תרגיל ברלטיביזם
אחת המחלות המפורסמות שהביא עמו עידן המידע היא האפשרות של כל אדם למצוא בסיס עובדתי להנחות המוצא שלו לגבי המציאות, מופרכות או מדויקות ככל שיהיו. סיקור אירועי יום ירושלים, שצוין אתמול ברחבי הבירה, מספק המחשה מטרידה לתופעה. האירוע המרכזי, זה שמשך את כמות המשתתפים הגדולה ביותר, היה מצעד הדגלים של הציונות הדתית. על כך אין מחלוקת. אבל מה בדיוק קרה השנה במצעד הדגלים? תלוי איזה עיתון קוראים.
בשער "ידיעות אחרונות" מדפיסים תמונה שלווה של רחבת הכותל המערבי, ובה אלפי ישראלים נושאי דגלים. גם הכותרת שלווה: "הולכי דגל", נכתב בה. "מצעד הדגלים, שהפך בשנים האחרונות לאירוע נפיץ ומתוח, עבר אתמול למרבה השמחה בשקט יחסי", מוסרים שם לקוראים. המונח "שקט יחסי" חוזר על עצמו גם בדיווח המלא, שעליו חתומים חמישה כתבים.
מהו "שקט יחסי" בעיניים של "ידיעות אחרונות"? "במהלך האירוע התרחשו גם כמה עימותים אלימים", מדווחים הכתבים. "חלק מהצועדים קראו 'שיישרף לכם הכפר' לעיתונאים ולאנשי תקשורת ערביים, וגם השמיעו קריאות נגד ערבים. מקלות ובקבוקים הושלכו לעבר עמדת עיתונאים זרים בשער שכם, והמשטרה מסרה כי עצרה שני חשודים בחשד למעורבות במעשה. השניים הועברו לחקירה, ובתיקו של אחד מהחשודים – בן פחות מ-18 – אותרה גם סכין. גם דגלי להב"ה הונפו במהלך המצעד".
מתחת לדברים הללו שובץ בקטן תצלום (חאזם באדר, AFP) שבו נראים כמה נערים חובשי כיפות "מכים פלסטיני בעיר העתיקה". הפלסטיני, בחולצה שחורה, יושב על הקרקע באזור שער שכם ומגן על ראשו מפני האגרופים. אם כן, ב"ידיעות אחרונות" לא מתעלמים מהאלימות – אבל כן מקפידים לשדר שהיא לא מייצגת את אירועי היום. התצלום נדחק לפינה התחתונה של הדף, שבראשו מתנוססים שישה תצלומים של ישראלים נושאי דגלי לאום באתרים שונים ברחבי ירושלים. המסר הבלתי כתוב: היתה אלימות, אבל בהיקף זניח. זאת, לפי "ידיעות אחרונות", ההגדרה של "שקט יחסי".
המונח "שקט יחסי" חוזר על עצמו גם בעיתון המתחרה, "ישראל היום" של מרים אדלסון. גם כאן לא משתיקים לגמרי את התקריות האלימות – אבל ניכר שעשו כל מה שניתן כדי לגמד אותן עוד יותר. בשער החינמון נראים שני ילדים קטנים מן הגב, יושבים על כתפיים של גבר. הילד עם כיפה גדולה, סרוגה, הילדה עם קוקיות וקשת. הרוח: אידילית. הכותרת: כאילו פיוטית ("עיר עוטפת אור"), ובפועל ריקה מתוכן.
"עשרות אלפי ישראלים השתתפו בחגיגות יום ירושלים ובמצעד הדגלים", נכתב באותיות קטנות על גבי התצלום. "כמה אירועי אלימות נרשמו בשטח, אך היום הסתיים בשקט יחסי". בשער "מקור ראשון", העיתון הנוסף של אדלסון, מעניקים לאירוע את הכותרת "מפגן כוח של אוהבי ירושלים ביום ירושלים".
שוטרי מג"ב מפזרים תקרית שבה פלסטינים הוכו על-ידי צעירים יהודיים שנטלו חלק במצעד הדגלים בעיר העתיקה בירושלים, אתמול (צילום: ג'מאל עוואד)
שני הכתבים שחתומים על הדיווח החדשותי של "ישראל היום", יורי ילון וחנן גרינווד, מציינים כבר בפתיחה את התקריות האלימות, אבל מקפידים לשוות להן חזות "מאוזנת" – ולמעשה מטעה. מי היכה את מי? לא ממש ברור. מה שברור הוא שהתרחשו שם "כמה אירועים אלימים שבהם היו מעורבים יהודים וערבים", ושב"סמטאות העיר העתיקה התפתחה קטטה". ומה לגבי העיתונאים שנפגעו? עליהם "הושלכו חפצים", לא ברור על-ידי מי. ומה עם החשודים שעוכבו לחקירה? מאיזה צד הם? גם הפרט הזה נחסך מהקוראים.
