זה קרה ברגע אחד. לפני חודשיים, ביום חמישי בערב, קצת אחרי השעה שמונה בערב, הטלפון התחיל לרעוד מעשרות התראות. הודעות מעשרות מספרים שלא הכרתי, כולן תוכן אלים של קללות, עלבונות ואיחולים שאיאנס בעזה ושלא אראה אור יום. במקביל התחילו להגיע גם שיחות ממספרים חסויים. זה היה מבהיל. הבנתי שמישהו פרסם עליי משהו באחת הרשתות, אבל מה?

לאחד המתקשרים דווקא עניתי. במקום לנתק ישר, ניסיתי להבין. שאלתי אותו מאיפה הוא קיבל את המידע עליי וביקשתי שישלח צילום מסך. כך גיליתי שבקבוצת טלגרם הופצה תמונה שלי לצד טענה שקרית לחלוטין. המפיץ האלמוני טען שפרסמתי (ומחקתי!) פוסט בו נכתב "תסתכלו לדתיים בעיניים ותגידו ההלכה בתחת שלי". הוא גם טרח לצרף את מספר הטלפון שלי והציע לחברים בקבוצה להתקשר אליי ולהגיד לי מה דעתם על כך. התוצאה היתה מבול של טלפונים והודעות נאצה.

למותר לציין שפוסט כזה לא היה ולא נברא. מי שמכיר אותי יודע שיש לי ביקורת חריפה על ההלכה ועל מוסדות דת. אבל זו לא השפה שלי. לא כתבתי את הדברים, לא מחקתי אותם, והם מעולם לא פורסמו. אבל אף אחד לא בדק ולא בירר. האמת איננה חשובה. הודעה קצרה בטלגרם הספיקה בשביל להניע עשרות אנשים ללינץ' מילולי.

כל כמה שעות הגיע גל נוסף של הודעות וקללות, והבנתי שההודעה עברה לעוד קבוצת טלגרם או ווטסאפ. ובכל פעם מחדש, אנשים שלא פגשתי מעולם, שלא קראו דבר שכתבתי, שלא ניסו לברר אם מדובר באמת או בשקר, הרגישו צורך לכתוב או להתקשר כדי לקלל ולאיים.

הפרסום השקרי בקבוצת הטלגרם

עד היום אינני יודעת מי עומד מאחורי הפרסום או מדוע בחרו דווקא בי כמטרה לקמפיין ההסתה. אבל אני כן יודעת מה הייתה התוצאה. לכמה שעות זה הצליח להם, הפחד שטף אותי.

אנחנו חיים במציאות שגם כך אינה יציבה במיוחד. שנים של מלחמות, אזעקות, מקלטים ותחושת חוסר ביטחון מתמשכת ומתעצמת. כשמאות אנשים מקבלים את מספר הטלפון הפרטי שלך ומתחילים להתקשר, לקלל ולהאשים, זה מערער. מאוד. המטרה שלהם היא לגרום לאדם להרגיש מותקף, לבד, חשוף. לגרום לו לחשוב פעמיים לפני שידבר בפעם הבאה. וזה עובד.

הסיפור הזה אינו באמת עליי, בטח לא רק עליי. הסיפור הוא על מנגנון.

אנחנו רגילים לחשוב על אלימות כעל משהו פיזי. אדם מכה אדם אחר, מאיים עליו או פוגע בו. אבל בעידן הרשתות החברתיות התפתח סוג חדש של אלימות. היא לא דורשת מפגש פנים אל פנים. היא לא דורשת אומץ מיוחד. היא גם לא דורשת שמי שמשתתף בה יכיר את הקורבן.

מספיק צילום מסך אחד, שיכול גם להיות מזויף, כדי להפעיל מאות אנשים.

למעשה, רוב המשתתפים בלינץ' הדיגיטלי כלל אינם רואים את עצמם כמי שלוקחים בו חלק. כל אחד מהם שולח רק הודעה אחת. רק מתקשר פעם אחת. רק מעביר צילום מסך לעוד קבוצה. אבל כשהפעולות הקטנות האלה מצטברות, הן יוצרות כוח עצום. בדיוק כמו בלינץ' פיזי, האחריות מתפזרת בין ההמון עד שכמעט איש אינו מרגיש אחראי.

כאשר בדקתי את זהות המתקשרים והכותבים לפי זיהוי מספר הטלפון, גיליתי שרוב מוחלט מהם היו גברים, ורבים מהם נשמעו כמו נערים וצעירים מהציונות הדתית. אינני חושבת שהם אנשים רעים. להפך. חלקם ודאי היו נעלבים מאוד אם היו מכנים אותם אלימים. אבל בכזו קלות הצליח מישהו להפעיל אותם. בכזו קלות הצליח לגרום להם להאמין שמותר לפגוע באדם אחר בשם איזו שליחות מדומיינת.

בעידן של פוסט-אמת, הרשתות החברתיות הן קרקע פוריה לתופעות אלימות שכאלו.

הודעות נאצה בעקבות הפרסום השקרי

התקשורת המסורתית לפחות פיתחה לאורך השנים מנגנונים של אימות, בדיקה, זכות תגובה ואחריות. הם רחוקים משלמות, אבל הם קיימים. אבל חלק גדול מהשיח הציבורי עבר בשנים האחרונות לקבוצות ווטסאפ וטלגרם. אלו מרחבים שאין בהם עורכים, אין בהם בדיקת עובדות, אין בהם כמעט אחריות, ולעיתים גם אין דרך לדעת מי הפיץ את השקר הראשון. וכך, שקר קטן הופך במהירות לאמת חברתית,לא משום שהוא נכון, אלא משום שהוא הופץ מספיק פעמים.

הציעו לי לחסום את הטלפון שלי. סירבתי. למה שאני אהיה זו שצריכה להיעלם? במקום זאת התחלתי לתעד. שמרתי צילומי מסך, רשמתי שיחות ושמרתי הודעות. אני מקווה שבקרוב נוכל לפעול משפטית נגד מי שהפיץ את השקר ונגד פרסום מספר הטלפון הפרטי שלי.

אבל גם אם נצליח לאתר את האדם שהתחיל את הכל, הוא איננו הסיפור המרכזי. הסיפור הוא החברה שהפכה את ההפצה של שקר לפעולה כמעט אוטומטית. הסיפור הוא הקלות שבה אדם יכול להפוך בן רגע למטרה. הסיפור הוא מאות האנשים שלא עצרו לרגע אחד לשאול אם מה שהם קוראים בכלל נכון.

הפעם זו הייתי אני, בפעם הבאה זה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו.

יעל יחיאלי היא מנהלת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי