בזמן שהפגנתם
אחרי כמה שבועות שבהם תשומת הלב התקשורתית הוקדשה למאבק כוחות פנים-ישראלי על עיצוב פני המשטר במדינה, בכותרות הראשיות הבוקר חוזרת לרגע להציץ המאגמה הרותחת כל העת ממש סמוך מתחת לפני התודעה הציבורית.
כוח צה"ל פלש אתמול בבוקר למחנה הפליטים ג'נין כדי למנוע מחוליית חמושים פלסטינים להרוג אזרחים בעורף הישראלי, הרג חלק ממי שביקש לעצור יחד עם עוד כמה אחרים, ועורר חרדה מפני פעולות תגמול.
"פצצה מתקתקת", נכתב בכותרת הגג לראשית של העיתון החרדי "הפלס". "עשרה מחבלים שתכננו פיגועים חוסלו בג'נין", נכתב בכותרת הראשית עצמה. שתי הקביעות, ככל הנראה, שגויות.
"הפלס" מייצג פלג קיצוני בחברה החרדית, שאינו מכיר בשיתוף פעולה של המפלגות החרדיות עם הממשלה בישראל, בעיקר על רקע פרטי ההליך שמשחרר חרדים משירות צבאי. תהום, כביכול, פעורה בין "הפלס" לעיתונים החרדים "המבשר" ו"יתד נאמן". אך הבוקר גם בשני האחרונים מדווחים בראש השער על "עשרה מחבלים" ו"עשרה חמושים" שחוסלו בג'נין במבצע חריג שיצא לדרך על רקע "שעון מתקתק" ושעלול כעת להוביל להסלמה כללית.
בשערי העיתונות הלא-חרדית מדווח כי שמונה או תשעה מחבלים "חוסלו" ("ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מקור ראשון"), או "נהרגו" ("הארץ", "מעריב"). מי הם שני הפלסטינים הנוספים שהחרדים כוללים במניין המחבלים?
ב"מקור ראשון" לא מגלים. מבחינת נועם אמיר ואסף גיבור, המדווחים על הקרב בעיתון, "8 מחבלים חוסלו במבצע שנועד לסכל פיגוע מיידי" ודי.
ב"ישראל היום" מצניעים את המידע. לילך שובל ודנה בן-שמעון, החתומות על הידיעה בדבר הקרב בג'נין, מדווחות כי "בחילופי האש נהרגו תשעה פלשתינים". בשולי השוליים של הידיעה, פיסקה אחת לפני אחרונה, נכתב כי "במערכת הביטחון בודקים את הדיווח על אישה פלשתינית שנהרגה מאש הכוחות". אדם המכונה "קצין בכיר באוגדת יהודה ושומרון", מספר כי "מתחקיר ראשוני עלה שהלוחמים פעלו מול חמושים, ואין מצב שביצעו ירי מכוון על מישהו שהוא בלתי מעורב. הסבירות הגבוהה היא שלא מדובר בכוחותינו".
צה"ל מפציץ ברצועת עזה, 27.1.23 (צילום: מוחמד עטיה)
ב"מעריב" מדווחים טל לב-רם ואלון חכמון כי מתוך עשרת הפלסטינים ההרוגים נמנים גם "קצין במנגנוני הביטחון הפלסטיני ואישה מבוגרת". בשולי הידיעה מצוין כי היא "כבת 60, שאינה קשורה ללחמה". אדם המכונה "קצין בכיר" אומר כי "הכוחות לא ביצעו ירי מכוון אל מול אדם בלתי מעורב, אבל אנחנו מתחקרים את הטענה על הריגת האישה". לדבריו, "סביר שנהרגה מאש פלסטינית".
בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" נכתב כי "בחילופי האש נהרגה גם אישה פלסטינית" ובידיעה עליה חתומים עינב חלבי, יואב זיתון, אלישע בן-קימון, מאיר תורג'מן, איתמר אייכנר ומתן צורי מצוין כי היתה "כבת 60" וכי "מותו של פלסטיני נוסף נקבע בשעות הערב", אף הוא במחנה הפליטים ג'נין. אבי יששכרוף, בטור צד, מזכיר "אישה מבוגרת" שנהרגה בג'נין וטוען כי העשירי נהרג בכלל ברמאללה.
בכותרת המשנה לידיעה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי המחבלים שחוסלו "הוגדרו כ'פצצה מתקתקת'". קביעה זו נסמכת על דברי "קצין בכיר בצה"ל" שאמר כי "החולייה שסיכלנו הבוקר יכולה להיות מוגדרת כ'פצצה מתקתקת'".
בכל העיתונים שלעיל מצטטים את קציני צה"ל והדובר הרשמי של הצבא. ב"הארץ" מצטטים גם עדי ראייה פלסטינים.
