קורבנות המלחמה
"תחילה הם היו ממיתים אדם, אחר-כך ניסו להחיותו. אולפני הקוסמטיקה עסקו בהנשמה (הצבּעים במקום הרופאים). שושלות שלמות של אמני המכחול הקדישו את חייהם למלאכה הזאת. ואכן אי-אפשר היה להבחין בין חי ומת", כותב המשורר האוקראיני המת וסיל סטוס בשיר שנדפס היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" (מאוקראינית: יעקב לח).
בפסקה ביוגרפית ששובצה מתחת לשיר נמסר לקוראים שהמחבר הוא גדול משוררי אוקראינה במחצית השנייה של המאה ה-20, איש רוח שמתח ביקורת אמיצה על שלטונות ברית-המועצות, נשלח לכלא לשנים ארוכות ולילה אחד נפח את נשמתו בצינוק ממה שהוגדר כהתקף לב. שיר אחר שלו, שנדפס גם הוא במוסף, עוסק באונייה שנוצרה כולה מגופות אדם. כשהתגלתה בה נזילה סתמו אותה באמצעות אחד מאנשי הצוות.
"לאן נעלם שר ההגנה הרוסי?", תוהים ב"ידיעות אחרונות". יאיר נבות, בעמודי החדשות, מרחיב על התעלומה: "סרגיי שויגו נחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר לנשיא ולדימיר פוטין. זכורות בין היתר תמונות של השניים מטיילים בטבע בעת חופשות של הנשיא ביערות סיביר. הצלחות הצבא בסוריה, וקודם לכן במבצע המהיר והחלק לסיפוח חצי האי קרים, הפכו את שויגו למועמד לרשת בבוא היום את פוטין בקרמלין, אבל אז הסתבכו הכוחות בבוץ האוקראיני – וכבר שבועות שהאיש שמוביל את הפלישה לא נראה בציבור".
לדברי נבות, שר ההגנה לא נצפה בציבור מאז 11 במרץ. "שלשום בערב פורסם באתר התחקירים העצמאי 'אג'נסטבו' כי מקור במשרד ההגנה מסר ש'מצבו של שר ההגנה אינו טוב, והוא סובל מבעיות לב'", הוא כותב. "רק אתמול, לאחר 11 יום [כך במקור], הוא הופיע סוף-סוף במסגרת שיחת וידיאו שערך פוטין עם חברי המועצה לביטחון של רוסיה. שויגו נראה שם על המסך, אך במוסקבה ספקנים לגבי אמינות התמונה. בכל מקרה, שר ההגנה עדיין לא הופיע בפומבי בגופו ובקולו".
הקורבן הראשון של המלחמה הוא האמת, גורסת האמרה הידועה. במלחמת רוסיה-אוקראינה ההיגד הזה מדויק במיוחד. לא רק בגלל מסעות הדיסאינפורמציה ההדדיים והקושי להפריד בין עובדות למניפולציות, אלא גם בגלל ההגבלות הכבדות שהוטלו על עצם היכולת להבין את המציאות ולשדר אותה לציבור הרחב.
רפורטז'ה של סוכנות הידיעות AP שמתפרסמת היום ב"הארץ" מספקת המחשה יוצאת דופן למצב הזה. "הרוסים ניסו לצוד אותנו. היתה להם רשימת שמות ואנחנו נכללנו בה. והם הלכו והתקרבו אלינו", נמסר בפתיח. הכותב, מסטיסלב צ'רנוב, לא מצטט לוחם או איש ממשל אוקראיני. הוא כותב על עצמו.
"מכל העיתונאים הזרים שהיו במריופול נותרנו רק אנחנו. תיעדנו את המצור שהוטל עליה על-ידי הרוסים שבועיים לפני כן. דיווחנו מבית-החולים כשחמושים התחילו לשוטט במסדרונות. המנתחים נתנו לנו בגדי סניטרים לבנים כבגדי הסוואה. לפתע, עם עלות השחר, פרצו פנימה כעשרה חיילים. 'איפה העיתונאים, לעזאזל?". הבטתי בסרטי הזרוע הכחולים שלהם, האוקראינים, וניסיתי לחשב מהם הסיכויים שאלה רוסים מחופשים. צעדתי קדימה כדי להזדהות.
"'באנו להוציא אתכם מכאן', הם אמרו. [...] הגענו לשביל כניסה וכלי רכב משוריינים לקחו אותנו במהירות למרתף חשוך. רק אז נודע לנו מאחד השוטרים למה האוקראינים סיכנו את חיי חייליהם כדי לחלץ אותנו מאותו בית-חולים. 'אילו תפסו אתכם עם מצלמה, הם היו מכריחים אתכם לומר שכל מה שצילמתם הוא שקר', אמר השוטר. 'כל המאמצים שלכם, וכל מה שעשיתם במריופול, היו יורדים לטמיון'".
