הצייתנים

"כולנו אוהבים להסתתר מאחורי התפקידים שלנו. זה בדיוק הטיעון של ארנדט. כולנו אוהבים ללכת לעבודה בבוקר ולחשוב: 'אני רק עושה את החלק הקטן הזה, אני לא אחראי לדבר כולו. אני אחראי רק לבורג הקטן שלי'. 95% מהזמן אין בזה שום בעיה, אבל בשלב מסוים בהיסטוריה האנושית מתחילה להיות בזה בעיה, כי כל אדם משתתף בחברה ובמערכת שמביאה להשמדתנו. [...] ברגע שאנחנו מקבלים את זה, הרבה יותר קל לקבל את העובדה שאנחנו מוכרחים לעבור על החוק ולפעול בצורה של מרי אזרחי נגד הממשלה, אולי אפילו להגיע לכלא ולהקריב קורבנות גדולים. זה הציווי המוסרי בתקופה הזאת".

הדובר, רוג'ר האלם, לא מדבר על משבר הקורונה ולא על מלחמה או מאבק בשחיתות שלטונית. הוא מדבר על נושא אקטואלי שבדרך כלל נשאר מחוץ לסדר היום החדשותי: משבר האקלים והאפשרות שכדור הארץ יהפוך למלכודת מוות עבור תושביו, אנושיים ולא-אנושיים כאחד. את הדברים הוא אומר בראיון לנטע אחיטוב מ"מוסף הארץ", שמקפידה להפגין הסתייגות עדינה מפני הגישה הרדיקלית שלו.

האלם, איכר מוויילס שהקים (עם שותפים) את תנועת ההמונים "המרד בהכחדה", מזהה את ההסתייגות של אחיטוב ונדרש אליה: "חלק גדול מהתקשורת מכור לרעיון הפוסט-מודרניסטי הזה, שלפיו הדברים היחידים שקיימים הם סוגיות, דעות, עמדות וטיעונים", הוא אומר. "אבל זה לא המצב. קיים גם משהו שנקרא המציאות. והמציאות למעשה היא מוות. לא משנה מה נעשה, נמות בסופו של דבר. זה עניין של פיזיקה, של מציאות ביולוגית. 'המרד בהכחדה' מנסה להסב את תשומת הלב לזה, גם אם לא בצורה הכי מושלמת. אנחנו מנסים לומר לתקשורת, לתרבויות שלנו, לסיעות הפוליטיות השונות שלנו, שצפוי לנו משהו שישמיד את כל הערכים שלנו, בהנחה שאנחנו לא פסיכופתים".

"אתה קורא לזה פוסט-מודרניזם, אבל זה לא זה", מעירה אחיטוב. "האחריות שלי כעיתונאית היא לעורר מודעות, להעביר לאנשים את הדברים שאתה אומר".

"אני הייתי מערער על כך שהזהות שלך היא שאת עיתונאית", משיב האלם. "אני חושב שהזהות שלך בראש בראשונה היא שאת בן אדם. ולבני אדם יש אחריות. האחריות הגדולה מכל של אדם היא לפעול לפי חוקי המוסר האוניברסליים בכל התרבויות. והמהות שלהם היא 'אל תחרבן על האחר'. זה הבסיס לכל המוסר בתרבות האנושית. הבעיה הגדולה האחרת שיש לנו היא שאנשים חושבים שהם הדברים שהם עוסקים בהם. אנחנו לא הדברים שאנחנו עוסקים בהם, אנחנו בני אדם לפני הכל. לכן אחריותם הראשונה של עיתונאים אינה לעורר מודעות. אחריותם היא לעמוד באחריות שלהם כבני אדם. זה דורש מכולנו למרוד נגד הממשלות שלנו, שעוסקות במפעל הרצחני הזה".

האלם מבהיר שכשהוא מדבר על מרד, הוא מדבר גם על מרד שחורג ממערכת החוקים העכשווית. "שום דבר לא ישתנה ללא שיבוש סדר פוליטי. ופירושו של שיבוש סדר פוליטי הוא שאנשים ייעצרו ויגיעו לכלא", הוא אומר.

למעט "הארץ", כל היומונים עוסקים הבוקר בעלייה החדה במניין חולי הקורונה, ובעיקר בהשלכות הכלכליות והחברתיות שלה. סוגיית הציות, שבישראל כונתה "התרופפות המשמעת", עוברת בין הכותרות כחוט השני. ב"ישראל היום", בטאונו של ראש הממשלה, מבקשים מהציבור להיענות להוראות. "בלי הגבלות נאבד שליטה", נכתב בגדול בכותרת הראשית של החינמון.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מובאת במרכאות, אך הציטוט עצמו לא מופיע בסיקור החדשותי, ולקוראים לא נמסר מי השמיע אותו. בהתאם למסורת שאומצה בעיתון, לא מדובר באמת בדיווח, אלא במסר-על שמכוון לדעת השליט. שחושש, כמתברר, מאיבוד שליטה.

כדי להמחיש לקוראים מה קורה למי שלא מציית, עורך השערים של "ישראל היום" משבץ בשער תצלום של שוטר רושם דו"ח לאזרח, ולצדו תצלום המחשה של התנהגות נאותה: יהודים מאמינים מתפללים עטויי טליתות תוך שמירת מרווחי ביטחון. הפניה אחרת, שבה נראים שני שוטרים עומדים ליד שטח מגודר ואוכפים את הסגר, נושאת את הכותרת "בגדר הכרח".

גם בשאר הטבלואידים מתריעים מפני אובדן שליטה. אבל לא מדובר באותו סוג של שליטה. "לא נעמוד במחיר הכלכלי", מתריעה הכותרת הראשית של "מעריב" – ציטוט של אזרח, אחד מרבים שמתראיינים היום לעיתון ומוחים על החמרת המגבלות. "ההגבלות יגרמו לקריסה", מזהיר אזרח אחר בכותרת שמתנוססת מעל הכתבה הראשית.

ב"ידיעות אחרונות" מפנים אצבע מאשימה אל ראש הממשלה. "המגפה לא עוצרת. ההגבלות חוזרות", מודיעה הכותרת הראשית, ולצדה נדפס תצלום של בנימין נתניהו בפנים חמורות סבר.

ההפניות שנדפסות ממעל מציירות תמונה קודרת: מתוך הנהר של נחום ברנע עולה פרה רזה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. "היו לנו שנים טובות, והן נסתיימו באחת", הוא מדווח לישראלים. עמית סגל מביא מדבריו של אדם "בכיר מאוד" (לא כתוב במה בדיוק) שמספק תחזית: "שנתיים של קריסה". שרית רוזנבלום וסבר פלוצקר מאשימים את הממשלה. וסימה קדמון מוסרת שנפתלי בנט אומר ש"אנחנו כמו ספינה שמפליגה לתוך צונאמי מטורף".

הכותרת הראשית של "גלובס" מורכבת ממלה אחת: "תתעוררו". מתחתיה נדפס מאמר מאת העורכת, נעמה סיקולר. "המשבר הכלכלי, העסקי והחברתי הוא בממדים חסרי תקדים", נכתב שם. "מדינת ישראל כבר לא דוהרת למשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, היא נמצאת בעיצומו ואפילו תקציב אין. שר האוצר מתרשל, ראש הממשלה נפקד, שר הכלכלה החדש מנמנם ופקידי האוצר לוקים בקיבעון מחשבתי חמור".

ב"הארץ" מצטרפים להתרעות, ויוצאים נגד ההגבלות החדשות. "חרף העלייה במספר הנדבקים והדו"חות ההיסטריים של הצוותים השונים והלחץ של משרד הבריאות והכותרות המפחידות בעיתונים – אסור שישראל תיכנס שוב לסגר, ושהמשק ייסוג לאחור בצורה דרמטית", טוענת רוית הכט. "איש אינו רוצה להקריב את קרוביו למגפה – זו מחשבה מצמיתה ומייסרת. אך במבט כולל, שיתוק המשק ופגיעה נוספת בכלכלה יהרגו את כולנו. זו הברירה האכזרית, ועמה צריך להתמודד".

נחמיה שטרסלר מצטרף לניתוח הזה, וטוען שחרף העלייה במספר החולים המאובחנים – המצב בעצם תחת שליטה. "הרוב הגדול של נושאי הנגיף החדשים הם צעירים, שמחלתם קלה עד לא מורגשת, בעוד שמספר המבוגרים שנדבקים נמוך מאוד", הוא כותב, ומצטט את "הרופא האיטלקי המפורסם, פרופ' מתיאו בסטי": "אופי המחלה השתנה, הנגיף הפך מנמר טורף לחתול בר שאפשר לביית... אי-אפשר לחיות עם חרב מעל לראש. לא נמות מהנגיף, נמות מרעב".

רוגל אלפר, בטור ביקורת הטלוויזיה, מאמץ את הניתוח הזה ואת הרופא האיטלקי שאחראי לו. "נתניהו ממשיך לשסות את השב"כ באזרחי ישראל באמתלת סכנת הקורונה. ולאיים בהגבלות חדשות. ובבחירות חדשות. חשכת ענני הקורונה רק מתקדרת ביתר שאת מעל שמי המדינה, מאפילה אותה, משרה מעין חשכה מתמדת. נוטלת מהישראלים את פרנסתם ואת שמחת חייהם. מותירה אותם במצב קיומי של חרדה מתמדת ואי-ודאות. וישראל לא נותנת לעובדות לחלץ אותה מההיסטריה", הוא כותב.

"לי ברור שיש בישראל גורמים בשלטון, ובראשם נתניהו, וכן בתקשורת (עיתונאים כנדב איל, שהמוניטין שלהם כבר כרוך באפיון הקורונה כמגפה מסוכנת לציבור), שמעוניינים לשמר את הציבור במצב מבוהל", מוסיף אלפר. "לפי בסטי, התחלואה כעת לא מובילה לאשפוזים המוניים, ולא גורמת לאנשים להגיע לטיפול נמרץ. הביטו בנתונים בישראל והיווכחו: הוא צודק. [...] האמת הזו לא נעימה לשלטון. ולא נעימה לרבים בתקשורת. אבל בפרפראזה על מימרת נתניהו, האמת לא מבחינה בין ראש ממשלה, פרשן בטלוויזיה, וישראלי סביר המצויד במעט שכל ישר. היא חלה על כולם במידה שווה".

"אני חושבת", אומרת נטע אחיטוב לרוג'ר האלם, "שההבדל בינינו הוא שאתה מניח שאנשים הם רעים מטבעם – הם יודעים מה הפתרון, אבל הם לא רוצים ליישם אותו. ואילו אני מניחה שאנשים הם טובים מטבעם – שהם רוצים לשנות את אורח החיים שלהם ולהיות חלק מהפתרון, אבל הם לא יודעים איך".

"ואני חושב", משיב לה האנרכיסט הוולשי, "שעם כל הכבוד, את בורה בהיסטוריה של מדעי החברה. לא ניתן לגרום לשינוי מבני באמצעות יצירת מודעות. מודעות אינה הגורם המכריע שמביא לשינוי חברתי. שיבוש ממשי של הסדר הוא הגורם המכריע".

תיקי נתניהו

"ועדת ההיתרים הודיעה לנתניהו שלא יוכל לגייס תרומה ממקורבו ספנסר פרטרידג'", מודיעה כותרת בולטת בשער "הארץ". הכתב, נטעאל בנדל, מציין שההחלטה מבוססת על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שלפיה "נהוג לראות כל טובת הנאה שניתנת לראש הממשלה כאילו ניתנה 'באשר הוא עובד ציבור', ועל כן היא אסורה לפי החוק".

פרטרידג', מוסיף בנדל, "תואר בעבר כ'מונית האווירית' של נתניהו בארצות-הברית, תרם לו לקראת הבחירות לראשות הליכוד בשנה שעברה ואף רכש מחצית מבית הוריו המנוחים של ראש הממשלה בירושלים, ובכך הפך לשותפו בנכס. ב-2017 נקרא להעיד ב'תיק 1000' (פרשת טובות ההנאה), ואישר כי קנה לראש הממשלה סיגרים וחליפות".

"הוועדה קבעה גם כי נתניהו יידרש להחזיר 30 אלף דולר מתוך 300 אלף דולר שכבר קיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי ללא היתר", מציין בנדל. "יתר הכסף, לפי הוועדה, שימש למימון הגנתה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, בתיק המעונות".

גם שאר העיתונים מסקרים היום את החלטת ועדת ההיתרים, אך בלי להזכיר לקוראים את הקשר בין בעל ההון למדינאי, וספציפית לאחד התיקים שעליהם הוא עומד כעת למשפט. ב"מעריב" (מתן וסרמן) וב"ידיעות אחרונות" (טובה צימוקי) מדווחים על הדרישה השערורייתית של נתניהו בלקוניות שמשדרת השלמה עם המעשה. הדיווחים של שני הטבלואידים פגומים ותורמים לנרמול השחיתות, אבל ביחס לדיווח של "ישראל היום" מדובר בחומר לפוליצר.

הידיעה האולטרה-קצרצרה של יאיר אלטמן, כתב המשפט של "ישראל היום", רושמת שיאים של יובש ותמצות שמבטלים כל אפשרות של הקורא הבלתי מיודע להבין מה בדיוק קרה כאן. מדוע נדחתה הבקשה? לא כתוב. על מה נתניהו עומד לדין? לא חשוב. מה מהות הקשר שלו לפרטרידג'? לא מעניין. ומה לגבי הכסף שנתן לו מיליקובסקי, כלומר החלק ממנו שלא יוחזר כי שימש להגנתה המשפטית של שרה נתניהו במשפט שבו הורשעה בפלילים? לא חשוב, לא מעניין ולא עניינכם.

גיאו-פוליטיקה

שלשום, אחרי שלל רגעים של תקווה ופאניקה (תלוי בכתב המדיני), הגיע סוף-סוף המועד שבו אמור היה נתניהו להתחיל את החלת הריבונות הישראלית על חלק מההתנחלויות בגדה המערבית. ככל שהתקרב הרגע החלו להתרבות ההערכות שלפיהן ראש הממשלה יסתפק בצעד סמלי, אך בינתיים גם צעד כזה לא בוצע. ב"ישראל היום", גדול המכים בתוף, קידמו את בוא היום במשבר אמונה קטן.

ב-1 ביולי, התאריך המיועד, הפיץ החינמון גיליון חגיגי ובו שלל הסברים על כך שהמהלך לא מת, אלא בסך הכל מתמהמה. "השיחות מאחורי הקלעים בין ישראל לארה"ב נמשכות", מסרו שם, ו"שרים בכירים מעריכים" ש"למרות הקשיים, נתניהו יצליח להשלים את המהלך". למקרה שראש הממשלה בכל זאת מהסס הודפס בשער, בגדול, מאמר של אמנון לורד שקרא לו להפגין תעוזה וללכת על זה. צעירים חייכניים מבקעת הירדן וגוש עציון הצטלמו עם דגלי ישראל מתנפנפים, ולקורא מס' 1 נמסר שהם מצפים ממנו לעמוד במלה.

למחרת, למרבה האכזבה, התהליך נותר תקוע. "נאיץ את דיוני הריבונות עם ארה"ב", נמסר לקוראים בשער, בהודעה מטעם נתניהו. להבטחה צורף צמד אזהרות למי שהוצגו כמקלות בגלגליו של המהלך ההיסטורי: כחול-לבן ("אם לא ריבונות – בחירות") וטראמפ ("מנהיגי האוונגליסטים" מאיימים: "התנאי לתמיכה בך – החלת ריבונות"). "ראש הממשלה", הפציר הכתב המדיני אריאל כהנא, "כדור הריבונות במגרש שלך. זה הזמן להבקיע".

