מעולם לא נשמעו הסברים רבים כל-כך, בזמן קצר כל-כך, להחלטה פוליטית דרמטית כל-כך – הכרזה על בחירות חדשות לכנסת. ב-12 השעות האחרונות (השורות האלו נכתבות בצהרי ה-2 בדצמבר 2014) מנו פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפרלמנטרית את הסיבות למהלכו הקיצוני של נתניהו: מיאוסו מהתנהלות יאיר לפיד וציפי לבני, ברית חשאית שרקם עם הסיעות החרדיות, חששו מקשר שרוקמים לפיד ולבני עם הסיעות החרדיות, התנגדותו לחוק מע"מ אפס, רצונו לפזול לציבור הימני בגלל חששו מיריביו הפוטנציאליים במחנה זה, הערכתו כי בחירות חדשות יאוששו את מעמדו בישראל ובעולם, ועוד כהנה וכהנה אבחנות והערכות.
עד כמה מסוגל החינמון לתפקד ככלי תקשורת סביר בנסיבות שבהן האיום על עצם קיומו חשוד כמחולל התפתחות פוליטית כה משמעותית
על מניע אחד לצעדו ממעטים לדבר, ורק מספר קטן של פרשנים התייחסו אליו: אכזבתו מתוצאות ההצבעה בכנסת, לפני שלושה שבועות, על הצעת החוק שנועדה להגביל את יכולתו של "ישראל היום" להוסיף להיות מופץ חינם. בחירות חדשות מבטלות למעשה את תוקפה של הצעת החוק, שהתקבלה בקריאה טרומית, אך טרם הגיעה לקריאה ראשונה, ומסלקות לפי שעה מעל החינמון את האיום הזה שריחף מעליו.
הכישלון הצורב שנחל נתניהו בהצבעה על הצעת החוק של איתן כבל ועמיתיו היה לא רק עלבון אישי וביזיון פוליטי, אלא גם פגיעה קשה ביוקרתו מול פטרונו הפיננסי שלדון אדלסון. הכרעת הכנסת, ברוב ניכר, בניגוד לדעתו של נתניהו, המחישה עד כמה מעמדו של ראש הממשלה מעורער ופגעה באינטרס מוחשי שלו: להוסיף לקיים את "ישראל היום" כסייענו התקשורתי העיקרי. החלטת הכנסת לקבל את הצעת החוק בקריאה טרומית כמו קראה תיגר על כל מי שמעורב בהפקת "ישראל היום" – המממן אדלסון, הנהנה הפוליטי נתניהו, העורכים והכתבים.
נתניהו חש, אולי, שעליו למחוק את החרפה הזו – לא רק מטעמי תדמית, אלא גם ממניעים מעשיים: החינמון משרת את צרכיו הפוליטיים והתקשורתיים, ועליו לגלות כלפיו נאמנות לא פחותה מזו שהעיתון מגלה כלפיו.
אם כך הדבר, הרי שההכרזה על הקדמת הבחירות היא פעולת תגמול של נתניהו נגד הכנסת, סיעות הקואליציה שתמכו בהצעת החוק והשדולה שהעניקה לה רוח גבית. הואיל ודין הרציפות אינו חל על הצעות חוק פרטיות שהתקבלו בקריאה טרומית בלבד, יהיה על כבל וחבריו למחזר את מהלך החקיקה שלהם בכנסת הבאה. עד אז – או שהפריץ ימות או שהכלב. בינתיים ייהנה "ישראל היום" מאותו חופש עסקי העומד לרשותו עתה, והוא יוכל להמשיך להיות מופץ ללא תשלום ולגבות מחירי מודעות נמוכים.
שלדון ומרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום". ירושלים, 28.5.13 (צילום: מיכל פתאל)
תוצאת הביניים הזו מחדדת שאלה מוכרת: עד כמה מסוגל החינמון לתפקד ככלי תקשורת סביר בנסיבות שבהן האיום על עצם קיומו חשוד כמחולל התפתחות פוליטית כה משמעותית.
מאז נוסד, נגוע "ישראל היום" בהטיה מחפירה לטובת נתניהו, שגורמת לעורכיו ולכמה מכתביו להתקרנף ללא עכבות בבואם לשרת את צרכיו התדמיתיים של ראש הממשלה. העיוות המובנה הזה בהתנהלותו של העיתון מועד להתעצם עתה עשרת מונים, הן בתקופת הבחירות והן לאחריהן, כאשר הזהות בינו לבין מושא סיקורו הראשי תיעשה מוחלטת.
מהלכו של נתניהו, שבא אחרי ההשקה המוצלחת של הצעת החוק בעניין "ישראל היום", מאגד אותו ואת החינמון בברית של אינטרסים שלא ניתן להפרידה: קיומו של האחד מותנה בקיומו של האחר. זו, מכל מקום, משמעותה של ההצהרה הגלומה בהתפתחות הזו. איזה פרצוף יהיה ל"ישראל היום" בנסיבות אלו?