בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה. בהצהרה רשמית למצלמות, ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, כינה את המלחמה "מבצע מיוחד" והסביר לעולם ולעמו שהמשימה היא, בין היתר, "דה-נאציפיקציה" של אוקראינה. למרות שמדובר בתיאור עובדתי של המציאות, המילים "פלישה" ו"מלחמה" לא נשמעו במהדורות החדשות ברוסיה. החוק הרוסי אסר על התקשורת, וגם על אזרחים סתם, לעשות בהן שימוש.

היעדרה של עיתונות חופשית בפדרציה הרוסית הביאה לכך שכתבי וכתבות חדשות החוץ הישראלים ליוו את סיקור המלחמה בדיווחים על מה שהאזרחים הרוסים אינם יודעים ואינם נחשפים אליו. "ראו מה שהרוסים לא יודעים" הפך לתת-ז'אנר בסיקור המלחמה ובפרשנויות באולפנים.

עצם העובדה שמלחמה עקובה מדם מתנהלת בשמם של אזרחים, משפיעה על תדמיתם בעולם, מובילה לסנקציות בינלאומיות המשפיעות ישירות על חייהם - וכל זה לא מדווח להם, נתפסה אצלנו, בישראל הליברלית-דמוקרטית, כדבר-מה מזעזע, גניבת דעת נוראית.

מי העלה אז על דעתו שכשנה וחצי לאחר מכן, אנחנו - אותם עיתונאים ועיתונאיות ישראלים - נהיה אלה שנשלול מהציבור הישראלי את זכותו לדעת בכל הנוגע למלחמה בעזה? וזאת מבלי שאיש אסר עלינו לומר, לדווח, להראות, לסקר. איך הגענו לנקודה הזאת שבה אנחנו, עיתונאים ועיתונאיות שנאבקים למען ההגנה על חופש העיתונות והתקשורת, צמצמנו את אותו החופש במקום להשתמש בו?

חלק מהתשובה טמון בגוף השאלה: העיתונות החופשית בישראל נאלצת להתגונן מפני השלטון שמסמן אותה כמטרה. השלטון מבקש להשפיע על תקציב ועתיד השידור הציבורי בוועדות בכנסת, דואג לטפח ערוצי פרופגנדה שפועלים תחת סט כללים שונה לגמרי מערוצי שידור מרכזים ומחוץ למסגרת הרגולציה הקיימת. הוא מצביע על עיתונאים ועיתונאיות כסוכנים בשירות האופוזיציה - או אפילו בשירות האויב. כל אלו, ועוד, הם בין הנדבכים של מנגנון מורכב שגורם לעיתונאים ישראלים לצנזר את עצמם.

כל זה נכון לא רק למדינה הקטנה שלנו. שלטונות פופוליסטים יודעים מזה זמן רב לפעול כדי להחליש את העיתונות החופשית, במטרה לגונן על עצמם מפני חשיפות על שחיתות שלטונית ובגידה בביטחון המדינה. בהונגריה, טורקיה, בריטניה, ארה"ב, ברזיל ועוד - המדריך לפגיעה בעיתונות החופשית אומץ היטב על ידי מנהיגים שונים. אבל חבל להצטנע: ישראל אולי מפגרת בחינוך ילדיה אבל בכל הקשור להתקפות על העיתונות, היא מצטיינת.

אבחנות אלה מובאות באופן ממוסמך, מפורט ומבוסס דוגמאות מכל העולם, בספרה החדש של ד"ר איילה פנייבסקי, "הצנזורה החדשה" (הוצאת "רדיקל"). פנייבסקי, חוקרת תקשורת פוליטית באוניברסיטת סיטי בלונדון, עמיתת מחקר במכון מולד וחברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית", מפרקת מזה שנים את המנגנון באמצעותו הפופוליזם משפיע על השיח הציבורי שלנו תוך שימוש בעיתונות ובעיתונאים. "דמוקרטיה כבר לא מתה בחשיכה אלא לאור יום ובשעת צפייה שיא", כותבת פנייבסקי.

ניגשתי לספר לפני חודשים, כשיצא תחילה באנגלית, בניסיון להבין. להבין מדוע הדופק מאיץ, המחשבה משתבשת ומילים נאבקות בגרון ומחפשות לעשות אחורה פנה במקום לצאת החוצה? מדוע, למרות שלא נאמר לי אף פעם מתחילת המלחמה, על ידי אף מנהל, עורך או מגיש, מה לומר ולא לומר, יש מילים וביטויים שאני יודעת מראש שיעוררו תגובות עזות.

הכוונה לא לביטויים גזענים שמעודדים טיהור אתני ורצח עם, כגון "טרנספר", "לשטח את עזה" או "אין חפים מפשע בעזה". ממה נבע החשש, האם יש בו הגיון או סיבה מוחשית או שהכל בראש שלי? ואם זה רק בראש שלי, איך זה הגיע לשם בכלל?

לאורך עמודי "הצנזורה החדשה", פנייבסקי מראה שיש פה מנגנון מכוון, מחושב וממושך: השיטה אינה להשתיק בכוח הזרוע אלא לגרום לנו לבלוע את המילים - רפרטואר שלם של מילים - ולא להתעסק כלל בנושאים מסוימים.

את העיתונאים הישראלים (היהודים) השלטון (עוד) לא משתיק באמצעות חוקים. אבל זהו מנגנון שלם, שפנייבסקי מזהה ומפרקת לחלקים, שעובד כדי להוביל את העיתונאים להשתיק את עצמם. וביותר מדי מקרים, זה עובד. ודאי בכל הקשור למלחמה בעזה.

