המגפה

מי אחראי לכישלון המחפיר בהשתלטות על מגפת הקורונה? בעיתונים שאינם "ישראל היום" יש היום קונצנזוס שלפיו לכישלון יש שני אבות. אב אחד הוא המגזר החרדי, האב האחר הוא השלטון. ממשלת נתניהו-גנץ, שנשלטת בידי שני קודקודים מסוכסכים – ראש ממשלה שנאשם בפלילים ותלוי בחרדים לשם הישרדותו הפוליטית, ופוליטיקאי נפל בשם בני גנץ, שכדי שיהיה לו סיכוי לשרוד בבחירות הקרבות נאלץ להתנהג כאופוזיציה לממשלה שהוא עצמו יושב בה.

ב"ידיעות אחרונות", לאורך כל השבוע האחרון, הבליטו את המצוקה של מערכת הבריאות. הבוקר, הכותרת הראשית שם היא "המוטציה טרפה את הקלפים, צריך לחשב מסלול מחדש" – ציטוט של פרופ' גליה רהב, ראש היחידה למחלות זיהומיות בבית-החולים שיבא וחברה בקבינט המומחים המייעץ לממשלה. "אני מקווה שעוד שבוע של סגר יוריד את התחלואה הקשה", אומרת רהב לכתב אדיר ינקו, ומוסיפה: "למרות הסגר והחיסונים אין ירידה כמו שהיינו מצפים לה, אז צריך לחשוב על עוד אפשרויות, על משהו אחר".

איתמר אייכנר ויובל קרני, בשתי ידיעות נפרדות, מדווחים על הקשר בין המצוקה הזאת לתככים בשלטון. "בראשון בחצות אמור להסתיים הסגר, אך בשל נתוני הדבקה שמסרבים לרדת במשרד הבריאות מזהירים: 'טירוף להסיר את ההגבלות'. הבעיה? הממשלה לא הצליחה להתכנס על מנת להאריך את הסגר", נמסר באחת מהן. "רק לפני שבוע הכריז נתניהו בפגישה עם השולמנים כי 'הקורונה מאחורינו'. אלא שאתמול היה זה שר הבריאות אדלשטיין שאמר את ההפך: 'המצב מאוד קשה, לא היה כמותו מאז פרצה המגפה'", נמסר באחרת.

התימה הזאת מגיעה גם לכותרת הראשית של "מעריב", שמגדירה את המצב כ"קרב פוליטי על חשבון בריאות הציבור". בעמודי החדשות של "הארץ" מגישים פירוט: "הממשלה לא התכנסה בגלל מחלוקת על הקנסות; אם הסגר לא יוארך, הוא יתבטל ביום ראשון בחצות".

"נוח להפיל אחריות על רב בן 93, אבל המציאות מורכבת יותר", נמסר בשער "ידיעות אחרונות", בהפניה לטורו של נחום ברנע. הרב שברנע כותב עליו הוא חיים קנייבסקי, מנהיג הזרם הליטאי (וכפי שהתברר לאחרונה, גם פרזנטור של תוכן שיווקי בעיתון "יתד נאמן"). מבחינת ברנע, בכל אופן, האחראי האמיתי הוא נתניהו. "ראש הממשלה פחד לומר לא לחרדים, ופחד עוד יותר לומר להם כן. סירוב לחרדים היה עלול למוטט את התמיכה שלהם בו ביום שלאחר הבחירות; כניעה לחרדים היתה עלולה למוטט את התמיכה בו ביום הבחירות", הוא כותב.

"הממשלה", מוסיף ברנע, "היתה אמורה לגבש תקנות שאכיפתן תשנה את התנהגות האוכלוסייה. אם אין כוונה לשנות את ההתנהגות, מה התועלת בתקנות. המהלך נעצר אצל נתניהו: הוא קידם תקנות, אבל עיקר אותן מכוח האכיפה שלהן. במקום מעשה, מצג של מעשה. הפארסה סביב גובה הקנסות היא דוגמה אחת. הממשלה יכולה היתה להפסיק את ההקצבה לישיבה שמפירה הנחיות; היא יכולה היתה להורות על ריתוך הדלתות. אמצעים היו לממשלה בשפע – רק רצון פוליטי לא היה לה. אין פלא שהרבנים התקשו להבין מה רוצים מהם".