ג'קי חורי והגר שיזף מביאים את עדויותיהם ("הדחפור הניף את המכונית כשהאיש בתוכה והוא בכלל לא ראה אותו"), מציינים את שמותיהם של שלושת המבוקשים שלצורך מעצרם פלשו כוחות צה"ל למחנה ג'נין וגם את שמה של האשה הפלסטינית שמתה באירוע, מאג'דה עבד אל-פתאח עביד, בת 61. דווקא הציטוט שמופיע בכותרת הידיעה של חורי ושיזף במהדורה המודפסת, "יצאתי מהבית וראיתי דם בכל מקום", לא נכלל בגוף הטקסט.
עימותים בשועפט, 26.1.23 (צילום: ג'מאל עוואד)
בידיעה המרכזית של "הארץ" על הקרב בג'נין, שחתומה בידי ג'קי חורי, יניב קובוביץ, הגר שיזף, יהונתן ליס ויהושע (ג'וש) בריינר, מוזכרת האישה ההרוגה בשורה הראשונה, ומצוין כי "20 פלסטינים נפצעו בעימותים, בהם ארבעה במצב קשה". גם כאן מצוטט "קצין בכיר בצה"ל", אולם בניגוד לציטוטים של הקצין הבכיר בעיתונים האחרים, לפיהם סביר כי האישה נהרגה מאש פלסטינית, ב"הארץ" הוא מצוטט כאומר: "ייתכן שאותה אישה נקלעה לירי של חמושים פלסטינים, אבל אין לנו את כל המידע כדי לקבוע את זה חד-משמעית".
למרבה ההפתעה הקצין הבכיר, שהוא מן הסתם אותו קצין בכיר שדיבר עם כל יתר העיתונאים אתמול, הוסיף ואמר ל"הארץ" כי כוחות צה"ל יצאו לפעולה אף שלא היה מידע קונקרטי על כוונה מיידית להוציא לפועל פיגוע.
האם קצין צה"ל הבכיר אומר לכל עיתונאי את מה שהוא רוצה לשמוע? לאחד כי "סביר" שאישה הפלסטינית נהרגה מאש פלסטינית ולאחר כי "ייתכן"; לאחד כי החוליה היתה "פצצה מתקתקת" ולאחר כי לא היה מידע קונקרטי על כוונתה להוציא לפועל פיגוע? או שאולי הקצין יודע לספק בשיחת ועידה אחת כמה גרסאות במקביל, וכל כלי תקשורת נוטל את זו שתואמת את תפיסת עולמו? ממילא סבירות והיתכנות אינן כה רחוקות זו מזו, ומי בכלל יכול לקבוע מתי פצצה מתחילה לתקתק?
"מוטב להתייחס בקורטוב של ספקנות להצהרות מערכת הביטחון בדבר היותה של החוליה מג'נין פצצה מתקתקת", כותב פרשן "הארץ" עמוס הראל בפתח טורו שנדפס בראש שער העיתון. "'פצצה מתקתקת', כזכור עוד מימי האינתיפאדה השנייה, היא מושג אלסטי למדי שגבולותיו נמתחים בהתאם לרצון המשתמש. במקרה הזה, אין פירושה בהכרח שסוכל פיגוע רגע לפני היציאה לדרך. עד כה לא הוצגו שום ראיות מבוססות לכך".
ב"ידיעות אחרונות" מספק אבי יששכרוף מעט רקע לאירועי אתמול. "מספר ההרוגים הפלסטינים מאז תחילת השנה הגיע ל-30, ב-26 ימים בלבד", הוא כותב. "בשנה שעברה עמד מספר הפלסטינים שנהרגו על 155, וב-2021 - 80 פחות או יותר. כלומר הקצב של האירועים, התקריות, הקרבות, עולה על כל מה שהכרנו בשנים האחרונות. המוטיבציה של הצעירים הפלסטינים להילחם בצד הישראלי רק עולה, ולא נראה שמשהו באופק המדיני או הביטחוני יכול לשנות את המגמה הזו. [...] כל האלמנטים שעלולים לבשר על המשך ההסלמה קיימים".
בשערי כל העיתונים מדווח על החשש מהסלמה בעקבות הפעולה בג'נין, ואכן במהלך הלילה נורו כמה רקטות מעזה לישראל וכוחות צה"ל הגיבו בירי לעזה אך לא מעבר לכך, נכון לזמן כתיבת שורות אלו.
"כיוון שתכף יצוצו תיאוריות קונספירציה, כדאי להבהיר כבר כעת: הדרגים המבצעיים שעסקו בתכנון הפעולה לא תכננו להדליק את השטחים כדי להסיט את הדיון הציבורי והתקשורתי מהמחאה נגד המהפכה המשפטית שיוזם ראש הממשלה בנימין נתניהו", מוסיף עמוס הראל בהמשך טורו ב"הארץ", "[...] אבל העובדה שכך התגלגלו האירועים אינה אומרת שנתניהו לא יכול לנצלם כעת לטובתו. תקופת מתיחות ביטחונית, שעלולה לערב גם את מרכז הארץ, היא הסחה מצוינת מהמחאה הציבורית המתרחבת נגד מדיניותו".
