הארץ הגיש באופן חריג סיכומים משלימים בתביעת ענת קם

"מרווח הנשימה של הדמוקרטיה" לא חל על ענת קם, כך טוענים באי-כוח "הארץ" במענה לסיכומי קם בתביעת הנזיקין שהגישה נגד העיתון. מנגד, באי-כוחה של קם מדגישים כי דווקא במקרה שלה, היא זכאית גם זכאית ליהנות מאותו "מרווח נשימה".

קם תובעת מ"הארץ", העיתונאי אורי בלאו וגורמים אחרים בעיתון פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן היא טוענת כי התרשלותם של הנתבעים הביאה לחשיפתה כמקור שהעביר לבלאו אלפי מסמכים צבאיים, חלקם מסווגים ביותר, חשיפה שהובילה להרשעה ולמאסר. בעיתון טוענים להגנתם, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב מיבי מוזר וטל ליבליך, כי פעלו כראוי וכי האחריות על חשיפתה מוטלת עליה בלבד.

על אף ששלב הסיכומים בתביעה, שהוגשה בשנת 2013, אמור היה להיחתם בהגשת סיכומי התשובה של קם לטענות ההגנה של "הארץ", בעיתון ביקשו באופן חריג להתיר להם להגיש סיכומים משלימים מטעמם וזאת בטענה כי בסיכומי התשובה של קם הועלו גרסאות וטענות חדשות וסולפו טענות העיתון. באי-כוחה של קם התנגדו להגשת הסיכומים, אך בית-המשפט אישר ל"הארץ" להגיש סיכומים משלימים מטעמו ולקם להגיש עוד סיכומים משלימים מטעמה.

אחת הטענות בסיכומים של קם נגעה לביטוי שטבע פרקליטו של בלאו בהליך הפלילי, עו"ד ז'ק חן. בטיעוניו בפני בית המשפט אמר עו"ד חן כי אכן "יש פוטנציאל נזק בהחזקת מסמכים סודיים על-ידי מי שלא מוסמך לכך שלא בכספת סגורה בבור. אבל זה מרווח הנשימה של הדמוקרטיה". ביטוי זה אף מצא את דרכו לפסק הדין של השופט עידו דרויאן. בעקבות זאת טענו באי-כוחה של קם כי אותו מרווח, שמאפשר למדינה להתעלם מהעבירה הפלילית כשעיתונאי מחזיק ידיעה סודית ללא היתר, משליך גם על האפשרות של העיתונאי לבצע עבירה של שיבוש חקירה על מנת לשמור על חסיונו של המקור. משום כך, הוסיפו, ראוי היה שבלאו יעדכן את קם כי השב"כ בעקבותיה.

המסמך שפורסם ב"הארץ" (עיבוד תמונה)

באי-כוחו של קם משיבים לטענה זו וטוענים כי אינה רלוונטית לקם. "ניסיונה של התובעת לטעון בסיכומי התשובה, כאילו מרווח הנשימה של הדמוקרטיה חל ביחס אליה, ועוד ביחס לעבירות פליליות חמורות נוספות, שהיא רצתה לבצע, ואשר היא, כמובן, לא העזה לטעון להן, בערעורה בבית המשפט העליון (שם העלתה על נס את שיתוף הפעולה עם חוקריה, וזכתה לקיצור עונשה), הינו מופרך מיסודו", נטען.

בתשובה לטענת קם כי לא הסכימה מעולם לפרסום ויזואלי של המסמכים, אף שלא מחתה על הפרסום בזמן אמת, טוענים באי-כוח העיתון כי "הטענה מופרכת". לפי העיתון, "התובעת הביעה הסכמה לפרסום ויזואלי באופן ברור ונמשך, כאמירותיה, מעשיה והתנהגותה, לפני הפרסום ואף לאחריו, לרבות בשיחת טלפון נרגשת, מיוזמתה, המברכת את בלאו, באמירות ברורות, על פרסום הכתבה 'מכירת חיסול' שכללה פרסום ויזואלי". עוד מזכירים בעיתון כי "התובעת לא טענה במשטרה ובשב"כ, שהיא לא הבינה את 'משמעות' הסכמתה לפרסום הויזואלי, שהרי אז טרם לבשה את גלימת ה'ילדה' שאינה מבינה, כביכול, את פשר מעשיה (היתממות שנדחתה בפסיקת בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי)".

לסיכום טוענים ב"הארץ" כי "כל שנותר לתובעת היא הטענה, שבלאו לא נתן לה את ההזדמנות לתאם גירסאות, לשקר בחקירה, לשבש חקירה, להשמיד ראיות ולהימלט מן הארץ, ובכך פגע, כביכול, ב'אוטונומיית' הרצון שלה, כמי שביצעה עבירות פשע, לבצע עוד עבירות פליליות - מדובר בטענה מופרכת מיסודה, אשר מוטב היה לה שלא נטענה משנטענה, שאין בינה לבין יחסי עיתונאי-מקור ולא כלום".

בסיכומים המשלימים מטעם קם, שהוגשו בשבוע שעבר, משיבה המקור על טענות העיתון. בין היתר מזכירה קם כי בפסיקת העליון במקרה של ליאורה גלט-ברקוביץ' נכתב ש"המקור יכול לעיתים לנקוט אמצעי זהירות משל-עצמו שיצמצמו את האפשרות לחשיפתו (כמו העלמת או השמדת מסמכים)". לפיכך טוענת קם כי "ביהמ"ש העליון ראה באקט של העלמת או השמדת מסמכים כאקט לגיטימי של מקור, המהווה אמצעי זהירות לגיטימי מצדו" ומוסיפה: "על מה אפוא 'רועשים' הנתבעים? [...] לא ברורה (לשון המעטה) תדהמתם הקולוסאלית של הנתבעים מכך שהתובעת ציפתה מהם ליידוע פשוט אודות מצב הדברים, כך שהיא תוכל לקבל החלטה בכוחות עצמה ולפי שיקול דעתה".

אשר לשאלת "מרווח הנשימה של הדמוקרטיה", באי כוחה של קם נסמכים על הפסיקה בערעור שהגישה לעליון במסגרת משפטה הפלילי וטוענים כי "העליון הכיר בכך שהתובעת הונעה ממניעים 'עיתונאיים' קלאסיים [רצון להביא לידיעת הציבור בעייתיות וליקויים בהתנהלות הצבא; חשיפה של חוסר התקינות והכשלים במערכת שבה היא שירתה], ומניעים אלה היו משותפים לה ולבלאו". בנוסף מדגישים באי כוחה של קם כי בתיק הנוכחי, שביחס לאירועים שעומדים במרכזו שימשה קם כמקור עיתונאי, "ישנה הצדקה מיוחדת" לראות את קם כמי שזכאית להיכנס לאותו "מרווח נשימה של הדמוקרטיה".

6373-04-13