בהמשך מתאר צ'רנוב אירוע שסוקר בהרחבה בתקשורת הבינלאומית: "ראיתי כל-כך הרבה מוות עד שצילמתי כמעט מבלי לקלוט מה אני מצלם. ב-9 במרץ נפלו שתי פצצות ופוררו את יריעת הפלסטיק שהדבקנו על חלונות הוואן שלנו. ראיתי את כדור האש שבריר שנייה לפני שכאב חד פילח את האוזן הפנימית שלי והיכה בעורי ובפני. עננת עשן עלתה מתוך בית היולדות הסמוך. כשהגענו לשם ראינו צוותי חילוץ גוררים נשים הרות זבות דם מבין ההריסות.
"הסוללות שלנו התרוקנו כמעט לגמרי ולא הצלחנו להתחבר לרשת כדי לשלוח צילומים. העוצר עמד להתחיל בתוך דקות ספורות. שוטר שמע אותנו מנסים למצוא דרך להעביר את הידיעה על הפצצת בית-החולים. 'זה ישנה את מהלך המלחמה', אמר. הוא לקח אותנו למקום שבו התחברנו לחשמל ולאינטרנט. צילמנו כל-כך הרבה הרוגים, כל-כך הרבה ילדים מתים, בלי סוף.
"לא הבנתי למה הוא חושב שעוד כמה הרוגים ישנו משהו. טעיתי. [...] חזרנו למרתף בית-מלון ריק ובו אקווריום מלא בדגי זהב מתים. היינו מבודדים לחלוטין ולכן לא ידענו דבר על קמפיין תעמולה שקרית שערכו הרוסים במטרה לערער על האותנטיות של צילומינו. שגרירות רוסיה בלונדון צייצה שצילומי AP מזויפים וכי האשה ההרה, מריאנה וישגירסקאיה, היא שחקנית. שגריר רוסיה הציג עותקים של הצילומים בישיבה של מועצת הביטחון של האו"ם וחזר ושיקר על אודות תקיפת בית היולדות.
"באותה עת הציפו אותנו תושבי מריופול בשאלות על המתרחש במלחמה. אנשים ניגשו אלי וביקשו שאצלם אותם כדי שבני משפחה מחוץ לעיר יידעו שהם בחיים. בשלב זה כבר לא פעלו אותות רדיו או שידור אוקראיניים במריופול. תחנת הרדיו היחידה שקלטנו שידרה שקרים מעוותים של הרוסים – שאוקראינים מחזיקים את תושבי מריופול כבני ערובה, שהם יורים בבניינים ושהם מפתחים נשק כימי. התעמולה היתה כל-כך משכנעת עד שהיו שהאמינו בה למרות מה שראו לנגד עיניהם.
"המסר חזר שוב ושוב, בסגנון סובייטי: מריופול מוקפת, הניחו את נשקיכם. ב-11 במרץ קיבלנו שיחה קצרצרה מהעורך שלנו. הוא ביקש שנמצא את הנשים ששרדו אחרי הפצצת בית היולדות כדי לספק ראיה לקיומן. הבנתי שהצילומים היו די חזקים כדי להוציא תגובה מממשלת רוסיה. מצאנו אותן בבית-חולים בחזית, חלקן עם תינוקות ואחרות אחוזות צירים. נודע לנו שאחת הנשים איבדה את תינוקה ובהמשך מתה. [...] היינו העיתונאים האחרונים במריופול. אין עוד עיתונאים בעיר".
שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, בכנס חגיגי במוזיאון השואה יד-ושם. יושבים לצדו: עמנואל מקרון, ראובן ריבלין, הנסיך צ'רלס, בנימין ושרה נתניהו. 23.1.2020 (צילום: יונתן זינדל)
"האוקראינים הפתיעו גם את עצמם – אבל מעתה יהיה להם קשה יותר", מנבאת הכותרת הראשית של "הארץ", שמובילה לכתבה של אנשיל פפר, השליח לקייב. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת ל"לוחמים הישראלים שמאמנים אוקראינים לקרב" – חשיפה של הכתב רונן ברגמן והצלם זיו קורן, ששוהים גם הם באוקראינה (שניהם עושים ביסמוט ומצטלמים בקסדות ואפודי מגן, ובעיתון מדפיסים את התמונה בשער).
