ללא סיבה

"שיא של 51 שנה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המתייחסת ל"כמות הממטרים" שירדה בישראל השבוע. צילומי השער: ילדים מפונים בטרקטור ותמונה של סתיו הררי ודין שושני, שנספו שניהם באסון המעלית המוצפת בתל-אביב. התמונה מפנה לכתבה ב"מוסף לשבת", של אתי אברמוב, הנפתחת במידע הבא: הררי קבעה לשושני מסאז' לשבת בצהריים. בהמשך מוזכרת הטענה כי בשכונת התקווה ישנה "בעיית תשתיות כבר 50 שנה". לשבעה הגיע קובי מרימי. הזוג אהב לאכול פסים צבעוניים מצופים סוכר.

"כפי שראינו השבוע, במקרים של גשם קיצוני גם מערכת הניקוז הטובה ביותר אינה יכולה לקלוט באופן מיידי את כל הממטרים. כך היה גם בערי חוף נוספות", נאמר בתגובת עיריית תל-אביב בסוף הכתבה הארוכה.

עמוד 2 של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדש לסופה, גם רוב עמוד 3, עם תמונות הווי גשום (ילד גולש בחצר, מסעדה מוצפת, כרמים מושלגים). לא פחות משמונה כתבים חתומים על הידיעה המרכזית, ובה שלל נתונים, כולל כמות המילימטרים שירדה בניצנים. הידיעה מסתיימת בציטוט של ראש ממשלתנו, היישר מסיור שערך ב"מרכז השליטה" של אגף התנועה במשטרה יחד עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן. הנה הציטוט במלואו: "אנחנו הופכים את מדינת ישראל לעוד יותר יעילה, משוכללת בשימוש של טכנולוגיה ומאגרי מידע כדי להתמודד עם אסונות הטבע הללו".

מדוע קורים אסונות הטבע הללו? מדוע אנחנו חווים "גשם קיצוני"? ב"ידיעות אחרונות" לא שואלים ולא עונים.

ב"ישראל היום" אפילו לא מדווחים על משהו קיצוני. "מכת חורף" היא הכותרת הראשית, ובשער יודעים לספר על "הצפות וחילוצים ללא הפסקה", אבל בעיתון מעדיפים להצניע את הסיפור המביך הזה של מזג האוויר שמשתגע, שאינו נעים לא לנתניהו ולא לטראמפ, לא בפני עצמו ולא משום שזוג המנהיגים מכחיש את הדבר שגורם לו להשתגע. נו, אתם יודעים, משהו שמתחרז עם "מצבר השקלים".

ב"מעריב" הסופה הקיצונית מעוררת פרץ של יצירתיות עבשה עם הכותרות "פרשת המים", "מדינה בבוץ", "מים עד נפש" ו"חלף עם הזרם". "הסופה שפקדה השבוע את ישראל גבתה את חייהם של חמישה אנשים וגרמה לנזקים בשווי מאות מיליוני שקלים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון. "מה שנותר זה כאב וצער על הקורבנות שגבה מזג האוויר, נזקי רכוש כבדים והרבה מאוד בוץ", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הפותחת את הגיליון.

"במועצה האזורית באר-טוביה טענו כי ההצפות נגרמו משיא בלתי צפוי של גשמים חזקים בתוך זמן קצר מאוד", כותב משה כהן בכתבה עצמה.

שיא? בלתי צפוי? אבל למה? איך זה קרה? עוד בכפולת העמודים הפותחת: נתניהו וארדן במעילים אופנתיים במרכז השליטה של אגף התנועה. לא נמצא בכפולה הפותחת: הסבר, פשר, הקשר. גם עמוד 4 מוקדש לאסונות השונים שגרם הגשם הקיצוני. שוב ללא הסבר, הקשר או פשר.

גם בעלי הטורים של "מעריב" – למעשה, שלושה מהמופרכים שבהם – מתייחסים למזג האוויר הקיצוני. העבריין המורשע בעבירות מרמה, שוחד ושיבוש, אהוד אולמרט, כותב כי מדובר באירוע בלתי צפוי, ואז כותב שהוא חלק מסדרת אסונות טבע מחריפים והולכים ברחבי העולם. ויש לו גם מסקנה: "אין להפריז בהלקאה עצמית". בזה הוא מבין.

גם היחצן אבי בניהו כותב על תלאובי הטבע. התרומה שלו: לא צריך לכעוס על חולדאי. ולילך סיגן, כן, גם היא עדיין בעלת טור בעיתונות הישראלית, מתייחסת גם היא לסערה. היא מלינה על כך שנתניהו התייצב לפוטו-אופ במרכז החירום רק שבוע לאחר פרוץ הגשם, ואילו בארצות-הברית "הנשיא נוהג להגיע מיד לאזורי אסון". כן כן, בעיתונות הישראלית נדפסת היום תלונה על כך שנתניהו לא הצטלם עם היוניקלו מוקדם יותר.

נסכם: לפי העיתונות הישראלית, נכון ל-10 בינואר 2020, הסופה שגבתה את חייהם של כמה ישראלים באסונות מחרידים, גרמה נזק אדיר לרכוש ושיבשה את חייהם של אינספור אזרחים, באה משום מקום ותלך לשום מקום, לא היה ניתן לצפות אותה ומדובר בסך הכל במשהו "קיצוני" ותעזבו את חולדאי באמ'שכם.

