בבריטניה עומדת לדין רבקה ברוקס, מי שהיתה עורכת הצהובונים "ניוז אוף דה-וורלד" וה"סאן" ולאחר מכן ראש חברת המדיה הבריטית של ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת הענק של רופרט מרדוק. העילה הרשמית להעמדתה של ברוקס לדין היא האזנות סתר אסורות, אך הסתבכותה הפלילית היא סרח עודף להתנהלות אתית בעייתית שחשפה את החצר האחורית המזוהמת של משולש היחסים הון-שלטון-תקשורת בבריטניה.

לציבור הבריטי התברר שראשי האימפריה של מרדוק קיימו מערכות יחסים מושחתות עם הצמרת הפוליטית בלונדון, שכרכו אותם בברית של אינטרסים עסקיים, תקשורתיים ופוליטיים שבה יד רחצה יד וזרוע שולבה בזרוע תוך פגיעה גסה בטובת הציבור וביכולתו לשפוט כהלכה את האופן שבו מתנהלים ענייני המדינה.

רבקה ברוקס על שער "Private Eye", מגזין בריטי סאטירי, 16.4.12(צילום: דנקן סי, רשיון cc-by-nc)

בישראל יצאו השבוע כמה עיתונאים והוגי דעות בהאשמות חריפות נגד התקשורת, בעקבות הרשעתו של אהוד אולמרט בעבירות שוחד. ארי שביט ב"הארץ", קלמן ליבסקינד ב"מעריב" ופרופ' משה נגבי ב"העין השביעית" הם הבולטים מבין שורה לא קצרה של כותבים ומגיבים (בעיקר ברשת) שהאשימו את התקשורת בכללה, או גורמים בתוכה (בלי לנקוב בשמות מפורשים), בהתנהלות מושחתת בעת שסיקרו את פועלו הציבורי של אולמרט לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה שבה התנהלו נגדו חקירות המשטרה וההליכים המשפטיים. התקשורת הואשמה באִתרוג אולמרט מתוך שיקולים זרים ומניעים אינטרסנטיים, כשרוח הנימוקים מזכירה את הטענות על השחתת התקשורת הבריטית כפי שנחשפה בפרשת "ניוז אוף דה-וורלד" (לבד מהצבעה על התנהלות פלילית ממש).

האם ההווי הפוליטי-תקשורתי הישראלי דומה עד כדי כך לאוויר המזוהם של לונדון? נתוני הבסיס – דומים: קשרים חברתיים הדוקים בין עיתונאים ומו"לים לראשי השלטון בעבר ובהווה (טוני בלייר נחשף לאחרונה כמי שנותן עצות לרבקה ברוקס במהלך משפטה); תחרות עזה בין עיתונים על סקופים ("ניוז אוף דה-וורלד" נאלץ לסגור את שעריו לאחר שהתברר כי חדר לתא הקולי של נערה שנחטפה ונרצחה); שימוש באמצעים פסולים להשגת סיפורים (עיתונאים הואשמו בשיחוד קציני משטרה בכירים); כלפי מרדוק נטען שהוא מנצל את עוצמתו התקשורתית כדי לקדם את עסקיו. מאפיינים דומים נמצאים גם בסצינה הישראלית. האם קרב אפוא היום שבו יועמדו לדין גם אנשי תקשורת ישראלים בגין שימוש לרעה שעשו במעמדם?

העיתונאים, החברים

יואב יצחק (צילום: יוסי זמיר)

הנה ניסיון לתת סימנים בהאשמה הכוללנית שהוטחה בימים האחרונים בתקשורת הישראלית בהקשר להרשעת אולמרט, על היותה מושחתת כביכול. זה ניסיון מהוסס שיהיו בו מן הסתם סתירות פנימיות והוא גם מועד לטענות על התנשאות הכותב, אך הוא נעשה מתוך כוונה כנה לבחון את ההאשמה הזו באופן מפוכח ולדרג את סממני ההשחתה המאיימים על התקשורת.

