בית המשפט העליון הרחיב את החיסיון שניתן לעיתונאים בישראל. החוק הישראלי אינו מכיר בחיסיון העיתונאי, והוא מוגן רק מכוח הפסיקה.

בפסק דין תקדימי, שיצר הלכה חדשה, נקבע כי מעתה, החיסיון חל לא רק על מקור המידע אלא גם על המידע עצמו שאסף העיתונאי, הן זה שנמסר לו "שלא לציטוט" והן זה שנמסר לו בלי כל התניה שכזו, כל עוד המידע ניתן לו במסגרת יחסי אמון בינו לבין המקור.

פסק הדין ניתן בערעור שהגיש עמרי אסנהיים. עיתונאי כאן 11 ערער על החלטת המחוזי שחייבה אותו להעביר לידי משטרת ישראל את חומרי הגלם מהראיון שקיים עם פלדשטיין, דוברו לשעבר של ראש הממשלה הנאשם בשוחד בנימין נתניהו, הנאשם בעצמו בפרשת ההדלפה הכוזבת ל"בילד".

לפי פסק הדין של העליון, אסנהיים לא יידרש להעביר את כלל חומרי הגלם למשטרה, כפי שפסק המחוזי, אולם זו תוכל להגיש בקשה חדשה וממוקדת יותר לבית המשפט העליון, וזה יבחן אותה לאור הגדרת החיסיון החדשה והמורחבת.

ברקע: הפרשיות הפליליות בלשכת נתניהו

ברקע ההליך המשפטי עומדות הפרשיות הפליליות השונות בלשכת נתניהו. בראיון עם אסנהיים פרש פלדשטיין בהרחבה את גרסתו לאירועים הפליליים שבהם היה מעורב וחלקו של נתניהו בהם, והרחיב בין היתר על פגישה לילית שאליה זומן בדחיפות על ידי ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, צחי ברוורמן, ואשר לפי החשד נועדה לשבש את החקירה לחשיפת מקור ההדלפה ל"בילד".

בעקבות שידור הראיון נפתחה חקירה נגד ברוורמן, החשוד כעת בשיבוש חקירה.

בעקבות שידור הראיון, יונתן אוריך, הדובר המקורב ביותר של ראש הממשלה הנאשם נתניהו, מי שנאשם בעצמו בהטרדת עד במשפט נתניהו ועומד בפני כתב אישום בפרשת ההדלפה ל"בילד" ובפרשת קטאר-נתניהו, הגיש בקשה לבית המשפט לקבל לידיו את כל החומר הגולמי של הראיון.

אוריך טען כי הוא זקוק לחומר הגלם לצורך הגנתו. הוא עשה זאת באמצעות עורכי הדין עמית חדד ונועה מילשטיין, המייצגים במקביל את ראש הממשלה הנאשם נתניהו ודמויות נוספות במעגל הקרוב לנתניהו שהסתבכו בפלילים.

בנוסף, משטרת ישראל הגישה, באמצעות עו"ד גיל ראכלין, בקשה לקבלת חומר הגלם המלא של הראיון, בטענה כי היא זקוקה לו לחקירת הפרשות הפליליות שאנשי לשכת ראש הממשלה מעורבים בהן.

השופט מנחם מזרחי, שהכריע פעם אחר פעם לטובת אנשי הלשכה החשודים, הכרעות שנדחו אחר-כך בערכאה עליונה, החליט (25.1) לקבל את הבקשה של משטרת ישראל והורה לאסנהיים להעביר לידיה את חומרי הגלם מהראיון.

אסנהיים, באמצעות עו"ד ליאת ברגמן, הגיש ערעור על החלטת השופט מזרחי. להחלטה לחייבו להעביר חומרי גלם, טען, יש "השלכות רוחב על מקצוע העיתונות, על זכות הציבור לדעת, ועל עצם היכולת לקיים עיתונות חוקרת חופשית, עצמאית ובלתי תלויה במדינה דמוקרטית".