הקריאה מתעתעת. תיאורי האימונים הפיזיים ריאליסטיים, אבל ההסברים על מה שעומד מאחוריהם מעורפלים. ברגמן מציין שהאימונים מתבצעים ב"התנדבות מלאה וללא תמורה כספית", אבל מוסיף ש"גורם ישראלי בעל תפקיד בכיר ביותר במערכת הביטחון" טוען שהפעילות מתבצעת בתמיכה שקטה, לא רשמית, שלו ושל עמיתיו.
"תנאי הסודיות הקפדניים שבהם נערכת, מצולמת ומפורסמת הכתבה הזאת נובעים מדרישות הצד האוקראיני, אבל גם מהבנת כל המשתתפים לרקע העדין, בלשון המעטה, בו מתנהלים האימונים האלה – הכשרה צבאית לכל דבר ועניין, כולל שימוש בנשק אמיתי וירי חי", הוא כותב. "ישראל הרשמית אוסרת על סיוע צבאי לאוקראינה, אפילו לא בציוד הגנה צבאית, בטח שלא במתן הדרכה וידע צבאי ליחידות לוחמות ותוקפות, בטח שלא בידי מדריכים ישראלים שנמצאים באוקראינה באזורי הקרבות ובמתקנים סודיים".
סיפור הכיסוי שעטו על עצמם הלוחמים-מדריכים, מציין ברגמן, הוא חילוץ אוקראינים ממוצא יהודי ומתן עזרה ראשונה למקומיים.
במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת עוד כתבה של ברגמן. רוב הטקסט עוסק בפגישה עם גורם אוקראיני עלום שם שההעפלה אל מקום מחבואו מזכירה פתיח של סרט מתח. "בדרכנו לפגוש את איש המודיעין הבכיר ראינו שבכל השלטים האלקטרוניים שעליהם מוקרנות בדרך כלל הודעות לנהגים, פרסומות או מידע מתחלף מטעם העירייה מופיע משפט אחד – המשפט האלמותי שאמרו החיילים האוקראינים הנצורים ב'אי הנחשים' מול חופי אודסה, כשספינת מלחמה רוסית עמוסת תותחים ולוחמי קומנדו קראה להם להיכנע או שימותו. 'ספינת מלחמה רוסית – אתם יכולים ללכת להזדיין', ענו להם המגינים ברשת הקשר שהוקלטה.
"הרחק מהמיקום הסודי שבו נערכה הפגישה התבקשנו להעביר את הטלפונים שלנו למצב טיסה. ההקפדה על בטחון המידע באוקראינה היא מוחלטת וחסרת פשרות. במודיעין האוקראיני חששו כי המודיעין הרוסי מנטר את הטלפונים שלנו – עיתונאי בריטי ושני עיתונאים ישראלים – וכך יבינו היכן אנחנו נמצאים, יטווחו לנו את הבניין באמצעות טיל מונחה ויחסלו את כולנו, בדגש על איש המודיעין הבכיר וצוותו הקרוב.
"אחרי נסיעה מפותלת ומעבר של שרשרת מחסומים הגענו לבניין מסוים, אבל אז התברר שזה היה רק כיסוי ובעצם מדובר בבניין אחר לחלוטין, שנמצא כמה מאות מטרים משם, שאותם הצטווינו ללכת ברגל. [...] את פנינו קידמו שער ברזל, חומה גבוהה, שומרים חמושים לעייפה וכלבים (לא בטוח שמדובר בכלבי שמירה. ייתכן שהמאבטחים פשוט הביאו אותם מהבית, כי לכל אחד פה יש כלב או חתול ולא היה מי שישמור עליהם).
"בדיקה בטחונית בכניסה ואז במעלה המדרגות לקומת הגג של הבניין. המלווים עולים ברגל, מהר, כמעט בריצה, בלי לומר מלה. הקומות העליונות חשוכות לחלוטין. בקומה שבה נערכת הפגישה שוררת אפלה. כל החלונות מוגפים ומכוסים. אין הפסקת חשמל, אבל אנחנו מנווטים בחושך מוחלט ורק הפנס בטלפון הנייד של המלווה החמוש באקדח גדול מורה לנו את הדרך אל קצה המסדרון שבו חדר ישיבות גדול. איש המודיעין הבכיר נכנס אל החדר בחיוך רחב".
מקריאת הציטוטים של איש המודיעין מתחוור שהעיתונאי הישראלי השני שהיה שם הוא אנשיל פפר מ"הארץ", אך הוא בניגוד לברגמן לא טורח לספר לקוראים על הדרך לפגישה אפופת הסודיות ומסתפק בתיאור יבש של מקום המפגש. את המרואיין הוא מתאר כאיש מזוקן עם סוודר וארשת אקדמית. "הוא מגדיר את ההכנה הפסיכולוגית של העם האוקראיני למערכה ארוכה, שבה יהיו גם מפלות, כ'משימה החשובה ביותר' שעומדת כעת בפני הנהגת המדינה", כותב פפר.