הרשלנות, העילגות, הטיפשות וחוסר האחריות שמפגינה העיתונות הישראלית בנוגע לתחומים החשובים של חיינו כאן מגיעה לשיא (קיצוני!) כשמדובר בסיקור התופעה המשמעותית והחשובה ביותר של דורנו. היא מתפוצצת להם בפנים, בשריפות ושטפונות, אבל הם לא מסוגלים לעכל. עבור רוב העיתונאים הישראלים, רוב הזמן, מדובר באוסף של תופעות לא קשורות שאין איך להתמודד איתן, לא במציאות ולא בכיסוי העיתונאי. רק לשאול אם היו מספיק מוקדנים במוקד ואם מי שצריך לקבל פוטו-אופ קיבל פוטו-אופ.

כמה עמודים אחרי הכתבה של אברמוב על הזוג שנספה במעלית, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותבת ניצה לואנסטין על קטסטרופת השריפות באוסטרליה: "26 הרוגים, עם שריפות ענק בהיקף עצום וחסר תקדים שהשתוללו ללא בקרה, זרעו חורבן והרס, בכפרים, בחוות ובעיירות", והביאו ל"אלפי אוסטרלים שנשארו ללא קורת גג וחצי מיליארד חיות שנשרפו".

"לא היה לנו קשר לעולם כי הכל נותק, הדרכים היו סגורות ו-30 שעות היינו בחוסר ודאות מוחלט", "הסתכלנו המומים בהרס הנורא, עם מזוודה אחת ביד שהכילה את כל רכושנו", "היו לי חמש דקות להחליט מה לקחת כשנמלטנו", "זה עדיין נראה לי כמו חלום בלהות שעוד מעט אתעורר ממנו", מתארים מרואיינים בכתבה.

עוד מהכתבה: "השריפות ממשיכות להשתולל ולהתפשט", "אזורים שלמים עלו באש", "הציבור האוסטרלי בהלם מוחלט", "אנו רגילים לשריפות חורש בקיץ, אולם לא בהיקף עצום וחסר תקדים שעדיין אין לו סוף", "השמיים בסידני, הקודרים מערפיח כבר שבועות ארוכים, והשמש האדומה האפוקליפטית, מהווים תזכורת מתמדת לתושבי העיר הגדולה במדינה על השריפות", "עשן כבד הגיע אפילו לניו-זילנד", "השריפות כבר כילו לחלוטין שטח כפול מגודלה של מדינת ישראל, והעשן חצה את האוקיינוס השקט".

מה גרם לכל זה? כיצד מתחולל אסון בסדר גודל אדיר כזה? האם האלים כועסים עלינו? צירוף מקרים? בכותרות הכתבה, בלידים המודגשים ובכיתובי התמונה לא ניתן למצוא רמז לתשובה. בעמוד השלישי – הפתעה. לואנסטין מסבירה כי יש ויש הסבר: "יש קשר ישיר בין התחממות האקלים לבין שריפות החורש באוסטרליה", היא מצטטת את השירות המטאורולוגי של אוסטרליה. "שינויי האקלים העולמי, שבקהילה המדעית הבינלאומית יש קונצנזוס כמעט מוחלט כי האנושות אשמה ביצירתו, הופך את השריפות הקטסטרופליות באוסטרליה לתמרור אזהרה לעולם כולו", היא כותבת.

עורך המוסף אביב הברון ועורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה לא מסכימים. הם לא מרימים תמרור, אפילו לא תמרורצ'יק. כמוהם גם דורון כהן, עורך "מעריב", ובועז ביסמוט, עורך "ישראל היום". מאיזו סיבה שלא תהיה – הם עוצמים עיניים, אוטמים אוזניים וסבורים שההיסטוריה לא תשפוט אותם.

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת בדיקה של חברת Vigo לגבי השיח ברשתות החברתיות ביחס לשאלה "מה עומד מאחורי האסונות שגרם מזג האוויר" בסוף השבוע האחרון. "רוב הגולשים סבורים שמדובר במחדל של העיריות, ובראשן עיריית תל-אביב", קובעים ב-Vigo. ברירות התשובה שניתנו לעונים היו שתיים: "מחדל" או "גזירה משמיים". האפשרות לענות "משבר האקלים" כלל לא ניתנה (ואולי לזו היתה הכוונה בתשובה "מחדל").

על שער "הארץ" מתפרסמת כותרת: "זה היה אחד השבועות הקיצוניים שידעה ישראל מבחינת כמות הגשמים. הוא יהפוך חריג פחות ככל שמשבר האקלים יחריף". כך, פשוט ובהיר. בינתיים, זו לא הכותרת הראשית. "חורף של שטפונות, הצפות ושבעה הרוגים. כיצד ישראל נערכת לשינויי האקלים?", נכתב בהפניה לא גדולה על שער מוסף "יומן" של "מקור ראשון", שמובילה לכתבה של יאיר קראוס.

