ענת קם, שתובעת מ"הארץ" 2.6 מיליון שקל בטענה כי התרשלות העיתון וכתביו חשפה אותה כמקור, הגישה לפני ימים אחדים את סיכומיה הסופיים בתביעה. סיכומים אלה משלימים את סיכומי טענות הצדדים שהוגשו במהלך השנה האחרונה. כעת הגיעה שעת ההכרעה של בית-המשפט בשאלת האחריות לחשיפתה של קם כמקור. אם יימצא כי התרשלות "הארץ" וכתביו אכן הביאה לחשיפתה יחל דיון משפטי בשאלת גובה הנזק והפיצוי.

קם היתה כתבת במדור הברנז'ה של אתר "וואלה" כאשר פגשה את כתב "הארץ" אורי בלאו והעבירה לו דיסק און-קי שעליו אלפי מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, שהעתיקה ממחשבי לשכת פיקוד המרכז, שם שירתה כחיילת. בלאו עשה שימוש במסמכים לפרסום כמה כתבות ב"הארץ".

בהמשך נפתחה חקירה לגילוי המקור, שבמסגרתה נחקרה קם בשב"כ והודתה כי היא המדליפה. היא הורשעה בגין ההעתקה וההדלפה וריצתה מאסר בן מעט יותר משנתיים, שנוספו לשנתיים שבהן שהתה במעצר בית. בתביעתה טוענת קם, באמצעות באי-כוחה עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי על "הארץ" לפצותה ב-2.6 מיליון שקל בגין הקריירה העיתונאית שלה, שנגדעה. ב"הארץ" טוענים, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב מיבי מוזר וטל ליבליך, כי האחריות על חשיפתה של קם כמקור מוטלת לפתחה של התובעת בלבד.

בסיכומים הסופיים של קם משיבה התובעת לשלל טענות שהעלו עורכי-הדין של "הארץ" בסיכומיהם. בין היתר שבה וטוענת קם כי אישרה לבלאו לפרסם את תוכן המסמכים שהעבירה לו, אך לא אישרה לו לפרסם את המסמכים עצמם בעיתון. לפי קם, היא לא שינתה את גרסתה בעניין זה, כפי שטוענים ב"הארץ", אלא הוסיפה בכל פעם טיעונים נוספים לאותה גרסה מקורית.

קם: "מה ערכה של חובת הזהירות המוגברת כלפי מקור של פרשה בטחונית? וכי הדבר מסתכם בהשגת הסכמתו להסתכן מבלי לייעץ לו דבר על משמעות הסיכון?"

ב"הארץ" הדגישו כי קם הביעה שביעות רצון מפרסום כתבה של בלאו שהתבססה על המסמכים. באי-כוחה משיבים לטענה זו תוך השוואת המקרה של בלאו וקם לעבירת "בעילה אסורה בהסכמה".

"מקור 'שמח' מפרסום איננו פוטר את העיתונאי והעיתון מדאגה לאותו המקור", נכתב בשמה של קם. "'שמחתו' של המקור, ולימוד שגוי של 'הסכמתו' לפרסום, אינם תופסים כאן (כשם שעבירה של 'בעילה אסורה בהסכמה', אינה מתחשבת כלל בהסכמתה של הנערה). דהיינו, ה'הסכמה' לאו הסכמה היא, מתוך שהתובעת לא היתה בשלה לגבש הסכמה לעניין זה, בהיותה חפה מכל ידיעה על ההשלכות המעשיות של פרסום חריג ונדיר זה [...] ואפילו אם התובעת הסכימה, ואפילו מפורשות ביקשה ומפורשות הסכימה (ולא כך היה), האם בכך מסתיים תפקידו של העיתון והעיתונאי? מה ערכה של חובת הזהירות המוגברת כלפי מקור של פרשה בטחונית? וכי הדבר מסתכם בהשגת הסכמתו להסתכן מבלי לייעץ לו דבר על משמעות הסיכון?".

עוד מזכירים באי-כוחה של קם כי בעת העברת המסמכים לבלאו היא היתה "בת 21/22 שכתבה ידיעות רכילות", ועל כן חובתו של העיתונאי למנוע את חשיפתה היתה מוגברת. "סיכומי הנתבעים הם כסחריר אחד מתמשך, שנועד להסיט את האש אל התובעת, כאשר עיקר העיקרים של הבחינה המשפטית הינו התנהגות העיתון והעיתונאי, בוודאי כאשר אנו עוסקים בפרשה בטחונית", הם טוענים.

אחת המחלוקות המרכזיות בין הצדדים נוגעת לשאלה האם היה על בלאו ו"הארץ" ליידע את קם כי נפתחה חקירת שב"כ לאיתור המקור, כך שתוכל להיערך בהתאם. ב"הארץ" טענו מהרגע הראשון כי התראה של קם היתה בגדר עבירה פלילית של שיבוש חקירה, ועל כן לא היה מקום לדרוש מהם לעשות זאת. קם גורסת אחרת.