מי מנצח כרגע במלחמת המידע? פוטין "פועל על בסיס מידע מאוד גרוע" ו"שבוי ברעיונות מוזרים", טוען איש המודיעין האלמוני, אך "מסרב לאשר או להכחיש את הידיעות על כך שבכירים ב-FSB, שירות בטחון הפנים הרוסי, הודחו והושמו במעצר בית בעקבות ההערכות השגויות שסיפקו לקרמלין בדבר עמידותה של אוקראינה, אבל אומר שזה 'מאוד סביר'".
לפפר (או לעיתונאי כלשהו, כנראה) אין כרגע מספיק כלים כדי לשפוט אם התיאור הזה הוא תמונה מדויקת של המציאות, משאת נפש מושכלת או פשוט פרופגנדה של הקרמלין. חוסר הוודאות הזה, שבחסותו משגשגות מניפולציות, לא אומר הרבה על מצב המלחמה באוקראינה אבל כן ממחיש עד כמה עמוק הניצחון של פוטין בתוך רוסיה, במגרש הביתי.
עוד כותרות ראשיות
"על הפרק: שלילת אזרחות ממחבלים", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום". הרקע: הפיגוע הקטלני שאירע השבוע בבאר-שבע, שבו ישראלי בדואי רצח ארבעה בני אדם ונורה למוות.
יוזמת ההצעה, שרת הפנים איילת שקד, העבירה את הידיעה באופן בלעדי ל"ישראל היום". בחינמון מתגמלים אותה באמצעות הדפסת תצלום מחמיא במיוחד שלה במרכז השער. הכתב, אריאל כהנא, עושה לשקד הנחה ולא מציין שכשהחוק הגיע לכנסת בשנה שעברה היא היתה מעורבת בהפלתו.
השרה איילת שקד, יולי 2021 (צילום: יונתן זינדל)
הכותרת הראשית של "מעריב" מודיעה באופן רשמי על הגל השישי של מגפת הקורונה. זו של "מקור ראשון" מכריזה על "קץ ההיסטוריה והרוח", וממהרת להבהיר שלא מדובר באפוקליפסה אלא ב"רפורמת הבגרויות" ש"תגרור בורות נרחבת".
משפט המו"לים
משפט המו"לים נכנס השבוע לאחד השלבים הקריטיים שלו: עדותו של עד המדינה שלמה פילבר. העדות של פילבר קריטית לא רק משום שדרכו מקווים בפרקליטות להוכיח את אישומי השוחד, המרמה והפרת האמונים ב"תיק 4000", אלא בגלל השילוב המתעתע בין עדותו המפלילה להערצתו לנאשם בנימין נתניהו והספקות שהביע בנוגע לאישומים.
"יומה הראשון של עדות פילבר היה אכן דרמטי", כותב היום בן כספית, וממהר להבהיר: "הסחורה סופקה, ובגדול". אבישי גרינצייג, שבניגוד לכספית שהה בבית-המשפט בזמן העדות, מסכים איתו. "הערצתו של עד המדינה פילבר לנתניהו היא פיגוע משפטי לראש הממשלה לשעבר", הוא חורץ.
"ראש הממשלה לשעבר היה צריך לקוות שפילבר יקלל אותו וישפוך עליו אש וגופרית", כותב גרינצייג. "הרי עיקר הקושי של התביעה עם עדי מדינה הוא לשכנע את בית-המשפט באמינות שלהם. כאשר עד המדינה פותח ומספר כמה הוא אוהב ומעריץ את נתניהו, מרבה למתוח ביקורת בטוויטר על האנשים שאחראים על 'תיק 4000', וגם בזמן שהוא שותף עסקי של יועציו הקרובים של נתניהו (הדוברים עופר גולן ויונתן אוריך; א"ב) – הוא מחזק את אמינות עדותו, שלא משרתת את נתניהו אלא את הפרקליטות".
הנאשם בנימין נתניהו בפתח היום הראשון של חקירתו הראשית של עד המדינה שלמה פילבר. בית-המשפט המחוזי בירושלים, שלשום (צילום: יונתן זינדל)
"העובדה שחתם על הסכם עד מדינה במהירות הבזק, כמעט בלי להסס, פגעה קשות בתדמיתו כאיש אמון של נתניהו, כאידיאולוג לוהט, כמי שלא יהסס להקריב את עצמו בשביל הבוס", כותב כספית על פילבר. "אז זהו, שלא. פילבר הוא אופורטוניסט בגלימת אידיאולוג. הוא היה כלי משחית בשירותו של נתניהו. כפי שהעיד על עצמו במהלך העדות, הוא לא צריך הוראות מפורשות ארוכות ומפורטות מנתניהו. הם מבינים זה את זה בהבזק של שתי מלים, או הברה וחצי. אם זה מזכיר לכם סרטי מאפיה, זה על אחריותכם.
