כתבת השער של "דה-מרקר" ביום שישי היתה תחקיר רחב יריעה של גור מגידו והגר שיזף. במרכזו עומד המיליארדר דן גרטלר, עסקי הכרייה והתיווך שלו בקונגו ורשת מקורביו בישראל, שקיבלו ממנו כספים בדרכים שנויות במחלוקת (רשימה חלקית: דורי קלגסבלד, בועז בן-צור, יואב מני ורונן צור). התחקיר מעניין לקריאה, אך לא פחות מעניינת תגובת השרשרת שהוא עורר – שהשלב האחרון שלה התפקע אתמול מעל דפי "ידיעות אחרונות".

"ידיעות אחרונות" ממעט לדווח לקוראים על התפתחויות בענף העיתונות, ועוד פחות מכך על טענות בנוגע לרמת האתיקה של עיתונאים. ובכל זאת, ובאופן חריג, ביום חמישי נדפסה שם הפניית שער לא קטנה על תלונה שהגיש אביגדור ליברמן למועצת העיתונות (גוף שב"ידיעות אחרונות" מעריכים עד כדי אי חברות בו) נגד כתבי "הארץ" ו"דה-מרקר", ש"סוחטים באיומים איש עסקים שימסור מידע עלי", כלשונו של הפוליטיקאי.

איכשהו, כשב"ידיעות אחרונות" בכל זאת עוסקים בביקורת התקשורת, הביקורת מתרכזת בעיקר בעיתונאי קבוצת "הארץ" – העיתון שמוביל את החשיפות בענייניו הפליליים של המו"ל, נוני מוזס. במקרה או שלא, בעת האחרונה דאגו ב"ידיעות אחרונות" לדווח על תביעת דיבה שהגיש "מעריב" נגד "דה-מרקר", וגם על תביעה בגין פרסום תוכן שיווקי. כשפעיל שמאל שהוא גם גרפיקאי ב"הארץ" נעצר בעילה טכנית, ב"ידיעות אחרונות" דיווחו על כך תוך יצירת מצג שווא שלפיו המעצר קשור איכשהו לעבודתו ב"הארץ".

הידיעה ב"ידיעות אחרונות", ולצדה הפניית השער. 2.7.2020 (לחצו להגדלה)

על הידיעה העכשווית של "ידיעות אחרונות" היו חתומים שניים מבכירי הכתבים בעיתון, יובל קרני ורז שכניק. ליברמן, ששורש יחסיו עם מוזס הוא אחת התעלומות הגדולות של עולם התקשורת, הפנה את הביקורת למגידו ולכתב הפוליטי חיים לוינסון, שהפגיש את מגידו עם איש העסקים המדובר – צחי אבו. אתמול, בפודקאסט "האינטרסנטים" של "דה-מרקר", חלק מגידו את הגרסה שלו לתקרית ואת נסיבות פרסום הידיעה יוצאת הדופן ב"ידיעות אחרונות".

צחי אבו פנה אלינו ושאל מה הוא יכול לעשות בעניין הכתבה [על גרטלר], ואמר לנו שהוא ייתן לנו מידע על כמה מחבריו בתמורה להקלות מסוימות", סיפר מגידו. "בשלב מסוים הוא הגיע אלינו, אלי ואל חיים, וטען באוזנינו שיש לו מספרי חברות של מקורבים לליברמן בקונגו. שאלנו אותו איך זה קושר את ליברמן לסיפור, אז הוא אמר: 'אני אתן לכם תצהיר'.