בראש וראשונה יש לזכור כי התקשורת היא שחשפה את פרשת הולילנד כשם שהיא זו שהצביעה על התנהלותו המוסרית הבעייתית של אולמרט בתחנות שונות של דרכו הציבורית הארוכה. בדיעבד יש כמה קופצים על זכות הראשונים לחשיפת ההתנהלות החשודה של הרשויות בירושלים במתחם הולילנד (אנשי "כל העיר", יואב יצחק, גידי וייץ) אבל אין ספק כי עיתונאים היו אלה שהציפו את הסוגיה ועיתונאים היו אלה שלא הרפו ממנה משצצה וגם לאחר שצברה תאוצה. אין מקום אפוא לצאת בהאשמה גורפת נגד התקשורת על התעלמות מפרויקט הולילנד ועל מאמץ לגמד את השערורייה הגלומה בו.

שנית, החלוקה הפשטנית בין כלי תקשורת מושחתים לכלי תקשורת הגונים, כפי שהיא מצטיירת כביכול בפרשת הולילנד, אינה תופסת: החלוקה הרלבנטית היא בין עיתונאים הגונים לעיתונאים מוטים (או, למי שמתעקש, בלתי הגונים). בכל אחד מכלי התקשורת המרכזיים מועסקים עיתונאים עם יושרה וכאלה שמתקרנפים. האבחנה הנכונה היא, אם כן, בין עיתונאים אינדיבידואליים, לאו דווקא בין ארגוני תקשורת.

לטעמי, פוטנציאל ההשחתה הגבוה ביותר בהקשר לאולמרט נמצא בין העיתונאים שהם חבריו הקרובים. טומי לפיד ז"ל, יצחק לבני, דן מרגלית ואמנון דנקנר ז"ל, כולם עיתונאים בכירים – לפחות בעברם – ידעו היטב על הפרשות המפוקפקות שבהן נקשר שמו של אולמרט. הם שמעו על חשבוניות הליכוד ועל ההלוואה מבנק צפון-אמריקה, על הבית ברחוב כרמיה ועל הבניין ברחוב כ"ט בנובמבר. הם קראו את פסקי הדין וחוות הדעת של המשטרה, מבקר המדינה, פרקליט המדינה והשופטים שנדרשו להתנהלותו של חברם. הם נוכחו שגם כאשר החליטו הממונים על אכיפת החוק לא להעמידו לדין או לזכותו מחוסר ראיות, הם תיארו את התנהגותו במלים קשות. במשך שנים ארוכות, אולמרט הוא איש ציבור שריח רע, גם אם לא פלילי, נודף מהתנהלותו. חבריו הקרובים נוכחו באורח חייו הנהנתני והיו להם די סיבות לתהות כיצד הוא מממן אותו.

דן מרגלית (צילום: משה שי)

הידידים האלה, עיתונאים במקצועם ובכירים במעמדם, בחרו להישאר במחיצתו של אולמרט, ובכך קיבלו הכרעה בעלת משמעות מוסרית ארוכת טווח. בהתנהגותם הם נתנו לו לגיטימציה להמשיך בהתנהלותו המושחתת (גם אם לא פלילית). וזה עוד לפני שדנים בשאלה אם מי מהם ניצל את מעמדו התקשורתי כדי לקדם את ענייניו של חברם. אחד מהם, דן מרגלית, בחר לנתק מגע מאולמרט: הוא עשה זאת בעת מלחמת לבנון השנייה, לאחר שנים רבות שבהן קיים עימו קשר חברי הדוק והדחיק את משמעותה השלילית של התנהלותו. מרגלית שומר לעצמו (לפי שעה?) את סוד הזרז שהביא אותו להחלטה הזו, אך היא ראויה לציון.

עיתונאי אחר הנמנה עם החבורה עשה שימוש פעיל במעמדו כדי להיטיב, תקשורתית, עם חברו הפוליטיקאי. זה הוא אמנון דנקנר. כתבי "הארץ" אסתי אהרונוביץ' וגידי וייץ תיארו לפני שבע שנים את התערבותו הבוטה של דנקנר, בהיותו עורך "מעריב", בטקסטים שעסקו באולמרט ועמדו להתפרסם בעיתון. הבחישה היתה כל-כך גסה שבכמה מקרים העיתונאים הנוגעים בדבר פרשו מהמשימה משום שלא הסכימו להשלים עם האופן שבו ניסה דנקנר לכפות עליהם לתאר את חברו בעיתון.

באופן דומה פעל גם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. הוא אמנם אינו מוכר כמי שנמנה עם חוג הידידים הקרוב של אולמרט, אך סכסוכים משפטיים שאליהם נקלע עם כמה מעיתונאיו הבכירים (מוטי גילת, ניר בכר) חשפו אותו כמי שאינו בוחל לעשות שימוש ציני בעוצמה התקשורתית שבידו כדי לרומם אנשי ציבור שהוא חפץ ביקרם ולהשפיל אחרים. גולשי "העין השביעית", הקוראים את סקירות העיתונות היומית שכותבים שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו (ובשנה האחרונה גם איתמר ב"ז), ערים זה מכבר להתנהלותו הכוחנית של מוזס ולאופן שבו הוא מתזמר לצרכיו את התכנים העיתונאיים המתפרסמים בעיתונו ובאתר ynet.

"רעידת אדמה: אולמרט זוכה בפרשות המרכזיות", ynet

אהוד אולמרט נמנה עם חביביו של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, והדבר בא לידי ביטוי בולט, בין השאר, באופן שבו סוקרו זיכויו בבית-המשפט המחוזי בירושלים, לפני שנתיים, והרשעתו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לפני עשרה ימים. כאשר זוכה ראש הממשלה לשעבר, לא ידעו המריונטות של מוזס את נפשן מרוב צהלה. ynet הביא את הבשורה בדרך הבאה:

יש שופטים בירושלים והיום (ג') הם ניפצו לרסיסים את כתב האישום שהפיל ממשלה בישראל. שתי הפרשות המרכזיות שבהן הואשם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ושעליהן הטיל פרקליט המדינה, משה לדור, את כל כובד משקלו, נגמרו בזיכוי. אולמרט הורשע רק בפרשה השלישית, פרשת מרכז-ההשקעות, בהפרת אמונים. ראש לשכתו, שולה זקן, הורשעה בפרשת ראשונטורס. אולמרט התחבק עם קרוביו ויצא מבית-המשפט מחויך" (אביאל מגנזי ואלי סניור, 10.7.12).

בהמשך היום חגג האתר את נצחונו של אולמרט במקבץ של כתבות ומאמרים שלהם הוקצה דף מיוחד כשהטון השולט בהם הוא הוקעת פרקליטות המדינה כמי שרדפה ביודעין את אולמרט במגמה להביא בדרך זו למהפך שלטוני, כמי שנשענה על ראיות מפוקפקות וכמי שהעומד בראשה, משה לדור, הפך את אולמרט למטרה שהוא חושק לצוד באופן אישי. כלי התקשורת האחרים, ובהם אתרי "הארץ", nrg, מאקו, ונענע10, דיווחו על הזיכוי בנימה מאוזנת ועניינית.

נוני מוזס (צילום: רוני שיצר)

למחרת הלך "ידיעות אחרונות" המודפס בעקבות ynet. רוב קונטרס החדשות ומוסף "24 שעות" הוקדשו לסיקור הכרעת הדין. זה לא היה דיווח ענייני, כפי שעמד על כך שוקי טאוסיג, אלא מסע יחצני משומן שבו עטף העיתון את אולמרט כשהוא אינו מהסס לחטוא במיצוב פסק הדין באופן מטעה ("זיכוי מוחלט", "לא היו מעטפות כסף") ולקדם את שאיפותיו הפוליטיות של הנאשם לחזור לראשות הממשלה ("הקנוניה" היא כותרת הטור שפירסם באותו יום שמעון שיפר; נחום ברנע, לעומתו, פירסם ראיון מקיף עם משה לדור, שבו נתן לו פתחון פה להדוף את ההתקפות עליו).