"אבל ליד האחווה הזו אסור לטעות: מי שלא היסס למכור את פטרונו האידיאולוגי אורי אליצור דקה לאחר מותו (כזכור, פילבר חתום על מאמר שפורסם ב'נקודה' שבו נרמז שהשב"כ אחראי לרצח רבין. אחרי שאליצור נפטר טען פילבר שהוא רק חתם על המאמר, ומי שכתב אותו הוא אליצור), ימכור כל דבר כדי להציל את עורו. בשנתיים האחרונות היה נדמה שהוא קצת שכח את מצבו. ציוציו הפכו בוטים יותר, נחרצים יותר, מתחרים בתיאוריות הקונספירציה המטורללות של שולי הביביזם. ביום רביעי הגיע הזמן לחזור למציאות".
יהודה יפרח, ב"מקור ראשון", מציג לקוראים את אחד הציוצים האלה: "כל הטרלול שהמדינה עוברת כבר שלוש שנים נולד מאיזו 'תזה' הזויה שהם הציגו, וחִלחלה כמו תולעת רעילה לגופי החקירה והאכיפה. רק באיחור גדול כולם מבינים עתה שהתשתית העובדתית שהציגו לציבור היתה שקרית, והמציאות חושפת את קלונם".
בניגוד למה שנכתב בטורו של יפרח, הציוץ לא נמחק. ניתן לעיין בו כאן, וכך גם להתוודע להקשר שלו, שאותו חידד פילבר בציוץ המשך: "רואה ששורה ארוכה של כתבים מתקשים בהבנת הנקרא (ממש לא מפתיע אותי). למאותגרים – הדיון שלי [הוא] עם נציג 'יומון העם' דה-מרקר – נתי טוקר. התייחס לכתבותיו ולפרסומי היומון בלבד".
כמו כספית וגרינצייג, גם יוסי ורטר ב"הארץ" מוסר לקוראיו שפילבר סיפק את הסחורה. רוית הכט מוסיפה טור על ההשלכות הפוליטיות. במדור המאמרים האחורי של העיתון מדפיסים טור של שולה זקן, יד ימינו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהעידה נגדו וסיפקה תרומה מכרעת להרשעתו בפרשת מעטפות הכסף.
הטור של זקן מתרכז בקושי הפסיכולוגי לבגוד בבוס ומתכתב עם ההחלטה של נתניהו לחרוג ממנהגו ולהגיע לבית-המשפט כדי לצפות בפתיחת העדות של איש סודו לשעבר. "לא קל לחצות את הרוביקון. והשלב הקשה בחציה הוא דווקא דוכן העדים. ולא, לא בגלל החקירה הנגדית", כותבת זקן. "אלא כי בפעם הראשונה, קבל עם ועדה, את עומדת ומדברת נגד. אחרי שנים של שתיקה, של הגנה ושל הקרבה ותיאום, הפעם את פועלת לבד.
"את עומדת בבית-המשפט, מול כל העם ומדברת נגד הפטרון שלך. נגד האיש שהערצת, אהבת ושירתת במשך קרוב לארבעה עשורים. [...] אני זוכרת שבאותו היום לא יכולתי להסתכל עליו. לא יכולתי להישיר מבט. אבל בכל זאת העזתי. העפתי מבט חטוף וראיתי את עיניו הכבויות מביטות בי בדריכות. בוהות בי, כאילו מנסות להעביר מסר, מבקשות עזרה ומאיימות למקרה ש'אגזים'. בשלב הזה של המשפט הוא כמובן לא פִספס אף שנייה. הוא ישב מולי, הישיר מבט, שילב ידיים והמתין.
"למה? לשנייה שבה הוא יוכל לתת קונטרה. ואני? קרועה בין התפקיד שמילאתי שנים כמגינה וככספת לבין האמת המשפטית והעובדתית: שהוא ניסה להפיל עלי את כל עוולותיו ולהרוס אותי ואת משפחתי. היום אני יודעת שזו היתה טקטיקה משפטית שלמה שהוא הכין ליום הדין. ובכל זאת, לא יודעת להסביר זאת – החמלה עליו, נטולת הרציונליות, גברה". ב"הארץ" חמלו על זקן, ובשורת האינפו שבה צוין התפקיד שמילאה לא נכתב שגם היא הורשעה בפלילים בגין חלקה בפרשות אולמרט.