מפגין חרדי מול מכת"זית משטרתית בתוואי הרכבת הקלה בירושלים. 25.1.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

מפגין חרדי מול מכת"זית משטרתית בתוואי הרכבת הקלה בירושלים, השבוע (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הסיקור החדשותי, לא רק ב"ידיעות אחרונות", תואם את הניתוח של ברנע. "מאות השתתפו בחתונה חסידית בנתניה, המשטרה לא מנעה אותה", מדווח אהרן רבינוביץ ב"הארץ". "בשבוע האחרון חזרו לפעילות גם חלק ממוסדות הלימוד לבנים השייכים לזרם הליטאי, באישור מנהיג הזרם, הרב חיים קנייבסקי", מוסיף רבינוביץ. לאירועים המוניים אחרים שמוזכרים בידיעה אחראים לדבריו האדמו"רים של חסידויות צאנז ותולדות-אהרון. "בימים האחרונים", הוא מוסיף, "כוחות משטרה פועלים בשכונות החרדיות המזוהות עם הפלגים הקיצוניים בבית-שמש, באשדוד ובירושלים, אך רוב המוסדות נותרו פתוחים".

"כוח של עשרות שוטרי יס"מ הגיע אמש למתחם חסידות בעלז בירושלים, שם השתתפו מאות חסידים באירוע לרגל ט"ו בשבט – בניגוד להנחיות", מדווחים חיים גולדיטש וקובי נחשוני ב"ידיעות אחרונות". "השוטרים נכנסו למקום באיחור ניכר, ובינתיים יצאו מהמתחם מאות החסידים, חלקם באוטובוסים. גם בחצרות המרכזיות של העדה החרדית בשכונת מאה-שערים בירושלים נערכו חגיגות 'טיש', כולן בחללים סגורים ובהשתתפות מאות ולעתים אף אלפים".

"ישראל היום" הוא היומון היחיד שלא מגיש הבוקר לקוראיו דיווח חדשותי כלשהו על ההתכנסויות ההמוניות במגזר החרדי, לא כל שכן על אוזלת היד של המשטרה והאחריות של הדרג הפוליטי. הכותרת הראשית של החינמון כלל לא עוסקת במצב הנוכחי, אלא ב"אתגר הבא", שהוא "למנוע את מסיבות פורים".

מיהו המגזר שיש למנוע ממנו לקיים מסיבות פורים המוניות שיגרמו לעלייה בתחלואה? ב"ישראל היום", כמו בלשכת נתניהו, נזהרים לא להרגיז את החרדים. הפתרון שמצאו שם הוא טריק הקיצונים-משני-הצדדים: מתברר שבמערכת הבריאות "חוששים מחגיגות בישיבות ובמועדונים". מי שיחפש בידיעה פרטים נוספים על התופעה הנרחבת של חילונים רשעים שמקיימים מסיבות בלתי חוקיות במועדונים לא ימצא כלום, שהרי מדובר בהנפצה שאיש לא מוכן לקחת עליה אחריות – גם לא הכתב חנן גרינווד, שמייחס אותה ל"גורם שעוסק בתחום".

ומה לגבי אחריותו של ראש הממשלה? גם לכך יש תשובה, והיא מגיעה בצורת מאמר מאת אמנון לורד. בעיני לורד, המצב הפוך. מבחינתו, ראש הממשלה יכול היה לפתור את המצב אלמלא כולם היו מפריעים לו. מדיניות הסגרים, הוא כותב, היא "המענה היחיד" שעובד כש"כל הרשתות המקצועיות כשלו". וכמובן, מוסיף לורד, "ביבי ראוי לכל שבח על מבצע החיסונים".

מתוך מאמרו של אמנון לורד ב"ישראל היום" (לחצו להגדלה)

מתוך מאמרו של אמנון לורד ב"ישראל היום" (לחצו להגדלה)

אגב כך נדרש לורד ליריביו של נתניהו, שאותם הוא ממשיל לשתי דמויות בוגדניות מן המקרא: דתן ואבירם מספר "במדבר". הדברים לא נכתבים במפורש, אבל מבין השורות אפשר להבין שדתן ("הממושקף") הוא בן דמותו של גדעון סער, ואבירם ("המזוקן") הוא היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

אמנון לורד מזכיר לקוראים שבסיפור המקראי, דתן ואבירם היו חלק מעדתו של קורח ו"התנגדו למנהיגותו של משה". במשל שלנו משה רבנו הוא כמובן נתניהו. לורד מוסר לקוראים שהוא לא רוצה לכתוב בדיוק מה קרה בסוף לדתן ואבירם. אם יכתוב זאת במפורש, הוא טוען, "תעלה עלינו צנזורה". לפיכך, הוא שולח את קוראיו לעיין בתנ"ך ולגלות בעצמם מה קרה להם.