נתניהו, מזכיר הראל, נקט רוב שנות שלטונו במדיניות ביטחונית זהירה ואחראית, "אבל אם יש משהו שלמדנו בשבועות הספורים מאז חזר לשלטון, הרי שזו ממשלה שמשקרת כשהיא נושמת. זו אינה נקודת פתיחה טובה כדי לשכנע את האזרחים, שכמחציתם הצביעו נגדך, בטוהר כוונותיך בזמן שהאוויר רווי אדי דלק וידיך על ההגה הביטחוני". הראל קורא לפיכך לראשי מערכת הביטחון לשמור על "קו ממלכתי ומקצועי".
בזמן שכבשתם
בכל העיתונים הכלליים מתפרסמות מודעות הקוראות לציבור לצאת להפגין נגד הממשלה במוצאי השבת. ב"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתפרסמות גם ידיעות על ההפגנות הצפויות. ב"ישראל היום" מסתפקים בפיסקה בתוך הידיעה על "מחאת ההייטק". ב"מקור ראשון" לא מדווחים לקוראיהם על ההפגנות הצפויות.
בכל העיתונים, כמעט, הטון הכללי הוא של תמיכה בהפגנות נגד הממשלה. ב"מעריב" יוצא קלמן ליבסקינד נגד אחדות הדעות וקובע כי "בישראל אין באמת עיתונות". לדבריו, "אם אתם אנשים הגונים, הרי שגם אם אתם מתנגדים לרפורמה אתם חייבים להסכים שהעובדה שבכל התקשורת שלנו, למעט איים קטנים, לא ניכר שמוביליה מייצגים 64 מנדטים - היא בלתי נסבלת".
בשער "הארץ" של המו"ל עמוס שוקן נדפס הבוקר תצלום של מפגינים נושאים שלט "נעצור את הדיקטטורה", והפניות לארבעה טקסטים על "התוכנית להחלשת מערכת המשפט". הבחירה המערכתית בביטוי הזה, מבחינת ליבסקינד, הוא ביטוי לכך ש"הארץ" אינו עיתון אלא פמפלט פוליטי, זאת משום שיוזמי הרפורמה "מסבירים חזור והסבר מדוע היא דווקא תחזק גם את מערכת המשפט וגם את אמון הציבור במערכת הזו".
השר יריב לוין (צילום: הדס פרוש)
שר המשפטים יריב לוין אמנם הצהיר כי "הרפורמה שאני מביא תחזק את מערכת המשפט ותשיב את אמון הציבור בה", אולם בניגוד למה שכותב ליבסקינד, במקביל לכך לוין ואחרים התומכים בו מבהירים כי לתפיסתם מערכת המשפט בישראל חזקה מדי ("בג"צוקרטיה") ויש להחלישה כדי להשיב את האיזון בין הרשויות. בחינה פשוטה של הצעדים שכלולים ברפורמת לוין מבהירה כי הם יעבירו כוח מהרשות השופטת למבצעת (ולמחוקקת, שהפכה פחות או יותר לקבלנית ביצוע של המבצעת).
בשער "ידיעות אחרונות" של המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס מופיעה הכותרת "באוצר מודאגים". גד ליאור מדווח כי ענקית ההייטק פאפאיה-גלובל "היתה הראשונה לפעול בעקבות התוכנית להחלשת מערכת המשפט" ואחריה הודיעו שתי קרנות הון סיכון כי כספיהן יועברו לחו"ל. עוד בשער העיתון הנפוץ, הפניות לעשרה מאמרים ובראשם זה של נחום ברנע הטוען "זו הכלכלה, טמבל".
בשער "מעריב" של איל המדיה, הגז וההימורים אלי עזור, הפניה לראיון עם ח"כ שמחה רוטמן, ש"עונה למבקרי הרפורמה השיפוטית ועולה להתקפה"; ולידיעה על תוצאות סקר לפיהן יותר ישראלים מתנגדים לרפורמה מאשר תומכים בה.
בשער "מקור ראשון" של טייקונית ההימורים ד"ר מרים אדלסון, שעומד בפני חילופי עורכים (אלעד טנא במקום חגי סגל) ניכרת תמיכה בממשלה. "הרתעות החורבן מסוכנות מהרפורמה", נכתב מעל תמצית טורה של ריקי ממן. "אף משקיע זר לא מאיים לעזוב. למנכ"לית פאפאיה יש אג'נדה פוליטית", נכתב בהפנייה לטור מאת אליצפן רוזנברג.
גם בשער "ישראל היום", שכמו "מקור ראשון" גם הוא בבעלות ד"ר אדלסון, ניכרת הבוקר דווקא התמיכה בממשלה. "תפסיקו להשתגע, המשקיעים לא יברחו", מצוטט בהבלטה יתרה יזם ההייטק רובי פרנסס, שהגיב להחלטת פאפאיה גלובל. בראש השער הפניה בולטת לראיון עם שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן שאומרת כי "ההתנגדות לרפורמה לא משקפת את הציבור, אלא רק את הציבור שיש לו תיבת תהודה".