"שאלנו אותו מה יהיה כתוב בתצהיר, אז הוא אמר לנו: 'מה שאתם רוצים'. אז אמרנו: 'תצהיר שאתה תמציא?'. אז הוא הנהן, ואחרי שהוא הנהן אמרנו: 'בתצהיר כזה איננו מעוניינים, תודה רבה. אבל אם יש לך מסמכים שקושרים את ליברמן או מי מאנשיו לגרטלר, או למישהו בקונגו, אנחנו נשמח להתעניין בהם'. בהמשך, חיים עיין במסמכים במשרדו של צחי אבו, שלא נראו מעניינים במיוחד, ולאחר מכן צחי אבו הקליט איזושהי שיחה עם חיים לוינסון שבה חיים בתגובה כנראה לאיזו פרובוקציה אמר איזשהו משפט שמשתמע ממנו כאילו הוא רוצה או מסכים לקבל תצהיר שאיננו נכון".

כותרות כתבת התחקיר של מגידו ושיזף ב"דה-מרקר", היום

בהמשך ההסכת הדגיש מגידו ששכניק וקרני שמעו את ההקלטה שבה הוא אומר לאיש העסקים שהוא לא מעוניין בתצהיר כוזב – ובכל זאת בחרו לפרסם את הכתבה. "יש הקלטה חד-משמעית של צחי אבו מציע לי תצהיר כוזב, ושלי אומר לו את המלים, 'אדוני, תצהיר כזה אני לא רוצה'. אבל את 'ידיעות אחרונות' זה לא מעניין", אמר. "ל'ידיעות אחרונות' יש מו"ל, נוני מוזס, שנאשם בשוחד לראש ממשלת ישראל, והמו"ל הזה מאוד מקורב לאחד אביגדור ליברמן, ואביגדור ליברמן פעם נחשד בקבלת שוחד מאחד דן גרטלר, ודן גרטלר בימים האחרונים איים עלי בנוכחות חדר מלא אנשים לפחות שלוש-ארבע פעמים במלים 'אני אחסל לך את הקריירה'.

"כעבור מעט מאוד זמן, שכירי החרב יובל קרני ורז שכניק הוציאו לפועל את האיום המפורש של דן גרטלר, שהוא כמובן מוקלט. ומי ששימש מכשיר, בנוסף להם, לביצוע האיום, היה אביגדור ליברמן. והדבר הכי מצחיק בסיפור הזה הוא שאני כבר חצי שנה מנסה להבין האם האנשים האלה שאיכשהו קשורים לליברמן – כמו שעולה ממסמכי התחקיר – מלמדים על זה שעדיין יש קשר בין ליברמן לגרטלר, ולא מגיע לאקדח מעשן. ואז ליברמן נותן לי על גבי עיתון 'ידיעות אחרונות' את האקדח המעשן, שהוא כנראה אכן מכשיר בידי גרטלר".

המחשה לשיתוף הפעולה בין ליברמן לעיתון של מוזס ניתן למצוא בפרט היבש הבא: קרני ושכניק דיווחו שהתלונה הוגשה ביום שלפני פרסום הידיעה, ובכך יצרו רושם שהם מדווחים על מעשה עשוי. ואולם, פנייה של "העין השביעית" למועצת העיתונות העלתה שליברמן חיכה עד שהידיעה תתפרסם ב"ידיעות אחרונות" – ורק אז הגיש את התלונה (וגם צירף אליה את דיווחם של קרני ושכניק).

התלונה עצמה לא חשובה. ליברמן לא באמת מתעניין באתיקה. כשהעובדות מספרות סיפור אחד, וליברמן רוצה לספר סיפור אחר – צריך למצוא דרך להכשיר אותו. הדרך שליברמן מצא היא להגיש תלונה, וכך לפטור את העיתונאים מהצורך לדווח על עובדות. כשיש תלונה, העיתונאים יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם ולטעון שהם בסך הכל מדווחים על עמדתו של מאן דהוא כפי שהוגשה לגורם מוסמך. במקרה הזה, התלונה היא האנקול שסביבו כורכים את הדיווח המכפיש, מהדקים חזק ומפיצים אותו לקהל הקוראים בשירותו של פוליטיקאי מקורב. או כמו שקוראים לזה ב"ידיעות אחרונות": יום חמישי.

• מתוך סקירת העיתונות