השבוע, במשך יומיים רצופים, עמד העיתונאי אורי בלאו מאחורי דוכן העדים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו ונחקר על העדות שמסר בתביעת הנזיקין שהגישה נגדו ענת קם.

במשך כשש שעות, במצטבר, נשאל בלאו על הנסיעה המשותפת בשנת 2008 שבמהלכה קיבל ממנה דיסק-און-קי עם כ-1,500 מסמכים צבאיים מסווגים, חלקם סודיים ביותר, שהעתיקה מהמחשב בלשכת פיקוד מרכז שבה שירתה; על האופן שבו השתמש במסמכים כדי לפרסם ידיעות בעיתון "הארץ"; ועל המעשים שעשה, ולא עשה, מרגע שנודע לו כי הרשויות מעוניינות לקבל ממנו את המסמכים המסווגים שהגיעו אליו.

לכאורה, היומיים האחרונים היו אמורים להיות רגע השיא בתביעת הנזיקין של קם נגד בלאו. אחרי שנחשפה על-ידי השב"כ כמקור העיתונאי של בלאו, הועמדה לדין פלילי, הורשעה ובילתה בסך הכל כשנתיים במעצר בית ועוד כשנתיים במאסר, התביעה שהגישה בטענה כי בלאו ו"הארץ" התרשלו בשמירה עליה כמקור היתה אמורה להסב לה לא רק פיצוי כספי אפשרי (היא תבעה 2.6 מיליון שקל), אלא גם קצת נחת. הנה, סוף-סוף, האנשים שהיא רואה כאחראים לסבל שעבר עליה בשנים הללו, נאלצים להסביר את מעשיהם. הנה בלאו, מבחינתה האשם העיקרי בחשיפתה וכליאתה, נאלץ לעמוד מאחורי דוכן העדים ולהשיב לכל השאלות שהיא, באמצעות עורכי-דינה, מפנה אליו.

אולם בלאו לא שיתף פעולה עם התסריט הזה. את מרבית שעות חקירתו בילה בהתחמקויות מהשאלות שהפנו אליו באי-כוחה של קם, עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן. במקום חקירה נגדית, המחזה דמה יותר לקרב התשה.

פעם אחר פעם, במה שנראה כהוצאה לפועל של טקטיקת חקירה מתוכננת מראש שנועדה לספק לבאי-כוחה של קם את מינימום התחמושת האפשרית, טען בלאו כי אינו מבין את השאלה שנשאל, טען כי ישנן הנחות יסוד שגויות בשאלה וביקש לנתח אותן אחת לאחת, טען כי באי-כוחה של קם מבקשים להטעות אותו ולהכשילו, או שהסיט את הדיון למונולוג על האחריות של קם לחשיפתה וכשנדרש בכל זאת להשיב על השאלה טען כי שכח אותה וביקש להישאל מחדש. כשסוף-סוף השיב סיפק בלאו בדרך כלל תשובות כלליות, חסרות תוכן של ממש, שאינן קשורות ישירות לשאלות שנשאל. פעם אחר פעם נאלץ השופט רחמים כהן, אם במענה לפניית עו"ד בומבך ועם על דעת עצמו, לפנות אל בלאו, לשאול אותו מחדש את השאלות שנשאל ולבקשו להשיב עליהן.

ענת קם, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, 14.2.2017 (צילום: אורן פרסיקו)

זו כמובן אינה הפעם הראשונה שעד נוהג כך בחקירתו, אף לא מבין העדים שנחקרו במשפט התביעה של קם. אולם בלאו התעלה על כל יתר עדי ההגנה במשפט וכמעט שהצליח לא להגיד אפילו משפט אחד בעל משמעות לאורך כל שעות החקירה. עבור קם, יש להניח, היתה זו חוויה מתסכלת. עובדה היא שלא אחת התפרצה ממקום מושבה וקראה קריאות לעבר בלאו, עד שהשופט נאלץ להזהירה לבל תמשיך בכך.