השופטת שרון גלר דחתה (17.2) את ערעורו של אסנהיים. היא אמנם פסקה כי חיסיון עיתונאי עשוי לחול גם על חומר גלם עיתונאי, ככל שמקור הבהיר לגביו כי הוא "לא לציטוט", אך הורתה להעביר למשטרה כל חומר אחר. בנוסף, גם לגבי החומר שאינו לציטוט, הורתה השופטת גלר כי אסנהיים יעביר אותו לעיונה והיא תחליט אם להעבירו למשטרה.

אסנהיים הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, ובית המשפט העליון בהרכב שכלל את הנשיא יצחק עמית והשופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, דן בכך ארוכות.

"הגיעה העת להרחיב את היקף החיסיון"

"בדיון שהתקיים בפנינו", ציין נשיא העליון השופט עמית בפסק דינו, "אסנהיים עמד על כך שגם למשטרה כרשות חוקרת וגם לעיתונאי יש אינטרס ציבורי משותף של גילוי האמת. ברם, בניגוד למשטרה, ארגז הכלים המצוי בידיו של העיתונאי מצומצם עד מאוד. אין לו אלא הוא עצמו.

"ואכן, עבודת העיתונאי נסמכת במידה רבה על יחסי האמון שהוא בונה עם מקורותיו, קשר עדין שנרקם צעד אחר צעד, לעיתים משך שנים, עד לרגע שבו המידע נחשף לציבור. דמותו של העיתונאי, הנתפס כגורם מקצועי שפועל למען האינטרס הציבורי לחשוף מידע שראוי כי ייחשף, היא זו שפותחת בפניו דלתות והזדמנויות שלא נפתחות עבור כל אדם. היא זו שנותנת בידיו את החופש להיות נוכח באירועים ולסקר אותם. כאמור, לציבור יש אינטרס כי אותו מידע יראה אור שמש, ולעיתים, זו הדרך היחידה שבאמצעותה המידע בכלל נחשף".

עמית הזהיר כי "פגיעה בחופש העיתונות על דרך של חיוב העיתונאי למסור מידע שהגיע לידיו בשל אותה מערכת יחסים עדינה עם מקורותיו, גם כשאין מדובר במקורות סודיים או אנונימיים, מקימה חשש ממשי ל'אפקט מצנן'. העיתונאי עשוי להיתפס לא כזרועו הארוכה של הציבור, כי אם כזרועה הארוכה של המשטרה".

כדי להגן על האינטרס הציבורי שהוא ממלא, יש להכיר בחיסיון העיתונאי. בשנת 1986 נקבעה הלכת ציטרין, לפיה לעיתונאי עומד חיסיון אלא אם כן בית המשפט משתכנע כי אינטרס ציבורי אחר גובר ומצדיק זאת. עם זאת, החיסיון לפי הלכת ציטרין הוא על זהות המקור בלבד.

"דומה כי אכן הגיעה העת להרחיב את היקף החיסיון 'עקב בצד אגודל'", קבע עמית בפסק דינו.

"לשמור על מוסד העיתונות"

בעקבות החלטת המחוזי מצא גם העליון כי נכון להרחיב את החיסיון העיתונאי כך שיחול לא רק על זהות המקור אלא גם על מידע שנמסר "לא לציטוט". לצד זאת פסק עמית כי יש מקום לצעוד אף צעד אחד נוסף ולהרחיב את החיסיון, בתנאים מסוימים, גם על מידע שנמסר לציטוט ולפרסום.

"לטעמי החיסיון צריך לחול על חומרי גלם עיתונאיים אף במנותק מן השאלה אם הוסכם במפורש או מכללא כי מדובר בחומרים 'לא לציטוט'. כלומר, לא רק סודיות החומרים היא שעומדת ביסודו של החיסיון, כי אם גם האופן שבו הושגו – אותם יחסי אמון שנרקמו במסגרת מערכת היחסים העדינה שבין המקור ובין העיתונאי, ככל שהוכחה כזו".

