עיתון "הארץ" והכתב אורי בלאו אחראים לחשיפתה של ענת קם כמקור, כך קבע היום (27.12) בית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. העיתון ישלם לקם עשרות אלפי שקלים עבור הוצאות משפט. במקביל דחה בית-המשפט את הטענות של קם נגד עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", ונגד אבי זילברברג, ששימש כראש מחלקת החדשות של העיתון בתקופה שבה פורסמו הכתבות שהתבססו על החומרים של קם. כעת יחל שלב חדש במשפט, שיתמקד בשאלת הנזק והיקף הפיצוי ש"הארץ" יחויב לשלם לקם בגין חשיפתה כמקור.

קם היתה כתבת במדור הברנז'ה של אתר "וואלה" כאשר פגשה את כתב "הארץ" אורי בלאו והעבירה לו דיסק און-קי שעליו אלפי מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, שהעתיקה ממחשבי לשכת פיקוד המרכז, שם שירתה כחיילת. בלאו השתמש במסמכים כבסיס לכמה כתבות שפורסמו ב"הארץ".

בהמשך נפתחה חקירה לגילוי המקור, ובמסגרתה נחקרה קם בשב"כ והודתה כי היא המדליפה. היא הורשעה בגין ההעתקה וההדלפה וריצתה מאסר באורך מעט יותר משנתיים, שנוספו לשנתיים שבהן שהתה במעצר בית. בתביעתה טענה קם, באמצעות באי-כוחה עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי על "הארץ" לפצותה ב-2.6 מיליון שקל בגין גדיעת הקריירה העיתונאית שלה. ב"הארץ" טענו, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב, מיבי מוזר וטל ליבליך, כי האחריות על חשיפתה של קם כמקור מוטלת לפתחה של התובעת בלבד.

השופט רחמים כהן קבע כי פרסום המסמכים המסווגים שהעבירה קם לבלאו בעיתון "הארץ" הוא שהוביל לפתיחת החקירה לאיתור מקור ההדלפה. "רשויות הביטחון ביקשו להתחקות אחר המסמכים. רשויות הביטחון החלו לחקור את ההדלפה שעמדה בבסיס הכתבות של בלאו, משום שהכתבות כללו צילומי מסמכים צבאיים מסווגים וסודיים", קבע השופט.

השופט: "הערכת הסיכונים שביצעו הנתבעים, ככל שביצעו, היתה מוטעית, אך מעבר לכך – בלתי סבירה בנסיבות העניין. זאת נוכח העובדה שמדובר בעיתון בעל ניסיון רב-שנים עם כתבות בתחומי ביטחון"

השופט כהן מוסיף כי אמנם ייתכן שהחקירה היתה נפתחת גם אם בעיתון לא היו מפרסמים את המסמכים עצמם, "אולם נראה שפרסום המסמכים בתדירות גבוהה היווה זרז לפתיחת חקירה לצורך איתור וקבלת המסמכים", כדבריו.

עוד קבע השופט כי ב"הארץ" היו צריכים לצפות לפתיחת חקירה בעקבות הפרסומים, ובוודאי לצפות לזאת בעקבות הפנייה החריגה שקיבלו מהצבא להשבת המסמכים אחרי פרסום אחת הכתבות. "חרף העובדה שמדובר בפניה 'חריגה' ו'מוזרה'", כותב השופט בהחלטתו תוך ציטוט ההגדרות מעדויותיהם של בלאו וזילברברג, "התעלמו הנתבעים מהפנייה, הוסיפו לפרסם כתבות בעלות תוכן מסווג, שילבו צילומי מסמכים מסווגים ולא הזהירו את התובעת".

ב"הארץ" טענו כי נמנעו מלהזהיר את קם כדי לא לשבש חקירה גם בשלב מוקדם של הפרשה, אולם השופט קובע כי לפחות בשלב הראשוני לא ידעו בעיתון על פתיחה של חקירה. מנגד, הוא מציין, "ככל שתתקבל טענת הנתבעים שלפיה לא הזהירו את התובעת משום החשש לשיבוש הליכי חקירה, עולה חשש כבד שתחת ההנחה שקיימת חקירה לאיתור המדליף הוסיפו הנתבעים לפרסם כתבות ובהן מסמכים מסווגים, ובכך פעלו במודע באופן המסכן את התובעת, הגבירו את האפשרות לחשיפתה והתעלמו מהצורך להגן עליה כמקור".

ענת קם בבית-המשפט, 10.3.2010 (צילום: אורן פרסיקו)

לפי השופט כהן, "הערכת הסיכונים שביצעו הנתבעים, ככל שביצעו, היתה מוטעית, אך מעבר לכך – בלתי סבירה בנסיבות העניין. זאת נוכח העובדה שמדובר בעיתון בעל ניסיון רב-שנים עם כתבות בתחומי ביטחון. על הניסיון המקצועי יש להוסיף את הניסיון שצבר 'הארץ' לאור מעורבותו בפרשת גלט-ברקוביץ'. באותה פרשה גם נפתחה חקירה, שלכאורה היתה צעד תקדימי מצד הרשויות. בהשוואה לפרשת גלט-ברקוביץ', הסיכוי לפתיחת חקירה לגילוי מדליף בנסיבות ענייננו היה גדול הרבה יותר. זאת נוכח הרגישות הבטחונית של המסמכים שהודלפו, וכן לאור העובדה שסדרת הכתבות הציגה שורה של מסמכים סודיים ובאחת הכתבות צוין שלידי 'הארץ' הגיעו מסמכים מסווגים".

ביחס לעדותו של בלאו קבע השופט כי העיתונאי החוקר "התחמק ממענה ברור בעניין אופן התנהלותו מול התובעת ובעניין קבלת הסכמתה לפרסומים, תוך שהוא מדגיש שהיא רצתה, הסכימה, היתה שותפה מלאה לכתבות, וכי לה היה נתון הכוח בפרסום. הוא חזר חזור ונשנה על הטענה שהיא לקחה על עצמה סיכונים וביצעה בעצמה את הערכת הסיכונים עוד קודם למסירת החומר לידיו".

לפי השופט כהן, "בלאו לא ביקש מהתובעת את הסכמתה לפרסום של כל מסמך מסווג שפרסם. לכל היותר נתנה התובעת 'הסכמה משתמעת' לפרסום המסמך בכתבה 'מכירת חיסול'. טענתו של בלאו היא שהתובעת ביקשה 'לפרסם כמה שיותר'. בלאו מפרש מכך שהתובעת נתנה לו הסכמה לפרסם כל מסמך שבו יחפוץ לפי שיקול דעתו המוחלט". אולם השופט מדגיש כי "את ההסכמה האמורה, גם זו המשתמעת, 'למד' בלאו מציטוטים של התובעת בחקירות ובבית-המשפט בהליכים הפליליים שבעניינה, ולא מדברים שאמרה לו התובעת ישירות בזמן אמת".

"התובעת, בזמנים הרלבנטיים, היתה עיתונאית מתחילה בתחומי רכילות, ההבנה שלה את הפרקטיקה העיתונאית היא הבנה בסיסית, ואין להשוות את נסיונה לניסיון של עיתונאי בעל ותק בעבודת תחקירים בסוגיות רגישות"

השופט כהן קובע כי "בלאו טען בחקירתו במסגרת ההליך הפלילי בעניינו שנהג במסמכים ברגישות ובאחריות מיוחדת", אך "חרף זאת לא נהג בזהירות דומה עם התובעת, לא הזהיר אותה ולא הציג בפניה את הסיכונים שבפרסום המסמכים על מנת שזו תוכל לבצע הערכת סיכונים מושכלת".

"בלאו לא השכיל לשכנע", מוסיף השופט כהן, "מדוע בזמן אמת ובהיעדר מידע לגבי התובעת לא מצא לנכון להציג בפני התובעת שאלות אשר יהיה בהן כדי לוודא את הסכמתה לפרסום המסמכים, את הבנתה בדבר ההשלכות של פרסום המסמכים כמות שהם. [...] ככל שבלאו ביצע הערכת סיכונים, הוא לא ציין בפניה את הערכת הסיכונים ולא הציג בפניה את הסיכונים האפשריים".

עוד מציין השופט כהן כי אין לקבל את גרסת בלאו במשפט שלפיה העביר רק 49 מסמכים לשב"כ, ולא את כל המסמכים, כפי שנדרש, כדי להגן על זהותה של קם. "עיון בחקירות בלאו במסגרת ההליך הפלילי בעניינו מעלה שבזמן אמת לא היה זה השיקול שעמד לנגד עיניו", כותב השופט כהן. לא קם עמדה לנגד עיניו, קובע השופט, אלא יתר מקורותיו ורצונו להמשיך ולהחזיק במסמכים לצורך פרסומים עתידיים. "התובעת [קם] לא היתה בסדר העדיפויות שלו", מדגיש השופט.

"נראה שההסכם, כמו גם אופן ביצועו בפועל, היה בעיקרו טוב ליתר המקורות של בלאו ולבלאו עצמו, שהשאיר בידיו מסמכים של התובעת על מנת לשמור לעצמו את האפשרות לעשות בהם שימוש בעתיד. ההסכם לא היה לטובת התובעת, לא כל שכן עצם הפרתו על-ידי בלאו", מוסיף השופט כהן.