מעיון בתנ"ך עולה שגורלם אכן היה מר ואכזר: משה ניגש אליהם, ביקע את האדמה והוריד אותם שאולה יחד עם נשותיהם וילדיהם. אגב כך הפטיר משה שזה לא הוא שדן אותם למוות, אלא אלוהים. בדיוק כמו אמנון לורד, שבשום פנים ואופן לא אומר שצריך לרצוח את גדעון סער ואביחי מנדלבליט, ואז לשחוט את ילדיהם ונשותיהם. מה פתאום. לורד בסך הכל אומר דבר תורה.

ובינתיים, במגזר החרדי

מי שיחפש הוקעה בריש גלי של מפירי הסגר לא ימצא אותה היום בעיתונים החרדיים. בשערי "יתד נאמן" ו"המבשר" נדפסת קריאתם של רבני בני-ברק, המבקשים מהציבור לציית להגבלות, לרבות אלו החלות על מוסדות חינוך ואירועים מרובי משתתפים. ב"יתד נאמן" הקריאה הזאת מגיעה גם לכותרת הראשית.

ב"הפלס", בטאון הקנאים, ממשיכים במדיניות המסך המפוצל, ובמקרה זה השער המפוצל: בראש העמוד מדפיסים שם כותרת גדולה על כך ש"נתוני התחלואה ממשיכים להיות גבוהים", ומתחתיה זועקים על "שערוריה" ו"תדהמה": "המפלגות החרדיות משתפות פעולה עם המזימה להחמרת ההתנכלויות למוסדות התורה".

כותרת שלישית מעדכנת ש"הסגר הממושך ומבצע החיסונים לא הביאו לשינוי". מדוע? לא בגלל ההפרות כמובן. "המוטציות משבשות את ניתוח הנתונים", מוסבר שם, ו"קשה לבצע תחזית כשכל הזמן יש הפתעות".

בחירות 2021

לקראת מועד סגירת הרשימות בבחירות הקרובות לכנסת, וכמיטב מסורת הסיקור בסגנון מירוצי הסוסים, הכתבים ובעלי הטור הפוליטיים עוסקים השבוע בעיקר בתרחישים על איחודים ופיצולים. עוד בתמהיל: נבואות על הקמפיינים הצפויים. עמית סגל טוען ב"ידיעות אחרונות" שנתניהו רוצה להתעלם מסער כדי שהציבור יחשוב שהיריב המרכזי שלו הוא יאיר לפיד. יוסי ורטר, ב"הארץ", מציין שמחקרי עומק שנעשו עבור לפיד הראו שהציבור נכסף למנהיג שייתן תחושה של שפיות. וכך זה ממשיך: עוד גבבה ועוד קש, שבלעדיו כידוע יגוועו הסוסים.

בטור של ורטר, בקטע שעוסק בשיחה שקיים עם רון חולדאי, משובצת אנקדוטה משעשעת: "הרהורי אחוז החסימה וחרפת כישלון אפשרי, יחד עם אזכורו של לפיד, הציפו לחולדאי סיפור. כשהתמודד לראשונה בתל-אביב, ב-1998, כתב עליו בעל הטור הצעיר ב'מעריב' את המשפט הבא: 'חולדאי לא ייבחר לראש עיר גם אם רוני מילוא ירקוד עירום בכיכר עם נוצה תחובה לו בתחת'. גם חולדאי וגם לפיד צוחקים לזכר השורה הזו היום'".

לאנקדוטה של ורטר אפשר להתייחס כאל תזכורת להיבריס של כותבי טורים שנוהגים להתנבא על תוצאות הבחירות – ואז מגלים שחרף הקשרים והתדרוכים וההתחככות בשררה, כושר הניבוי שלהם לא עולה בהרבה על זה של נהג המונית המצוי או המשתתף הרנדומלי בפרלמנט שכונתי. אבל לא חולפות כמה פסקאות, וגם ורטר מנדב נבואה: "יש-עתיד תרוץ לבד. סופי".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יולי אדלשטיין בביקור בשדרות, 27.1.2021 (צילום: לירון מולדובן)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יולי אדלשטיין, שלשום בסיור בשדרות (צילום: לירון מולדובן)

הנבואה של ורטר אולי עוד תתנפץ, אבל אולי גם לא. זה הרי לא באמת משנה. בעל הטור הפוליטי של "הארץ", חתן פרס סוקולוב ודייר צמרת ברשימת הכותבים הנקראים של העיתון, יודע שכך או כך מדובר בעיתונות במשקל נוצה שבעיקר ממלאת את הצורך הפסיכולוגי של הקוראים במישהו שייצור סדר זמני בכאוס הפוליטי עד השבוע הבא, שיביא עמו תככים טריים ותחזיות חדשות. יקרה או לא יקרה – אף אחד לא יזכור, ואיש לא יתנצל.