ויהי ערב, ויהי בוקר. ועדיין אין ריבונות. בגיליון של היום הנושא נדחק אל מחוץ לסדר היום. בשער הוא כלל לא מוזכר. כהנא, בהערת אגב שנדפסת בטור על תככים פוליטיים סביב הטיפול במגפת הקורונה, מעיר באכזבה ש"אפילו את הריבונות שהבטיח, נתניהו לא הביא". מתי טוכפלד, בטורו השבועי, מספק הסבר: נתניהו לא יישם את הריבונות לא משום שהוא לא רוצה ולא משום שהיה זה ספין בחירות שסיים את תפקידו, אלא משום שאין לו כוח פוליטי. והאשמה מוטלת על השמאל החתרני.

"מבחינתו, לכישלון יש כתובת אחת: בני גנץ וגבי אשכנזי. כפי שהבהיר כבר כמה פעמים בשיחות סגורות, כולל לגנץ עצמו – זו עשויה להיות עילה לבחירות. אבל בניגוד להערכות קודמות, לא מדובר בבחירות רחוקות אלא בבחירות מיידיות", כותב טוכפלד. "מבחינת מהלך הריבונות מחזיקים כחול-לבן בשלושת התיקים הרלבנטיים היחידים לביצועה: ביטחון, חוץ ומשפטים. בעוד נתניהו עומל על הצלת ההסכם עם האמריקנים, שולחים השניים, בקלות רבה יש לומר, את זרועותיהם ומפרקים את ההסכם מהצד השני".

ב"בשבע", חינמון ימני שאינו כבול לצרכיו המשתנים של נתניהו, כבר מקפלים את השולחנות: "נתניהו ידע כבר לפני זמן מה שבתאריך הזה הוא לא יוכל לעשות דבר, אבל התעקש עד הרגע האחרון ליצור מצג שווא", כותב ניצן קידר בטור שמקבל חצי מהכותרת הראשית. "הבטחת ה-1 ביולי עשויה להסתיים כמתיחת 1 באפריל", מוסיף יאיר שרקי בטור השני שאליו מפנה השער. "איש עדיין לא ראה את המפה, וכולם מסכימים שזה יכול להסתיים בלא כלום, או בגרסה מצומקת במיוחד". העורך, עמנואל שילה, מצטרף לתחזית.

בשאר העיתונים נושמים לרווחה. ב"הארץ" הכותרת הראשית היא הפניה לטורו של יוסי ורטר. "הלך המומנטום", נכתב שם מעל איור של עמוס בידרמן שבו נתניהו יושב מתוסכל בלשכתו כשעל אפו הארוך מונח דף עם הספרה 1 שנשר מלוח השנה. "משק כנפי ההיסטוריה לא נשמע ביום רביעי, 1 ביולי", כותב ורטר. "אף גבעה לא סופחה, אפילו הקבינט לא התכנס. שרים ששוחחו עם נתניהו השבוע דיווחו שהוא נמנע מלהזכיר את הנושא ונשמע ספקן לגבי סיכויי הסיפוח".

אלכס פישמן, ב"ידיעות אחרונות", מצטרף למספידים: "כבר הרבה זמן לא שיטו מעטים כל-כך ברבים כל-כך, בארץ ובעולם. נתניהו אולי לא התכוון להתל באף אחד. אבל במבחן התוצאה, חזון הסיפוח נכון לתחילת יולי הולך ונמוג. במלים אחרות: נפיחת המאה".

עמיתים מתעמתים

"עימות בקבינט", מדווחים בשער "ידיעות אחרונות". "בדרך לבחירות? עימות חריף בקבינט הקורונה", מדווחים ב"מעריב". "בעקבות העימות פיזר נתניהו את ישיבת קבינט הקורונה וזימן ישיבת ממשלה דחופה", מציינים ב"ישראל היום". וב"מעריב" מחדדים: "האירוע הסתיים ביציאה נזעמת מהדיון של נתניהו, שאף איים שהבחירות קרובות: 'אם זה יימשך כך, זה יוביל למקום אחד'".

"אפתח בגילוי נאות: זהו טור צבוע. הוא עוסק בתופעה הרסנית שאני חלק ממנה, חוגג עליה ומתפרנס דרכה יחד עם עמיתי הרכלנים הפוליטיים. אין לי כוחות לשנות אותה במו ידי. היא מתמצה בביטוי הכה רווח בסיקור הפוליטי: 'עימות בישיבת הממשלה'", כותב חיים לוינסון במוסף "גלריה" של "הארץ".

"הממשלה, כידוע, מתכנסת מדי יום ראשון לישיבתה השבועית", הוא מפרט. "בזכות המיידיות של הרשתות החברתיות, זה אירוע שמדווח בלייב בלוגינג, בשידור חי לטוויטר. השר חולה הפרסום התורן נערך בעוד מועד לישיבה עם משפט המחץ שיגיד וידליף. הוא משפריץ את הגיגיו, והעוזר שלו מיד לוחץ על הכפתור ושולח אותם. עוד בטרם הסתיימה הישיבה והתקבלו בה ההחלטות, מתמלא הטוויטר של הכתבים הפוליטיים, הכלכליים והמדיניים בחילופי הדברים מתוך החדר הסגור".