לצד הידיעה נדפס טור של כתבת התחקירים יפעת ארליך, שמתארת את המצעד מנקודת מבטה: "אנחנו זורמים עם הקהל אל כיכר צה"ל, מול חומות העיר העתיקה, שם להקה של ישיבת בני עקיבא מנגנת ושרה על הבמה, ובני הישיבות רוקדים בעוז. מסביב משפחות עם ילדים, וילדה אחת בת 3, שחורת עיניים ומקורזלת שיער, מנופפת בדגל גבוה-גבוה למעלה-למעלה, ואין מאושרת ממנה.
"ממשיכים במורד לשער שכם. הקהל הולך ונעשה צפוף וקופצני. והנה, אני בתוך רגע מתקלפת משכבות הציניות, והנה אני שוב נערה המשתחלת בין הצועדים ושרה: 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. בן ה-12 חד העין מרים את הראש השמיימה, אל מרומי שער שכם, ומצביע על שני הצלפים ששומרים עלינו מלמעלה. על חומותייך ירושלים הפקדתי.
"למרות הצפיפות, הצועדים מתקדמים בנחת, אין דחיפות ואין צעקות. יש הרבה אוויר הרים צלול ומשכר, גם בתוך הדוחק של סמטאות העיר. פה ושם נערים דופקים עם מוט הדגל על תריסי הברזל המוגפים של החנויות ברובע המוסלמי. המצלמות של התקשורת מתפקסות דווקא עליהם, ועל שני דגלי 'כך' בין עשרות אלפי דגלים כחול-לבן. אני בוחרת להתרכז במבוגרים, וגם בנערים ובנערות, שאומרים לשוטרים, ללוחמים וללוחמות מג"ב: 'תודה. תודה שאתם שומרים עלינו'. ואלה משיבים להם: 'חג שמח'".
למרות הנזיפה של ארליך בצלמים שמתעקשים להתמקד בשלילי, גם בעיתון שלה מתפרסם תצלום של התקרית שבה יהודים היכו פלסטינים באזור שער שכם. כמו ב"ידיעות אחרונות", גם כאן התמונה נדפסת בקטן, בתחתית הדף, כשכל שאר התמונות מציגות את החגיגות. הצלם של "ישראל היום", אורן בן-חקון, ודאי צילם יותר מתמונה אחת, ובכל זאת, איכשהו, בעיתון החליטו להדפיס את זו שקשה להבין ממנה מי היכה את מי. הכיתוב מסייע בטשטוש, וגורס שמה שרואים בתמונה הוא בסך הכל "עימותים בעיר העתיקה".
גם ב"מעריב" שולט הרלטיביזם. במרכז השער נדפס תצלום גדול של שוטרים משקיפים על צעירים נושאי דגלים. הכותרת: "השקט שאחרי הצעדה". ב"מעריב" לא מכחישים שאירעו כמה אירועים נפיצים, אבל מסבירים שאין בכך שום דבר מיוחד. "מלבד סיכול נסיון פיגוע באיו"ש ועימות בין יהודים לערבים, לא נרשמו אירועים חריגים", מדווחים בשער. זהו העיתון היחיד שלא מדפיס תצלום של הפלסטינים שהוכו בעיר העתיקה.
"הארץ" הוא העיתון היחיד שמקפיד להדגיש את האירועים האלימים. בזמן שבעיתונים האחרים ההתנגשויות הן לכל היותר הערת שוליים – כאן הן המרכז. בראש השער נדפס בגדול תצלום של אוליבייה פיטוסי שבו ניתן להבחין בכעשרה ישראלים חובשי כיפות מקיפים את הפלסטיני המוכה באזור שער שכם. מסביב ניתן להבחין בכמה שוטרי מג"ב משקיפים על הסיטואציה בלי למנוע אותה (בהמשך פיזרו את התקרית). בתוך הגיליון נדפס בגדול עוד תצלום מהתקרית – זה שנדפס בקטן ב"ידיעות אחרונות", שבו נראית ההכאה בזמן אמת.
בתצלום אחר, של הצלם פיטוסי, נראים שוטרים "לופתים את גרונו של צלם העיתונות קובי וולף". בתצלום שנדפס מעליו, שמרמז על סיבה ותוצאה, נראה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר מוקף שוטרים ולוחץ יד לצעיר חובש כיפה.
תצלום שלישי של פיטוסי מתעד את המציאות ואגב כך מספק מטאפורה חורכת למצב הישראלי: במרכזו נראה צעיר בכיפה לבנה מניף בידו דגל גדול של "כך" מחוץ לשער שכם. במבט שני אפשר להבחין שבאותה יד הוא אוחז גם בדגל ישראל. קווי המתאר שלו מבצבצים מאחורי הדגל של ארגון הטרור היהודי: שני הפסים נראים דהויים מבעד לבד הצהוב, והמגן דוד הכחול משתלב באופן כמעט מושלם עם המגן דוד השחור של "כך", שבתוכו אגרוף זקור.