בעמוד אחר של "ישראל היום" כותבת עירית לינור כי "רוב הציבור תומך בתיקונים [במערכת המשפט], אבל זה לא צריך להדאיג אף אחד, שכן הרוב הוא אויב הדמוקרטיה המהותית".
כבר הוזכר לעיל הסקר של "מעריב", שהעלה כי ההתנגדות לרפורמה דווקא משקפת חלקים נרחבים מהציבור. לפי הנתונים המלאים של הסקר, עליהם מדווח משה כהן, 31% מהמשיבים טענו כי הם מתנגדים מאוד לרפורמה המשפטית ועוד 13% די מתנגדים לה וביחד 44%. רק 21% השיבו כי הם תומכים מאוד בה, ועוד 18% די תומכים וביחד 39% (היתר ללא דעה). הסקר בוצע בידי פאנלס פוליטיקס בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל.
ב"גלובס", של אלונה בר-און וענת אגמון, מתפרסמות תוצאות סקר שנערך על ידי מכון שילוב, גם הוא בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל. התוצאות כאן חד-צדדיות עוד יותר. 43% מהמשיבים לסקר זה אמרו כי הם כלל לא תומכים ברפורמה המשפטית ורק 19% אמרו כי הם תומכים בכל הסעיפים. 20% נוספים השיבו כי הם תומכים בחלק מהסעיפים (היתר ללא דעה).
בפילוח לפי מחנה פוליטי עולה כי גם בקרב משיבים מהימין אין רוב לתמיכה ברפורמה. רק 36% מהם השיבו כי הם תומכים בכל הסעיפים לעומת 22% שמתנגדים ו-28% שהשיבו כי הם תומכים בחלק מהסעיפים.
עוד מתברר מסקר "גלובס" כי שני שליש מהציבור טוענים שלא הבינו (39%) או לא התעניינו (28%) במשמעות הרפורמה בעת שהצביעו בבחירות האחרונות לכנסת. בפילוח פוליטי מתברר כי גם בקרב משיבים מהימין למעלה ממחצית לא הבינו או לא התעניינו במשמעות הרפורמה.
כך שלפי שני הסקרים, ב"מעריב" וב"גלובס", שניהם עיתונים הקרובים יותר לימין מלשמאל, מובילי הרפורמה אולי מייצגים 64 מנדטים כפי שטוען ליבסקינד, אבל לאו דווקא את כלל המצביעים שהניבו להם את היתרון הקואליציוני בכנסת. ובניגוד לדברי דיסטל-אטבריאן, ההתנגדות לרפורמה דווקא כן משקפת את הציבור, ולמעשה את חלק הארי בו.
אם צעדי הרפורמה אכן עלולים להיות בלתי-הפיכים כמו שמתריעים מתנגדיה, אם העברת עוד ועוד כוח לרשות המבצעת תוביל לכך שבעתיד יקשה על המתנגדים לממשלה להביע את עמדתם, אפשר להבין מדוע המתנגדים, שכוללים כאמור את רוב הציבור, מביעים את התנגדותם בקול גדול ומדוע התקשורת, שסומנה כאחת המטרות של השלטון החדש, מעניקה להם הד גדול אף יותר מחלקם בציבור.
אגב, למרות הממצא החד-משמעי של סקר "גלובס" בדבר ההתנגדות בציבור לתוכנית להחלשת מערכת המשפט, בעיתון החליטו להבליט בשער דווקא נתון אחר: 59% רוצים פשרה ברפורמה המשפטית. הכותרת הראשית והגרף המרכזי בשער מוקדשים לכך, ולא להתנגדות הציבורית. הפרסום הזה בא בעקבות פרסומים מרכזיים של "גלובס" מימים קודמים תחת הסיסמה "רפורמה משפטית במחלוקת - הגיע זמן פשרה".
דומה כי ההחלטה העריכתית הזו הולמת את עמדתם של תומכי הממשלה יותר מאשר את זו של מתנגדיה. על פי נתוני הסקר עצמו יותר משיבים בקרב מצביעי הימין (68%) חושבים שרצוי להגיע לפשרה מאשר מצביעי מרכז (63%) ושמאל (49%).
פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים הקודם שניסה להוביל רפורמה מקיפה להחלשת מערכת המשפט, מציע גם הוא פשרה. פרופ' פרידמן כותב ב"מעריב" כי "ראוי להביא לסיום מלחמת הפלסטלינות ולהנהיג רפורמות, שבוודאי לא ישביעו את רצון הקיצונים, אך ייצרו איזון סביר בין המערכות". הוא גם משרטט את הסעיפים המרכזיים לפשרה שכזו.
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לפשרה כלשהי. "ובעוד החברה בישראל מגיבה באינסטינקט בריא, בעוצמה ובלהט מרגשים לעיוות המתחולל לנגד עינינו, מתפרצים אל הבמה אישי ציבור ומנהיגים נבחרים ובפיהם בשורת הפישור", הוא כותב, "[...] ואני אומר: לא היא!".