המסקנה של לוינסון עגומה: "הפיכת כל דיון לעימות היא המשך ישיר של הביביזם שהשתלט על השיח הציבורי הפוליטי. הביביזם הוא לא רק פולחן האישיות של נתניהו גופא, כי אם איסור מוחלט על כל ביקורת, דיון, שיחה, מחלוקת, תפיסת עולם אחרת.

"זהו ההמשך למלחמה החברתית בין ימין ושמאל. מחיקת האפשרות להשמיע דעות ולהישאר חברים, לחלוק לגופו של טיעון ולא לגופו של אדם. בעולם הביביזם כל מי שמעז להשמיע דעה אחרת הוא בוגד, כל מי שמתמודד בפריימריז הוא מורד וכל מי שמעלה ספקות הוא מהקרן החדשה. דברי המנהיג הם תורה מסיני. בעידן הזה יש מקום רק לכוחנות ולפולחן אישיות, וכל מחלוקת היא קונפרונטציה שהחולקים בה נוטלים עליהם סיכון פוליטי".

עודה והטרוריסטים

"איימן עודה – פירומן בחסות מערכת המשפט", קובעת כותרת שנדפסת בשער "ישראל היום", מעל הפניה למאמר של אמנון לורד. כהרגלו, כדי לפרש את המציאות נדרש לורד לתיאוריית הקשר הוותיקה שלו על מדינת העומק ואחיזתה באיבריה הרגישים של הדמוקרטיה הישראלית. כיצד עודה מעז? זה פשוט מאוד: "רשת ממסדית שמורכבת ממערכת המשפט, מהתקשורת ומהשמאל מגבה אותו", מסביר הפובליציסט.

כמו שקורה בדרך כלל כשלורד מערבב דמיון עם אקטואליה, גם הפעם הוא טועה. לפחות בנוגע לתקשורת. כמו ב"ישראל היום", גם בעיתונים אחרים מפרסמים היום ידיעות ביקורתיות על ההשתתפות של עודה בכנס משותף עם ארגון טרור. ב"ידיעות אחרונות" למשל מכתירים אותו כ"אורח הכבוד של תומכי הטרור", תוך הדהוד הגינויים שהפיץ אמש הליכוד ("שפל נוסף", "אין גבול לבושה"). ב"מעריב" חוזרים על המסרים הללו בהפניית שער בולטת.

מבין ארבעת היומונים, היחיד שלא מגנה את עודה הוא "הארץ". ג'קי חורי, שמדווח על מסיבת העיתונאים הפלסטינית ומוסיף גם טור פרשנות, מציין ביובש ש"בכינוס השתתף גם יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה", ומצרף ציטוט מדבריו. האם יש מקום למתוח ביקורת על עודה בגין השתתפות בכנס משותף עם נציגים של חמאס, תנועה רצחנית שחבריה מעוניינים בחיסול ישראל? ודאי. האם יש צורך לנזוף בתקשורת על כך שהיא לא עושה זאת? מתברר שלא ממש. אולי רק ב"הארץ".

שחיתות ועיתונות

כתבת השער של "דה-מרקר" היא תחקיר רחב יריעה של גור מגידו והגר שיזף. במרכזו עומד המיליארדר דן גרטלר, עסקי הכרייה והתיווך שלו בקונגו ורשת מקורביו בישראל, שקיבלו ממנו כספים בדרכים שנויות במחלוקת (רשימה חלקית: דורי קלגסבלד, בועז בן-צור, יואב מני ורונן צור). התחקיר מעניין לקריאה, אך לא פחות מעניינת תגובת השרשרת שהוא עורר – שהשלב האחרון שלה התפקע אתמול מעל דפי "ידיעות אחרונות".

"ידיעות אחרונות" ממעט לדווח לקוראים על התפתחויות בענף העיתונות, ועוד פחות מכך על טענות בנוגע לרמת האתיקה של עיתונאים. ובכל זאת, ובאופן חריג, אתמול נדפסה שם הפניית שער לא קטנה על תלונה שהגיש אביגדור ליברמן למועצת העיתונות (גוף שב"ידיעות אחרונות" מעריכים עד כדי אי חברות בו) נגד כתבי "הארץ" ו"דה-מרקר", ש"סוחטים באיומים איש עסקים שימסור מידע עלי", כלשונו של הפוליטיקאי.

איכשהו, כשב"ידיעות אחרונות" בכל זאת עוסקים בביקורת התקשורת, הביקורת מתרכזת בעיקר בעיתונאי קבוצת "הארץ" – העיתון שמוביל את החשיפות בענייניו הפליליים של המו"ל, נוני מוזס. במקרה או שלא, בעת האחרונה דאגו ב"ידיעות אחרונות" לדווח על תביעת דיבה שהגיש "מעריב" נגד "דה-מרקר", וגם על תביעה בגין פרסום תוכן שיווקי. כשפעיל שמאל שהוא גם גרפיקאי ב"הארץ" נעצר בעילה טכנית, ב"ידיעות אחרונות" דיווחו על כך תוך יצירת מצג שווא שלפיו המעצר קשור איכשהו לעבודתו ב"הארץ".