העיתונים האחרים סיקרו את הזיכוי – כמנהגם (באשר ל"מעריב", מנהגו באותה עת): "ישראל היום" בסגנון מנגח, "מעריב" בנימה מעורבת ו"הארץ" בריחוק ובאיזון האופייניים לו. בכלי תקשורת רבים הובאה גם תגובתו המתלהמת של אמנון דנקנר (כבר לא עורך "מעריב"), שקרא למשה לדור להתאבד מאחר שנכשל בכוונתו להרשיע את אולמרט בכל מחיר.

תמונה דומה ניכרה בכלי התקשורת לפני עשרה ימים, עם הרשעתו של אולמרט בעבירות שוחד. הזיכרון עדיין טרי ואין צורך להציג כאן אסמכתות ומראי מקום: כלי התקשורת בכללם הוכו בתדהמה נוכח הכרעותיו של השופט דוד רוזן. הנימה השלטת בסיקור היתה שמחה לאידו של הנאשם וסיפוק ממה שהצטייר כתרומתו של השופט לביעור השחיתות השלטונית. אורן פרסיקו היטיב לתאר את הסיקור העיתונאי של הזיכוי ואף הצביע בזמן אמת על ההתנתקות ההדרגתית שמבצע "ידיעות אחרונות" מאולמרט.

ברנע ושיפר

זה המקום להבחין בין ארגוני התקשורת של "ידיעות אחרונות" לשניים מעיתונאיו הבכירים, ברנע ושיפר. השניים, אם כשכתבו בצוותא על אולמרט ואם כשפירסמו את עמדותיהם בנפרד (לא תמיד היתה דעתם זהה לחלוטין), אינם בובות של המו"ל. האבחנה הזו חשובה בעיני משום שבעיקר לעברם נשלחו בימים האחרונים חצים משוננים מצד כותבים שהאשימו את התקשורת בשחיתות בהקשר לפרשת הולילנד. לעניות דעתי, יחסם של ברנע ושיפר לראש הממשלה אולמרט נגזר מתפיסתם את תפקידם העיתונאי ומשיטות עבודתם – ולא ממניעים מוסריים פסולים.

ברנע ושיפר דוגלים בקרבה מרבית לראש הממשלה. כל ראש ממשלה. הם יודעים שאצלו מצוי מיטב ומירב המידע העיתונאי והם שואפים להתוודע אליו ולהיות הראשונים לדווח על כך. מזגם, כישוריהם העיתונאיים והיותם הפרשנים הבכירים של העיתון של המדינה מאפשרים להם להשיג את מטרתם: הם אכן צמד העיתונאים שנהנה במשך שנים ארוכות מהנגישות הגבוהה ביותר לראשי הממשלה המכהנים. יש מחיר להתנהלות הזו, ולפעמים השניים נאלצים לשלם אותו: הקרבה יוצרת הזדהות והיא מסמאת מדי פעם את העיניים.

נחום ברנע ושמעון שיפר (צילום: יוסי זמיר)

בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה, הופתעו ברנע ושיפר להיווכח שאחדות מתחזיותיהם המדיניות (בעניין נכונותו של נתניהו להתפשר עם הפלסטינים בסוגיות שעמדו אז על הפרק) התבדו. הם נוכחו בדיעבד שראש הממשלה עבד עליהם. כשהיה אריאל שרון בשלטון הם קיימו אתו יחסים הדוקים שאופיים האינטימי נחשף לאחר ששקע בתרדמת, וביתר שאת לאחר מותו. הקרבה הזו מצאה ביטוי באופן האוהד (אצל שיפר – אפילו המעריץ) שבו סיקרו את כהונתו. כך גם היה כשדיווחו על תפקודו של אולמרט בראשות הממשלה. הם הצליחו בקלות יחסית לרכוש את אמונו ולהפוך לבני-בית בלשכתו (ואולי גם במעונו). המגע הקרוב השפיע על דיווחיהם.