מתוך "הארץ", היום
גם ב"הארץ" סבורים שלא חלו תקריות יוצאות דופן במצעד הדגלים, אבל בניגוד לרושם שנוצר בעיתונים האחרים – כאן המצוי הוא לא הרצוי. "מצעד הדגלים השנה התנהל כסדרו. במסמכי המשטרה הוא בוודאי יקוטלג כהצלחה – לא היו עימותים חריגים בין פלסטינים לישראלים, לא היו מעצרים וגם לא התפרעויות המוניות", כותב ניר חסון ברפורטז'ה שנושאת את הכותרת "גזענות, שנאה ואלימות: במצעד הדגלים לא נרשמו אירועים חריגים".
"אבל כשמצעד הדגלים צועד כסדרו, משמעות הדבר היא שאלפי נערים משולהבים לבושים לבן צועדים דרך שער שכם ורחוב הגיא – שחנויותיו נסגרו ותושביו הורחקו – בצרחות 'שיישרף לכם הכפר', בשירת 'נקם אחת משתי עיני, מפלסטין, ימח שמם' ובקריאות 'מוות לערבים'", ממשיך חסון. "הם חולפים ברחוב תוך שהם מכים בדגלים וברגליהם בדלתות הפח של החנויות כדי לספק מקצב לשירים, מקללים עיתונאים, מדביקים מדבקות כהנא חי ועוצמה יהודית על הדלתות, ובאופן כללי עושים כל מה שניתן כדי לבטא עליונות דתית כוחנית ולאומנית".
בידיעה נפרדת עוסק חסון באלימות שהופנתה כלפי העיתונאים. מתברר שבניגוד לדיווחים של שאר העיתונים, לא נפגעו רק עיתונאים זרים וערבים. חסון מציין שמשתתפי המצעד פצעו שלושה עיתונאים באורח קל, בהם כתב "הארץ" דיאא חאג'-יחיא (שמותיהם של שני האחרים אינם מוזכרים). "בנוסף לכך, צלמים וכתבים סיפרו כי הותקפו בידי שוטרים בכמה תקריות. באחת מהן, שאירעה בהפגנה [של פעילי שמאל] בכביש המנהרות, הותקף צלם 'הארץ' אמיל סלמן בידי קצין משטרה. [...] בתקרית אחרת, ברחוב הגיא בעיר [העתיקה], שוטר דחף את בן וודמן, כתב של רשת CNN, וכתוצאה מכך נפצע וודמן בזרועו".
"באותה שעה ממש", כותב חסון בהמשך הטור המרכזי, "נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת. 'אני רוצה להגיד לכם דבר מה נוסף', הוא אמר בסוף דבריו, 'ירושלים מאירה פנים למאמיני הדתות השונות. אנחנו מעודדים סובלנות וחיים משותפים. זה נכון שבעיר כל-כך מורכבת ישנם מעת לעת גם מתחים וחיכוכים, אבל אנחנו נחושים לשמור עליה כעיר פתוחה. אנחנו נחושים גם לגדוע כל אלימות'. שרי ממשלתו, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', צעדו עם הצעירים בעיר העתיקה".
רוגל אלפר, בטור ביקורת הטלוויזיה, מתמקד בסיקור שסיפקו הערוצים המרכזיים: "בזמן שבמצעד הדגלים בירושלים צעקו מאות 'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר' ו'יהודי הוא נשמה – ערבי הוא בן זונה', בזמן שפלסטיני הוכה בעודו שוכב על הרצפה, שעה שהבקבוקים והמקלות מתעופפים לעבר עיתונאים זרים וערבים, בזמן שחברי ארגון להב"ה הגזעני נופפו בדגליהם, ממש באותו הזמן, באולפני החדשות של ערוצים 12 ו-13 דווח כי האירוע חולף ממש בנעימים, לבד מכמה תקריות שוליות, כה פעוטות עד שחבל בכלל לציין אותן, ואיזה יופי זה לראות יהודים שמחים רוקדים עם דגלי המדינה בירושלים הבירה הנצחית".
בשורה התחתונה, כותב אלפר, "מבחינת תקשורת המיינסטרים הישראלית אלה לא חדשות. מפגן העליונות היהודית הלאומנית והגזענית הזו, שכל תכליתו להשפיל פלסטינים ולפגוע בהם, איננו כשלעצמו חדשות". עמיתו ניר חסון מצטרף למסקנה. "עם כל השירים, הגזענות הבוטה, השנאה והאלימות – זה הרגיל. אין מה לדווח", הוא כותב. "הכל בסדר וכל-כך מייאש".
תחזית
"למרות שלא נראה ככה, אנחנו מתקדמים למקום טוב. מה זה טוב? הכי טוב שיכול להיות. המשיח קרוב מאי פעם" (ידידיה מאיר, "בשבע").
הכותרות הראשיות
הכותרות הראשיות של שלושה מתוך ארבעת היומונים הכלליים עוסקות במשיכות החבל הקואליציוניות סביב גיבוש תקציב המדינה. רק ב"הארץ" הסיקור מתבסס על סקופ. "סמוטריץ' הורה להיערך להכפלת מספרם של המתנחלים – למיליון", מדווח יניב קובוביץ, הכתב הצבאי. קובוביץ מצטט מקורות שלפיהם שר האוצר סמוטריץ' דרש מהדרג המקצועי במשרדי האוצר והביטחון "לספק תשתיות משופרות לכל היישובים שבהם חיים יהודים בגדה, לרבות מאחזים בלתי חוקיים, ללא קשר למעמדם". בסוף הדיווח הוא מציין ש"מטעמו של סמוטריץ' לא נמסרה תגובה".