כיצד באמת ישראל נערכת לשינויי האקלים? היא לא ממש נערכת. היא לא נערכת כי נבחרי הציבור שלנו, המופעלים על-ידי מערך תגמולים בעייתי במשולש ההון-שלטון-עיתון, מתומרצים על-ידי ההתעלמות התקשורתית להניח לנושא, להכחיש אותו, להגחיך אותו וסתם להתעלם ממנו. אבל אנחנו כולנו יחד במעלית הזאת, ואין אף אחד בחוץ.

גז עם הרוח

אחת הדוגמאות המרכזיות לאוזלת היד בואכה הרשלנות הפושעת ומעבר לה בכל הקשור להיערכות לשינויי האקלים על-ידי ממשלת ישראל היא תכנון משק האנרגיה שלנו, ובייחוד פיאסקו הגז. בשבועות האחרונים, לקראת התחלת הזרמת הגז ממאגר לווייתן, חזר הנושא לכותרות על-ידי כמה נערי מקהלה בשבתם כעיתונאים (או להפך, מה זה חשוב).

בעיתוני היום כותב על המתווה רועי ברגמן, עורך מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". כמו עמית סגל או שאול אמסטרדמסקי, שסיפקו התייחסויות מתוקשרות יחסית למתווה בימים האחרונים, ניכר שגם ברגמן אינו שולט בפרטים, וממילא אוכל ספינים וכותב פירכות. באורח פלא, רוח הדברים מתאימה לקו ההסברתי של מונופול הגז ונציגיו בממשלה, השר שטייניץ וראש הממשלה נתניהו.

הדוגמה הבולטת במאמר הקצר של ברגמן היא קשקוש ה"להוציא את הגז מהאדמה", שכמו סלוגנים תעמולתיים אחרים מבית היוצר של ביבי, הצליח כל-כך עד שמי שחוזרים עליו כיום בטוחים שהם המציאו אותו. "דווקא השבוע קיבל המשק הוכחה יחסית להצלחתו של היחסית של המתווה, בכך שהשלמת הפיתוח של המאגר [...] הסתיימה בתחילת העשור החדש ולא שנים רבות מאוחר יותר", כותב ברגמן.

מאיפה להתחיל? המשפט הזה כל-כך הפוך מהמציאות, שקשה אפילו לקרוא לו טיפשי. מאגר לווייתן היה יכול להיות מפותח מזמן אם מדינת ישראל היתה מדינת חוק מתוקנת, ומתעקשת שהמונופול יפתח את המאגר במועד הקבוע בחוק. במציאות, מונופול הגז החזיק את לווייתן כבן ערובה עד לקבלת מתווה הכניעה של המדינה.

ברגמן כותב על "הזמן הקצר יחסית שלקח לפתח את המאגר". המאגר התגלה לפני כמעט עשור, כזכור. מאגר תמר, שהתגלה רק שנה לפני לווייתן, פותח כבר ב-2013. המושגים של "קצר" ו"ארוך" מאוד גמישים כנראה במוסף "ממון".

ברגמן כותב על "הסכמים לייצוא גז למדינות השכנות, במהלך שללא ספק ישפר את היחסים עמן". גם ללא צמד המלים המביך "ללא ספק", מדובר בקביעה שאין לה על מה להישען מלבד תקוות מנופצות. הקורלציה בין היחסים עם המדינות השכנות לבין הסכמי ייצוא האנרגיה איתן היא לכל הפחות כן מוטלת בספק, ועיין ערך צינור הגז המצרי או המחאה הנוכחית נגד ההסכם בירדן.

"על הדרך הצליחה המדינה להסדיר את הבעיה המבנית שבה דלק ונובל החזיקו בשני המאגרים הגדולים – לווייתן ותמר – וכן בשני מאגרים קטנים יותר – כריש ותנין", כותב ברגמן, במשפט שהספין בו שקוף כל-כך שאפשר לראות דרכו את התחקיר של שושנה חן על חיתולים בעמוד הבא. משק האנרגיה הישראלי נתון בצבת של מונופול דורסני, או כמו שעורך "ממון" מעדיף לקרוא לזה – "בעיה מבנית" – לא משום שהמונופול מחזיק גם במאגרים הענקיים וגם בקטנטנים, אלא משום שהוא מחזיק בשני המאגרים הענקיים. זו לא פיסת חוכמה מורכבת, אלא תרגיל בחשבון שילד בכתה א' יוכל לפתור גם אם הוא גידם.

ברגמן כותב בסך הכל טור קטן במוסף כלכלי שאיבד מזמן את השפעתו, אך ב"גלובס" מקדישים לשוק הגז את עמוד השער ואת העמודים הראשונים. הטיפול בנושא טוב הרבה יותר מזה שהעניק "גלובס" לגז תחת שלטונו של אלי ציפורי, סגן העורך והעורך בפועל של עמודי החדשות. בשנים שציפורי היה האיש החזק ב"גלובס" נהנה מונופול הגז מפרוטקשן בעיתון, במיוחד בתחום העריכה – בעימוד, בכותרות ובבחירת הכתבים.