לדברי ברק, "הנחת היסוד המובלעת אצל מחפשי הפישור היא שיש סימטריה בין שני הצדדים למחלוקת. כל צד רוצה דברים נוגדים וכל צד מבין שלשם שמירת שלום בית הוא ייאלץ לוותר על חלק מרצונותיו. זה נכון כששני הצדדים מעוניינים בסטטוס קוו, רק בהדגשים שונים. אבל כאשר צד אחד (שקורא לעצמו 'שמרן') הוא 'מהפכן' שמחויב להרס כל דבר שקדוש בעיני הצד השני? במצב הזה אין סימטריה ואי אפשר לגשר".
קול דומה, אם כי מתון בהרבה, נשמע גם מתוך "גלובס" עצמו. בצמוד לממצאי הסקר מתפרסמת תיבת טקסט מאת זאב חספר, סגן עורכת העיתון, תחת הכותרת "עם כל הכבוד לפשרה, אל תשכחו את הקונטקסט של הרפורמה" (מן הראוי היה לעבור על הטקסט של סגן העורכת עוד פעם לפני פרסום, כדי לנכש טעויות הגהה כמו "נכלא לעימות").
לפי חספר, "מאז פרוץ הרפורמה המשפטית לחיינו, הקו של גלובס הוא: בואו נראה איך מתמודדים עם זה, עם מקסימום ראש פתוח ומינימום קללות. חלק מכך הוא התמיכה בהגעה לפשרה, וכך גם סקר גלובס שהוצג בעמודים הקודמים שביקש להבין את עמדת הציבור בנושא ההצעות של שר המשפטים יריב לוין לשינויים במערכת המשפט. הערת האזהרה היא שחסר קונטקסט. בעיני, הדיון ברפורמה (מהפכה? מהפך?) המשפטית כעולם נפרד מתעלם מהעובדה שיש מהלך מתוכנן ומתוזמר רחב בהרבה מפסקת ההתגברות ברוב 61 או 65".
חספר מבהיר כי "נכון לתמוך בשיח של פשרה" אך כותב גם על הקונטקסט שחסר לו, והוא "סימון כל המוסדות החיוניים לקיום חברה פתוחה (לא מספיק לומר 'דמוקרטית'), ורצון לבצע בהם 'רפורמות'. במשטרה, בצבא, בתרבות, בחינוך, באקדמיה, האיגודים המקצועיים. לא מדובר בהכרח בשיפור היעילות או האיכות אלא בשליטה בהם".
מוסד חיוני אחד לקיום חברה פתוחה נעדר מהרשימה של חספר המתפרסמת ב"גלובס": התקשורת.
אין עיתונות בישראל
"התקשורת הישראלית נשלטת על ידי שמאלנים קיצונים שמנותקים מהמיינסטרים הפוליטי", מצוטט יאיר נתניהו בידיעה ב"הארץ". נתניהו הבן אמר זאת למשתתפי כנס תקשורת שנערך בהונגריה, במכללה המקושרת למפלגתו של ראש הממשלה האוטוריטרי ויקטור אורבן. נתניהו דיבר, כך לפי הדיווח, על "דמוקרטיזציה של התקשורת".
במוסף G של "גלובס" משוחח אורי פסובסקי עם פרופ' קים ליין שאפל, "מהחוקרות המובילות בעולם לדמוקרטיות בנסיגה", שמכירה מקרוב את התהליכים שעברו על הונגריה של אורבן.
"אורבן לכד את כל המערכת הפוליטית בהונגריה בשלוש השנים הראשונות שלו בתפקיד, ובין היתר הוא עשה את זה באמצעות התקפה על השידור הציבורי", אומרת פרופ' שאפל. לדבריה, בעת עלייתו מחדש של אורבן לשלטון, הונגריה הייתה תחת תוכנית צנע של קרן המטבע הבינלאומית. אורבן ניצל זאת כדי להשהות את ההגנות על עובדים בשירות הציבורי, כולל עובדי השידור הציבורי.
"הם אמרו שבמהלך תקופת הצנע הם צריכים להיות מסוגלים לפטר עובדי ציבור כדי לקצץ בתקציב, ואז הם פיטרו יותר מאלף אנשים מהשידור הציבורי, והתברר שכולם היו כאלה שאינם תומכי המפלגה שלהם [...] ואז, אחרי הפיטורים ההמוניים האלה, הם החזירו את חוק השירות הציבורי ושכרו אנשים חדשים, את האנשים שלהם, שפתאום הייתה להם הגנה כעובדי המגזר הציבורי. וככה הם הרגו את השידור הציבורי", היא אומרת.
בישראל, כזכור, אחת ההצהרות הראשונות של הממשלה החדשה באה מפיו של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, שהצהיר כי אין מקום לשידור ציבורי ושאיפתו היא לקצץ בתקציב תאגיד השידור הישראלי כבר בחוק ההסדרים הקרוב ובהמשך לסגור אותו כליל. במקביל, שרת ההסברה דיסטל-אטבריאן הצהירה כי יש לסגור את השידור הציבורי פן "השמאל יחלחל" אליו. קצת אחר-כך חשף קרעי כי בכוונתו לא רק לסגור את התאגיד אלא להשתלט על תקציביו כך שהממשלה תחלק אותם בעצמה לגופי טלוויזיה מסחריים.