ב"ידיעות אחרונות", מכל העיתונים, משיקים היום מדור שאמור לתת קונטרה לעיתונות מהסוג הזה. המטרה: לבדוק "איך מבטיחות המפלגות השונות להתמודד עם משבר הקורונה". טור הפתיחה, שעליו חתומה כתבת הבריאות הוותיקה שרית רוזנבלום, עוסק במפלגת ימינה ונפתלי בנט.

הבסיס של תוכנית בנט (שלפי רוזנבלום "נחשפת כאן לראשונה") הוא "שליטה בגבולות, חלוקה לאזורים לפי רמות התחלואה ומניעת מעבר של תושבים מאזורים אדומים לירוקים, יצירת 'בועות ירוקות' שהולכות וגדלות" – ובקיצור, הטייק שלו על תוכנית הרמזור של רוני גמזו, שכשלה עקב התלות הפוליטית של נתניהו במפלגות החרדיות. הניתוח של רוזנבלום קר ועגום: "מה שעשוי לעבוד מעולה במדינות מתוקנות, ספק רב אם ישרוד את מנטליות החפיף והקומבינה של מדינת ישראל".

באורווה

ב"מעריב" מערבבים שכול, פוליטיקה וחגי ישראל כדי להדפיס בעיתון עוד ידיעת תמונה מחמיאה על גדעון סער, שממשיך לקבל מהמו"ל אלי עזור רוח גבית. פוליטיקאי אחר שמוזכר בידיעה הוא ח"כ עודד פורר, חבר מפלגתו של אביגדור ליברמן, מושא קידום נוסף של עזור.

"מעריב", 29.1.2021

"מעריב", היום

אנרגיה

שער מוסף "G" של "גלובס" נראה השבוע כמו גליון נוסטלגיה לתקופה של אליעזר פישמן והעורכים חגי גולן ואלי ציפורי (או שמא נוסטלגיה של העורכת אילאיל בן-צור לימיה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"). על הדף נפרשת תמונה נאה של גבר נאה בחליפה נאה. הגבר הנאה מחייך, ולצדו מרחפת כותרת מחמיאה. זהו יוסי אבו, "האיש החזק בקבוצת דלק" של בעל ההון יצחק תשובה. הכותרת היא ציטוט מפי אבו: "יצחק תשובה הוא שמעון פרס של עולם העסקים".

קוראים שיגרדו את עמוד השער בחיפוש אחר רמזים לסרקזם (האם תשובה, שרגיל לשייט בעולם העסקים כשמעליו מרחפת חרב פשיטת הרגל, הוא לוזר כמו פרס? ואולי הכוונה היא שמבחינה עסקית תשובה מת כמו שמעון פרס?) יגלו מאחוריו רק מודעה למיטות במחיר מופקע.

המנכ"ל של תשובה מתראיין לעיתון הכלכלי ומשבח את הבוס שלו, והעורכים מדפיסים את דברי החנופה בגדול, כמו בתקופה שבה "גלובס" נראה כמו עלון יח"צ מתוחכם ולוחמני למונופול הגז. מתברר שמבחינת יוסי אבו, הטייקון יצחק תשובה הוא כמו שמעון פרס במובן הזה שהוא "מסוג האנשים שיידעו להעריך את החזון שלו רק באחרית ימיו".

יוסי אבו, מנכ"ל דלק קידוחים, בשער מוסף "G" של "גלובס"

יוסי אבו, מנכ"ל דלק קידוחים, בשער מוסף "G" של "גלובס"

במערכת המוסף, יש לשער, צפו מראש את הביקורת, ולכן השקיעו מאמצים כדי לתת הצדקות לראיון, ויותר מזה למסגור שלו. לכן כנראה מכריזים בשער שמדובר ב"ראיון ראשון" של אבו, כלומר מאורע נדיר שעצם התרחשותו דווקא מעל דפי "גלובס" ראויה להבלטה מיוחדת. אבל האמת היא שלא מדובר בראיון ראשון. בשנים האחרונות אבו התראיין יותר מפעם או פעמיים בארץ ובחו"ל, ורק לפני חצי שנה אף מצא זמן להתראיין ל"גלובס".

המסקנה המתבקשת היא שמישהו ב"גלובס" היה להוט לתת חיבוק למנהל הבכיר של יצחק תשובה, ודרכו אולי גם לחבק את תשובה. אבל המישהו הזה הוא לא המראיינת, שלומית לן. בניגוד למסגור מהשער, הראיון עצמו הוא רצף של שאלות ביקורתיות שעליהן אבו נדרש לתת תשובות. לן חוקרת אותו על מחירי הגז המופקעים, על הריכוזיות הגבוהה בתחום, על המשבר הפיננסי בדלק וכיוצא באלה היבטים שאינם מחמיאים למרואיין ולבעל הבית שלו.