"החיסיון העיתונאי הוא משולש בעל שלושה קודקודים – הוא נועד לטובתם של המקור, של העיתונאי, ושל הציבור בכלל בגדר חיסיון מוסדי"

בהקשר זה קובע פסק הדין כי הבעלים של החיסיון העיתונאי אינו רק המקור, ואף אינו רק העיתונאי. "נוכח החשיבות הציבורית שיש לראות בגילויו של המידע, אני סבור כי בדומה לחיסיון הליך הגישור, החיסיון העיתונאי הוא משולש בעל שלושה קודקודים – הוא נועד לטובתם של המקור, של העיתונאי, ושל הציבור בכלל בגדר חיסיון מוסדי", קבע עמית.

"ההצדקה לחיסיון היא תועלתנית ונועדה לשמור על מוסד העיתונות ולאפשר את זרימת המידע מהפרט לציבור דרך העיתונאי כגורם מתווך [...] הכרה בחיסיון העיתונאי כחיסיון מוסדי משמיעה לנו שהיקף ההגנה שהוא מספק לא נגזר משיקולים הנוגעים למקור בלבד, כמו הרצון שזהותו לא תיחשף או בקשתו כי מידע מסוים לא יתפרסם. היקף ההגנה נגזר גם מהאינטרס הציבורי כי המידע ימשיך לזרום באופן שוטף לעיתונאי, וממנו לציבור, באמצעות שמירה על חופש העיתונות, ומהצורך כי מוסד העיתונות יישמר כמוסד מקצועי, ובעיקר כמוסד עצמאי, הנפרד מרשויות המדינה – רשות רביעית".

מהבחינה הזו, כותב עמית, יש בחיובו של עיתונאי למסור למשטרה חומרי גלם שהחליט להותיר על רצפת חדר העריכה, גם אם אינם סודיים, כדי לפגוע "פגיעה ממשית" ביכולתו להמשיך לאסוף מידע, ומכאן שיש בכך גם פגיעה ממשית בזכות הציבור לדעת.

עם זאת, השופט עמית מדגיש כי החיסיון העיתונאי אינו חל על "כל חומר גלם באשר הוא". הרחבת החיסיון, מסביר נשיא העליון, נועדה לשמור על מוסד העיתונות. כדי לעשות זאת יש לשמור "על אחד מהכלים הבודדים שעומדים לרשות העיתונאי לביצוע עבודתו – יחסי האמון הנרקמים בינו ובין מקורותיו".

לפי עמית, יש להכריע בכל מקרה לפי נסיבותיו תוך בחינת האופן שבו הגיע המידע לעיתונאי. נשיא העליון קובע כי "בבואו לקבוע האם החיסיון העיתונאי חל על חומרי הגלם באשר הם, גם אלו אשר לא נקבע לגביהם כי הם 'לא לציטוט', שומה על בית המשפט לבחון, בין היתר, את טיב ומשך מערכת היחסים שבין העיתונאי והמקור; את מידת יחסי האמון שהניבו את החומר המבוקש; את היקף הסתמכות המקור על העיתונאי".

"לא די בטענה ערטילאית"

בהמשך פסק דינו נדרש הנשיא עמית לשאלת היקף תחולתו של סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי ביחס לחומרים עיתונאיים.

לפי הסעיף שבפקודה, "ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה".

ואולם, לפי השופט עמית, מתן צו לפי סעיף זה כלפי עיתונאי, תוך חיובו למסור חומרים שאסף במסגרת עבודתו העיתונאית, "מעורר מורכבויות ייחודיות שמצדיקות יחס מיוחד".

השופט עמית קובע כי במקרה כזה "שיקולים של חופש העיתונות מחייבים הטלת נטל של ממש על המשטרה במובן זה שבית המשפט יעמוד באופן דווקני, תוך הקפדה יתרה, על התקיימותם של התנאים במסגרת בקשה לפי סעיף 43 לפקודה".