עד המדינה שלמה פילבר, שלשום בפתח היום הראשון של חקירתו הראשית (צילום: יונתן זינדל)
בשני עיתונים לא מתפרסמים בסוף השבוע הזה טורים או כתבות על השלב החשוב שאליו הגיע משפט המו"לים. באופן לא מפתיע, מדובר בשני העיתונים שמככבים ב"תיק 2000" – "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". נחום ברנע, הכתב המשוטט של "ידיעות אחרונות", לא מדווח השבוע מבית-המשפט – הוא ירד לנגב כדי להביא קולות על הפיגוע בבאר-שבע. נדב איל כותב על מצב הגלובליזציה, וסימה קדמון כותבת על תככים פוליטיים.
ב"ישראל היום", אולי בגלל צעקנותם של בעלי הטור מהאגף הביביסטי, השקט צורם יותר. יעקב ברדוגו כותב היום על כשלי הקואליציה, ואמנון לורד על תלאותיהן של צמד פליטות אוקראיניות – בצירוף זכרונות ממרתון טבריה מ-1978 (לורד מצא סליל וידיאו נשכח באחת ממגירותיו והמיר אותו לפורמט דיגיטלי). אראל סג"ל כותב על "דוד", יצירת המופת של מיכלאנג'לו, ועל פיירו קנאטה, "אמן איטלקי מחורפן" שב-1991 הסתער על הפסל וריסק בפטיש אחת מאצבעות רגליו. סג"ל מצא קשר בין התקרית הנשכחת לשיח השמאלני (ולמעשה, לשיח של שני בעלי טור מ"הארץ") סביב פטירתו של הרב חיים קנייבסקי.
היום, ובניגוד לשבוע שעבר, אף אחד מהם אפילו לא מזכיר את משפט נתניהו. וזה לא שאין להם מה להגיד. סג"ל, בערוץ 14, חזר השבוע על תיאוריית הקונספירציה של מדינת העומק והתיקים התפורים. ברדוגו ריאיין אתמול את נתניהו באותו ערוץ, וביום הדיון עלה לשידור וטען ש"את המשפט הזה צריך לעצור" משום ש"ההרשעה כבר כתובה, השופטת פלדמן כבר יודעת בדיוק במה היא תרשיע ובמה היא לא תרשיע". אם לשפוט לפי הגיליון הנוכחי של "ישראל היום", בחינמון שפעם שִפרר את נתניהו בלי בושה כבר אין ממש רצון בחומרים האלה.
ריגול
"חשיבות גדולה להמשך בדיקת פרשת פגסוס", מודיעה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הכתבת, טובה צימוקי, מציינת שמאחורי המסר עומדת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שדיברה אתמול בכנס. "היא הבהירה שכעת מצוי הצוות בעיצומו של שלב הבדיקה הבא, הכולל התאמת הכלים שמצויים בידי המשטרה לסמכויות הנתונות בידה וההלימה בין אופן השימוש בהם לבין צווי בתי-המשפט".
ברוב גופי התקשורת המרכזיים בישראל פרשת הריגול (או "פרשת 'כלכליסט'", תלוי בגישה) נדחקה כבר למגירת הפרשות שלא מעניין לדוש בהן. בתקשורת הימנית, בעיקר בצמתים שעדיין משתפים פעולה עם הקמפיינים המתמשכים של נתניהו, הפרשה עדיין חיה – אבל לא כהוכחה לרמיסה סיטונאית של זכויות האזרח אלא בעיקר כהוכחה לנוהג של העיתונות לצנזר מידע שמאיים לחרב את הנדסת התודעה.
"על צרכן התקשורת המקומית ללמד את עצמו שגם אם בכל כלי התקשורת תחקיר פגסוס נקבר קבורת חמור, אין בזה אפילו כדי רמז לכך שהוא לא נכון. אבל יש בכך יותר מרמז לאובססיה אנטי-ביביסטית שמכלה כל חלקה טובה", טוען היום יוני רוטנברג ב"בשבע". "'כלכליסט' לא הציגו ראיות ממוסמכות לתחקיר שפרסמו, זה נכון, אך זה מעולם לא היה הסטנדרט לתחקיר עיתונאי", הוא מוסיף – הסבר שניתן לתרגם כ"ממילא לא צריך להאמין לשום דבר שקוראים בתקשורת, אז למה הצבועים האלה מאמינים להכל ודווקא לזה לא?".