"קיים קושי לקבל את טענת בלאו שלפיה מסר 49 מסמכים בלבד כדי לא להאיר בזרקור את התובעת. ההסכם נעשה לכאורה על מנת להגן על מקורותיו של בלאו, ובכלל זה התובעת. אלא שהמסמכים היחידים שהעביר בלאו היו של התובעת, לא נמסרו מסמכים של מקורות אחרים. לפיכך, להסכם אין משמעות כלפי מקורות אחרים, אלא רק כלפי התובעת. דא עקא, קיום ההסכם באופן חלקי, ועצם הפרתו על-ידי בלאו, רוקן מתוכן את ההגנה שהעניק ההסכם לתובעת.

"המשא-ומתן בין בלאו לשב"כ קודם להסכם העברת המסמכים נעשה 'על גבה' של התובעת, כאשר בלאו יודע שיש בידיו מסמכים רבים ושההסכם לא יחול עליהם ככל שהיא תיחשף"

"זאת ועוד, באותה מידה שהפר את הסכם העברת המסמכים בהעברת 49 מסמכים בלבד, עולה השאלה – מדוע לא העביר רק את המסמכים שפרסם בכתבות, או מספר מצומצם יותר של מסמכים – הפרה היא הפרה, ובלאו ידע שהוא מפר את ההסכם. בפרט כשהניח שהשב"כ אינו יודע כמה מסמכים הוא אכן מחזיק, כפי שציין בחקירתו בשב"כ [...].

"הבחירה של בלאו להעביר 49 מסמכים הנוגעים לתובעת בלבד, מכלל המסמכים שהיו בידו, ובכלל זה מסמכים שהועברו אליו ממקורות אחרים, מעלה שיש טעם של ממש בטענת התובעת שלפיה בלאו זנח אותה כמקור. ככל שהיתה לו כוונה לשמור על התובעת כמקור היה עליו להשיב את כל המסמכים שהעבירה לידיו על מנת שתוכל לחסות תחת הסכם העברת המסמכים".

השופט כהן דוחה את כל הטענות של "הארץ" בדבר ההודאה המהירה של קם בפני חוקרי השב"כ בחקירתה הראשונית, משום שלדבריו טענות אלו ייבחנו כשיוחלט על היקף הפיצוי ש"הארץ" ישלם לקם – אולם אין להן קשר לשאלת האחריות של העיתון לחשיפתה כמקור. "אין לקבוע נורמה שתאמר שמי שמוסר אמת בחקירתו ומודה מנתק בכך את הקשר הסיבתי בין התרשלות של אחרים לגבי הנזק", כותב השופט כהן בהקשר זה.

לפי השופט כהן, "מחדלים ופעולות" של העיתון ובכיריו הובילו את החוקרים לקם, ובכלל זה העובדה שהכתבות כולן הצביעו על קשר ללשכת אלוף פיקוד מרכז (כפי שציין יהונתן דחוח-הלוי בסמוך לפרסומים), ואף על התקופה שבה שירתה קם בלשכה.

"הגורמים האחראים ב'הארץ' היו יכולים לצפות את החקירה ולכל הפחות היו אמורים לצפותה. [...] חרף הפנייה הוסיפו גורמים שונים ב'הארץ' שלא לשאול שאלות ולסמוך ידיהם על החלטותיו של בלאו"

"בלאו לא הפעיל שיקול דעת סביר בפרסום המסמכים", קובע השופט כהן בהמשך. "בלאו לא שקל את ההשלכות והסיכונים באופן הפרסום על התובעת, וככל ששקל והחליט לפרסם את המסמכים הרי שהערכת הסיכונים חורגה משיקול הדעת הסביר שהיה עליו להפעיל בהתאם לפרקטיקה העיתונאית הנוהגת. בלאו פרסם את המסמכים המסווגים בתדירות גבוהה, תוך ציון שלידי 'הארץ' הגיעו מסמכים מסווגים. המסמכים שפורסמו הפנו זרקור על לשכת אלוף פיקוד המרכז. אופן הפרסום נעשה תוך חריגה משיקול הדעת הסביר, הנהוג וההולם בנסיבות אלה את הפרקטיקה העיתונאית".

לפי השופט כהן, במקרה של קם נדרשה הסכמה מפורשת שלה לפרסום המסמכים בעיתון, וזאת לאור רגישות החומרים במסמכים וסיווגם. "התנהלות בלאו, בנסיבות שבהן התובעת מסרה לידיו כ-1,500 מסמכים בטחוניים מסווגים מבלי שהוא יתייחס לייחודיות של הנסיבות עצמן גם ללא קשר למיהותה של התובעת כמקור, יש בה כשלעצמה טעם לפגם. החזקת מסמכים בהיקף כזה מחייבת הצגת שאלות, ולו ברמה הבסיסית ביותר. אי-הצגת שאלות לתובעת מעלה תהיות באשר לשיקולים ולאופן התנהלות בלאו בהקשר זה, באשר לסדרי העבודה של בלאו בהתקשרות מול מקורות".