מטבע העיסוק העיתונאי, כתבים ופרשנים מושפעים ממקורותיהם. זו דינמיקה שאין מנוס ממנה. אמצעי החיסון מפני התמסרות-יתר היא שמירת מרחק. ברנע ושיפר נסחפו ביחסיהם עם אולמרט ופיתחו הזדהות איתו. האופן שבו כתבו על הפרשות שבהן נחקר או הואשם היה ספקני ומסתייג. ערב הרשעתו של אולמרט תהה ברנע בטורו אם ההאשמות שבהן דן השופט רוזן הן בכלל פליליות. שיפר העריך כי אולמרט יזוכה. ברנע תיאר את הקרע בין אולמרט לשולה זקן כמשבר בין זוג אוהבים ("אהוד ושולה כבר לא"), ושיפר קרא, לאחר פסק הדין, להחיל על אולמרט את חסד החמלה. מסקירות השניים נעדרה התייחסות למרכיב המוסרי הרקוב העומד ביסוד יחסי אולמרט וזקן.

ברנע ושיפר נכשלו אפוא בקריאת המציאות, אבל לא צודק להאשימם בשחיתות. הם דומים, במקרה זה, לארי שביט, שהודה פעם בפומבי בתאונת עבודה שקרתה לו כאשר התאהב במושא סיקורו – עמרי שרון.

לפנינו אפוא דרגות שונות של סטייה מנורמות עיתונאיות ראויות: מתן לגיטימציה לפוליטיקאי מושחת בעצם הנכונות להימנות עם מעגל חבריו הקרובים; הפעלת העוצמה התקשורתית לתועלתו של פוליטיקאי מושחת כדי להפיק מכך תמורה עסקית או פוליטית; התמסרות בלתי מבוקרת לנקודת מבטו של פוליטיקאי מושחת כתוצאה מקרבת-יתר אליו. ועדיין לא הזכרנו עיתונאים הנגועים בשחיתות פוליטית.

החמאה של עמוס רגב

יום לאחר הרשעתו של אולמרט במחוזי בתל-אביב פירסם עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום", מאמר ביקורת חריף שבו תקף את "ידיעות אחרונות" ואת המו"ל שלו על הסיקור המגונן שהעניקו לאולמרט בפרשת הולילנד. רגב, ועיתונאים נוספים בעיתונו, תייגו את התנהלות "ידיעות אחרונות" כמושחתת וייחסו אותה למאבק שמנהל מוזס נגד המשך הופעתו של המתחרה, "ישראל היום". לפי תפיסה זו, מוזס שאף להמליך מחדש את אולמרט לראשות הממשלה כדי שזה ימצא את הדרך לחיסול החינמון הנושף בעורפו.

העורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

יש יסוד לאבחנתו של רגב. שמו של מוזס אכן נקשר יותר מפעם אחת במהלכים פרלמנטריים, עסקיים ופוליטיים שנועדו להצר את צעדיו של "ישראל היום". ואולמרט, כפי שמתברר היום לעין כל, הוא אכן פרטנר לעסקים מלוכלכים. אבל רגב שוכח שהחמאה מרוחה על מצחו שלו.

אין כלי תקשורת הנגוע בתפיסה מושחתת ממארת יותר מאשר "ישראל היום". העיתון הזה קם ומתקיים על בסיסה של עסקה דוחה בין הפוליטיקאי בנימין נתניהו למו"ל שלדון אדלסון. "ישראל היום" הוא ההתגלמות המובהקת ביותר של שעבוד השיקולים העיתונאיים לטובתם של אינטרסים פוליטיים ולהכפפת המצפון המקצועי לציפיותיו של המו"ל. כאשר עיתונאי "ישראל היום" מטיחים האשמות במוזס הם מוזמנים להתבונן בראי ולהיווכח שדמותו נשקפת מולם.

אי-אפשר לסיים סקירה זו בלי להזכיר תופעה נוספת של השחתת מידות בכלי התקשורת, הניצבת מעבר לפינה. בפרשת הולילנד לא זוהו עיתונאים שנתנו יד ביודעין ומלכתחילה למעשים מושחתים כשהם מנצלים לשם כך את אמצעי התקשורת שברשותם. לעומת זאת, כשתיחשף במלואה תיבת הפנדורה שבה מבעבעת פרשת הרפז-אשכנזי-ברק, עלולים כמה עיתונאים להצטייר באור מכוער במיוחד.