נטעלי שם טוב היא עיתונאית ומגישה בחדשות 12.

טוב, משום שאת מראיינת ותיקה ומנוסה, אני אשתמש בטריק הכי שחוק בספר של מראייני המראיינים: אתן לך לשאול את עצמך את השאלה הראשונה ולתת עליה את התשובה. אבל הנחיית העורך היא לא להבריח את המרואיינת אבל גם לא לעשות לה חיים קלים. 

תראה. אני נשאלת 3 פעמים ביום בממוצע על הבחירה שלי לגור במטולה, אבל אני לא בטוחה שזה עונה על הנחיית העורך.

אני מחפש משהו שקשור מעט יותר לפרספקטיבה שלך על הבחירות הקרובות והממשק שלהם עם התקשורת. 

זה הכי קשור שאפשר.

סיפרו לי שבימים בהירים ממטולה אפשר לראות את ביירות, אז בואי נדבר על סיקור הבחירות הקרובות והפריפריה הגיאוגרפית. היא תהיה נוכחת בכלל בשיח?

לא מספיק.

מודעת בחירות בטבריה, 2019 (צילום: דוד כהן)

מה את היית רוצה לראות כסיקור הולם של הפריפריה במערכת הבחירות הזו?

אני חושבת שהתקשורת בישראל לוקה שנים אחורה בסיקור הפריפריה ובהבנה של זרמי העומק בה. זו נקודה משותפת אגב לפוליטיקאים ולאנשי התקשורת. גם שם כולם רוצים להיות מרכז, כולם מכוונים למרכז, אבל הבחירות יוכרעו בטבריה ובאופקים. במיוחד הבחירות האלו. ואילו הסיקור בישראל הוא מתל-אביב את תל-אביב ואל תל-אביב ואנחנו מפספסים הרבה. וזו אגב אחת הסיבות שחזרתי לגור במטולה.

ומהן הבעיות שמטרידות את הפריפריה ואנחנו לא שומעים עליהן בשיח הבחירות?

סיקור בגובה העיניים, שיביא את המה וישאל פחות את הלמה, כמו התמיהה המתמדת על ההצבעה לימין בפריפריה למרות הסוגייה הכלכלית. אנחנו לא תוהים למה עשירונים גבוהים מצביעים לשמאל לכאורה סוציאליסטי, כי אליהם אנחנו מתייחסים כמצביעים רציונאלים וזה כאילו מסתדר לנו עם ערכים אחרים שלהם, ואנחנו מניחים שהם מבינים מה הם עושים ויש בפניהם מכלול שיקולים. אז תתפלא, חדשה מרעישה: גם הבוחר בפריפריה הוא בדיוק כזה.

יש לך תשובה טובה לתמיהה הזאת? מה הרציונאל שמניע את הפריפריה? והאם בכלל אפשר לדבר עליה כיחידה אחת?

אני חושבת שכשאתה רואה מחלון ביתך את סוף המדינה, כמו אצלי, אני גרה עשרה מטר מהגדר, השיקול הבטחוני מקבל משקל הרבה יותר משמעותי. ומעבר לזה, החיכוך עם הזהות היהודית-ערבית הרבה יותר משמעותי בפריפריה. ראינו את זה במבצע "שומר החומות" ואנחנו רואים את זה בכל הסוגיות. אנחנו תקועים על סוגיות ימין ושמאל אבל זו לא השאלה.

מטולה (צילום: פלאש90)

אני אתן לך דוגמה: עמית סגל תקף ב"שומר החומות" את התקשורת שמחפשת אחר סימטריה ומסקרת את הלינץ' בבת-ים שבו יהודים תקפו ערבי, אבל לא את הלינצ'ים ההפוכים שביצעו ערבים ביהודים בעכו ובטמרה. יכול מאוד להיות שהוא צודק, אבל האמת שזה קורה לא פחות בגלל שהתקשורת מזמן נטשה את הפריפריה. איזה כתבים יש בעכו שיכולים לסקר את מה שנעשה שם? כמה מהעיתונאים בישראל בכלל יודעים איפה זה טמרה? אנחנו לא נמצאים שם, אנחנו לא מסקרים שם, אנחנו לא מתעניינים בחיים בפריפריה ולא מציגים אותם כאופציה לגיטימית. כתבי אזור זה זן הולך ונכחד. כל שנה יש פחות אנשים שמופקדים על שטחים גדולים יותר.

אבל לשיקולים האלה יכולות להיות תוצאות מגוונות. לאו דווקא הצבעה לימין אלא הליכה לכיוון של ביטחוניסטים כמו גנץ וניסיון לקדם שיתוף בין ערבים ליהודים כמו שראינו באפיזודת עבאס-בנט.

נכון, אבל זה יכול להסביר גם תופעות כמו בן-גביר, שלתקשורת אין היום את ההון התרבותי להבין.

