שקט, סוגרים

העיתונות הישראלית היא יצור קונפורמיסטי. ביומיום עוד אפשר לפספס את זה, אבל בעתות חירום נפרמים התפרים ופורץ החוצה טבעה האמיתי, שנאחז בקיים וחרד מטלטולים. הציווי המקובל "שקט, יורים" אמנם בא לעולם בתקופת מלחמה, אבל מגפת הקורונה מוכיחה שהעיתונאים מוכנים לסתום את האוזניים והפה גם בעת מצב חירום אזרחי. ובדיוק כמו בזמן מלחמה, דווקא כשכל פעולה שלטונית ואזרחית שגויה או פסולה עלולה לגרום נזק רב מהרגיל – העיתונות הישראלית מתנדבת לענוד את הרסן ועוטה את כפפות המשי.

סיקור המגפה הוליד תופעה מוזרה: בחודש פברואר, כשהקורונה היתה בעיקר משהו שקורה לאנשים אחרים ובארצות אחרות, העיתונים הרעימו עם כותרות באדום-צהוב-שחור ותצלומי אילוסטרציה אפוקליפטיים של אנשים במסכות ותקריבי ענק של נגיפים. הימים חלפו, והמגפה הסתננה לישראל. היא החלה להפיל חללים, הכניסה אלפי אנשים לבידוד, שיבשה את מרקם החיים ופגעה קשות בכלכלה. אבל דווקא כשהמגפה החמירה, הסיקור נעשה יותר ויותר רך.

תרחישי האימים והדיווחים היומיים על מניין הנספים נדחקו הצדה ופינו את מרכז הבמה לכתבות פיל-גוד וטורים על סולידריות חברתית ורוח ההתנדבות המפעמת. דווקא כשההוראות השלטוניות נעשו יותר ויותר קיצוניות, צבעי המלחמה העזים התחלפו בתכלת. דווקא כשנהיה הרבה יותר רע, החדשות נעשו הרבה יותר טובות.

מדוע זה קורה? ב"מעריב" יש תשובה אפשרית. "חדשות טובות הן הדבק שלנו והחוסן שלנו", אומרת רעות בנימין, מייסדת מיזם שעוסק ב"חדשות טובות". המראיינת, טליה לוין, מציינת שבימים אלה נעשה המיזם "אקטואלי מתמיד". התקשורת הממוסדת, מאשימה המרואיינת, מתעלמת מ"חדשות טובות" משום שהיא אינה מאוזנת. כאילו כדי להדגים את האיזון הרצוי, היא מיד מבהירה: "אני לא יוצאת נגד גופי תקשורת, חלילה. אני חושבת שיש לתקשורת שלנו תפקיד מאוד חשוב, להגן על הדמוקרטיה ולחשוף עוולות".

"המשבר הנוכחי יכול להוציא אותנו כמובילים לעולם טוב יותר. עולם שבו מספרים ועושים חדשות טובות והופכים את זה לדרך חיים, שעושה את העולם למקום טוב הרבה יותר", מוסיפה אשת החדשות הטובות. "אני מאמינה שאם אנחנו כחברה נחיה בצורה הבריאה, שעכשיו אנחנו מגלים אותה, שמגיעה בצורה של ערבות הדדית והירתמות יוצאת דופן מסביב, נוכל לייצר חוסן ששום מצב חירום לא יוכל לעמוד בפניו".

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבו נולד המושג "שקט, יורים", מגייסים את הפרשן הכלכלי הוותיק סבר פלוצקר כדי להשקיט את הרוחות. מאמרו נושא את הכותרת המטרידה "אנחנו בסדר, הביקורות יכולות לחכות". באמצע פברואר, פלוצקר עוד זילזל בחומרת המצב וטען ש"אם את או אתה לא גבר ממוצא סיני בן 60 ומעלה ששהה בחודש האחרון בקרבת מחוז חוביי בסין", ההסתברות שלך לחלות בקורונה "נמוכה בהרבה מהסתברות לזכות בפרס הראשון בלוטו".