פרופ' שאפל מוסיפה בהקשר השליטה בתקשורת בהונגריה כי "יש עוד משהו שקורה בתחום המדיה ששווה לשים לב אליו: אוליגרכים פרטיים שקשורים לממשלה קונים גופי מדיה. וממשלת אורבן הייתה ממש חכמה במישור הזה". במחלקה זו נתניהו הקדים את אורבן בשנים רבות. עוד בסוף שנות השמונים היה מעורב בהשתלטות על ה"ג'רוסלם פוסט" כדי להפוך אותו לעיתון ימני.
לתשומת לבו של השר ד"ר קרעי: ממשלת אורבן הקימה "מועצת תקשורת" שנועדה לבחון האם כלי התקשורת במדינה מספקים חדשות "הוגנות ומאוזנות". מובן שהמועצה הורכבה מנאמניו של ראש הממשלה אורבן. המועצה קיבלה סמכות להטיל קנסות על גופי חדשות "לא מאוזנים", כלומר אלה שהעזו לתת ביטוי לאופוזיציה. הקנסות הובילו את כלי התקשורת של האופוזיציה עד לסף פשיטת רגל, "ובנקודה הזאת אחד האוליגרכים של אורבן היה מופיע כמושיע", מסבירה פרופ' שאפל, ורוכש את כלי התקשורת.
"זו הייתה תנועת מלקחיים", היא אומרת, "שבה הרגולטור דחף את ארגוני החדשות העצמאיים האלה למצב מסוכן פיננסית, ואז האוליגרכים היו מופיעים וקונים אותם, ולפתע זה היה עוד שופר של הממשלה. כיום יש בהונגריה רק עיתון אופוזיציה אחד".
בישראל, כידוע, פעל נתניהו בשנים האחרונות כדי שטייקון ההימורים שלדון אדלסון יקים למענו חינמון, "ישראל היום"; האוליגרך לן בלווטניק ישתלט על ערוץ 10 והמיליארדר הגיאורגי יצחק מירילשוילי ישקיע ב"ערוץ המורשת" ויהפוך אותו לערוץ 14, שמשדר תעמולה למענו מסביב לשעון.
ב"דה מרקר" שלחו את רפאלה גויכמן וחגי עמית לצפות כמה שעות בערוץ 14 ולחזור לדווח. הם שרדו את המשימה וכותבים כי "עם מאות מיליוני שקלים, ערוץ 14 מאיים לשנות את המפה הפוליטית בישראל".
"אנו צופים בשידור בנפש חפצה. מאתגרים את עצמנו כל העת בשאלה אם לא מדובר בסך הכל בתמונת ראי של הנעשה בערוצים 11, 12 ו-13 – ואם ייתכן כי בדומה לטענת ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדובר בסך הכל בניסיון לאזן את התמונה שמציגה 'התקשורת השמאלנית'", כותבים גויכמן ועמית. "התשובה היא לא, אין שום דמיון בין הנעשה בערוץ 14 לנעשה בערוצים אחרים בישראל".
גויכמן ועמית גם משרטטים את הדרך שעבר הערוץ מכלי תקשורת נישתי שנועד לקדם את מורשת ישראל ועד לערוץ התעמולה הביביסטי שהוא היום. "מה שאנחנו רואים עכשיו זאת נקודת הקצה של תהליך ארוך שהיה צריך לעבור כבר מזמן בדיקה של מבקר המדינה, בתור התחלה – ואולי אפילו להתגלגל לתיק פלילי נוסף", אומרת להם ד"ר ענת באלינט (לשעבר חברת ועד עמותת "העין השביעית" וכותבת באתר). החוקרים יכולים להתחיל בקריאת כתבה זו.
במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מראיינת מוריה קור את שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן.
"בעשייה הדוקומנטרית, טלוויזיונית, תרבותית - התאגיד מצוין", אומרת שרת ההסברה. "אני צופה אדוקה ומעריצה את התכנים. הקומדיות שלהם הכי טובות, סאטירה מצוינת. סדרות דוקו שלומדים מהם הרבה, והייתי שם - בקרת האיכות שלהם מעולה. אנשים מקצועיים. אבל הם גזענים".
בתשובה לשאלה האם אין בתאגיד די מזרחים (על מחסור בערבים שרת ההסברה לא נשאלת) אומרת השרה כי הגזענות היא כלפי "ביביסטים", "וביביסטים זה חצי עם". כשהיא נשאלת כיצד ניתן לגשר על הפער בין שני חצאי העם משיבה שרת ההסברה תשובה מהממת: "אם לערוץ 14 יהיו 30 אחוז רייטינג, 50 אחוז מהרל"ביסטים יהפכו לביביסטים".