יוסי אבו הוא מנכ"ל של חברה גדולה ורבת השפעה, ויש מקום לראיין אותו באריכות בעיתון כלכלי. גם כשהוא מנסה להסיט את הדיון לפסים טפלים וטוען, למשל, ש"מתנגדי הגז" מגיעים מ"כיוון מאוד ברור של רק-לא-ביבי", יש בכך עניין וערך (וגם מידה של אמת: חלק מהפעילים הבולטים של מחאת הגז מעורבים גם במחאה נגד נתניהו, ולא במקרה. שימור מונופול הגז רשום באופן בוטה ונחרץ על שמו של נתניהו). כשמרואיין רב-כוח מנסה להתחמק מתשובה, הוא מסמן עבור המראיין והקוראים את נקודות החולשה שלו. את המקומות שבהם אין לו תשובה עניינית, או שיש לו והוא מעדיף לא לחשוף אותה.

לכאורה, הדבר היחיד הפגום בראיון עם יוסי אבו הוא המסגור התלוש בשער המוסף (בכתבה עצמה המסגור הוא פינג-פונג של דברי הביקורת ותגובותיו להם). אבל רק לכאורה. חוץ מלהשפיע על הכלכלה ועל משק החשמל בישראל, ולהצליח או להיכשל בעסקים – חברות כמו דלק, טייקונים כמו תשובה ומנהלים כמו אבו עושים עוד משהו. דבר מה שבדרך כלל לא מחלחל אל העיתונות הכלכלית, או לעיתונות בכלל, למרות שהשפעותיו ארוכות הטווח גדולות בהרבה מעוד כמה שקלים בחשבון החשמל או בהכנסות המדינה ממסים.

הסביבה, כמובן. כלומר כדור הארץ וכל היצורים החיים בו. בזמן שבכל העולם מקדמים תוכניות לצמצום או חיסול השימוש ההרסני בדלקי מאובנים, כאשר משקיעים בעלי מצפון מצביעים ברגליים נגד חברות כמו דלק, יוסי אבו מנצל את הראיון כדי להתפאר בכך שבלי מתווה הגז "אזרחי ישראל היו מקבלים חשמל שמיוצר מסולר ומזוט והיו משלמים הרבה יותר על החשמל שלהם, ונושמים זיהום אוויר קשה".

הגז שחברת דלק ושותפותיה מפיקות מקידוחיהן אכן נקי יותר מדלקים אחרים שבהם נעשה שימוש במשק החשמל הישראלי, אבל עצם הפקתו – וגם ייצור החשמל באמצעותו – מזיקים לסביבה ומאיצים את תהליך ההתחממות הגלובלית. העובדה שהפרט הזה כלל לא עולה בראיון מסתדרת נהדר עם הגרינווש האגרסיבי של חברות הגז – שהוא מסר מרכזי בשלל מסעות הפרסום והיח"צ שלהן. מהבחינה הזאת, הראיון ב"G" הוא ניצחון מובהק של אבו, תשובה ושותפיהם, והפסד של הציבור. אפילו בראיון ביקורתי ורחב יריעה, יש דברים שאפילו לא מזכירים.

קונספירציות

קוראים קבועים של אמנון לורד למדו כבר לצפות לפיתולים המפתיעים בעלילות מסמרות השיער שהוא טווה על פקידים שזוממים להשתלט על המדינה מן האפלולית, בשיתוף פעולה אמיץ ונכלולי עם גנרלים בדימוס, ממשל אובמה, סוכני מודיעין זרים וכמובן השמאל והקומוניזם. ותמיד, לא משנה מה, הנבלים האלה עושים זאת כדי לפגוע בנתניהו.

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

מדי פעם נראה שלורד מתעייף ממתיחת החוטים, אבל אז מגיע הפיתול – ותיאוריית הקשר עולה לשלב הבא. השבוע מגיע רגע כזה. במעבה טורו השבועי במוסף הפוליטי של "ישראל היום", בקטע שכנראה עוסק באפשרות שמנדלבליט יגיש כתבי אישום נגד התאגידים המעורבים בפרשות נתניהו, לאמנון לורד נופל האסימון: בהינתן שישראל נשלטת על-ידי אחווה סודית של פקידים; ובהינתן שהפקידים הללו הם קומוניסטים בסתר; ומשום שהפקידים האלה גם רוצים להעמיד לדין תאגידים; מדובר למעשה בדרך מתוחכמת להוציא לפועל את המזימה הקומוניסטית העתיקה של הלאמת רכוש פרטי על-ידי הממשל.