בטור הנוכחי רומז פלוצקר שהאסימון נפל אצלו בתחילת מרץ, אז החל "שיטפון של מחקרים, מודלים ותחזיות" שאותם קרא ב"חרדה שגברה מתחזית לתחזית". מאז, הוא מציין, חלף חודש, ו"מותר להשמיע אנחת רווחה. לו מישהו היה אומר לי לפני חודש שמספר המתים מקורונה בישראל יסתכם במהלך החודש הקרוב ב-65 ומספר החולים קשה ב-149, הייתי פורץ בצחוק פרוע של חוסר אמון מוחלט" (בינתיים עלה מניין המתים ל-72).

"אני מכיר את כל הביקורות על ניהול המשבר ורואה את הכותרות הנפתחות במלים 'מחדל, כישלון', 'קטסטרופה', 'אוזלת יד' ועוד. רבות מהן נכונות; גם אני הייתי שותף להן בעבר. היום הן כבר לא מדברות אלי", מוסיף פלוצקר. "כולם מאלתרים, כולם מחלטרים, כולם מסתבכים בכשלים, טעויות, טרגדיות, מחדלים. בסופו של דבר, מבחן התוצאה קובע. והתוצאה של ישראל, עד כה, מצוינת.

"אז הרשו לי בערב חג הפסח להציע לכולנו להטיל על עצמנו סגר גם על השמעת ביקורת, לפחות עד יום ראשון בבוקר, ואם זה אפשרי אז גם בכל ימי חול המועד שבהם לא רק לא נצא מהבית, אלא, ובעיקר, גם לא נצא לחפש את האשמים במצבנו. הרי מצבנו טוב, טוב בהרבה מכמעט כל המדינות המפותחות שעל דיווחיהן אפשר לסמוך. [...] ליד השולחן הקטן של ליל הסדר הבה נתאפק עם זעקות השבר ובמקומן נהלל ונשבח את העושים במלאכה שהביאונו עד הלום".

הבעיה העיקרית עם פלוצקר ודומיו אינה שהם קוראים לא נכון את המציאות, אלא המסקנה הקונפורמיסטית להחריד שהם גוזרים ממנה. התפקיד של פלוצקר הוא לא לשבת מול המחשב ולהגיד לקוראים שלו שהכל טוב ושצריך להריע לעושים במלאכה. גם אם המצב בחוץ היה מושלם, התפקיד של פלוצקר ושל האנשים שמשלמים לו משכורת הוא למצוא את הנקודות שבהן בכל זאת אפשר להשתפר, ולהצביע עליהן. ואז להמשיך להצביע. ולחקור כיצד נוצר הפגם, ואיך למנוע אותו להבא, ומי צריך לתת את הדין.

הבחירה של עיתונאים לנדוד ל"חדשות טובות" ופמפום של ביחדנס דווקא בעתות חירום גורמת להם למעול בתפקידם הבסיסי כמבקרי החברה, כבעלי המקצוע שאמורים לחקור למען הציבור את מה שאחרים רוצים להסתיר. עיתונות טובה אמורה לזעזע את הסדר החברתי ולגרום שינויים. לעיתונאים שמבקשים בכל לשון של בקשה לא לזעזע, לא לבקר ולהתרכז בטוב צריך לקרוא בשמם האמיתי: דוברים.

חדשות טובות

את מגמת החדשות הטובות מוביל גם הבוקר "ישראל היום", העיתון של המשטר (כל זמן שבראש המשטר עומד בנימין נתניהו). ובכל זאת, המסגור המאולץ ביותר מופיע דווקא ב"מעריב", שם נדפסת כותרת בסגנון איש-נשך-כלב: "חדשות טובות: בן 92 החלים מקורונה – ושוחרר לביתו". הידיעה עצמה עוסקת בעיקר במניין המתים היומי, שהגיע (בעת סגירת הגיליון) ל-61 נספים ונספות, ומאז כאמור עלה.