עם זאת, עדיין יש מקום לשיפור. גם כעת, המיצוב, המסגור והכיתור של הנושא אינם משקפים את הנתונים והעובדות שבטקסטים עצמם. בשער "גלובס" יודעים לספר לנו על "מציאות מבלבלת", "שבוע בעל חשיבות היסטורית לעצמאות האנרגטית של ישראל" ו"דיון סוער ואמוציונלי". זאת, למרות שאם מזקקים מהטקסטים של יפתח בריל ועמירם ברקת את העובדות הקשות, המציאות הרבה פחות מעורפלת והרבה יותר ברורה: ראש הממשלה נתניהו שיקר במצח נחושה כשאמר ש"מחירי החשמל יורדים" (עמירם ברקת נותן תג מחיר של 700 אלף שקל עודפים שהאזרחים משלמים מדי יום) או ש"מאות מיליארדים מגיעים לקשישים, לנכים, לחינוך ולבריאות" (מס ששינסקי לא הכניס אפילו שקל אחד עד כה).

עוד לפי "גלובס", מתווה הגז כשל באופן מוחלט ביצירת תחרות בשוק הגז ומסנדל את המשק, את חברת החשמל ואת חברות הגז הקטנות לאינטרס הרווח של דלק ונובל-אנרג'י. המפעלים לא מחוברים לרשת הגז, ואפשרויות הייצוא הולכות ונעלמות. מה בילבל כאן כל-כך את עורכי "גלובס"? ואם עמירם ברקת (שכיסה את משק האנרגיה הישראלי במשך שנים עד שהוחלף בתפקידו) והעורכים שלו סבורים שמה יש, וזה בסך הכל מחירי חשמל ותמלוגים ועוד מעט הם יעלו או יירדו, ומה כל-כך חשוב לתת כאן אמירה ברורה, הם יכולים לדפדף כמה עמודים הלאה ולקרוא את הראיון שערך אורי פסובסקי עם פרופ' רונן פלן.

"החברות המודרניות הגדולות, אלה שבאמת מתוחכמות, הצליחו ליצור מבנים משפטיים ששומרים עליהן מסיכונים, וגם מהרבה ממה שהן קוראות לו 'עלויות', כולל מסים. חברות אחרות, שלא מסוגלות להיות כל כך מתוחכמות, משלמות: הן צריכות לשלם מסים, והן צריכות לפעול לפי חוקי מעביד, ועוד", אומר פרופ' פלן לפסובסקי.

"ודאי שחלק מהכוח הזה מגיע מכך שהן מעסיקות הרבה אנשים ומגלגלות הרבה כסף, אבל זה לא הכוח המרכזי שלהן. זו טעות לחשוב כך. הכוח האדיר מגיע מהיכולת שלהן להתחמק מחוקים. נוצר מצב שמשה מקים לעצמו בית-קפה קטן ברחוב, ולידו יש סטארבקס. משה משלם מסים, וסטארבקס מוגנת. ותוך כמה שנים אין משה. הוא לא יכול להתחרות בסטארבקס. ופתאום אתה מגלה שכל מרכז העיר זה רק חברות גדולות, אין שם שום קיוסקים כמעט".

עיתונאים כמו אלו שיצאו השבוע שוב להגנת מונופול הגז, כמו שאול אמסטרדמסקי, עמית סגל (שהתנפח כל-כך בשנים האחרונות שבמקומו הייתי ממש נזהר מלעבור ליד חפצים חדים) או רועי ברגמן, ואלו שהגנו על המונופול במהלך השנים, הלינו שוב ושוב על כך שנטען כנגדם שהם משרתים את חברות הגז ומדבררים אותן. מדוע אי-אפשר לנהל דיון מלומד, ניטרלי ומעונב על הסוגיה, הם תהו. למה ישר לקפוץ עם האשמות בשחיתות? ובכן, זה טיעון שנולד בשקר.

הכותבים בעד האינטרסים של המונופול לאורך השנים וגם כיום ניזונים באופן ישיר והדוק ממנהלי החברות ודובריהן; הם אינם טורחים לשלוט בחומר ופותחים את הרגליים לכל ספין ומניפולציה (כפי שהדגים במיוחד עמית סגל בתקופה האחרונה), ורותמים את עצמם בשמחה למתקפה על קומץ העיתונאים והפעילים שעמלו ולמדו היטב את הנושא.

אבל עזבו, נניח שכולם תמימים, צדיקים ובחיים לא דיברו עם נדב פרי. עדיין הסיקור של רוב הכתבנים המתייחסים מעת לעת לנושא הגז ראוי להוקעה, וזאת בשל הצורך הדוחה להיות "מאוזנים". כך היום ב"ממון", את הטור שמתאר בפועל כיצד המדינה כשלה לחלוטין בטיפול שלה במונופול הגז – היא לא פירקה אותו, וכן איפשרה לו לגבות מחיר מופקע – מכתיר ברגמן בכותרת "ההצלחה היחסית של מתווה הגז".

החוסר המובנה בחוט שדרה בעיתונות הישראלית בכל נושא שיש בו אינטרסנטים רבי-עוצמה מביא לכך שהאיזון הופך למקלט. מקלטו של העיתונאי הנבל. מה לעשות שמאחורי הפרטים, הטיעונים לכאן ולכאן והמורכבות המובנית של המציאות, יש גם שורה תחתונה.

האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל על רשויותיה השונות התרשלה באופן מחפיר בטיפול שלה בתגליות הגז, לאורך השנים, במהלך שנע משאננות וטיפשות ועד להתנהלות שנראית כמושחתת ממש. לממונים השונים, מהרשות להגבלים ועד למשרדי הממשלה הרלבנטיים, לקח שנים ארוכות להבין שנולד בישראל תחום חדש ומורכב מאין כמוהו, שדורש למידה אינטנסיבית ויצירת גישה מערכתית חדשה מבחינה משפטית, כלכלית וחברתית.

רק בסוף 2014, 15 שנים אחרי גילוי מאגר הגז הראשון וחמש שנים אחרי גילוי מאגר הגז הענק תמר, התעוררו הממונה על ההגבלים ומשרד היועץ המשפטי לממשלה והזהירו מהסכנות הגלומות בכך שתחום מרכזי כל-כך כמו משק האנרגיה נשלט בידי מונופול חברות.

אלא שככל שהפקידות בישראל למדה את החומר, הפוליטיקאים, שהיו נתונים ללחצים מסיביים מצד המונופול (ובעתיד נגלה אם גם לשוחד עצום), הפכו בינתיים את עורם והתייצבו לצד האינטרסים של המונופול. "רוח המפקד השתנתה", הגדיר זאת איתן ששינסקי. ראשיהם של הפקידים המקצועיים נערפו והם הודחו. שרים שסירבו לתת ידם במעל הוזזו מתפקידם.

החברות נובל-אנרג'י ודלק (של יצחק תשובה) ניהלו קמפיין אגרסיבי מול ועדות ששינסקי וצמח, ופעלו בצורה אפקטיבית, ואולי יד ביד, עם אדריכלי המתווה בראשות יוג'ין קנדל והשר שטייניץ, כשנתניהו משגיח כל העת מעל.

סיכומו של עניין: מההבטחות הכספיות האדירות הגלומות בתגליות הגז נותר שבריר – המס והתמלוגים השונים קוצצו עוד ועוד, הוטלו עליהם עוד ועוד מגבלות, וכשכבר יניבו משהו לכיס הציבורי יהיה זה במידה רבה על חשבון הרנטה העצומה שמשלמים האזרחים במחירי חשמל מופקעים (ובאופן עקיף בעליית מחירים שתשומות החשמל מגולמות בהם); המחיר הלא אטרקטיבי שכפה המונופול והטיפול הממשלתי החלמאי בהנחת הצנרת חיסלו את האפשרות שהגז יהיה לבשורה אנרגטית שתניע את התעשייה; ההבטחה לעצמאות אנרגטית חסרת תקדים וארוכת שנים חוסלה באמצעות אישורי הייצוא המופקרים.

וחמור מכל – ובנקודה זו גם פעילי מאבק הגז כמעט ולא נגעו במהלך השנים, עד שקם ארגון "שומרי הבית" – העובדה שמדינת ישראל החליטה להתמכר בכל כוחה לגז פוסילי מזהם ומסוכן תהיה בכייה לדורות בשל חיסול הדחף הקטן ממילא למעבר לאנרגיות מתחדשות (שישראל היא מהמדינות המפגרות בעולם באימוצן, למרות השמש הקופחת שלנו). כלומר, אם יהיו כאן דורות שיוכלו לבכות על זה, ולא יישרפו, ייחנקו או יטבעו באסונות הטבע שמביא עלינו משבר האקלים – שנגרם בדיוק בשל תוצריהן של חברות כמו נובל-אנרג'י ודלק. חברות שממש לא צריכות שכל העיתונאים יכתבו בדיוק מה שהן רוצות כל הזמן. הן יסתפקו בכך שכמה עיתונאים מרכזיים יטפטפו ספק פה ושם.

את המעלית של דעת הקהל, הן יודעות, זה כבר יטביע.

פוליטיקה

ב"ישראל היום" מבליטים בשער תוצאות של סקר שערכו, אך מצניעים את התוצאה שלפיה למעלה ממחצית הנסקרים מתנגדים למתן חסינות לראש הממשלה נתניהו, הנאשם בשלוש עבירות שחיתות. התוצאה לא מוזכרת בשער וגם לא בכותרות הידיעה בכפולה הפותחת (במקום זה, בכותרת המשנה מדגישים תוצאה בנוגע למועד החסינות).

ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע נעדר מ"המוסף לשבת" כבר כמה שבועות, והשבוע הולכת בעקבותיו גם סימה קדמון. במקומם מככבים אלכס פישמן, ואחריו עמית סגל. הטורים של שניהם נקראים כאילו נכתבו בעין אחת עצומה, ולא בשביל לכוון יותר טוב.

כל הפרשנויות הפוליטיות בכל העיתונים עוסקות בשאלה אילו פוליטיקאים יחברו לאילו פוליטיקאים ובאילו מסגרות מפלגתיות לקראת הבחירות הבאות. אף פרשן פוליטי לא עוסק בשום סוגיה בעלת משמעות.

ב"ישראל היום" כותב העורך הכלכלי ערן בר-טל שנתוני הגירעון לא בהכרח מבשרים רעות, ומוכיח שוב שהעמדות המקצועיות של עיתונאי "ישראל היום" לא נמדדות לפי שום קנה מידה תיאורטי מוכר מלבד התועלת שלהן לפוליטיקאי בנימין נתניהו.