ובמילותיו של לורד: "תיקי 2000 ו-4000 חושפים היבט נוסף של התנהלות מעמד הפקידים. בשני התיקים מדובר בחברות פרטיות. ההתנפלות הלגליסטית על 'ידיעות אחרונות' ועל בזק ו'וואלה' היא צורת התערבות בוטה בקניין פרטי על סף הלאמה (באיזו מהירות נושל אלוביץ' מרכושו ומהונו)".

במה דברים אמורים? "הביורוקרטיה הממשלתית המציאה את החלופה להלאמה של פעם", מסביר לורד. "הלאמה זה משהו כבד ומיושן שיצא מהאופנה. היצר קיים והתחליף להלאמה זוהי הרגולציה. היא משקפת העדפה לשמור על מרחק בטוח, שהרי בעלות ממשלתית וניהול ישיר של פקידים, של טרנרים ומרידורים, נושאים עמם גם אחריות. כלומר, לפעמים גם לשלם מחיר. אם אתה רק שולט באמצעות תקנונים וחוקים והנחיות משפטיות – אתה פטור מהאחריות של הבעלות".

מבריק! או מטופש. קשה להכריע. ההיסטוריה תשפוט (אבל רגע, מסמנים כאן שיצא פסק דין: אכן, התשובה היא "מטופש". צרור סליחות למבולבלים).

בלי קבוצה, בלי חברים

בשבוע שעבר חשף אבישי גרינצייג ב"גלובס" שבן כספית, בכיר עיתונאי "מעריב", שימש כמודיע של המשטרה בתיקי נתניהו. כספית ספג ביקורת, הסביר את עצמו, והיום הוא מככב בטור השבועי של עמיתו לעיתון קלמן ליבסקינד, שמסביר מה פסול בשיתוף פעולה הדוק מדי בין עיתונאי לרשויות. "טעות נפוצה שרווחת בין רבים מעמיתינו רואה אותנו, העיתונאים, כחלק בלתי נפרד ממערכת אכיפת החוק, ורואה את המשטרה, את הפרקליטות ואולי גם את בית-המשפט, כחברים איתנו באותה קבוצה", כותב ליבסקינד.

בן כספית (צילום: הדס פרוש)

בן כספית (צילום: הדס פרוש)

"קל לטעות בעניין הזה. שהרי כל אלה רואים את עצמם כמי שבאים לתקן עולם, וכך גם אנחנו. כל אלה רואים את עצמם כמי שנלחמים בשחיתות, ממש כמונו. כל אלה תופסים את ה'רעים' בחקירות שלהם, בדיוק מה שאנחנו עושים בתחקירים שלנו. אז נכון שלשוטרים יש מדים, ולנו לא, אבל בסופו של דבר – כך אפשר בטעות לשגות – כולנו באותה חבורה. בני האור שנלחמים בבני החושך.

"כאן טמונה הטעות הבסיסית. משום שלעיתונאי אין קבוצה, ואין חברים לקבוצה. מבחינתנו, העיתונאים, כך לפחות צריך להיות, כל מי שפועל במרחב הוא בבחינת מושא פוטנציאלי לביקורת שלנו. גם כשאנחנו עוסקים בתיקי 1000, 2000 או 4000 – חשוב שנזכור שראש הממשלה אמור להיות תחת ביקורתנו, והמשטרה אמורה להיות תחת ביקורתנו, והפרקליטות אמורה להיות תחת ביקורתנו, ובית-המשפט אמור להיות תחת ביקורתנו.

"לכל אחת מהרשויות הללו יש את מגדל השמירה שלה, עם משימותיה שלה. וכשאנחנו מחליטים שאנחנו עוזבים את מגדל השמירה העיתונאי שלנו, ומצטרפים לעמדות שמירה אחרות, אנחנו בהכרח מפקירים את העמדה העיתונאית. לכל אחד מהגופים הללו, ולכל אחת מהרשויות הללו, יש כוח שיכול להביא תיקון, אבל יכול לשמש גם כוח להשחית. [...] וכשאנחנו כורתים ברית עם מי מהם, משהו באיזון הביקורת שלנו מתערער, ומכאן החובה שלנו להקפיד על הפרדת רשויות. [...]

"לכל אחד התפקיד שלו, והערבוב מסוכן. או שאתה חלק מההליך, או שאתה מפרשן אותו. או שאתה משמש בו מתלונן או עד, או שאתה מלווה אותו כעיתונאי. אי-אפשר גם וגם. אי-אפשר גם להעביר מידע למשטרה ולהפוך לעד תביעה פוטנציאלי, וגם לכתוב על הפרשה כאילו אין לה נגיעה אליך. עיתונאי צריך לפרסם את מה שהוא יודע. וזהו. זה מקומו. זה תפקידו. זו משימתו. אין לו מה לעשות בחדרי החקירות של המשטרה, ודאי לא בפרשיות שכלל לא ראו אור בעיתון".