ידיעה אחרת של "מעריב" (משה כהן ויאסר עוקבי) עוסקת בנעשה בבית-האבות משען בבאר-שבע, שעשרה מדייריו מתו מקורונה (ובעת סגירת הגיליון: שמונה). למרות הנתונים הקשים, הכותרת שניתנה לכתבה היא "הצוות מטפל בהורינו במסירות", ציטוט של בת אנונימית של אחת הדיירות.

"ישראל מצטיירת כמקום של שפיות ואחריות", מודיעה כותרת אחרת, ציטוט של בוז'י הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית, בראיון יחצני (אלן רוזנבאום). פרויקט צילומים מיוחד שכמותו אפשר למצוא בעוד הרבה כלי תקשורת מציג את "גיבורי השעה" – עובדי רפואה, חייל, קופאי, חניך בצופים וכו'.

הרוח הסולידרית מגיעה גם ל"גלובס", עם שער שבו נדפסת המלה "סולידריות" ב"27 מהשפות המדוברות במדינות שנפגעו ממשבר הקורונה", כתבות עם כותרות כמו "הפנים היפות של החברה הישראלית" ושלל זרקורים על יוזמות התנדבותיות. וכפי שקורה בדרך כלל כשב"גלובס" מוציאים גליון נושא, התוצאה אנמית ומעוררת געגועים לימי החול.

ב"ידיעות אחרונות" הולכים היום על גישה אופטימית: "בקרוב נצטרך להתחיל לשחרר את המשק", אומר אלוף פיקוד העורף לכתב הצבאי יוסי יהושוע, והדברים נדפסים בכותרת הראשית.

ב"ישראל היום" הסנטימנט הבולט הוא השלמה. הכותרת הראשית, "מבודדים היינו", נדפסת מעל תצלום של משפחה מחויכת שמעיינת בהגדה לצד מחשב המציג שיחת וידיאו מרובת משתתפים. הפניה אחרת מובילה לשאלות ותשובות על "ארוחת חג בזום ואיך נפטרים השנה מהחמץ".

שתי ההפניות העליונות לטורים חוזרות על מסר ההשלמה: "כשנכפה עלינו סגר, מתחדדת חשיבות מצוות 'והגדת לבנך'", כותב הנשיא ראובן ריבלין. "נגיף הקורונה מזכיר לנו את חשיבות הבית והמשפחה, ושיש דברים שלא תלויים בנו", טוען נתן שרנסקי. "אני מאמין שנצא מחוזקים מהמשבר הזה כי טיפלנו בו בדרך הנכונה. הממשלה קיבלה החלטות נכונות לפני מדינות אחרות", הוא מוסיף.

בתוככי הגיליון אפשר למצוא שלל הצדעות לעובדים החיוניים ותשבחות מלוא החופן. רוני גמזו, מנכ"ל בית-החולים איכילוב, כותב בטור שהמדינה "פעלה נכון עד כה", ומשבח את הממשלה. השורה התחתונה: החג הזה שונה, אבל הכל בסדר.

למקרה שמישהו מהקוראים חושב להתחכם, ב"ישראל היום" מדפיסים בשער גם תצלום של מחסום משטרתי בשעת לילה. הכיתוב מרפרר לטקסט הדתי: "ביד חזקה". עבור העיתון של המשטר, מובן מאליו מדוע המשטרה היא אלוהים. מישהו עדיין חושב להתחכם? "גורם משטרתי" אנונימי מזהיר ש"האכיפה תהיה חזקה ולא מתפשרת". בתחתית השער כבר מתחיל להתגנב פנימה הצנע, עם הפניה ל"מתכוני גורמה לפסח מקופסאות השימורים שאגרתם".