בינתיים, לפני שהתעמולה הביביסטית שוטפת את מוחם של ההמונים, ב"ישראל היום" (עד לאחרונה בעצמו כלי להפצת תעמולה עיוורת למען נתניהו) מפרסמים בעמודי החדשות טור קצר מאת הניה ברודבקר, המגיבה לדברי דיסטל-אטבריאן ומסבירה מדוע יש דווקא צורך בשידור ציבורי. ברודבקר היא במאית דוקו חרדית שקיבלה מקום בתאגיד השידור. לדבריה, "אם יש מקום אחד שמנסה, שרוצה, שפתוח לקולות חדשים - זה התאגיד. זה מקום שמחפש יוצרות ויוצרים צעירים ונותן במה לקולות חדשים. מקום שמייצר משהו שלא היה עד היום בטלוויזיה הישראלית".
דומה כי גם בקרב נאמניו של נתניהו יש הבנה כי המלחמה בתאגיד אינה משתלמת.
בחינמון השבועי החרדל"י "בשבע" מציע העורך עמנואל שילה לדחות את הרפורמה בשידור הציבורי, כלומר את סגירתו.
"זה לא חכם להילחם בכל החזיתות במקביל", הוא מייעץ לפוליטיקאים. "יש לכם ארבע שנים לשלוט (בעזרת ה'), לא חייבים לחולל את כל המהפכות בשנה הראשונה. טפלו קודם כול בחשוב ובדחוף, והמתינו עם מה שמעורר זעם ומחלוקת, אם הוא פחות חשוב ודחוף. אם למשל החלטתם, ובצדק, שהטיפול במערכת המשפט חשוב וקודם לכול - אולי את המהפכות בתאגיד השידור הציבורי אפשר לדחות למועד מאוחר יותר. אפשר לחולל שינויים משמעותיים מאוד בתחום התקשורת גם בלי לאיים בסגירת התאגיד כאן ועכשיו. אם בשלב הזה יושם דגש לא על סגירת התאגיד אלא על פתיחת שוק התקשורת לתחרות, יהיה הרבה יותר קשה לצאת נגד זה למלחמה".
ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני על התנגדות פנים-ליכודית לתוכניתו של השר קרעי. יאיר כץ, חבר הליכוד, יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית ובנו של שר התיירות חיים כץ, פרסם אתמול פוסט בפייסבוק שבו הוא מביע התנגדות לתוכנית לסגור את התאגיד וקורא "לפעול כדי לעודד שידור ציבורי".
עורך "מקור ראשון" היוצא חגי סגל כותב לעומת זאת בטורו שבמוסף "יומן" של העיתון כי "גם אם התאגיד ייסגר בקרוב, מאומה לא ייגרע מאיכויות הדמוקרטיה בישראל, אולי ההפך", וזאת משום שבתאגיד מסקרים את מהלכי הממשלה כמו התועמלנים בערוצים המסחריים. מן הסתם סגל לא מכיר את המחקרים שמלמדים על קשר הדוק בין תקשורת ציבורית לדמוקרטיה חזקה.
אם כבר, שידור ציבורי עלול להיות מוטה לטובה לממשלה שאחראית כך או אחרת לתקציבו. עמיתו של סגל לעיתון, ישי שנרב, יוצא מנקודת הנחה זו בדיוק כשהוא מקדיש את טורו לקריאה לניתוק התקשורת מהפוליטיקאים באמצעות ביטול הרגולציה של הרשות השנייה והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. שנרב קורא להקמת רשות תקשורת עצמאית, בהתאם להמלצות שלל ועדות שבחנו את הנושא. הלוואי והשר קרעי יקשיב לשנרב. כרגע נראה ששר התקשורת דוחף בדיוק לכיוון ההפוך: יתר שליטה דה-פקטו על התקשורת, ועיצובה לכדי שופרות תעמולה למען השלטון.
שלטון ההון
התמה המחברת את הדיווחים הבוקר על המחאה נגד צעדי הממשלה נוגעת להשלכות הכלכליות. סימה קדמון כותבת ב"ידיעות אחרונות" כי "נתניהו מבוהל" מהמחיר הכלכלי שהרפורמה המשפטית תגבה, וזאת בעקבות מכתב עליו חתמו מאות פרופסורים לכלכלה.
כותרת "המוסף לשבת" של העיתון היא "כלכלה VS ממשלה". במאמר הפותח מזהיר נחום ברנע כי "מעט מאוד מנהלים של קרנות הון-סיכון ישקיעו את כספם של בעלי המניות שלהם במשק שכל הממסד הכלכלי מעמיד את קיומו בספק".
ב"גלובס" מתפקד אורי פסובסקי כאופוזיציה של איש אחד ומלבד הראיון המקיף עם המומחית לדמוקרטיות בנסיגה מראיין גם את פרופ' משה חזן שהתפטר מתפקידו בבנק ישראל כדי שיוכל להתריע מפני "פגיעה חמורה בכלכלה הישראלית בשל הרפורמה המשפטית הצפויה" וחתום בעצמו על טור שבו הוא משער כי נתניהו "מכין את הקרקע לכך שאנחנו אכן עשויים להימצא בדרך לאזהרה על הורדת דירוג האשראי של מדינת ישראל".