תהודה

במדור "ענייני פנים" של "מוסף הארץ" מתארח הפעם ברק כהן, שנבחר השבוע למקום הראשון במפלגת המחאה "דמוקרטית". "אני שומע אנשים שאומרים שהם מסכימים עם התוכן של הדברים שלי אבל לא אוהבים את הצורה", אומר כהן למראיין, שי פוגלמן. "העניין הוא שבלי הצורה הם לא היו מגיעים אל התוכן. הסגנון הזה, או חוסר הסגנון, הם שמהדהדים ומגדילים את התפוצה, ועל הדרך גם את התוכן. עם השנים גיליתי שזה גם הכלי שמפיץ את הבוז כלפי השלטון בצורה הכי יעילה ומשפיעה".

תעמולה

כתבת השער של "דה-מרקר" (ליאת לוי, שוקי שדה ורפאלה גויכמן) היא רצף עצום של ציוצים מבית היוצר של יאיר נתניהו, שנאספו בסיוע מיזם "פייק ריפורטר", בתיבול חוות דעת קצרצרות של מומחים מהאקדמיה. התוצאה מייגעת לקריאה ונטולת תובנות חדשות, אך יכולה לשמש כשער למחילת הארנב של נתניהו הבן עבור כל מי שחוששים להיכנס אליה ובכל זאת רוצים.

עושים לביתם

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" משיקים עוד פרויקט פרסום סמוי של העיתון וחברת אסם-נסטלה. על הידיעה חתומה ליאת זנד, המוכרת לקוראים גם מפרויקט הפרסום הסמוי של "ידיעות אחרונות" ותלמה-יוניליוור. התירוץ הפעם: "מתכון לחיים טובים", קמפיין שיעסוק בתזונה בריאה ומיחזור. הרווח לחברת אסם-נסטלה: מיתוג מוצריה כבריאים וסביבתיים. הנזק לקוראי "ידיעות אחרונות": מסחור וגניבת דעת.

ענייני תקשורת

דורנר. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות הפורשת, מקבלת בסוף השבוע הזה ראיון שער. המקום: מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", העיתון-שאינו-עיתון שקיבל ממועצת העיתונות תו תקן שקובע שהוא דווקא כן עיתון (חפשו אותו מדי בוקר בעמ' 2, מתחת ל"לזכור שאנחנו ישראלים"). האווירה: מי מנוחות בואכה נעלי בית. וליתר דיוק נעלי בית-משפט עליון, מקום לשכתה של דורנר, שם נפגשה עמה המראיינת על רקע החורף הירושלמי ו"ארבע העונות" של אנטוניו ויוואלדי.

חמשת הדיברות של "ישראל היום", ומתחתם תו התקן של מועצת העיתונות

חמשת הדיברות של "ישראל היום", ומתחתם תו התקן של מועצת העיתונות

המראיינת, מוריה קור, מציינת שדורנר  "החליטה" להקדים את פרישתה בכמה חודשים על רקע מעורבותה בהקמת מכון לעיתונות, וכך גם המנכ"ל ששירת תחתיה בהתנדבות בשנים האחרונות, מוטי רוזנבלום –  ולא שדורנר נאלצה לעזוב על רקע ביקורת חריפה של חלק מחברי המועצה על תפקודה, ועל ניגודי העניינים הכרוכים בהקמת המכון. אבל ממילא רוב הראיון מוקדש לדעותיה של דורנר על החברה, המדינה והתקשורת, ולא על האופן שבו מילאה את התפקיד שפרישתה ממנו היא עילת הכתבה.

לכותרת בשער נבחר ציטוט שאופן פרסומו נראה כמו הצדקה לעצם קיומו של "ישראל היום", ואגב כך גם למעשיו הפליליים של מושא קיומו, בנימין נתניהו. "אני מכירה את העיתונות בכל צורותיה: כל שלטון אוהב שהיא תשבח אותו ופועל שכך יהיה", נכתב שם. המסר של העורכים לקוראיהם: כל ראש ממשלה היה נוהג כמו נתניהו; וכל עיתון, בדרכו, נוהג כמו "ישראל היום". בראיון עצמו, דורנר כמובן לא טוענת שהמקרה של נתניהו אינו חריג, ומזכירה את כתב האישום החמור שהוגש נגדו ואת מתקפותיו על העיתונות. אבל מבחינת "ישראל היום", נראה שהציטוט ששובץ בשער מספק את הסחורה.