חדשות רעות

"דו"ח ועדת הקורונה: החנק הכלכלי גדול לא פחות מהמגפה עצמה", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". "ישראל לא השיגה מכונות הנשמה מחו"ל ותיאלץ להסתמך על פתרונות מקומיים", מודיעה כותרת אחרת. "מספר הבדיקות צפוי להישאר נמוך גם בפסח בגלל מחסור בחומרים", מדווחת כותרת שלישית. דו"ח הוועדה מוזכר גם בשער "מעריב", אבל עם הפניה רכה יחסית. בשערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" אין לו זכר.

ב"ישראל היום" מדווחים על "ירידה בכמות בדיקות המעבדה שנעשות בישראל", אבל קוברים את המידע במעמקיה של ידיעת הכל-בו על מניין המתים והחולים. לעומת זאת, הצהרה של משרד הבריאות על כך שחברה סינית "תספק מכשור וחומרים לביצוע 10,000 בדיקות קורונה נוספות מדי יום" מקבלת כותרת נפרדת. הדו"ח החמור של ועדת הקורונה נדחק לידיעת טור צד בעמוד 7. אורכה: 92 מלה.

"65% מהציבור לא מרוצים מתפקוד שר הבריאות", מדווח אבי ליטל על בסיס סקר שנערך עבור "מעריב". הנתונים החיוביים על תפקודו של נתניהו ("68% מהציבור מאוד או די מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה") מוצנעים בתוככי הידיעה.

רק ב"הארץ" נמצא מקום לביקורת על תפקידה המרכזי של מערכת הביטחון בטיפול במשבר. צבי בראל כותב במדור הדעות ש"השילוש הקדוש – הכולל את המוסד כאחראי לאספקת ציוד ש'הושאל' מרחבי העולם, את השב"כ, שקיבל לידיו את מאגר הנתונים הגדול ביותר בישראל כדי לאכן את מקום כל אחד מאיתנו, ואת צה"ל, המטיל ממשל צבאי בשטח – הוא כרגע הריבון שפועל מתוקף התקנות לשעת חירום".

הטור מסתיים בהתרעה: "אם משתמשים בצבא כדי למגר את הקורונה, בעתיד נוכל להשתמש בו גם לפיזור הפגנות או לעצור מתנגדי משטר".

שחיתות

חלק גדול משער "מעריב" מופקע הבוקר כדי להודיע לקוראים על עוד ראיון נרחב עם אביגדור ליברמן, כנראה הפוליטיקאי המקודם ביותר בעיתונו של אלי עזור. המראיין הקבוע של ליברמן, בן כספית, מדבר איתו קצת על מגפת הקורונה ("אני מאמין בתרופה הרוסית האולטימטיבית, שזה לאכול ראש של שום חי בכל יום לפני השינה ולהוריד אותו עם הרבה וודקה. שום קורונה לא תשרוד את זה", אומר ליברמן, ואז, לטענת כספית, פורץ בצחוק מתגלגל), אבל בעיקר על הזירה הפוליטית.

בכל מקרה אחר, לשוחח עם פוליטיקאי על פוליטיקה נשמע כמו בחירה מתבקשת. אלא שליברמן הוא לא פוליטיקאי רגיל. ליברמן הוא פוליטיקאי שמאחוריו רוחשים איים אפלים וחשדות חמורים שהוא מעולם לא נתן עליהם דין וחשבון אמיתי לציבור הרחב. במערכת פוליטית בריאה, הציבור פולט החוצה פוליטיקאים כמוהו. העובדה שזה לא קורה עם ליברמן קשורה באופן ישיר בעיתונאים כמו כספית, שמעניקים לו שוב ושוב בימה חופשית שבה הם מתייחסים לפרשות המטרידות כאל נון-אישיו. ליברמן, ראוי להזכיר, מקיים קשרים מושתקים עם בעלי הון מפוקפקים, חמק מהפללה בעקבות מוות ושתיקה פתאומית של עדים, וניצב – הוא יטען שזה רק במקרה, ובלי קשר אליו – בתוך מעגל מבעבע של שחיתות. כל מי שיושב איתו לשיחה על גנץ ונתניהו, על משרד החוץ ומשרד הביטחון, ולא מנסה לשאול על כל היתר, בעצם אומר לקוראים, לצופים ולמאזינים שכל היתר לא משנה.