"אם כל הכלכלנים המובילים אומרים שהרפורמה הזאת מסוכנת — גם אם הם מגזימים, הנבואה הזאת עלולה להגשים את עצמה במהירות מסחררת. זוהי אזעקת אמת", כותב סמי פרץ ב"דה מרקר".
גם בעיתוני משפחת אדלסון, כאמור לעיל, מקדישים ידיעות בולטות להשפעה האפשרית של מהלכי הממשלה על כלכלת המדינה.
אולם עמית סגל, פרשן חדשות 12 ובעל טור ב"ידיעות אחרונות", מסכם את הסוגיה במשפט אחד: "את האיומים הכלכליים הוא [נתניהו] אינו לוקח ברצינות". אולי משום כך הוציא היום ראש הממשלה עוד הודעה לתקשורת על מפגש עם כלכלנים. סגל עצמו פרסם תצלום מהמפגש ואת עיקרי דבריו של נתניהו.
שלטון החוק
פרופ' קים ליין שאפל, בראיון לפסובסקי ב"גלובס", לא מדברת רק על התקשורת כמובן. למעשה, המסר העיקרי שהיא מבקשת להעביר הוא אזהרה מפני "שימוש בחוק נגד העיקרון של שלטון החוק".
"בשתי השיחות שקיימתי עם שאפל היא ביקשה לסכם עם אותו המסר", כותב פסובסקי ומעביר את רשות הדיבור לשאפל: "מה שהמנהיגים שהיו-רוצים-להיות-סמכותנים האלה נשענים עליו הוא העובדה שאנשים חושבים שהחוק הוא קדוש. כך שאם נתניהו ימלא את החלטת בית המשפט מאתמול [ההחלטה שעליו לפטר את דרעי, מה שאכן קרה בינתיים; א"פ], הוא יעצים את התחושה שזו ממשלה חוקית, ש'לעולם לא היינו עושים משהו לא חוקי'".
"אבל כשאתה הממשלה, אתה זה שיכול לקבוע מה חוקי", מוסיף פסובסקי, ולכן, לפי שאפל, "צריך מידה מסוימת של סקפטיות בשאלה אם צריך באמת למלא אחר החוק. להגיד דבר כזה מכניס אותנו לטריטוריה מסוכנת. אבל ככה האנשים האלה ממנפים את הכוח שלהם כדי להשתלט על מדינה שלמה. זה עובד דרך החוק. כשהם משנים את החוקים הם זוכים בפקידות, כי מה היא הפקידות אם לא חבורת אנשים שמרגישים שהם חייבים למלא את הכללים? כאשר אתה לוכד את החוק, אתה מנטרל בסיס שלם להתנגדות, ולכן קריטי שהם לא ילכדו את החוק".
בשולי החדשות
ב"הארץ" מדווח יהושע (ג'וש) בריינר כי השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר הורה למשטרה לבצע מעצרים בלוד, זאת למרות שלפי החוק אין לו סמכות לעשות כן.
בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" עוד דיווח מחניף לנשיא המדינה יצחק הרצוג, מי שבכוחו יהיה להעניק חנינה למו"ל הנאשם בשוחד מוזס, אם וכאשר יורשע.
בטור של בן כספית ב"מעריב" קורא הפובליציסט הבכיר "אל תלכו לדרבי היום", ובמקום זאת לצאת להפגין, זאת למרות שגם הדרבי בכדורגל בין מכבי והפועל ת"א, וגם ההפגנות, צפויים להתקיים מחר.
ענייני תקשורת
בשער המוסף השבועי של "יתד נאמן" ריטשו תצלום מהפגנה שהתקיימה בעקבות טבח סברה ושתילה, וזאת כדי שלא להציג נשים.
שער מוסף "יתד נאמן", 27.1.2023
הפגנה של תנועת שלום עכשיו נגד מלחמת לבנון. כיכר מלכי ישראל, תל-אביב, 1982 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
במדור "המשרוקית" של "גלובס" בוחנים את העובדות שנכללו במאמר על צעדי הממשלה בישראל שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל". כאן ב"עין השביעית" כתב על המאמר עו"ד שחר בן-מאיר.
בשער "7 ימים" העדיפו להבליט ראיון עם כמה מוותיקי רשות השידור על פני כתבה בדבר מחקר על ריכוז מתכות מסרטנות בדמם של תושבי מפרץ חיפה.
בסוף דצמבר האחרון פרסם אביגדור פלדמן טור פרידה מקוראי מוסף "הארץ". מאז עבר קצת יותר מחודש. הבוקר הוא מפרסם טור חדש במוסף, לאור הנסיבות.
קוראי הארץ קיבלו היום עם העיתון סטיקר, במסגרת הקמפיין שממצב את העיתון כשומר הדמוקרטיה.