מעקב שערכה פנייבסקי אחר המהדורה הנצפית בישראל, מהדורת חדשות 12, הראה כי לאורך ששת החודשים הראשונים של המלחמה ברצועת עזה, "מתוך 700 אייטמים שעסקו במלחמה רק ארבעה הזכירו קורבנות אזרחיים בעזה ושניים בלבד כללו קטעים המציגים סבל אנושי, מוות, דם ורעב". גם היום, באמצע 2026, המציאות העזתית, תנאי המחייה הרעועים של האוכלוסייה ואף הפעילות של צה"ל שם, כמעט נעדרים לחלוטין מהמרקע וכתוצאה מכך גם מהשיח הציבורי הישראלי.

"עשרות שנים של מחקר תקשורת מראות לנו שלעתים קרובות, קביעת הנושאים בהם אנו דנים, למשל הגירה ולא שירותי בריאות [באנגליה], יכולה להיות בעלת השפעה, בדיוק כמו מה שאנו אומרים על כל אחד מהנושאים הללו", כותבת פנייבסקי. "במקום לקבל החלטת עריכה שקולה ואקטיבית לגבי מה שחשוב ודורש תשומת לב ציבורית כיום, עיתונאים מפגרים אחרי סדר יום משתנה ללא הרף ומזויף".

"סדר יום משתנה ללא הרף ומזויף", גם הוא תוצאה של מעשים מכוונים. זו שיטה, מזכירה פנייבסקי: "להציף את המרחב ברפש" ("Flooding the zone with shit"), כדברי האסטרטג לשעבר של דונלד טראמפ, סטיב באנון. למחזור החדשות האינסופי, במדינה שנמצאת גם כך במלחמה בלתי פוסקת מאז ה-7 באוקטובר 2023 - ואולי בעצם מיום הקמתה? - צריך גם להוסיף את הכניסה לחיינו של בוטים ומפעלי שנאה.

אלה הם רק חלק מהמרכיבים של המנגנון המתוחכם אותו חושפת פנייבסקי. אבל היא לא מסתפקת בהסבר על איך מפעל הנקניקיות הונדס ופועל, אלא גם מצביעה על כך שהתגובה אליו לעיתים מאכילה את מפלצת הפופוליזם.

פנייבסקי כותבת על "הטיה אסטרטגית" (Strategic Bias) ככלי הישרדות. כאשר עיתונאי "חשוד" בחוסר פטריוטיות, כשהביקורת הופכת לבגידה, היא מסבירה, אותו עיתונאי מיינסטרים נוטה לרצות להראות שהוא "משלנו" וכך הוא מפתח "צנזור קטן" בתוך הראש שלו. באופן שלעיתים אינו מודע עד הסוף, הוא מטה את הסיקור שלו ימינה, ומאמץ את עיקרון "האיזון הקדוש", שמקדש את שני הצדדים על חשבון האמת.

"אובייקטיביות ואיזון הם אמצעים למען מטרה, לא מטרה קדושה בעצמה. המטרה היא לדווח אמת, ליידע, לחשוף. כשאנחנו עדים לעיתונאים שמייצרים סימטריה, מתהפכים, מסתירים או מצנזרים את מה שהם מבינים כנכון - לשם איזון או הנייטרליות, המשחק נגמר. האמצעים הביסו את המטרה והגיע הזמן לחשב מסלול מחדש".

מעניין לשים לב שההאשמות באנטי-פטריוטיות ואוטו-אנטישמיות הפכו כה רעילות בישראל העכשווית, עד שפנייבסקי עצמה, שכתבה את ספרה הביקורתי מלונדון, מרגישה צורך להדגיש את מה שמובן מאליו ובמציאות מתוקנת לא היה צריך להיכתב כלל: "אני מבקרת את ישראל כי אני שייכת לפה. שייכות היא גם עוצמתית וגם כואבת".

ופנייבסקי לא רק מבקרת. אחרי שהיא מציגה את הבעיה באופן מנומק, פורשת שנים של מחקר ומבססת הנחות, היא גם מציעה פתרונות. אלה עמודים חשובים בספר: הצעות לפעולה לעיתונאים וגם לציבור. היא מודיעה למשל, שעל העיתונאים ועיתונאיות ללמוד לעשות את המקצוע גם בקלילות, לדעת להצחיק ולשעשע. פופוליסטים יודעים להשתמש בבידור כנשק במלחמת המדיה, שבה "אנטי-עיתונות" נמצאת בקרב נגד עיתונות.

יש גם הצעה לסולידריות בין אנשי מקצוע. אני אולי טועה אבל חוששני שהרכבת הזאת יצאה מהתחנה מזמן. הצעות קונקרטיות אחרות יכולות לחולל שינוי מהיר ומשמעותי: למשל, להפסיק לרדוף אחרי סדר יום פיקטיבי שמוכתב על ידי השלטון ולקחת חזרה בעלות על קביעת סדר היום החדשותי.

"אם לחירות יש איזושהי משמעות בכלל, משמעותה היא הזכות לומר לאנשים את מה שהם לא רוצים לשמוע", מביאה פנייבסקי את הציטוט שכתב ג'ורג' אורוול ב-1945. עיתונאים ועיתונאיות מחזיקים בזכות הזו בעט, במקלדת ובמיקרופון אבל לא הם היעד הסופי של השלטון הפופוליסטי אלא הציבור כולו. המטרה האמיתית של הצנזורה החדשה היא לגזול מהציבור את הזכות לדעת, והספר "הצנזורה החדשה" הוא המדריך למי שמבקש להתחיל להילחם בחזרה.