כזהו גם הראיון החדש של כספית. בכיר כתבי "מעריב" מנסה לדגמן ביקורתיות: הוא מציין שבבחירות האחרונות הודח ליברמן מתפקיד ממליך המלכים של הפוליטיקה הישראלית, כותב שתחזיותיו לגבי סופו של נתניהו הכזיבו וכיוצא באלה אבחנות על המובן מאליו. בפעם היחידה שבה כספית מזכיר את השחיתות, הוא עושה זאת באמצעות טענה קונספירטיבית של יריב פוליטי – ובכך מקל על ליברמן להדוף את ההאשמה.

כספית מזכיר לליברמן דיווח של גידי וייץ מסוף השבוע שעבר, שלפיו נתניהו "טוען שיש בישראל דיפ-סטייט שרודפת אותו ומפעילה אותך, ואתה בעצם נסחט כדי שתפיל אותו". ליברמן – הפתעה! – מכחיש בתוקף, וטוען שמדובר בחלק ממכונת השקרים של נתניהו. ליברמן כבר מכיר את כספית טוב. קשה להאמין שפספס את השנאה הפתולוגית שכספית רוחש לנתניהו. ואכן, כספית נוגס בפתיון ומניח לליברמן לשנות נושא ולהמשיך בלהג על נתניהו ושקריו.

למען ההגינות חשוב לציין שלא באמת מדובר בתמרון מבריק של מרואיין משופשף. כספית, כפי הנראה, היה נוגס בפתיון גם אם במקום לענות לשאלה ליברמן היה משתתק, מביט לצדדים בלחץ, ממלמל לעצמו "שיט, הייתי בטוח שהוא לא ישאל על זה" ומתחיל להתגרד בעצבנות. הצדדים האפלים של ליברמן פשוט לא מעניינים את כספית. כשכספית מתיישב לשיחה עם אביגדור ליברמן, הוא לא מתפקד על תקן שליח ציבור שתפקידו להוציא מהמרואיין מידע בעל ערך ציבורי. הוא שם בשביל לשרת את ליברמן תוך העמדת פנים שהוא עוסק בעיתונות.

אם כספית היה מתיישב עם ליברמן לראיון אמיתי, הוא לא היה מסתפק באזכור הקונספירציה של נתניהו. בראיון אמיתי, הוא היה שואל את ליברמן על קשריו עם ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", שעומד לדין לצד נתניהו. הוא היה יכול גם לשאול את ליברמן על מקור נכסיו ונכסי בתו, ועל היחסים עם האוליגרכים שעמדו במרכז פרשת חברות הקש, שחקירתה נסגרה בנסיבות תמוהות.

כספית גם יכול היה לשאול את ליברמן על "פרשת ישראל-ביתנו". מאז הראיון הגדול הקודם שנתן ל"מעריב", שהתקיים רק לפני כמה חודשים, הסתיים משפטה של הנאשמת המרכזית – פאינה קירשנבאום, לשעבר סגנית שר ואשת אמונו של ליברמן. בקרוב תינתן הכרעת הדין. קירשנבאום סיפרה שבמהלך החקירה ניסו לגרום לה שוב ושוב להפליל את ליברמן – אך ללא הצלחה. מה ליברמן חושב על כך? האם הוא מוקיר לה תודה? עד כמה היה מעורב או מודע לדרך שבה הזרימה המפלגה מיליונים לכל מיני גופים שחלקם – כך הודו אנשיהם, וכך קבע בית-המשפט – שילמו שוחד לאנשי אמונו?