בעיתונים האחרים מתרכזים ברובד הגלוי של משיכות החבל. הכותרת הראשית של "ישראל היום", האנמית כרגיל, היא "תקציב על בלימה". ב"ידיעות אחרונות" יודעים איך לנסח כותרת עם פוטנציאל להרטטת לבבות של תומכי משטר ומתנגדים גם יחד: "המשבר הכפול: בן-גביר והחרדים מאיימים על עתיד הקואליציה".
"את מה שהתרחש ביום רביעי במליאה אי-אפשר לכנות אלא כהשפלה פומבית של נתניהו", כותבת סימה קדמון בטורה השבועי, שנדפס בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות". "זה קרה כשבן-גביר ומפלגתו החליטו להצביע עם האופוזיציה, בגלל הסירוב של ראש הממשלה ושר האוצר להעביר להם כמה מאות מיליוני שקלים למשרד לפיתוח הנגב והגליל".
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ורעייתו שרה עם נשיא המדינה יצחק הרצוג, אתמול בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת (צילום: אריה לייב אברמס)
כתוצאה מכך, כותבת קדמון, "היה ברור שהקואליציה הולכת להפסיד, והיא נאלצה לשנות את עמדתה ולתמוך בחוקים. למה לשנות? כי נתניהו יודע שאם יש שרים שמצביעים נגד עמדת הממשלה, זו עילה לפיטורים של אותם שרים".
באמת? עובדה. לקדמון יש הוכחה מהעבר: היא הולכת אחורה עד 2001, למקרה שבו "שרון הודיע לאנשי ש"ס שאו שהם מצביעים ביחד עם הממשלה או שהם מפוטרים. תשעה שרים וסגני שרים קיבלו עוד באותו ערב מכתבי פיטורים". אם כך, מה השתנה? "זה היה שרון, וזה היום ביבי: חלש, נסחט ונלחץ", מסבירה קדמון.
רגע, ראש ממשלה שצופה בשרים שלו מצביעים על חוק בניגוד למדיניות הקואליציונית ומפטר אותם? למה זה נשמע מוכר? אין איזו דוגמה יותר טרייה לכתוב עליה? ודאי שיש, אבל היא קשורה להסתבכות הפלילית של בעל הבית של קדמון, האיש שמשלם לה את שכרה; ואם לא די בכך, הדוגמה הזאת גם מוציאה את נתניהו לא כ"חלש, נסחט ונלחץ" אלא כמנהיג שהלך בעקבות שרון ולא היסס להעניש את שותפיו הסוררים.
מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס (צילום: רוני שיצר)
בשנת 2014, נוני מוזס ואנשיו (כולל העורכים הבכירים רון ירון ויואל אסתרון) קידמו במרץ את הצעת "חוק 'ישראל היום'", שנועדה לפגוע במתחרה העיקרי של "ידיעות אחרונות". לבסוף אושרה ההצעה בקריאה טרומית בקולותיהם של כמה מחברי קואליציית נתניהו, שכמה מהם זכו לפני כן לסיקור מחניף בעיתון של מוזס. זמן לא רב לאחר מכן פורקה הממשלה, והכנסת פוזרה.
בזמן אמת, הקשר בין ההצבעה להקדמת הבחירות היה בגדר ספקולציה. כשהחלה חקירת "תיק 2000", התיק שבו מוזס עומד לדין על הצעת שוחד לראש הממשלה, התברר שמבחינת נתניהו יש קשר ישיר בין שני האירועים. "הוא כבר השתלט לי על הממשלה, ראינו את זה בהצבעה, ריבונו של עולם", אמר נתניהו על מוזס לחוקרי המשטרה. "הוא בעצם פירק לי את הממשלה, אני יודע את זה, זה מצב מטורף!".
קדמון, עיתונאית פוליטית משופשפת, ודאי לא שכחה את הפרשה, שעדיין מתבררת בבית-המשפט ומעת לעת גם מספקת כותרות. ובכל זאת, ואולי בעצם בגלל זה, היא העדיפה לא להטריד את הבוס ולמצוא דוגמה מהעבר הרחוק.
מדד הדמגוגיה
"באינדקסים הבינלאומיים השונים של הדמוקרטיה ישראל נמצאת די גבוה", כותב אמנון לורד בטורו, שכמדי שבוע נדפס גם היום בכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי של "ישראל היום". "אנחנו בדירוג אחד במקום ה-23, מקדימים את ארצות-הברית. בדירוג אחר ישראל מקבלת ניקוד של קרוב מאוד ל-8 (מתוך 10), וגם מקדימה את ארצות-הברית", הוא מפרט.