השופט כהן מבקר גם את ההסכם שכרת "הארץ" מול השב"כ, בתיווכו של עו"ד מיבי מוזר. "המשא-ומתן בין בלאו לשב"כ קודם להסכם העברת המסמכים נעשה 'על גבה' של התובעת, כאשר בלאו יודע שיש בידיו מסמכים רבים ושההסכם לא יחול עליהם ככל שהיא תיחשף", קובע השופט.

בלאו, כותב השופט, מידר את האחראים עליו ב"הארץ" ולא חשף בפניהם את היקף המסמכים שקיבל. למרות זאת, קובע השופט כהן, "'הארץ' חב באחריות שילוחית למעשיו של בלאו". לפי החלטת השופט, "אחריות 'הארץ' קמה, בין היתר, לאור הסתמכותם ה'עיוורת' של גורמים שונים במערכת 'הארץ', אשר היו אמורים לפקח על עבודתו של בלאו, מבלי ששאלו שאלות עצמאיות, חרף העובדה שהנסיבות הצדיקו העלאת שאלות ותהיות".

השופט כהן מתייחס בהקשר זה לעיתונאי ניר בכר, שערך את "מוסף הארץ" כשהכתבה של בלאו פורסמה. בכר, קובע השופט, התעניין במהימנות המקור אך לא בסיכונים למקור מעצם פרסום המסמכים. "הגורמים האחראים ב'הארץ' היו יכולים לצפות את החקירה ולכל הפחות היו אמורים לצפותה. גם אם לא בשלב הראשון, אז לכל הפחות בעקבות פניית אל"מ קול", כותב השופט, "חרף הפנייה הוסיפו גורמים שונים ב'הארץ' שלא לשאול שאלות ולסמוך ידיהם על החלטותיו של בלאו".

"יש טעם של ממש בטענת התובעת, שהיעדר נהלים, הדרכה ופיקוח ונקיטה באמצעי זהירות מינימליים לשמירת חיסיון מקורות העיתון מעידה על אדישות הנתבעים לחשיפת מקורות שהעבירו להם מידע"

"יש טעם של ממש בטענת התובעת, שהיעדר נהלים, הדרכה ופיקוח ונקיטה באמצעי זהירות מינימליים לשמירת חיסיון מקורות העיתון מעידה על אדישות הנתבעים לחשיפת מקורות שהעבירו להם מידע", מוסיף השופט. "אדישות זו מתחזקת לנוכח פרשת גלט-ברקוביץ', שבמסגרתה נתבע 'הארץ' בעילות תביעה דומות".

השופט דחה גם את טענת "הארץ" כי קם, בהיותה עיתונאית בעצמה, היתה מודעת לסכנות הצפויות לה בעת שמסרה את המסמכים לבלאו. "הניסיון לשוות לתובעת מעמד של עיתונאית בעלת ניסיון וותק רב-שנים, המבינה את עבודת העיתונאי בסוגיות בטחוניות ורגישות, חוטא לאמת", כותב השופט. "התובעת, בזמנים הרלבנטיים, היתה עיתונאית מתחילה בתחומי רכילות, ההבנה שלה את הפרקטיקה העיתונאית היא הבנה בסיסית, ואין להשוות את נסיונה לניסיון של עיתונאי בעל ותק בעבודת תחקירים בסוגיות רגישות".

בהמשך מוסיף השופט כהן: "הניסיון להציג את התובעת כמקור מתוחכם אינו מדויק, וזאת בלשון המעטה. התובעת, בחורה נבונה, כפי שעמדו על כך הערכאות המשפטית שהכריעו את דינה בהליכים הפליליים. עם זאת ואף אם מעשיה הפליליים נעשו במחשבה מסודרת, שעיקרה במניעים אידיאולוגיים, מחשבה זו לא באה לידי ביטוי בהתנהלותה כמקור עיתונאי, כאשר לא נתנה דעתה להשלכות של פרסום המסמכים ולאפשרות שזהותה תתגלה, חרף רצונה שלא להיחשף כמקור.

"בלאו הוא עיתונאי בעל ותק של שנים רבות בתחומים של צבא וביטחון, יש לו ניסיון עם מקורות עיתונאיים ועם גורמים בטחוניים, ולמעשה יש לו כלים וניסיון שלא קיימים אצל התובעת, שהיתה מקור בפעם הראשונה בחייה".

לאור כל זאת קבע השופט כהן כי אורי בלאו ועיתון "הארץ" אחראים לחשיפתה של קם כמקור. העיתון חויב לשלם לה הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל ועוד 50 אלף שקל שכר טרחת עורכי-דין. בקרוב ייפגשו הצדדים מחדש באולמו של השופט כהן כדי לדון בשאלת היקף הפיצוי שקם תקבל.

6373-04-13

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 2.08MB)