הנה כך, לדוגמה, התנהל הדיון כשעו"ד בומבך ביקש לברר אם בלאו חשש מהשלכות הפרסום.

עו"ד בומבך: "חששת שמא יבולע לך או למקור שלך".

בלאו: "באיזה הקשר?".

עו"ד בומבך: "באיזשהו הקשר. האם תיקרא לחקירה, יזמינו אתכם לתת עדות, יבררו מה המקור של המסמכים".

בלאו: "אלה שלושה דברים שונים".

עו"ד בומבך: "חששת שיקרה משהו?"

בלאו: "קיוויתי שיקרה משהו, וענת קיוותה שיקרה משהו היא הרי העבירה לי את המסמכים לצורך פרסום,  כדי שיקרה משהו, היא רצתה שזה יגיע להאג".

עו"ד בומבך: "חששת שמא יבולע לך, שמשהו לא טוב יקרה, לא משהו שמקווים לו".

השופט רחמים כהן: "שייגרם לך נזק".

עו"ד בומבך: "מתרגמים לך, חשבתי שבעיתון 'הארץ' יודעים מה זה יבולע לך".

בלאו: "איזה סוג של נזק? זו שאלה מאוד כללית".

השופט כהן: "באופן אישי, שיעמידו אותך לדין, שיזמינו אותך לחקירה".

בלאו: "אני כתבתי הרבה מאוד שנים לפני כן על נושאים צבאיים. קיוויתי, כמו שגם התובעת קיוותה, שיהיה אפקט לעניין הזה".

השופט כהן: "חששת מפגיעה אישית?".

בלאו: "לא חששתי, לא צפיתי שתהיה איזושהי פגיעה אישית".

עו"ד בומבך: "גם לא בה?".

בלאו: "אני לא תעודת ביטוח".

עו"ד בומבך: "אתה צפית שתהיה בה פגיעה?".

בלאו: "יש קיוויתי ויש צפיתי. אני לא תעודת ביטוח, אני לא יכול לתת לאף אחד תעודת ביטוח, אני לא יכול לשלול שלא יקרה שום דבר. יכולים לקרות כל מיני דברים. זו שאלה כל כך כללית".

ההתחמקויות של בלאו הביאו אותו להימנע מלאשר טענות שנראות מובנות מאליהן. כך קרה, לדוגמה, כשעו"ד בומבך ביקש לברר עם בלאו פרט הקשור לידיעה שפרסם עיתונאי "הארץ" עמוס הראל על הפרשה. בלאו אישר כי הוא מכיר את הקולגה מעיתון "הארץ" אך כשנשאל אם הוא מסכים כי הראל הוא עיתונאי "ותיק, רציני ומנוסה" השיב בלאו: "לא מכיר את הרזומה שלו".

בלאו סירב גם לאשר כי קם "לקחה על עצמה סיכון אישי עצום" כשהדליפה לו חומר אישי מסווג. "מה זה אישי?", שאל, "מה זה עצום? איך אפשר לכמת את זה? מה זה חצי עצום? עצום?". כשנשאל מתי הבין שהעברת המסמכים אליו היא מעשה פלילי השיב בלאו כי אינו שופט ואינו משפטן ועל כן הבין זאת רק כשקם "מורשעת בדין". "היית במתח עד ההכרעה?", אמר בהומור עו"ד בומבך, "עד אז לא ידעת אם זה פלילי או לא?".

כשעו"ד בומבך שאל את בלאו האם השיחות שקיים עם קם התקיימו בטלפונים ניידים הסביר העיתונאי כי הוא "לא יכול להגיד שזה נכון", כיוון שחלק התקיימו בטלפונים ניידים וחלק מקווים נייחים. כשנשאל כיצד החליט מתי להתקשר מטלפון נייד ומתי מנייח אמר בלאו כי לא רק הוא יזם את השיחות אלא גם קם ועל כן "אפשר לשאול את השאלה גם אותה". בשלב זה התפרצה קם ואמרה בקול רם: "שואלים אותך פשוט תענה!".

"אני לא מקבל תשובות ישירות לשאלות, הכל פתלתל והכל עקמומי", התלונן בשלב מסוים בא-כוחה של קם בפני בית-המשפט, אולם בלאו המשיך בשלו. הוא סירב לאשר כי קבלת הדיסק-און-קי מקם ועליו כ-1,500 מסמכים מסווגים, חלקם סודיים ביותר, היה אירוע חריג בקריירה העיתונאית שלו ("אני לא יודע מה זה חריג"), סירב לאשר כי יש לנהוג זהירות יתרה מול מקור שמעביר מסמכים צבאיים וביטחוניים לעומת מקור שמעביר מסמכים אזרחיים וכשנשאל האם כשפרסם את הכתבות שלו צפה שתיפתח חקירה לאתר את המדליף השיב "לא ציפיתי ולא לא צפיתי".

כשנשאל בלאו מי החליט על האמצעים החזותיים והגרפיים שילוו את הכתבות שפרסם, הוא עצמו או עורך מוסף "הארץ" דאז ניר בכר, השיב בלאו באופן כללי על יחסי כתב ועורך. כשהתבקש להשיב על המקרה הספציפי של הכתבה שהולידה את החקירה לאיתור המדליף השיב: "מי שהחליט זה ענת קם שהוציאה את המסמכים". שוב התפרצה קם וקראה בקול: "אי אפשר שפעם אחת הוא יענה על השאלה?".

אחת ההתחמקויות היותר עיקשות של בלאו במהלך חקירתו אירעה כשנשאל על החלטתו לשמור אצלו העתקים מ-49 המסמכים שהעביר למדינה במסגרת ההסכם הראשון בין "הארץ" לשירות הביטחון הכללי. עו"ד בומבך ביקש לדעת האם קודם להחלטה לשמור אצלו העתקים של המסמכים, פעולה שעמדה גם לפי בלאו בניגוד להסכם עם השב"כ, התייעץ על כך עם עו"ד מיבי מוזר.

נוסח השאלה של בא-כוח קם היה פשוט וברור, אך לא כך התשובה. תחילה שתק בלאו לכמה שניות, ובהמשך התחיל לדבר על המשא ומתן שהתנהל עם השב"כ ומה הוא עצמו ביקש להשיג. עו"ד בומבך שאל פעם נוספת את השאלה ובלאו השיב "ההחלטה היתה שלי". "לא התייעצת איתו?" שאל עו"ד בומבך בשלישית ובלאו השיב: "התייעצתי איתו על הגעה להסכם". השופט כהן התערב והבהיר כי הכוונה היא להתייעצות בשלב מימוש ההסכם. "התייעצת או לא התייעצת?", נשאל בלאו ברביעית. "ההחלטה היתה שלי", השיב. "התייעצת או לא התייעצת?", נשאל בחמישית. "שוחחתי הרבה מאוד לאורך התקופה עם עו"ד מוזר", השיב בלאו. "האם לפני שקיבלת את ההחלטה הזו דיברת עם מוזר?", שאל עו"ד בומבך את בלאו בפעם השישית ברציפות. "בהחלט דיברתי עם מוזר", השיב בלאו, "לא בהכרח בהקשר להחלטה הזו, לכן ההחלטה היתה שלי".

לעומת ההתחמקויות והרצון להימנע מלמסור מידע ברור, לאורך עדותו חזר בלאו פעם אחר פעם, לא תמיד בקשר ישיר לשאלות שנשאל, על כמה משפטים וטיעונים שביקש להעביר. ראשית דרש בכל הזדמנות להתבונן בתמונה הגדולה, לשים את האירוע הנקודתי שעליו נשאל על ציר הזמן של הפרשה כולה. והפרשה, כך חזר והבהיר, מתחילה אצל קם ואצלה בלבד. היא זו שהחליטה "לגנוב", כלשונו, את המסמכים מהצבא ולהעביר לעיתונאי לשם פרסומם ולכן היא האחראית העליונה לגורלה.