על איזה מדדים מדבר לורד? מי שיחפש את התשובה בתוך הטור לא ימצא רמז. בדיקה מהירה ברשת מעלה שהוא ככל הנראה מתייחס למדד הדמוקרטיה של ה"אקונומיסט". השמטת שמו של השבועון הבריטי מסייעת ללורד לטשטש את ההקשר המלא של הדירוג: בשנת 2021 ישראל אכן דורגה בו במקום ה-23, אך גם הוגדרה כ"דמוקרטיה פגומה" (להבדיל מ"דמוקרטיה מלאה").
בשנה שלאחר מכן, במדד שנתוניו פורסמו לפני חודשים אחדים בלבד, ירדה ישראל שישה שלבים למקום ה-29 – והיא עדיין מוגדרת "דמוקרטיה פגומה". בדברי ההסבר של מחברי המדד צוין שאחת הסיבות לכך היא החשש שממשלת נתניהו – האורגן שעליו מסנגר הטור של לורד – תפגע בעקרון הפרדת הרשויות ותבצע פוליטיזציה של מערכת המשפט. לורד יכול היה להתווכח עם הניתוח הזה, אבל במקום זה העדיף לכסות את עיני קוראיו.
הכסף של אדלסון
בעמודי החדשות של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעת תצלום על פרס שהוענק למרים אדלסון, הבעלים, מידי הארגון היהודי-אמריקאי IAC. הידיעה הבלתי חתומה כוללת גילוי נאות על כך שאדלסון היא מו"לית העיתון – אבל לא כוללת שום אזכור לכך שהיא ובעלה המנוח, שלדון, הם בכירי התורמים של הארגון שחילק את הפרס. לקוראים ותיקים המקרה יזכיר את הפעם ההיא שבה דונלד טראמפ הודיע שיעניק לה את מדליית החירות הנשיאותית. גם אז, בדיווח של "ישראל היום" לא הוזכרו המיליונים הרבים שהעניקו בעלת הבית ובעלה למי שלאחר מכן גמל לה באות כבוד.
"ישראל היום", היום
הבן האובד
שני בעלי טור עוסקים השבוע בגורלו של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שיצא לאחרונה מגבולות המדינה בנסיבות לא ברורות. "לאן נעלם יאיר נתניהו? האם אתה עדיין בקשר איתו?", שואל יהודה שרוני ב"מעריב". "האמת היא שהמון זמן לא שמעתי ממנו. מדי פעם הוא שולח לי דוגמאות של תשדירי שטנה של ערוצים שכתבו לטובת ה-BDS", משיב המרואיין של שרוני, שר התקשורת שלמה קרעי, ומדגיש: "אני לא יודע איפה הוא היום".
"נסיבות עזיבתו של יאיר עלומות", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "יש גל שמועות, אף לא אחת מהן הוכחה. מה שמעניין הוא ציר הזמן. הוא נצפה בנמל התעופה בן-גוריון ב-8 באפריל. חמישה ימים לפני כן, ב-3 באפריל, אביו התקפל וביטל את פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. שבוע לפני כן, ב-27 במרץ, אותו אבא החליט להשהות את החקיקה חרף עמדתו הנחרצת (לשון המעטה) של הבן. האם קיים קשר בין השהיית החקיקה וביטול ההדחה, לנסיעה? יש הטוענים שכן".
ורטר, כפי שהוא עושה לעתים קרובות, מסתפק ברכילות ולא טורח להוכיח או להפריך את השמועה. הפעם הוא מקטין לעשות ואפילו לא מפרט מה בדיוק אומרת השמועה לגבי הקשר שבין עצירת הבליץ למסע האניגמטי של יאיר נתניהו.
משפט המו"לים (1)
גידי וייץ כותב ב"הארץ" על ארנון מילצ'ן, עד מרכזי ב"תיק 1000", שמסרב להגיע ארצה כדי להעיד במשפט המו"לים עקב מה שהוגדר כבעיות בריאות. "בריאותו של מילצ'ן בן ה-78 אכן רופפת, אבל נדמה שזו אינה הסיבה המרכזית לכך שלא רצה לבוא לישראל", כותב וייץ. "בעיה עם טיסות אין לו: בדיקה שערך 'הארץ' העלתה כי המטוס שלו דילג בשנתיים האחרונות בין בית הנופש שלו באי בורה-בורה שבאוקיינוס השקט, הבית על קו החוף במאליבו והאחוזה במחוז סאסקס שבאנגליה. יעד נוסף היה לאס-וגאס".
בנימין, שרה ויאיר נתניהו עם ארנון מילצ'ן והשחקנית קייט הדסון באירוע שהתקיים בביתו של מילצ'ן במליבו, קליפורניה. 2014 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
למרות מה שמשתמע מהתיאור, וייץ ועורכיו נזהרים לא לכתוב במפורש שמילצ'ן שהה במטוס בזמן שבוצעו הטיסות הללו. ובכל זאת, יש עוד סיבות להאמין שלא רק מצבו הבריאותי עומד מאחורי התעקשותו להעיד באמצעות שידור וידיאו. "אני לא אסכן את שלומי ואת שלום משפחתי", מצטט וייץ דברים שמילצ'ן "אמר באחרונה לאישיות ישראלית", "הבית שלי בבית-ינאי חשוף לחלוטין. אני צריך שהם ישלחו לשם מישהו? גם אם הייתי מרגיש 100 אחוז מבחינה בריאותית לא הייתי מתייצב".