מהומות בעכו בזמן מבצע "שומר החומות", 12.5.22 (צילום: רוני עופר)

אפקט "נוכחים נפקדים" שאת מעלה נעדר גם מסוג נוסף של שיח אולפנים שהוא מאוד דומיננטי: הסקרים. פחות שאלות על מהות וסוגיות מדיניות ויותר שאלות על העדפות פרסונליות. אולי המשמעות היא שאפשר לוותר על המינון המוגבר שנעשה במכשיר הזה, כי ממילא הוא לא מצליח לנבא או לנתח את התוצאה בסופו של יום?

אני בכלל לא בטוחה. מערכת הבחירות הזו נבדלת בעיניי בשני דברים עיקריים - אחד כמעט שאין בה שחקנים חדשים, ולכן היא התייצבה מעט והסקרים יכולים לתת תמונה לא רעה (וזה גם מכתיב את השאלה הכי חשובה בה - מה תעשו הפעם אחרת). והשני: זו מערכת שנספרת ציבורית כחמישית (ולא ראשונה אחרי ממשלה) בתוך המשבר הארוך שאנחנו חווים והשיקול המתמטי-אסטרטגי חשוב לבוחרים. לכן שאלת היכולת להקים ממשלה יציבה, מתפקדת לאורך זמן, היא קריטית ולשם כך צריך סקרים.

אבל בסופו של דבר אנחנו מקבלים מהסקרים תמונת גושים יחסית דומה והוורטיקלים החופשיים מוגבלים בכוחם. אז צריך להתכונן למערכה השישית? או שאולי להחליף את השאלות בסקר כדי שיעצבו תודעה ותוצאה אחרת. 

אם לא יעשו דברים אחרים, ודאי אם כולם יעמדו בהבטחות שלהם לבוחר, אנחנו כנראה בדרך למערכת שישית. אבל מבחינתנו, שים לב שאף אחד לא מגיע "טרי" ויכול לפזר הבטחות, אנחנו יודעים מי זה נתניהו ומה עשה ומה הוא לא עשה בסיפוח, בריסוק חמאס, ברפורמות במערכת המשפט ואנחנו יודעים גם מי זה לפיד, ששנים הסביר לנו איפה הכסף - בכספים הקואליציונים ובסגני השרים ובנורווגים ובסוף עשה את אותו דבר, ולכן השאלה המתבקשת לכולם היא מה יהיה אחרת הפעם.

נטעלי שם-טוב מראיינת את ניר ברקת, "שישי בחמש", ערוץ 12, 22.7.22 (צילום מסך)

בואי ונחזור למזגני האולפנים: בשישי האחרון צפיתי בראיון עם גלנט שלא היתה בו ולו שאלת מהות אחת. כל הראיון נסוב סביב תחושות ושאלות אווירה. מנגד, מצפיה בראיון שאת ערכת בימים האחרונים עם ניר ברקת, היה אפשר להתרשם שאפשר לשאול שאלות מהות ושיש להן אפילו תרומה אמיתית לשיח סביב הערכת התאמתו של המועמד או עמידתו בציפיות הבוחרים.

זו מחמאה? לא ראיתי את הריאיון עם גלנט. אני משתדלת לעמת פוליטיקאים עם מה שעשו עד היום ועם מה שאפשרי לעשות מתוך ההבטחות שלהם. לכל השאר אין אחיזה במציאות ביום שאחרי הבחירות, לעיתים אפילו ביום שאחרי הריאיון.

זו אכן היתה מחמאה אבל ככל הנראה לא קשה במיוחד להיות חריג או חריגה בנוף, כשעיקר הראיונות מתמקדות במירוצי סוסים והימורי גושים. 

כאמור, גם לזה יש משמעות. במיוחד במערכת הבחירות הזו. השיקול האסטרטגי לממשלת ברת קיימא יהיה שיקול משמעותי. והגושים או החברים בקואליציה משפיעים על המהלכים והמדיניות. זה מהותי. זו שאלה שהבוחר שואל את עצמו, זו השאלה שעיצבה את הקמתה והתפרקותה של הממשלה האחרונה...

הגענו לישורת האחרונה שבה את זוכה להציע מרואיין אחד ושאלה אחת לשאול אותו. 

אני חושבת שיש לנו אתגר משמעותי ביכולת לסקר את כל החברה הישראלית מתוך עניין וסקרנות להבין, ולא בהתנשאות, בבוז, בהיעדר לגיטימיות, ואני אשמח לשאול את ראשי מערכות החדשות בישראל מי מסקר עבורם את הנעשה בפריפריה. למה אפשר להגיע באמת עם כתב אחד שמכסה שליש מדינה? למה כל המערכות יושבות בתל אביב בואכה ירושלים ואיך זה משפיע על אופן הסיקור?

אגב - במקרה של חברות החדשות זה אילוץ חוקי. 

נכון, זו שאלה שאפשר בהחלט להפנות גם למחוקק.