לא שמע על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית שמקדש את חופש הביטוי והעיתונות: הגנה על זכותם של אזרחים ועיתונאים להביע דעות, לפרסם מידע ולבקר את השלטון ללא צנזורה ממשלתית. התוצאה היתה שבזכות שביט, ספרו של אוסטרובסקי, שחלקים נכבדים ממנו הם בדיות פרי דמיונו הפורה, היה לרב מכר בינלאומי והפך את אוסטרובסקי לאדם אמיד.
מאז במוסד הפיקו את הלקח והתעלמו מכמה ספרים שיוצאי הארגון או סייעניו, פרסמו בניגוד לחוזה העסקתם, שבו התחייבו על שמירת סוד.
אם זמיר היה חכם, ולא רק מונע מרצון להוכיח שהוא צודק, הוא היה יכול להתעלם מהסרט וההייפ שנוצר סביבו ונותן לסערה לשכוך. אבל הרמטכ"ל הוא שבוי של רוח התקופה – ההתקרבנות, האמונה היוקדת בצדקת ישראל, יצר הנקמה, חוסר הרצון לבדוק עובדות ולהתנצל כשצריך, וכמובן ההתלהמות ברשתות החברתיות.
זמיר החליט שהוא חייב לרצות את ההמון הזועם. זה שברחוב וזה שבממשלה, כמו שר התרבות מיקי זוהר שקרא לבטל את אזרחותם של יוצרי הסרט. אגב, הפוליטיקאי הפופוליסט יוסף לפיד, אביו של יו"ר יש-עתיד, קרא בזמנו לחסל את אוסטרובסקי.
לא ראיתי את הסרט ואיני מכיר את היוצרים. אבל מראיונות שקיימתי עם כמה שצפו בו ועדויות נוספות, הרושם העולה הוא שהעדויות אכן מזעזעות, אך הסרט די פשטני ונטול הקשר היסטורי. הוא כמעט אינו עוסק בסיבות שגרמו לישראל לבצע את מעשי הזוועה שלה בעזה. חסרה בסרט גם בחינה משווה של המושג נזק אגבי (collateral damage), שתבע הכלכלן וחוקר הדוקטרינות האמריקאי פרופסור תומאס שלינג בשנות ה-60.
אף על פי שהתופעה של פגיעה באזרחים במהלך מלחמה קיימת משחר ההיסטוריה, המונח המדויק נוצר כביטוי מכובס של המערכת הצבאית האמריקאית, והוא הפך לחלק מהז'רגון הרשמי שלה במהלך מלחמת וייטנאם.
במלחמות בעיראק ובאפגניסטן השתמש צבא ארצות-הברית במדד מספרי קשיח שנקרא Non-combatant Casualty (Cut-off Value – ערך סף לנפגעים בלתי-מעורבים). מדד זה מגדיר את מספר האזרחים המירבי שמותר למפקד בשטח להרוג באופן "אגבי" במהלך תקיפת מטרה, מבלי להזדקק לאישור מיוחד מצד הדרגים המדיניים או הפיקוד העליון (כמו שר ההגנה או הנשיא).
ערכים אלו השתנו באופן דרסטי בין זירות הלחימה השונות ובין שלבי המלחמה, בהתאם לאינטרסים הפוליטיים והאסטרטגיים האמריקאים. בתחילת המלחמה בעיראק (הפלישה וחיסול הבכירים) ערך הסף נקבע על 30-29 אזרחים חפים מפשע.
המשמעות היתה שאם הערכת הנזק האגבי הראתה שבתקיפת בכיר (כמו סדאם חוסיין או דמויות מפתח במשטר) ייהרגו פחות מ-30 אזרחים, האישור לתקיפה היה מיידי ברמת הפיקוד בשטח. אם הצפי היה ליותר מ-30 הרוגים, התקיפה דרשה את אישורו האישי של שר ההגנה דונלד ראמספלד. במלחמה באפגניסטאן ערך הסף ירד משמעותית, להרוג אחד חף מפשע. עם זאת, בשתי הזירות האלה היו גם מקרים חריגים שבהם נהרגו עשרות רבות של חפים מפשע.
צה"ל אימץ את הגישה אך אינו מפרסם את מדד הסף של נזק אגבי בבלתי מעורבים. חוסר השקיפות הזה מאפשר לצה"ל להפגין גמישות עובדתית, ולהצדיק בדיעבד פגיעות באזרחים.
ההחלטה של הרמטכ"ל, שקרא גם למשרדי הממשלה להיאבק בעזרת "הסברה נכונה", היא די פאתטית. גם אם אתה מנהל מלחמה צודקת לא תוכל להצדיק אותה אחרי שהרגת כ-70 אלף בני אדם (כשלושה אחוזים מכלל האוכלוסייה), בהם רבבות נשים וילדים, והרסת או גרמת נזק קשה לכ-70 אחוז מהמבנים.
שלא לדבר על כך שחיילים, קצינים, כולל בכירים ביותר, עשו דין לעצמם, פעלו שלא ברשות ובסמכות, הפרו פקודות וביצעו פשעי מלחמה.
גם ללא הסרט, דינה של ישראל כמדינה שמוכתמת כמי שביצעה בכוונת מכוון פשעי מלחמה - נחרץ. וזה לא מפליא. כששרים, חברי כנסת ואלופים לשעבר כמו גיורא איילנד, קראו לשטח את עזה, להטיל עליה פצצות גרעין או להרעיב את תושביה. הם במו פיהם סיפקו את הראיות, שמזינות את דעת הקהל העולמית שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ואף בג'נוסייד.
אם רמטכ"לי המלחמה בעזה – הרצי הלוי ואייל זמיר - היו מקדישים ולו מעט מהאנרגיה של הטחת האשמות נגד כל העולם במישטור של פקודיהם, שהרשו לעצמם להפר פקודות ואת דיני המלחמה, היו חוקרים ביסודיות ולעומק ומענישים את הסוררים - אפשר שמצבה של ישראל היה טוב יותר בדעת הקהל העולמית.
כיום, שום הסברה, ובוודאי לא הענשת עיתונאים ודוקמנטריסטים, לא תסיר את אות הקין שנטבע במצחה של ישראל לדורי דורות.