"צריך להתחיל מבריאת העולם", אמר יותר מפעם אחת, כשהוא מכוון להעתקת המסמכים המסווגים מלשכת אלוף פיקוד מרכז. שוב ושוב טען כי במפגש בינו לבין קם, היא זו שנהנתה מעמדת יתרון כיוון שלה היתה היכרות אינטימית עם לשכת אלוף פיקוד מרכז ולה היתה היכולת להעריך טוב ממנו את הסיכון שבמסירת המסמכים ופרסומם.

לקראת סוף חקירתו, אחרי שעו"ד בומבך סיים את שאלותיו ועו"ד יריב רונן חקר את בלאו, נשאל עיתונאי "הארץ" האם אי פעם עשה שימוש ב"טלפון בטוח" ליצירת קשר עם מקורותיו. "אני לא מכיר את המונח הזה 'טלפון בטוח'", השיב בלאו. "אתה לא מכיר את השימוש בטוקמן, בטלפון חד פעמי? לא שמעת על זה?", שאל עו"ד רונן. "אני מכיר את הקיום של דבר שנקרא טוקמן", השיב בלאו. בשלב זה הצטרף השופט כהן לדיון. "את 'הסמויה' ראיתם?", שאל. עו"ד טל ליבליך, אחת מבאי-כוחו של בלאו, הודתה כי לא צפתה בסדרה. "אחת הטובות", המליץ השופט כהן. בהמשך החקירה, כשנשאל פעם נוספת על שימוש ב"טלפון בטוח", היה זה בלאו שהזכיר את סדרת הדרמה של HBO. "הסמויה זה הסמויה", אמר, "גם אני אוהב את זה. אבל עם כל הכבוד, זה טלוויזיה. משובחת, אבל טלוויזיה. במציאות אנחנו לא חיים בסרט פשע בבולטימור, אנחנו חיים פה, ואלה הסטנדרטים שנהוגים פה".

על אף כל ההתחמקויות, בכל זאת נשמעו מפי בלאו לאורך השעות הארוכות של החקירה הנגדית כמה הצהרות מעניינות. הוא הבהיר כי לא לקח עמו את המסמכים לחו"ל, כשיצא לטיול פרטי בסין ותאילנד אשר הפך לחופשה כפויה בלונדון; הוא הביע חרטה על כך שהחזיר לשב"כ בשלב הראשון רק 49 מסמכים, שכן לדבריו עשה זאת כדי להגן על קם ואילו היא כעת תובעת אותו ואת העיתון; הוא אמר כי באופן כללי את המסמכים שמעבירים לו מקורות הוא שומר במערכת העיתון או בביתו, במגירה נעולה, בארון נעול או בבוידעם; והוא נתן תיאור צבעוני של הדירות שבהן התגורר בלונדון בחודשים שבהם התנהל משא ומתן עם השב"כ על תנאי חזרתו לישראל. כשנשאל לתחושותיו כששמע על מעצרה של קם השיב: "בוודאי שכשמקור שלך נעצר יש תחושת מועקה, זה לא דבר טוב ונעים, אבל זה לא אומר שזה כרוך באיזושהי אשמה".

6373-04-13

עדכון, 15.2: לאחר פרסום הכתבה ביקש בלאו להוסיף את הדברים הבאים: "מדובר בכתבה לא מאוזנת המציגה אסופה של תשובות ספורות המנותקות מכל הקשר. המובאות מתוך הדיון מתעלמות בין השאר משאלותיו הארוכות והמפותלות של עו"ד בומבך והערות השופט לסנגור בעניין זה. לפיכך, הן יוצרות רושם שגוי לחלוטין של מה שהתרחש באולם בית המשפט".

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 7.71MB)

להורדת הקובץ (PDF, 3.43MB)