מכאן קובע עמית כי לא די בטענה ערטילאית כי החומרים העיתונאיים רלוונטיים לחקירה, ולא די בטענה כי הם נחוצים בלי להראותו שמוצו פעולות חקירה אחרות. "סעיף 43 לפקודה לא יכול להוות אמצעי ל'מסע דיג' בחומריו של עיתונאי", קובע השופט עמית בפסק דינו. בין היתר יש לקחת בחשבון את היקף חומר הגלם ואת השאלה האם הם "נוגעים לליבת העשייה העיתונאית".

מעתה ואילך, יהיה על גורמי החקירה לעבור שתי משוכות. ראשית יהיה על המשטרה להוכיח את הרלוונטיות והנחיצות של החומרים שאסף העיתונאי. אם תעמוד בנטל זה יידרש השופט לבחון את שאלת החיסיון, אז תיבדק שאלת החיוניות, כלומר האם האינטרס הציבורי של עשיית צדק גובר במקרה זה על האינטרס של שמירה על חופש העיתונות.

"מסע דיג – ולא בחכה אלא במכמורת"

במקרה של אסנהיים, פסק השופט עמית, המשטרה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח רלוונטיות ונחיצות בחומרי הגלם מהראיון עם פלדשטיין. בפני העליון טענה המשטרה כי היא זקוקה לחומר כדי לבחון את ה"דינמיקה" שגרמה לפלדשטיין למסור את המידע לאסנהיים.

"הדינמיקה שבין עיתונאי ומקור עומדת בליבת ההגנה על חופש העיתונות – אין לעיתונאי אלא הוא עצמו והיכולת שלו לרקום קשר עדין עם מקורותיו כך שיסמכו עליו עם המידע שברשותם", קבע השופט עמית.

לפי נשיא העליון, המשטרה גם לא עמדה בנטל הוכחת הרלוונטיות של כלל חומרי הגלם שאסף אסנהיים. גם אם בחומרי הגלם ישנם חלקים שרלוונטיים לחקירה, לא ניתן בבקשה כוללנית לקבל את כל חומרי הגלם כפי שביקשה המשטרה במקרה זה. "בקשה המנוסחת באופן כה נרחב היא מסע דיג – ולא בחכה אלא במכמורת".

לפיכך, קיבל את ערעור אסנהיים וחייב את המשטרה להגיש בקשה חדשה למתן צו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, שתהיה "מצומצמת" ו"קונקרטית" יותר, תוך הבהרה מהם החומרים הרלונטיים לטעמה ולשם מה הם נחוצים.

השופט שטיין הוסיף לפסק דינו של עמית כי "החיסיון העיתונאי מתקיים בגבולות החוקיות". כלומר, "כאשר עיתונאי, בפועלו ביודעין או תחת עצימת עיניים, מפר הוראה חוקית כלשהי הנוגעת לסודות המדינה, הוא אינו זכאי לחיסיון; והוא הדין לגבי המקור שגילה לו מידע סודי שלא כדין".

תאגיד השידור הישראלי, שהצטרף כידיד בית המשפט ויוצג בידי עורכי הדין יורם מושקט ואוריין אשכולי יהלום, בירך על הפסיקה. "הרחבת החסיון העיתונאי, דווקא בימים שבהם נעשה מאמץ להצר את צעדיה של העיתונות בישראל - היא צעד חשוב במאבק על חופש הציבור לדעת ועל חופש העיתונות", נמסר מטעם התאגיד.

גם מועצת העיתונות, שהצטרפה כידידת בית המשפט ויוצגה בידי עו"ד עמית גורביץ', בירכה. "החלטה זו משרטטת קו אדום ברור ומבטיחה שהעיתונות החוקרת לא תהפוך ל'זרועם הארוכה' של גופי החקירה, והיא מונעת 'אפקט מצנן' הרסני שעלול לשתק מקורות פוטנציאליים ולפגוע אנושות בזרימת המידע לחברה", נמסר מטעם המועצה.

83664-02-26

* * *