בידור

בנימין טוביאס כותב ב"7 לילות" על "ג'וג'ו ראביט", ש"בתירוץ של קומדיה היפסטרית מציג את הנאצים כקורבנות ואת היטלר כג'ון לנון": "בקומדיה הקלאסית 'המפיקים' של מל ברוקס, שני אנשי תיאטרון יהודים מברודוויי מנסים לעשות הכל כדי לפשוט רגל, ועולים על רעיון גאוני: מיוזיקל חינני על נאצים והיטלר. להפתעתם, האליטה של ניו-יורק מסתערת על המופע חסר הטעם שלהם והופכת אותו ללהיט היסטרי. משעשע שהסאטירה האבסורדית הזאת מתממשת עכשיו במציאות עם 'ג'וג'ו ראביט'".

רענן שקד כותב בטורו הפותח את מוסף "7 לילות" על מהפך זוחל באופן שבו מוצגים הפלסטינים באחת הסדרות הישראליות הפופולריות ביותר (בארץ ובעולם), "פאודה": "הדמויות מהצד הפלסטיני לא רק שקועות עכשיו בדילמות משלהן כמו מיטב בחורינו – את זה עשו גם בעונות הקודמות – אלא שהפעם הן ברובן דמויות מורכבות, משפחתיות ומלאות בהיסטוריה אישית ובכבוד הדדי, שעולמן הרגשי מפותח ורובן פועלות למען מטרה נוחה להבנה ואפילו להזדהות: להישאר בחיים או למות בעודן מנסות לצאת מחיי העולב שנכפו עליהן.

"הישראלים, לעומתן, הם עדיין מסתערבים חד-ממדיים משהו; גסים ומחוספסים במפגיע, חמומי מוח כל אחד בדרכו, מלאים בעצמם, לא משפחתיים (מי מהם שמנסה נכשל בזה) ונופלים ברוב סעיפי האינטליגנציה הרגשית".

עורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה מפקיע את העמוד האחורי של הגיליון הראשי לידיעת קידום מכירות לעסק האחר של משפחת מוזס, סוכנות ADD. רז שכניק כותב על סדרה חדשה שמפיקה הסוכנות, בכיכובו של כדורגלן ידוע.

פופוליזם התחרותיות

"ידיעות אחרונות" מדווח בכותרת בעמודי החדשות כי "הוארך מעצרו של פעיל השמאל יונתן פולק". מעניין, לפני כמה ימים, כשדיווחו ב"ידיעות אחרונות" על המעצר, לא היה מדובר במעצרו של פעיל השמאל יונתן פולק, אלא במעצרו של עובד "הארץ" יונתן פולק. פולק נעצר בידי המשטרה בחשד שעבר על החוק כשהשתתף בהפגנות פלסטיניות, אולם ב"ידיעות אחרונות" ניסחו את הדיווח כך שהשתמע ממנו שפולק נעצר בשל עבודתו ב"הארץ".

הפרסום ההוא ב"ידיעות אחרונות" מצטרף לשורה של פרסומים אחרים של כותבים בקבוצת "ידיעות אחרונות" נגד קבוצת "הארץ" מאז פרצה לחיינו פרשת "תיק 2000", שהניבה כתב אישום חמור נגד האיש החזק בקבוצת "ידיעות אחרונות", אישום שמציג את עיתונאי "ידיעות אחרונות" כחבורת מריונטות עלובות בפני עצמן.

כמו במקרים קודמים, גם הפעם הידיעה עצמה אינה אופיינית ל"ידיעות אחרונות", שאינו נוהג לסקר מקרוב את תחום המדיה או פעילי שמאל רדיקלי, ונראית כאילו מטרת פרסומה היתה רק ההכתמה העקיפה של קבוצת "הארץ".

כך למשל החליטו ב"ידיעות אחרונות" ביוני האחרון לדווח באופן בולט, בגיליון סוף השבוע, על תביעת דיבה שהוגשה על-ידי "מעריב" (שבמשך שנות דור אסור היה לכתוב את שמו ב"ידיעות אחרונות") נגד כתב המדיה של "דה-מרקר", ובאפריל 2018 על בקשה לתביעה נגד "דה-מרקר" בגין הטעיה בפרסום (מבלי לציין שמתנהלת נגד קבוצת "ידיעות אחרונות" תביעה דומה בידי אותן עורכות-דין. באופן אירוני, על הידיעה היתה חתומה כתבת העוסקת בתוכן שיווקי ב"ידיעות אחרונות").

זו גם אינה הפעם הראשונה בזמן האחרון שב"ידיעות אחרונות" תוקפים את קבוצת "הארץ" באמצעות מניפולציה. בגיליון שישי הקודם הלחים עמית סגל באופן מטעה שני קטעים שונים מ"דה-מרקר", העיתון הכלכלי של קבוצת "הארץ", כחלק ממתקפה שנמשכה גם בחשבון הטוויטר הפופולרי שלו. גם במקרה זה הנושא שנבחר היה מעורר תמיהה: מתווה הגז, סוגיה שסגל, פרשן פוליטי, לא עסק בה לפני שהחל לכתוב ב"ידיעות אחרונות".