על הידיעה העכשווית של "ידיעות אחרונות" היו חתומים שניים מבכירי הכתבים בעיתון, יובל קרני ורז שכניק. ליברמן, ששורש יחסיו עם מוזס הוא אחת התעלומות הגדולות של עולם התקשורת, הפנה את הביקורת למגידו ולכתב הפוליטי חיים לוינסון, שהפגיש את מגידו עם איש העסקים המדובר – צחי אבו. אתמול, בפודקאסט "האינטרסנטים" של "דה-מרקר", חלק מגידו את הגרסה שלו לתקרית ואת נסיבות פרסום הידיעה יוצאת הדופן ב"ידיעות אחרונות".

צחי אבו פנה אלינו ושאל מה הוא יכול לעשות בעניין הכתבה [על גרטלר], ואמר לנו שהוא ייתן לנו מידע על כמה מחבריו בתמורה להקלות מסוימות", סיפר מגידו. "בשלב מסוים הוא הגיע אלינו, אלי ואל חיים, וטען באוזנינו שיש לו מספרי חברות של מקורבים לליברמן בקונגו. שאלנו אותו איך זה קושר את ליברמן לסיפור, אז הוא אמר: 'אני אתן לכם תצהיר'.

"שאלנו אותו מה יהיה כתוב בתצהיר, אז הוא אמר לנו: 'מה שאתם רוצים'. אז אמרנו: 'תצהיר שאתה תמציא?'. אז הוא הנהן, ואחרי שהוא הנהן אמרנו: 'בתצהיר כזה איננו מעוניינים, תודה רבה. אבל אם יש לך מסמכים שקושרים את ליברמן או מי מאנשיו לגרטלר, או למישהו בקונגו, אנחנו נשמח להתעניין בהם'. בהמשך, חיים עיין במסמכים במשרדו של צחי אבו, שלא נראו מעניינים במיוחד, ולאחר מכן צחי אבו הקליט איזושהי שיחה עם חיים לוינסון שבה חיים בתגובה כנראה לאיזו פרובוקציה אמר איזשהו משפט שמשתמע ממנו כאילו הוא רוצה או מסכים לקבל תצהיר שאיננו נכון".

בהמשך ההסכת הדגיש מגידו ששכניק וקרני שמעו את ההקלטה שבה הוא אומר לאיש העסקים שהוא לא מעוניין בתצהיר כוזב – ובכל זאת בחרו לפרסם את הכתבה. "יש הקלטה חד-משמעית של צחי אבו מציע לי תצהיר כוזב, ושלי אומר לו את המלים, 'אדוני, תצהיר כזה אני לא רוצה'. אבל את 'ידיעות אחרונות' זה לא מעניין", אמר. "ל'ידיעות אחרונות' יש מו"ל, נוני מוזס, שנאשם בשוחד לראש ממשלת ישראל, והמו"ל הזה מאוד מקורב לאחד אביגדור ליברמן, ואביגדור ליברמן פעם נחשד בקבלת שוחד מאחד דן גרטלר, ודן גרטלר בימים האחרונים איים עלי בנוכחות חדר מלא אנשים לפחות שלוש-ארבע פעמים במלים 'אני אחסל לך את הקריירה'.

"כעבור מעט מאוד זמן, שכירי החרב יובל קרני ורז שכניק הוציאו לפועל את האיום המפורש של דן גרטלר, שהוא כמובן מוקלט. ומי ששימש מכשיר, בנוסף להם, לביצוע האיום, היה אביגדור ליברמן. והדבר הכי מצחיק בסיפור הזה הוא שאני כבר חצי שנה מנסה להבין האם האנשים האלה שאיכשהו קשורים לליברמן – כמו שעולה ממסמכי התחקיר – מלמדים על זה שעדיין יש קשר בין ליברמן לגרטלר, ולא מגיע לאקדח מעשן. ואז ליברמן נותן לי על גבי עיתון 'ידיעות אחרונות' את האקדח המעשן, שהוא כנראה אכן מכשיר בידי גרטלר".

המחשה לשיתוף הפעולה בין ליברמן לעיתון של מוזס ניתן למצוא בפרט היבש הבא: קרני ושכניק דיווחו שהתלונה הוגשה ביום שלפני פרסום הידיעה, ובכך יצרו רושם שהם מדווחים על מעשה עשוי. ואולם, פנייה של "העין השביעית" למועצת העיתונות העלתה שליברמן חיכה עד שהידיעה תתפרסם ב"ידיעות אחרונות" – ורק אז הגיש את התלונה (וגם צירף אליה את דיווחם של קרני ושכניק).

התלונה עצמה לא חשובה. ליברמן לא באמת מתעניין באתיקה. כשהעובדות מספרות סיפור אחד, וליברמן רוצה לספר סיפור אחר – צריך למצוא דרך להכשיר אותו. הדרך שליברמן מצא היא להגיש תלונה, וכך לפטור את העיתונאים מהצורך לדווח על עובדות. כשיש תלונה, העיתונאים יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם ולטעון שהם בסך הכל מדווחים על עמדתו של מאן דהוא כפי שהוגשה לגורם מוסמך. במקרה הזה, התלונה היא האנקול שסביבו כורכים את הדיווח המכפיש, מהדקים חזק ומפיצים אותו לקהל הקוראים בשירותו של פוליטיקאי מקורב. או כמו שקוראים לזה ב"ידיעות אחרונות": יום חמישי.