גוף תקשורת אחר שממשיך לעסוק בפרשה הוא כמובן "כלכליסט", שעדיין נאבק במאמצים לקעקע את הטענות שפרסם תומר גנון בסדרת התחקירים. במהדורת יום חמישי של העיתון הכלכלי מתפרסם ראיון עם יורם הכהן, מייסד הרשות להגנת הפרטיות, שמספק כותרת שמשתלבת עם הקמפיין: "רק כשעזבתי הבנתי באיזו עוצמה המערכת שומרת על עצמה".
הראיון עצמו מעניין וכולל לא מעט דברי טעם בגנות מדיניות המעקבים המשטרתית, ולא רק זו שמתבצעת באמצעות הרוגלה של NSO. המראיין, עמיר קורץ, מציין ששוחח עם הכהן לפני ואחרי פרסום מסקנות הביניים של ועדת מררי, שסותרות את ליבת הפרסומים של "כלכליסט", ושהוא לא שינה את עמדתו. "אם ייוולד תהליך שישפר את המסגרת המשפטית לעבודת הכלים האלה, זה יהיה לטובת הציבור, וזה מה שחשוב בגילויים של 'כלכליסט'", הוא אומר.
הכהן, כיום מנכ"ל איגוד האינטרנט הישראלי ויו"ר עמותת פרטיות ישראל, טוען שהחקירה שמתנהלת כעת במשרד המשפטים אינה מספקת. "לכל מערכת יש נטייה להגן על עצמה, ופה מתקיימת מערכת יחסים עמוקה של עבודה בין המשטרה לפרקליטות", הוא אומר. "לכן חשוב שהנושא ייבחן על-ידי ועדה חיצונית, עם יכולת התבוננות מבחוץ, שתהיה שונה מזו של מי שעוסק בזה ביומיום. לא בהכרח ועדת חקירה כדי למצוא אשמים, אלא גורם שיבחן את השימוש בכלי הסייבר ההתקפיים ואם הוא נכון".
אם קורץ שאל את הכהן על הגילויים הספציפיים שהוכחשו, התשובות נותרו על רצפת חדר העריכה. מקריאת הראיון קשה להבין אם המרואיין נותן אמון בכל תוכן הפרסומים או רק באלו שאינם מוטלים בספק. התוצאה עמומה ומשרתת את הקמפיין, ואולי גם עושה עוול למרואיין.
זכרונות
יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מתראיין ב"מעריב" לרגל הוצאת ספרו האוטוביוגרפי. אחת האפיזודות שמגישה המראיינת, שרי מקובר-בליקוב, נוגעת לניסיון של נתניהו לסגור את ערוץ 10. "נתניהו היה נחוש בדעתו לסגור את הערוץ", אומר וינשטיין. "אני, לעומתו, סברתי שסגירת ערוץ תקשורת לא מתאימה לדמוקרטיה ולחופש עיתונות, בטח כאשר מדובר בתקופת בחירות.
יהודה וינשטיין (צילום: אוהד צויגנברג)
"סמוך לבחירות 2013, ולאחר שנטען שהערוץ לא הצליח לעמוד בהתחייבויותיו, נקבעה פגישה בעניינו בלשכת ראש הממשלה. הוזמנו גם אוה מדז'יבוז', יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, המשנה ליועץ המשפטי ואני. אוה ניסתה לשכנע את ראש הממשלה שלא לסגור את הערוץ, אבל נתניהו לא היה מוכן לשמוע. הוא כעס וצעק ודפק על השולחן, וכשהוא יצא לכמה דקות אוה פרצה בבכי ואמרה לי, תדבר איתו, כי אתה היחיד שיכול להשפיע עליו. רק לך הוא מקשיב.
"כשנתניהו חזר לחדר אמרתי לו שלא אתן את ידי לסגירת הערוץ. נתניהו ביקש לדבר איתי בארבע עיניים. כשנותרנו לבד בחדר הוא אמר לי, 'בגללך הפסדתי היום בבחירות'. אמרתי לו, 'עם כל הכבוד, תחפש סיבה אחרת להאשים אותה בהפסד שלך בבחירות'". וינשטיין (או "מעריב") שגה: הפגישה לא התקיימה סמוך לבחירות 2013 אלא ב-30 בדצמבר 2014, כשלושה חודשים לפני בחירות 2015. השבוע דובר על כך בבית-המשפט במסגרת משפט המו"לים.
הכסף מדבר
מערכת "מקור ראשון" מכרה עוד מוסף, הפעם לתנועת המזרחי העולמית (עורך: אריאל שנבל), כולל "ראיון מקיף" שערך אלישיב רייכנר עם הרב דורון פרץ, יו"ר הארגון. התיאור המדויק יותר הוא כמובן "ראיון קנוי", מוצר פרסומי מפוקפק שמעיד שהמרואיין שבמרכזו לא מספיק חשוב או מעניין כדי להצדיק ראיון מקיף שאיש לא שילם עליו.