המתיחות בין שני גופי התקשורת עולה ככל שמעמיקה התסבוכת הפלילית שבה שרוי בעל הבית של "ידיעות אחרונות", המו"ל והעורך האחראי ארנון "נוני" מוזס, הנאשם כי שיחד את ראש הממשלה נתניהו במסגרת פרשת "תיק 2000". בקבוצת "הארץ", ובמיוחד בעיתון "דה-מרקר", תוקפים שוב ושוב את "ידיעות אחרונות" בשל קשרי ההון-שלטון-עיתון הנחשפים בו. העיסוק הביקורתי של קבוצת "הארץ" ב"ידיעות אחרונות" בולט על רקע השתיקה הכללית המאפיינת את התקשורת הישראלית בנוגע ל"ידיעות אחרונות" בכלל והמו"ל מוזס בפרט.

הסיקור הביקורתי של קבוצת "הארץ" מפריע למוזס משום שהוא יודע שלדעת הקהל משמעות מכרעת לכל אורך הדרך – בשלב איסוף הראיות, ההחלטה על כתב אישום, ואחר-כך המשאים-ומתנים סביב עסקאות טיעון כאלה ואחרות. כך למשל, עיתונאים בכירים העובדים ב"ידיעות אחרונות" או כותבים בעיתון – נחום ברנע, אמנון אברמוביץ', עמית סגל – מקדמים את הרעיון כי לראש הממשלה בנימין נתניהו, המואשם בפלילים וצפוי לעונש מאסר ארוך אם יורשע, תינתן חנינה. מאחר שגורלו המשפטי של מוזס כרוך במידה רבה בזה של נתניהו, הרי שחנינה לנתניהו תאפשר חנינה או הסדר מקל אחר גם למוזס.

רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" הקודם, האשים בעבר את "הארץ" ב"חוסר קולגיאליות", משום שב"הארץ" פורסמה כתבה שחשפה עדויות לשחיתות עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". ירון כיכב בתמלילי פרשת "תיק 2000" – מוזס מזכיר אותו כאחד משני העורכים הבכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות", יחד עם עורך ynet ערן טיפנברון, שיחד עם אנשיו של נתניהו "יטו את הספינה" וירתמו את קבוצת התקשורת לטובת הקרייה הפוליטית של נתניהו ונגד יריביו הפוליטיים. אם זו תפיסת המקצוע של ירון, מובנת ההאשמה נגד "הארץ" שהם לא קולגות.

כמו עם מונופול הגז, כמו עם כל נושא בעולם, גם את ההתרחשות הזו אפשר לבחון בעין "ניטרלית", לשמור על "איזון" ולצייר כאילו יש כאן שני כלי תקשורת שנאבקים זה בזה: ב"הארץ" ו"דה-מרקר" כותבים רעות על "ידיעות אחרונות", וב"ידיעות אחרונות" מחזירים וחוזר חלילה. זה לא נכון, כמו שזה לא נכון שמתווה הגז הוא "הצלחה יחסית".

"הארץ" ו"דה-מרקר" סובלים מבעיות שונות ומשונות ("הארץ" סובל מבעיית התמכרות לפרובוקטורים, אתר "הארץ" הוא מופת של קליקבייטיזם מעורר דחייה, "דה-מרקר" הולך ומאבד את הלהט, ועוד כהנה וכהנה), אבל המתקפות שלהם על "ידיעות אחרונות" אינן ניתנות להשוואה למתקפות של "ידיעות אחרונות" עליהן. "הארץ" (ויותר נכון – "דה-מרקר", בחלקים הולכים ומתמעטים שלו) מותח ביקורת עניינית, ניתנת לוויכוח, מעוגנת בהתרחשויות אקטואליות. "ידיעות אחרונות" מוצא תירוצים למתקפות פחדניות, עקיפות ולא ענייניות.

הניסיון להכניס את מערכת היחסים הזאת למסגרת של תחרות עסקית פתטי במיוחד. קבוצת "הארץ" וקבוצת "ידיעות אחרונות", מעבר להבדלי הגודל הניכרים ביניהן, לא מתחרות על אותו פלח שוק כמעט באף גזרה (ה"כמעט" הוא לשם הזהירות המופלגת בלבד. אפילו "עיניים" לא מתחרה ב"עולמו של דיסני").

ל"ידיעות אחרונות" אפילו נפלטה פעם האמת, כשהודו במפורש שהמתקפות שלהם על "הארץ" באות רק להגן על המו"ל. זה קרה כשקידמו לעמוד השער טור של בן-דרור ימיני ("מסע ההפחדה של 'הארץ'"), שהתלונן שב"הארץ" מנסים לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום ב"תיק 2000" (כאילו, דא?).

אגב, לימיני יש כבר ניסיון בהגנה על מו"לים מושחתים. כמה שנים קודם לכן השתמש בו נוחי דנקנר, בשבתו כבעל השליטה ב"מעריב", כאיל ניגוח ב"הארץ". דנקנר, אגב, מתעתד לבקש קיצור עונש המאסר שלו אחרי שתיק פלילי נוסף נגדו נסגר מחוסר ראיות, כפי שדווח היום בעמוד פנימי ב"ידיעות אחרונות". מעניין מי יהיה המו"ל שעליו ה"ימינים" השונים יגנו עוד כמה שנים, אם מוזס יהיה זה שיככב בידיעה בעמוד פנימי.