בהמשך מספק וייץ קדימון אפשרי לעדות המתקרבת: "בארוחות הערב המשותפות בבית-ינאי ובבלפור נחשף מילצ'ן לתמה העוברת כחוט השני בסאגת האלפים: הציפייה של ראש הממשלה ורעייתו שברוני תקשורת יטפלו בהם בכפפות של משי ויספקו להם שירותי תעמולה.
"הוא נדהם לשמוע את שרה נתניהו צורחת על מרים אדלסון: 'הדם שלי על הידיים שלך'. הוא חזה בבני הזוג מנתקים את הקשר עם המיליארדר המקורב רונלד לאודר, שותפו [של מילצ'ן] בערוץ 10, כי לא מנע שידור תחקירים על נתניהו: 'נאמר לי על-ידם, על-ידה, שרונלד לא חבר. הוא בוגד, הוא רשע'. הוא ראה את נתניהו מגייס מיליארדר אחר, לן בלווטניק, לרכוש את הערוץ הסורר, במחשבה ש'בלווטניק יהפוך את ערוץ 10 למפלצת שתעזור לו'".
משפט המו"לים (2)
יוני רוטנברג, כתב "בשבע", מפרסם השבוע טור מפורט על עדותו של גלעד ארדן במשפט המו"לים. הטור רצוף שגיאות לוגיות ועובדתיות. למשל, נקודת המוצא שלו: "על פניו, גלעד ארדן צריך להיות בורג מרכזי בסיפור שמנסה התביעה לרקום. הוא היה שר התקשורת בתקופה שרלבנטית מאוד לכתב האישום, ולמעשה היחיד שכיהן בתפקיד בפרק הזמן הרלבנטי – בשאר הזמן נתניהו עצמו מילא את התפקיד. אם, כפי הנטען בכתב האישום בנוגע ל'תיק 4000', נתניהו אכן פעל כדי להיטיב עם בזק של שאול אלוביץ', הרי שההוראות אמורות היו להגיע לארדן ולהתבצע על ידו".
רוטנברג התרשם שארדן לא אישר את התזה הזאת מעל דוכן העדים, ומכאן הסיק שעדותו מסייעת לנתניהו. אלא שבמציאות זאת כלל אינה התזה של התביעה. ואפילו לא התזה של ההגנה. כשארדן היה שר תקשורת הוא הוביל מדיניות לעומתית כלפי בזק; כדי שהמדיניות הזאת תשתנה, נתניהו היה צריך להזיז אותו מהתפקיד ולתפוס את כיסאו בעצמו. רק אז, תחת נתניהו, המשרד החל לשנות כיוון כך שישרת את הצרכים של בזק ומשפחת אלוביץ'.
רוטנברג שוגה גם בתיאור הנעשה באולם. הוא כותב שלפי העדות של ארדן, בשיחות שקיים עמו אלוביץ' "לא עלה שמו של נתניהו". ואולם, לפי העדות שנשמעה השבוע אלוביץ' וידא היטב שארדן יבין שבקשותיו משקפות את רצונו של נתניהו, שהוזכר בשמות קוד: "בלפור", "ירושלים" ו"הגדול". ההימנעות מאזכור שמו המפורש של נתניהו והחלפתו בשמות קוד שמקובלים אצל עבריינים דווקא מחזקת את הרושם שאלוביץ' ידע שהוא פוסע על קרקע מסוכנת.
גלעד ארדן בפתח עדותו במשפט המו"לים, השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: אורן בן-חקון)
בחלק אחר של הטור טוען רוטנברג שאלוביץ' ביקש "לרכוש את חברת התקשורת yes ולמזג אותה עם בזק שכבר [היתה] בבעלותו". המציאות אחרת, ומורכבת יותר: אלוביץ' כבר שלט ב-yes, וגם בבזק. עסקת המיזוג לא נבעה מרצון להרחיב את קבוצת התקשורת שלו – אלא כתמרון שיאפשר לו לקחת כסף מחברת בזק הציבורית ולכסות באמצעותו חובות עתק שצברה משפחת אלוביץ' כשנטלה הלוואות מהבנקים.
אגב, בניגוד למה שכותב רוטנברג, ארדן גם לא היה השר הרלבנטי היחיד שכיהן בזמן הפרשה. היה גם את צחי הנגבי, שהוצנח כשר במשרד התקשורת אחרי שנתניהו נאלץ לחשוף את קשריו עם אלוביץ'. עוד טעות עובדתית שמופיעה בטור היא הקביעה שלפיה מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר פוטר והוחלף בשלמה פילבר בזמן כהונתו של ארדן. בפועל, ברגר המשיך לכהן כמנכ"ל גם כשנתניהו עמד בראש המשרד – והוחלף לקראת אמצע 2015, אחרי שנתניהו ניצח בבחירות ולקח לעצמו את התיק באופן קבוע.