התוצאה משרתת את המרואיינת, שמקבלת מרחב נטול ביקורת לסיכום העבר והתבוננות אל העתיד, וגם את העיתון שמארח אותה שם. בכל עיתון אחר, יש להניח, דורנר היתה נדרשת להתייחס לתופעת "ישראל היום", שהמחישה כיצד ניתן לייצר שחיתות עיתונאית פר-אקסלנס בלי הפרות גסות מדי של תקנון האתיקה, המסמך המכונן שסביבו בנויה ופועלת המועצה.

כל מראיין אחר היה שואל אותה על אובדן הרלבנטיות של המוסד שהיא עוזבת, על הפרישה הטרייה של "גלובס" ועל הביקורת הקשה שהטיחו בה חברי מועצה. אבל ב"ישראל היום" לא מקשים עליה, ומסתפקים בציון העובדה שדורנר מעדיפה לא לעסוק בכך. הסיבה ברורה: אם המועצה לא רלבנטית, כושלת ומכשירת שרצים – מה זה אומר על השרץ שהכשירה?

נשיאת מועצת העיתונות היוצאת, השופטת בדימוס דליה דורנר, בבית-המשפט העליון. פברואר 2019 (צילום: משה שי)

נשיאת מועצת העיתונות היוצאת, השופטת בדימוס דליה דורנר, בבית-המשפט העליון. פברואר 2019 (צילום: משה שי)

חשיפה. בעמוד 2 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה לא חתומה המבשרת שלפי נתוני סקר TGI, החינמון של מרים אדלסון "ממשיך להוביל" על פני "ידיעות אחרונות" במונחי חשיפה. רק מי שימשיך לקרוא מעבר לכותרת ייווכח ש"ישראל היום" מנצח את "ידיעות אחרונות" רק בימי החול – ושבעצם, נתוני החשיפה של החינמון צנחו בהיקף דרמטי ב-2020, שנת הקורונה.

ב-2019, שיעור החשיפה של "ישראל היום" בימי החול עמד על כ-27%; ב-2020 הוא ירד ל-21.5% בלבד. בסופי שבוע צנח שיעור החשיפה מ-31% ל-24.8%. ניתוח שפורסם כאן בשבוע שעבר על בסיס נתוני התפוצה המוצהרים של "ישראל היום" מספק הסבר לצניחה הזאת: ירידה חדה בהיקף העותקים המודפסים.

"הזמן השחור". שער "7 ימים" מ-2003

"הזמן השחור". שער "7 ימים" מ-2003

זמן שחור ב"ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", היא "הזמן השחור" (הנושא: כלכלה שחורה בימי קורונה). לקוראים ותיקים הכותרת עשויה להזכיר גיליון היסטורי של "7 ימים" מ-2003 שהיה אחת מנקודות הציון הבולטות בהידרדרות החופש העיתונאי ב"ידיעות אחרונות". בתקופה ההיא עוד היה מקובל בציבור העיתונאים להביע חרדה מעצם קיומם של לחצים שנועדו לרכך ולגנוז גילויים לא נעימים על פוליטיקאים מהמילייה של נוני מוזס. כיום, עיתונאי "ידיעות אחרונות" מקבלים את מכבש האינטרסים של מוזס כמובן מאליו, ואפילו לא מתמרדים לנוכח העמדתו לדין בגין הצעת שוחד שבה האתנן הוא הקו המערכתי כולו.

פרידה. דרור פויר, בטורו האישי במוסף של "גלובס", נפרד השבוע מהמאייר הקבוע שלו, תמיר שפר, אחרי קרוב לשני עשורים של עבודה משותפת. "אלף שבועות בישראל זה הרבה זמן לעבוד ביחד", כותב פויר. "אומרים לי שזו הזדמנות להתחדש, אבל לא תמיד קלישאות של עוגיות מזל מצליחות לעודד אותי".

פוליטיזציה. עמית סגל, ב"ידיעות אחרונות", מקדיש רבע טור לניסיון של שר הביטחון גנץ להוציא את גלי-צה"ל מצה"ל. לדברי סגל, ליוזמה של גנץ יש "סיבה אחת ויחידה": "ברדוגו, יעקב ברדוגו. גנץ מתעב את הפרשן הפוליטי של התחנה, שמבקר אותו על בסיס יומי, והוא מניח שבוחריו ישמחו להשתיקו". סגל מעלה את האפשרות שמדובר בשוחד בחירות, וחותם את הרשימה בתחזית: "מערכת הביטחון תיפרד מגנץ הרבה לפני שתיפרד לשלום מברדוגו".