בעולם החרדי

בטאון הקנאים "הפלס" משדרג את המלה "התבוללות". לא רק נישואין בין יהודים למי שאינם, אלא היטמעות חברתית בין יהודים חרדים לכאלו שאינם: "בשנים האחרונות מותקפים יראי ד' בארץ הקודש בשורה של מיזמים מגמתיים, שנועדו לבולל ולהטמיע את הציבור החרדי בתרבויות אנשים חטאים.

"הדברים ידועים, ובטאון עולם התורה התריע מפניהם לא אחת. רק השבוע התקיימה 'ועידה' נוספת ברוח זו, אשר מטרתה הרשמית היתה לעסוק ב'הייטק החרדי', כאשר בין יוזמי האירוע נראו גם כמה מהגופים הידועים ומוכרים כמי שפועלים ללא לאות לקידום התבוללות הציבור החרדי בקרב הציבור הכללי". אם תרצו, עוד אבן דרך במסלול להיפרדות אתנית בתוך העם היהודי.

עושים לביתם

"ישראל היום": כפולה במימון מפעל הפיס.

"מעריב": עמוד במימון בנק הפועלים.

"ידיעות אחרונות": מדור חדש במימון הטוטו. עוד שלושה עמודים לבנק הפועלים ב"ממון".

ל"מקור ראשון" מצורפת חוברת מטעם תנועת הקיבוץ הדתי העוסקת בעובדים זרים.

הטור של חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לפרסומת מתקתקה לאתר סקי באנדורה, שם בילה על חשבון חברת תיירות לדתיים. לא רק דתיים, גם חילונים נהנים (למכור את עצמם תמורת חופשה עלובה): יון פדר, העורך הראשי של ynet, כתב גם הוא בעבר טור יחצנות אחרי שבילה במדרונות המושלגים, על חשבון לשכת התיירות של אנדורה והאינטגריטי העיתונאי שלו.

ענייני תקשורת

משחקי חברה. "ידיעות אחרונות" מנסה אולי לכפר על היותו הבמה לרה-לגיטימציה של אייל גולן אחרי שהצליח לחמוק מאישום פלילי בפרשת הקטינות, ומפרסם במוסף "7 ימים" כתבת שער המבוססת על תמלילי החקירה של הזמר המפורסם במשטרה, ולצדה מסרים מהנשים שהתלוננו כי פגע בהן וכעת תובעות אותו תביעה אזרחית. תזכורת:

סיכום קריירה (1). "כשעיתונים תומכים בשמאל קוראים לזה 'עבודה מקצועית', אבל לתמוך בימין זה פוליטי", קובל יעקב אחימאיר בראיון פרישה למוסף "יומן" של "מקור ראשון", והציטוט מגיע לכותרת הראשית של המוסף. ציטוט שלא מגיע לכותרות: "זה [היותו 'צייצן בלתי נלאה' בטוויטר] בא מהטבע שלי, שדוחף אותי להגיב על כל דבר. גם בפייסבוק אני מגיב על דברים שמקפיצים אותי, יש בזה חיסרון, כי מרוב זריזות אני שוגה לפעמים בעובדות". על ההאשמה של נתניהו כי תוכניתו בתאגיד השידור הציבורי הופסקה משום שהוא בעל דעות ימניות אומר אחימאיר "יכול להיות" ו"אין לי הוכחה חותכת".

סיכום קריירה (2). "מדוע לקחתי לי אבן משבריו [של בית 'מעריב', שנהרס לאחרונה] למזכרת? אין היגיון, ולכן זו הסיבה הטובה ביותר לעשות זאת" (מאיר עוזיאל, "מעריב").

ציוץ עצמי. ב"גלובס" כותב כתב המשפט אבישי גרינצייג על פסיקת העליון כי שיתוף פוסט דיבתי חשוף לתביעת דיבה בפני עצמו. את הכתבה מלווים, משום מה, צילומי מסך של חמישה ציוצים על הפסיקה. באופן מוזר, אחד מהם הוא של גרינצייג עצמו.

המשחק. "חסר לך המשחק הפוליטי?", שואל אייל לוי את אופיר פז-פינס במוסף "מעריב". "אני מסתכל על פוליטיקה כמו שאתה קורא עיתון", עונה הפוליטיקאי לשעבר, "אתה יודע למה הכותרת בגודל הזה ולמה הידיעה ההיא נמצאת בתחתית העמוד. אני יודע למה ההוא אמר את מה שאמר ולאן הוא רוצה להצטרף, וזה לא גורם לי לרצות להיות חלק מהדבר".

איוואן. יואב קרני מפרסם בסוף טורו ב"גלובס" תיקון לפרט מטורו בשבוע שעבר: הצאר שחיסל את הרפובליקה הצפון רוסית הליברלית של נובגורוד במאה ה-15 לא היה איוואן האיום, אלא סבו, איוואן הגדול.