קם: "טיעון מרווח הנשימה הדמוקרטי, שמכיר בכך שעיתונאי הוא עבריין להלכה, אך לא למעשה, צריך להתפרש גם על יידוע המקור שנפתחה חקירה"

במסגרת סיכומיה הסופיים מתייחסת קם בין היתר גם לטיעון "מרווח הנשימה הדמוקרטי" שעלה בהליך הפלילי נגד בלאו (שבמסגרתו הורשע ונידון לארבעה חודשי עבודות שירות). פרקליטו של בלאו בהליך הפלילי, עו"ד ז'ק חן, טען אז בפני בית-המשפט כי "יש פוטנציאל נזק בהחזקת מסמכים סודיים על-ידי מי שלא מוסמך לכך שלא בכספת סגורה בבור. אבל זה מרווח הנשימה של הדמוקרטיה". ביטוי זה אף מצא את דרכו לפסק הדין של השופט עידו דרויאן. כעת טוענים באי-כוחה של קם כי אותו מרווח, שמאפשר למדינה להתעלם מהעבירה הפלילית כשהעיתונאי מחזיק ידיעה סודית ללא היתר, משליך גם על האפשרות של העיתונאי לבצע עבירה של שיבוש חקירה.

"טיעון מרווח הנשימה הדמוקרטי, שמכיר בכך שעיתונאי הוא עבריין להלכה, אך לא למעשה, צריך להתפרש גם על יידוע המקור שנפתחה חקירה או שמתנהל הליך בירור/תשאול שעלול להפוך לחקירה", נכתב בסיכומי קם. "אם לא נגיד כך, מה ההבדל בין עיתונאי שקיבל מסמכים כתוצאה מביצוע פשע (מעשה שלא מקים נגדו כל חובה לדווח על המקור לשלטונות) לבין עיתונאי שהגביר מאוד את הסיכון למקור והבין, לימים, כי השלטונות החלו במעשים לחניקתו של אותו מרווח נשימה דמוקרטי?? הרי גם בחלופה הראשונה המדינה מוכנה 'לסבול' את העובדה שישנו מקור".

בהמשך מזכירים באי-כוחה של קם כי "חרף כל מעשיו של בלאו עד להגשת כתב האישום נגדו (בעבירת ריגול), הוא לא הואשם בעבירת שיבוש, אף שהמסכת העובדתית [...] מלמדת היטב על מעשי שיבוש. קרי, מערכת אכיפת החוק לא התעניינה כלל בעבירה זו, והרי בלאו ועורכי-דינו טוענים – כל העת – כי זה היה הדבר היחידי שהטריד אותם בקשר ליידועה של התובעת. זוהי עוד ראיה לכך שהנתבעים 'הוטרדו' מזבוב, ובמשפט דנן הם הפכו אותו לפיל.

קם: "העובדה הפשוטה היא שכדי להציל את עורו היה 'מוכן' בלאו להסתכן בעבירות פליליות על מנת להגן על מקורותיו. אך משום מה, כאשר היה מדובר בתובעת, הוא לא היה מוכן להסתכן"

"[...] ואגב, הנתבעים עצמם מודים בסיפא לסעיף 670 כי בלאו '(ש)היה עבריין, על פי החוק היבש, בעצם אחזקת המסמכים על ידו'. אז כאשר מגיע הרגע לשמור על המקור, בלאו זונח כל אינסטינקט עיתונאי והופך להיות 'אזרח שומר חוק' שמקפיד עם המקור שלו, קלה כחמורה? וזאת כשהוא, בו-זמנית, וכהודאתו כעת, עבריין על-פי החוק היבש? בלאו-העיתונאי ודאי היה קורע את הנתבע-בלאו לגזרים על חוסר העקביות המתואר בטיעונו זה. אך כעת בלאו נתבע, והוא מוכן לסבול כל טענה ורבע טענה מבית היוצר של פרקליטיו, וליישם כאן, בלוליינות, 'תוכנית כבקשתך' רק על מנת שתוסר ממנו אחריות כלפי התובעת. כך ממש".

"[...] העובדה הפשוטה היא שכדי להציל את עורו היה 'מוכן' בלאו להסתכן בעבירות פליליות על מנת להגן על מקורותיו. אך משום מה, כאשר היה מדובר בתובעת, הוא לא היה מוכן להסתכן (לשיטת הנתבעים) בכל מעורבות, או ראשית מעורבות, או כביכול מעורבות במשהו שירמז על פלילים.

"[...] הכתמתה של התובעת ב'פליליות' או 'חשש לגלישה לפלילים' הינה בלבול מושגי מדאיג. התובעת היתה 'עבריינית' ממש כשם שבלאו מודה כי הוא 'עבריין' (בהתאם לחוק היבש) בעצם החזקת המסמכים המודלפים. אנו לא מכוונים כאן, חלילה, לאחוות עבריינים, אלא לכך שמרווח הנשימה של הדמוקרטיה תמיד ידע להכיל בתוכו לא רק את העיתונאי 'העבריין' (ולא סתם 'עבריין, אלא בעבירת ריגול חמורה!!!) אלא גם את המקור שהביא את המסמכים והמידע לידי העיתונאי, במעשה עבירה (אם צבאית, אם משמעתית, אם פלילית).

"ולכן, מכוח אותה מדיניות שבשתיקה שהתירה לעיתונאי גישה ל- ואחזקה של מסמכים צבאיים מסווגים, היתה מוטלת על בלאו חובה לספר לתובעת, ולו באופן כללי, ולו בתמציתיות יתרה, על עצם העובדה שהוא תושאל/נחקר בעניינה ובעניין מסמכים שהיא העבירה לו. שכן העניין הקובע הוא המידע שהיה בידי המקור, כדי שהאחרון יגיע להחלטה מושכלת ומודעת".

6373-04-13

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 6.84MB)