המסקנה של הטור היא ש"ההצהרה הדיכוטומית 'שוחד, מרמה, הפרת אמונים' טובה אולי להפגנות קריים מיניסטר, אך מובהקת וחד-משמעית הרבה פחות בחיים האמיתיים". אכן, התיאור המבולבל של רוטנברג מורכב להבנה, וקשה להתרשם ממנו שנתניהו עשה דבר מה פסול. או תקין, בעצם. באופן כללי עדיף לדלג על הטור ולא להתרשם ממנו כלל. תיאור מקיף ומדויק של עדות ארדן ניתן לקרוא כאן, באתר "העין השביעית", בדיווחים שפִרסם השבוע אורן פרסיקו.
סימנייה
כתבת השער של "דה-מרקר" היא תחקיר של גור מגידו על ההתנהלות הפיננסית מעוררת השאלות של השר לשעבר אריה דרעי, מנהיג מפלגת ש"ס, שנוהג – על-פי עדותו – לקבל מיליוני שקלים במזומן ובצ'קים ולהשתמש בהם לצרכים שלעתים קרובות הוא לא זוכר מה הם.
מגידו מציג קטעים מתמלילי חקירותיו של דרעי במשטרה, מזכיר את התשורות הנאות שנתנו לו בעלי הון כמו העבריין דוד אפל, החשוד הסדרתי מרטין שלאף ומיכאל מירילשוילי, שבנו יצחק מירילשוילי הוא הבעלים של ערוץ 14. הקולב האקטואלי הוא השבעתו של ח"כ ארז מלול בחודש פברואר האחרון. מלול, מתברר, תִפקד במשך שנים ככספת האנושית של דרעי. הקריאה מומלצת.
ירושלים של כסף
יום ירושלים מספק לעיתונים תירוץ למכור תוכן לשלל גופים עמוקי כיסים שפועלים בבירת ישראל. ב"מקור ראשון", עיתון האיכות של הציונות הדתית, שוב מקצים למשימה עיתונאים מהמערכת – הפעם במוסף שלם שנרכש על-ידי העירייה. העורכת, איילת כהנא, חתומה על הקדמה שכוללת משפט שיוציא כל פטריוט ירושלמי מכליו, על "הרכבת המהירה לתל-אביב, שמחברת את ירושלים למרכז". כידוע, הרכבת המהירה לתל-אביב חיברה את תל-אביב למרכז, ולא להפך.
ב"בשבע", החינמון של המגזר, מפרסמים ראיון ארוך עם ראש העירייה משה ליאון. כנהוג ב"בשבע", לקוראים לא נמסר במישרין שמדובר בראיון קנוי, אבל העובדה שאף עיתונאי לא חתום עליו, הגופן החריג וההחלטה לשבץ בו שני תצלומים של המרואיין לא מותירים מקום לספק.
ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהחדיר לזרם המרכזי של העיתונות את עסקאות מכירת התוכן, מגישים היום לקוראים מוסף שיווקי שלם לרגל יום ירושלים. הפורמט: סופרמרקט. במקום שגוף אחד יקנה מוסף שלם, הסיקור נמכר לגלריה שלמה של גופים ציבוריים ופרטיים.
הקרן לירושלים, למשל. והבת של רמי לוי, יפית אטיאס, שהיא גם סמנכ"לית השיווק ברשת המרכולים הגדולה. ואפילו ערוץ 14 – שרכש כתבה שכלל לא עוסקת בירושלים, אלא ברייטינג הצומח. "ערוץ 14 רואה בהצלחה הזאת רק עוד צעד במירוץ שלו לצמרת ובניסיון לנצח גם את ערוץ 12", נכתב שם. "'החזון שלנו', אומרים בערוץ, 'הוא להתבסס כערוץ האקטואליה המוביל בישראל ולהרחיב את מעגל הצופים שלנו באחוזים רבים'".
ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, בחודש שעבר (צילום: אריק מרמור)
כנהוג ב"ידיעות אחרונות", אי-אפשר בלי קצת כסף ממשלתי. היום הכסף הזה קונה ברכה כתובה מטעם מאיר פרוש, "שר ירושלים ומסורת ישראל", וגם ראיון שערכה יעל ולצר איתו ועם מנכ"ל משרדו, אסף יזדי. במוסף דאגו לשבץ בראיון ארבע תמונות של השר, ועוד אחת, קטנה, של המנכ"ל. הכללים החלים על השרים, יש לציין, אוסרים להוציא כסף ציבורי על עסקאות מסוג זה.
בכתבה אחרת, שכנראה מומנה על-ידי עיריית ירושלים, משובץ תצלום של משה ליאון עושה סלפי עם זוג מחויך. למרבה המבוכה, הכתבה היא לוח אירועים שרובם התקיימו כבר לפני חלוקת הגיליון. המסקנה המתבקשת היא שלאף אחד בעיריית ירושלים לא היה באמת חשוב להדפיס את לוח אירועי יום ירושלים בעיתון של המדינה. לוח האירועים היה עוד תירוץ לבזבז את כספי העיר הענייה על תעמולה אישית של ראש העיר.
