מיכל אהרוני היא מחזאית ויוצרת תוכן, כותבת ב"ישראל היום" במדור הדעות. שבה בימים האחרונים לישראל, אחרי שנות מגורים בארה"ב.

אנחנו בסבב חמישי של בחירות מ-2019, את המערכות הקודמות חווית מרחוק. יש משהו שונה בחשיפה לדינמיקה התקשורתית סביב הבחירות כשאת צופה בה כאן מישראל?

אנחנו כאן רק שבוע. אבל נדמה לי שדווקא כאן אני מעורבת פחות משהייתי שם. כשאתה רחוק הכל נראה לך נורא גדול וחשוב ומהותי. כל ציוץ של מיקי זוהר הופך אישיו. כשאתה כאן זה חלק מהנוף, כמו הגסות בכבישים, כמו המוכרת שלא מוכנה לקבל בחזרה את מה שקנית רק ערב לפני.

נפלנו על מבצע בעזה. הדלקתי את הטלוויזיה, צפיתי עשר דקות וכיביתי אותה. יש לי בבית בן אדם שסופר מבין את עזה וחמאס והג'יהאד האסלאמי, בחמש דקות של שיחה לפני השינה הוא סגר לי את הפינה [בן זוגה של אהרוני, הוא העיתונאי והדוקומנטריסט שלומי אלדר].

הבחירות האלה יהיו בסימן ביטחון, אם כן? מה אומר המומחה הביתי?

מומחה לעזה ופלסטינים. מבין פוליטיקה אבל לא מתיימר להיות מומחה בה. בכלל, מדובר בעיתונאי מזן אחר: הוא לא מומחה להכל. הוא נע בין "אין מצב שביבי חוזר" לבין "יש לו קואליציה של 70", תלוי מאיזה מקום בארץ או אינטראקציה הוא חוזר באותו רגע.

קצת מזכיר את רמת התנודתיות בסקרים שראינו עד עכשיו. אולי זה אומר משהו על הכלי הזה?

אני בטוחה בדבר אחד: גם השמאל-מרכז הישראלי למד לשקר לסוקרים.

מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, מצביע בבחירות לכנסת. מראר, 23.3.2021 (צילום: פלאש 90)

את כותבת מאמרים מעת לעת ב"ישראל היום": אם היתה עומדת לרשותך הזדמנות לכתוב על נושא אחד בלבד פעם אחת - מהו המאמר שהכי חשוב לכתוב כרגע?

יש הבדל בין חשוב למעניין. אני באמת מאמינה, עם כל הכבוד לפובליציסטיקה, שאחת למאתיים מאמרים יש מאמר שהוא באמת חשוב. ולכן חשוב קודם כל לעניין. בעיני הסיפור הכי מעניין והכי חשוב, וכן, אפשר לשלב, זה עבאס ואזרחי ישראל הערבים והחברה הערבית-פלסטינית במדינת ישראל. התקשורת הישראלית מתייחסת שנים לאזרחי ישראל הערבים כאל נוכחים נפקדים. איש לא הבין בבחירות הקודמות מי ומה זה עבאס והסיפור של המפלגה שלו. כשכולם טענו שהם לא עוברים בכלל הוא היה רגוע כי הוא ידע מה קורה אצלו בבית. אנחנו? נאדה. כלום.

זאת הזדמנות טובה להזכיר שלא כל מי שדובר ערבית מבין ערבים. זה בהחלט מקל אבל בואו נזכור שאם נשאל בעברית את השאלות הנכונות, אזרחי ישראל הערבים ידעו לענות לנו. והם יהיו רהוטים יותר מהרבה יהודים.

אילו שאלות היית מפנה מתוך האולפן למרואיינים ערבים, בהנחה שהם מוזמנים לשם (עניין שהוא לא טריוויאלי).

חייתי תשע שנים בארה"ב. מה שתמיד הכי עצבן אותי זה שלא רצו אותי רק כמחזאית אלא כמחזאית ישראלית. כל מה ששאלו אותי תמיד היה בהקשר להיותי ישראלית, שייקספיר וצ'כוב בראי הסכסוך, המלט כמוחמד דף. וזה מה שקורה עם אזרחי ישראל הערבים. אני רוצה שרופא ערבי ירואיין כרופא לפני שהוא מרואיין כערבי. שמוסיקאי ערבי ירואיין קודם כל כמוסיקאי ורק אחר-כך כערבי. אנחנו ישראלים, הם ישראלים, כולנו חיים בישראל. עובדים ויוצרים בה. רופא מתמחה ערבי סובל מתורנויות בדיוק כמו מתמחה יהודי.

"12 כסאות", פסל, אודסה (נחלת הכלל)

אז כמחזאית ישראלית, תני לי שתי תמונות ושתי דמויות מתוך המחזה הבא שלך על עיתונות בזמן בחירות וגם איך יקראו לו.

השם כבר נתפס: בעקבות הזמן האבוד. יש סאטירה רוסית שנקראת "שנים עשר הכיסאות". מישהו שהחביא כסף בכיסא ואשתו מוכרת את הסט, אבל כל כיסא למישהו אחר. והוא יוצא למסע בעקבות הכסף שמוחבא בכיסא בכל רחבי רוסיה, פוגש כל מי שקנה כסא. הייתי שמחה לעשות כזאת סאטירה ישראלית שתראה את כל גווני החברה פה. הבעיה היא שבחיים הבן אדם לא יצליח להגיע ממקום למקום. הוא ייתקע שעות בפקק.

אולי אפשר להחליף את משל הכיסאות במשל הכיסאות בפאנל באולפנים. בכל אחד מהם באמת מישהו מחביא כסף מטאפורי אבל לצופים לא תמיד ידוע מיהו המשלם האמיתי. 

אנחנו נכנסים לתוכן שיווקי ואינטרסים? זה לא יסתכם בשאלון, זה יהפוך לחטא ועונשו מבחינת האורך. תוכן שיווקי הפך לאורים ותומים. הבעיה איתו זה שזה כמו הצמח בחנות קטנה ומטריפה, כל פעם צריך יותר דם. אגב, בסוף זה מייתר את הצורך ביועצי תקשורת. הלקוח לומד לקנות לבד.

או שכולם מסיימים את החוויה כשהם מדממים (מטאפורית, מטאפורית) מול המסך. 

רוב הציבור לא מבין שזה ממומן. זה רק בבטן שמרגישים שלא בסדר.

אני התייחסתי יותר ליחצני האולפנים שיושבים כפרשנים קבועים.

גם שם איש לא מבין את ההקשרים, אבל חרגנו. לא רוצה לריב עם כל העולם דקה אחרי שחזרתי.

נותרנו עם המלצה שלך על מרואיין אפשרי ושאלה אפשרית שתוצג לו. 

אפשר מרואיין מת? או רק חיים?

גם מתים, מה שתרצי. 

רבין. אשאל אותו אם הוא מאמין שזה מה שקרה בעקבות הרצח שלו.

זאת בעצם גם שאלה על בחירות, רק על הבחירות של 1996.