ב"ידיעות אחרונות", כמו בכל סוף שבוע, מעדכנים את הקוראים בפרויקט השיווקי התורן. היום נכתב שם על פתיחת המחזור ה-13 של תחרות "המורה של המדינה", מיזם שנהגה על-ידי הפרסומאי מושיק תאומים ומאפשר לעיתון לגבות מדי שנה סכומים לא ידועים מנותני החסות הנדיבים שלו – הסתדרות המורים, בנק מסד ותלמ"א. כמצופה, הידיעה הפרסומית כוללת ציטוט גנרי של מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן-דויד, שמשבחת את המיזם ואת ציבור המורים.
מהנעשה בשמאל
ב"הארץ", העיתון של השמאל, מתפרסמת מודעה על כנס שתקיים בקרוב עמותה שפועלת להסדרת הזכות למות בכבוד, כלומר להיפרד מהחיים ללא סבל, כלומר להתאבד. את המודעה מעטרים דיוקנאות של ארבעה ממשתתפי הכנס: שר מהשמאל, שני חברי-כנסת מהשמאל וחברת-כנסת לשעבר מהשמאל. בראש המודעה פונים המארגנים לקורא/ת: "במיוחד בשבילך"!
ענייני תקשורת
מלה של פרסומאי. ב"גלובס" כותבת ענת ביין-לובוביץ' על "פרדוקס התוכן השיווקי": "הכללים החדשים של התוכן השיווקי בשידורי הטלוויזיה", מתמצתת כותרת המשנה, "עשויים להיתפס כלא רלבנטיים לשוק העכשווי בישראל". חרף ההגבלות והסימונים החדשים, שלל פרסומאים שמתמחים בפרסום סמוי משוחחים עם הכתבת ואומרים לה שלתעשייה אין מה לדאוג ומה שהיה הוא מה שיהיה – קביעה שמיד מעוררת תחושה שבפועל יקרה בדיוק ההפך.
פשוט תקלל בחזרה. במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב חיים לוינסון על מגפת תביעות הדיבה על בסיס הניסיון העשיר שלו כנתבע סדרתי (ומונה בין היתר תביעה שהגיש לאחרונה איש התקשורת אלי ציפורי נגדו ונגד אחרים, בהם גם "העין השביעית"). לקראת סוף הטור מנדב לוינסון עצה לנעלבים ששוקלים לתבוע: "כשמישהו כותב לך 'קצין גסטפו' בפייסבוק, אתה יכול לענות לו 'ואתה קוף'. זה ממצה את עיקרי הטיעון".
עונג שבת. כתב "גלובס" אופיר דור היה "אורח קרן אבירם בדובאי" ותיגמל אותה בידיעה מחניפה על תחרות הסטארטאפים שקיימה שם. בידיעה חסרת החשיבות שובצה תמונה של זיו אבירם, מייסד הקרן, ש"סיפר כי גילה בתקופה האחרונה עד כמה עיסוק בפילנתרופיה גורם לו לעונג".
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בבית-המשפט המחוזי בירושלים בנובמבר 2021, בפתח אחד הדיונים במשפט שבו הוא עומד לדין על הצעת שוחד לבנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)
שושלת מוזס. "28 שנה בלי פולה מוזס ז"ל, רעייתו של נח מוזס ז"ל, העורך האחראי הראשון של 'ידיעות אחרונות'", מוסרת כותרת שמופיעה בשער העיתון ומפנה את הקוראים ל"מוסף לשבת" (עורך: אביב הברון), שם נדפס על גבי עמוד שלם הספד שפרסם אביעזר גולן ב-1994. הרשימה חסרת משמעות לקוראי העיתון העכשוויים, שגם הזקנים מביניהם ודאי כבר שכחו (וספק אם אי פעם זכרו) את המנוחה, אמו של המו"ל הנוכחי נוני מוזס.
למה היה חשוב למוזס לגזול שטח מערכתי יקר ולהדפיס עליו קטע ארכאי המשבח את אמא שלו? אפשר להעלות כמה אפשרויות. אולי כי ההספדים הממוחזרים לאבותיו הם מסורת ותיקה, ומסורת לא משנים, ואולי כי זו דרכו לומר לכל מי שצריך לשמוע שזה העיתון שלו והכסף שלו, והוא רשאי לעשות בהם כל מה שירצה גם אם אין לזה שום הצדקה עיתונאית. בדיוק כמו שעשה ב"תיק 2000".