ענייני תקשורת
מהנעשה במשרד התקשורת. הראיון שערך יהודה שרוני עם שר התקשורת שלמה קרעי כולל שלל הצהרות מהסוג שכבר קשה לקחת ברצינות. למשל, זאת: "שינוי נוסף שאני חושף בפניך הוא שלא ארשה לגלי-צה"ל או לתאגיד השידור הציבורי לשדר פרסומות. אם הם פועלים על סמך תמיכה של תקציב המדינה, אסור להם לגבות כסף נוסף על פרסומות".
לידיעת המראיין והקוראים: ה"חשיפה" של קרעי נחשפה כבר מזמן, וגם לאחרונה, יותר מפעם אחת. ולמרות שלל החשיפות, מדובר עדיין באמירה בעלמא: בחמשת החודשים שעברו מאז כניסתו לתפקיד קרעי לא הציג אף תוכנית מדיניות מקצועית ומסודרת, לא בעניין התאגיד ולא באף עניין אחר.
מד ווליום. עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", מציין עשור לכניסתו לתפקיד בראיון מקיף שמתפרסם במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון". חוץ מלספק אבחנות על הענף, שיף מספר למראיינת אביגיל זית על הבית הדתי שבו גדל, על החיים בלונדון ועל הלבטים שמלווים את עבודתו. "היו שנים שהייתי מתעורר באמצע הלילה, נזכר בשורה שכתבתי ולא מצליח לישון שעתיים כי אולי כתבתי מילה לא מדויקת או בווליום גבוה מדי. [...] למדתי למדוד ווליום של טקסט, ואז להוריד אותו – אם הוא תשע, אוריד לשש", הוא אומר.
בהמשך, לקראת תום הראיון, שיף קורא תיגר על השחיקה: "כשנכנסתי להיות מבקר טלוויזיה מישהו מבכירי העיתון אמר לי שאחרי חצי שנה יימאס לי. זה לא קרה, והיום אני מאוד רוצה להזדקן בתפקיד הזה".
שר התקשורת, שלמה קרעי, השבוע במשרד ראש הממשלה (צילום: יונתן זינדל)
ללא תיווך. ב"גלובס" מפרסמים "תחקיר" (נבו טרבלסי) על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים של אתר החדשות "אייס" בגלגולו הנוכחי כחממת קליקבייט תחת הבעלים החמקמק לאון עג'מי. אולי כמחווה למושא הסיקור, אבל הגיוני יותר שכהמחשה בלתי רצונית למצב הנוכחי של מערכת "גלובס", גם הכתבה על העריכה הקלוקלת ב"אייס" נראית כמו טיוטה שחמקה לה אל הדף בלי לדעת יד עורך.
מצוינות. "מה המבנה הנפשי שמאפשר לאדם להיות כל-כך גרוע בעבודה שלו ועדיין להתייצב אליה כל יום?", תוהה חיים לוינסון בטורו השבועי ב"הארץ", שעוסק הפעם בכתב "ישראל היום" מתי טוכפלד.
עיתונאים בשחקים (1). כתב "גלובס" דין שמואל אלמס הוטס למרוקו על-ידי קרן אבירם כדי לסקר טקס הענקת פרסים של הקרן. בשנה שעברה שלחה הקרן כתב של "גלובס" לדובאי. לדיווח העכשווי הקצרצר, שניתן היה גם לחבר בעשר דקות על מחשב בדסק בראשון-לציון, נלווה "גילוי מלא" שלפיו "הכותב היה אורח של קרן אבירם" – מונח שמשמעותו מובנת לאנשי תקשורת, אך לא בהכרח לקורא המצוי. הקרן פינקה את "גלובס" גם במודעה שנדפסת בעמודי החדשות.
עיתונאים בשחקים (2). אלון גולדשטיין מ"ידיעות אחרונות" הוטס לטאיפיי על-ידי משרד החוץ של טייוואן. התוצאה היא עלבון לאינטליגנציה של הקוראים. הרשמים של גולדשטיין מתפרסמים בכתבת השער של מוסף "ממון", לא פחות, שנושאת את הכותרת השיווקית "אי של הזדמנויות". הכותרת בעמוד השער אפילו יותר מחניפה, ומבקשת מהקוראים "ללמוד מהם", כלומר מהטייוואנים. "כדאי להביט עליהם ולהבין איך עושים את זה נכון", מטיפים שם לקורא הארצישראלי.
"הטייוואנים הם אנשים חמים ופתוחים, אוהבים לדבר, לשתף, לשאול, לחפש, לטייל בעולם", טוען גולדשטיין, ומוסיף שהטייוואנים אמנם "מחוברים מאוד למסורת ולעבר המפואר שלהם", אבל גם "מאמצי חידושים, יוזמים, מבקשים להיות מובילים בכל תחום ובעיקר עצמאים". ובקיצור, הם ממש כמונו. בהמשך גולדשטיין גם מראיין דיפלומטית טייוואנית שאותה הוא מכנה "גברת" ומצטט את שר החוץ הטייוואני, שהוא לדבריו "דמות פופולרית מאוד בטייוואן ומבוקשת מאוד בתקשורת הבינלאומית".