סימנייה

"מאחורי דלת לשכתו הנעולה, יום אחרי יום, מאות פעמים", נכתב בגדול בשער "מוסף כלכליסט". "עדותה המלאה, המצמררת, של עוזרת אישית שנהפכה לשפחת מין תחת סמנכ"ל בכיר בחברה ציבורית גדולה". הכתב, תומר גנון, מציין ששמותיהם של העוזרת, הסמנכ"ל והחברה הציבורית הגדולה נאסרו לפרסום לבקשתה של העוזרת, שמנהלת כיום תביעה נגד הסמנכ"ל.

ענקי הדמגוגיה

"עוד ועוד חברות הצטרפו השבוע לחרם על פייסבוק, והפסיקו את הפרסום שלהן ברשת החברתית כמחאה על העובדה שהיא לא מונעת הפצה של שיח שנאה והסתה", כותבת הגר רבט ב"מוסף כלכליסט". "האינטרנט הציעה דמוקרטיה חדשה, שמאפשרת לכולם להשמיע את קולם ואמורה להחליש את ההגמוניה של מי ששלטו באמצעי הפצת המידע בעבר. היא עשתה זאת, אבל היו לה שתי תופעות לוואי בעייתיות.

"אחת היא שגם הגמונים משתמשים בה, כגון המפלגה הרפובליקנית וממשל טראמפ, ויש להם מספיק כוח כדי להשתמש בפייסבוק באופן מזיק ביותר. ואת הבעיה האחרת קשה עוד יותר לפתור: הרשת משמיעה את קולן של קבוצות שנאה והסתה, של מתנגדי חיסונים, של מכחישי משבר האקלים או מכחישי קורונה". מבחינת רבט, הבעיה עם חרם התאגידים היא שמדובר בפלסטר: "אחרי שבעיית הפוסטים של טראמפ תרד מסדר היום והתאגידים יגזרו את הקופון היח"צני, הם ימשיכו לשתף פעולה עם פייסבוק ויותירו אותנו עם מנגנון רקוב מן היסוד, שמאפשר שיח מסוכן באינספור גזירות".

סבר פלוצקר, ב"ממון", עוסק באותה סוגיה ומגיש לקוראיו צבר נימוקים שנראה כאילו נרקח במעבדת יחסי הציבור של פייסבוק. לדידו, החרם על פייסבוק פסול משום שענקית הרשת כבר נוהגת לסנן תכנים בעייתיים – ומשום ש"כשדירקטוריונים של תאגידים עסקיים מקבלים את הזכות לקבוע מה כשר ומה טרף אידיאולוגית, מהי אמת ומהי אי-אמת 'עובדתית' ברשתות החברתיות, זה בעייתי ומסוכן. עד מהרה הם ושכמותם ישתמשו בה כדי לדרוש להסיר ממרחב השיח התקשורתי מגוון פרסומים פוליטיים-רעיוניים-חברתיים שלא יישאו חן בעיניהם".

פלוצקר מתריע שהשלב הבא עשוי להיות דרישה של התאגידים "להסיר קריאות להפגנות ופעולות מחאה של השמאל". גם בימין צריכים לחשוש: "ומה אם יטילו חרם פרסומות על רשתות חברתיות המתירות שימוש בביטוי 'יהודה ושומרון' במקום 'גדה מערבית'?", הוא כותב. "ומה אם חברות אחרות – כמו בתי קזינו בבעלות שלדון אדלסון – יאיימו בחרם מודעות על רשתות שלא יורידו כל פוסט וציוץ המשווים בין סיפוח ישראלי לבין אפרטהייד בטענה שזהו שקר גס?".

התזה של פלוצקר בעייתית גם אם מתעלמים מההגזמה הגלומה בדוגמאות שלו. לפי ההיגיון שמתווה פלוצקר, פייסבוק היא הבימה שמאפשרת לאזרח הקטן להשמיע את קולו – וכשהתאגידים פוגעים בה, הם בעצם פוגעים באזרחים. "הסתכלו על המשטרים הסמכותניים במזרח התיכון, במזרח אירופה ובאסיה, בהם רשתות חברתיות הן זירות ההשפעה היחידות בקרב על הדמוקרטיה. אתם באמת רוצים את הונג-קונג הכבושה בסן-פרנסיסקו החופשית?".

התהייה של פלוצקר שובת לב, אבל מתאימה לעידן הישן שלפני חמש או עשר שנים, כשמעט מאוד היה ידוע על האופן שבו גופים חזקים – ממשלות, רשתות דיסאינפורמציה ומכוני צללים – עושים שימוש ברשת החברתית. זה נכון שפייסבוק מספקת בימה לאזרחים. אבל בבימה הזאת האזרחים הם המוצר, והלקוח הוא מי שמשלם.

בזמן שהאזרח משתמש בפייסבוק כדי לארגן מחאה, לחלוק סיפור או להביע דעה, פייסבוק אוספת את המידע שלו, מנתחת אותו ומוכרת אותו לגורמים שיפיקו ממנו רווח כלכלי או פוליטי. שיח השנאה שמשגשג סביב טראמפ הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה בהרבה שקשורה ישירות למודל העסקי של פייסבוק, שעושה כסף לא רק ממודעות תמימות לנעליים וחטיפים, אלא גם מאיתור משתמשים נוחים להשפעה והלעטתם במסרים שנועדו להנדס את התודעה הפוליטית שלהם ולהניע אותם לפעולה. במקרי קיצון, כמו זה שקרה במיאנמר, הסתה שהופצה באמצעות פייסבוק הובילה לרצח עם.

ענייני תקשורת

מספר שבע. כתבת השער של "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", היא ראיון עם מו"לית "גלובס" אלונה בר-און. "אני שמאלנית. גדלתי בבית שמאלני, מפלגת העבודה, אף פעם לא הסתרתי את הדעות שלי", היא אומרת למראיינים, ערן בר-טל ועדי רובינשטיין. "כלב השמירה של הדמוקרטיה – זה תפקיד מספר שבע של העיתונות, אבל לא הראשון. אנשים צריכים להבין באמצעות העיתונות מהי מפת המציאות. אי-אפשר ליצור את המפה הזאת אם אתה חד-צדדי".

ערוץ הכנסת. בהמשך "ישראל השבוע" מפרסם יהודה שלזינגר עוד כתבה נרחבת על הנעשה בערוץ הכנסת תחת המנכ"ל ערן טיפנברון. בהמשך לכתבה שפרסם בסוף השבוע שעבר, שלזינגר משוחח עם העובדת שפוטרה אחרי שהתלוננה על הטרדה מינית מילולית ומציג שורה של עדויות לגבי התנהגותו של העובד שלכאורה הטריד אותה. באופן בלתי מוסבר, האיש לא מוזכר בשמו. כאן באתר "העין השביעית" התפרסמה כתבה על האופן התמוה והמקומם שבו התנהל טיפנברון בעת הקמת מערכת הערוץ הנוכחית.

יהודה נוריאל. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח מאיר תורג'מן על הלווייתו של יהודה נוריאל, כתב העיתון שמת השבוע. הכותרת: "נפרדים מלוחם הצדק". המהות: סטרילית. העדויות (הטעונות הוכחה) על פגיעה בנשים שנפוצו לאחר מותו אינן מוזכרות, וכך גם תפיסתו הבלתי מתפשרת בנוגע למקצוע שבו בחר, שבלטה בחריגותה ביחס לאתוס של "ידיעות אחרונות". במקום זה נכתב עליו שהיה לו "סגנון כתיבה ייחודי ומדויק" ושהוא "ביטא את קולם של החלשים והשקופים". ב"מוסף לשבת", שבעמודיו האחוריים פרסם נוריאל את הטור השבועי ה"שמאלני" של המוסף, מדפיסים שלושה עמודים עם מבחר קטעים מטוריו.

השידור הציבורי. ענת ביין-לובוביץ' מדווחת ב"גלובס" על סערה שמתחוללת לאחרונה בתאגיד השידור הציבורי בעקבות כוונה לפטר עובד ממחלקת הטכנולוגיה (שמו לא נמסר). ביין-לובוביץ' כותבת על "תחושה" שלפיה מתרחש בתאגיד "גל פיטורים שקט", ועל מחאה שכוללת הדפסת חולצות ומודעות עם הסלוגן "150 עוזבים בשנה". לקראת סוף הידיעה, המשכתב האלמוני בוחן את ערנות הקוראים ומוסר להם שבתאגיד טרם נמסרה תגובה לדברים. מיד לאחר מכן מובאת התגובה, שבה מוכחש קיומו של גל פיטורים.

ניגוד עניינים. כתבת השער של "מוצ"ש", מוסף הצעירים של "מקור ראשון", היא ראיון עם מיכאל האוזר-טוב, הכתב הפוליטי של גלי-צה"ל ובנו של ח"כ צבי האוזר. כשהמראיינת, רחלי מלק-בודה, מבקשת ממנו להתייחס לניגוד העניינים שבו הוא שרוי, האוזר-טוב משיב בביטול: "הכי קל לומר 'ניגוד עניינים'. אבל מה קורה כשעיתונאי מדווח על המפלגה שלה הוא מצביע? מה קורה כשהוא מדבר על המחנה שאליו הוא משתייך? גם זה ניגוד עניינים?". אולי, בקושי. המקרה של האוזר-טוב שייך כמובן לעולם אחר לגמרי, ודומה יותר לזה של גאולה אבן וגדעון סער.

סירקולציה. השבוע, החל מ-1 ביולי, שוב צנח מספר העותקים שבהם מופץ "ישראל היום" (על-פי ההצהרה היומית שנדפסת בשערו): במקום 200 אלף עותקים, 175 אלף. גליון סוף השבוע יוצא תמיד בתפוצה רחבה יותר, אך גם היא צומצמה: הבוקר, על-פי ההצהרה, נדפסו רק 300 אלף עותקים, במקום 310 אלף בשבוע שעבר. בתקופה המקבילה אשתקד הודפס גליון סוף השבוע ב-400 אלף עותקים, והגיליון היומי ב-225 אלף.

עובדות. במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מצביע ניר גונטז' על שורה של חורים שאיתר בתחקיר "עובדה" שעסק בטענות על הטרדות מיניות של ח"כ מאיר כהן בעת שכיהן כראש עיריית דימונה. הטור נחתם כך: "ביקשתי בסוף השבוע שעבר לשוחח עם [אילנה] דיין כדי להבין מדוע שידרה את הכתבה. היא הבטיחה לחזור אלי. זה לא קרה".