גם אם נניח, בתמימות של פעוטות ופרשנים פוליטיים, שליברמן זך וחף מפשע – האם הוא אינו מודאג מארגון הפשע שהתגלה בתוך המפלגה שייסד, ושמעולם לא נוהלה באמת על-ידי אדם שאינו הוא? אם שגה בבחירת אנשי אמונו, מה זה אומר על אבחנותיו החותכות על נתניהו, גנץ ושאר הפוליטיקאים? האם למד לקח? "ציפיתי למצוא ליברמן עייף ומובס, מצאתי איווט שש אלי קרב ומשועשע", כותב כספית. עם כזה מראיין, ברור לגמרי מאיפה נובעת העליצות.

פוליטיקה

"אחרי שנה של קללת הבחירות, אנחנו מתקדמים לממשלת אחדות, וזו נחמה חשובה", כותב נתן שרנסקי בטורו ב"ישראל היום". לרוע מזלו, עד ירידת העיתון לדפוס השתנתה הרוח. בשער החינמון מדווחים הבוקר על "נתק בין הצדדים". מה מקור הנתק? "נתניהו דורש שליטה במועדי כינוס הוועדה למינוי שופטים", מדווח יוסי ורטר בשער "הארץ".

"ארבעה עותקים מההסכם כבר הודפסו על-ידי המזכירה של ראש הממשלה במעונו הרשמי. רק לאחר שכבר החלו ההכנות לטקס החתימה הוחלט בליכוד לסגת מהסעיף המשפטי", מדווחים יובל קרני ומורן אזולאי ב"ידיעות אחרונות". הקביעה שלפיה ההסכם כבר הודפס בארבעה עותקים חוזרת גם בדיווחם של דניאל רוט-אבנרי ויהודה שלזינגר ב"ישראל היום", וגם אצל יוסי ורטר, שחושף מה קרה לפני שארבעת העותקים הודפסו.

מתברר שלפני שארבעת העותקים הודפסו, מישהו היה צריך לתפעל את המדפסת. "בצהרי יום שני נסגר סופית ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול-לבן. מחסניות הדיו במדפסות הוטענו, רק ללחוץ CTRL+P ולחתום. בסעיף החלת הריבונות נותר צ'ופצ'יק אחד פתוח: האם במשפט מסוים ייכתב 'ו', או – 'ו/או'. שני הצדדים סיכמו שהסכם ייחתם וכי המחלוקת על קוצו של לוכסן תיושב בהמשך ותתוקן בכתב יד", טוען ורטר.

מה גרם לנתניהו לחזור בו? ורטר טוען שהקשבה לבסיס התומכים של הליכוד ולרחשים מכיוון מפלגת ימינה. ליתר ביטחון, הוא גם רומז שאולי לא מדובר בהכרעה אידיאולוגית. "נגיף הקורונה פסח עליו למרבה המזל, אבל חיידק התחמנות הפעיל שבדמו מייצר תרביות תוססות, גם בעתות חירום", הוא כותב. האם יש לו הוכחות? בשלב זה לא. רק ידע עמוק על מחסניות הדיו.

אריק בנדר ואנה ברסקי ב"מעריב" מדווחים שבמפלגת כחול-לבן חוששים שהמשא-ומתן היה תרגיל שנועד "לגרום לגנץ להשלים את תקופת המנדט שקיבל מהנשיא בלי שום הישג פוליטי" (המנדט יפוג ביום שני הקרוב, מציינים הכתבים). ואולם, גם להם אין הוכחות.

בשורה התחתונה, גם היום הסיקור הפוליטי מסתכם בהצגה של האשמות סותרות ותיאוריות שלא ברור מה תוקפן, ומעט מאוד מידע חד-משמעי. כיצד קורה שדווקא התחום הפוליטי השוקק, שהעיתונות משקיעה בו חלק עצום ממשאביה, זוכה לסיקור כה פגום ורעוע? אמנון אברמוביץ' רחוק מלהיות אנטיתזה לסיקור פוליטי מתעתע ודל ערך, אבל היום הוא מציג מעין הסבר לקושיה.

בראיון לסימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" מספר אברמוביץ' על שיחה שקיים לפני כמה שנים עם נתניהו: "ערב בחירות 2015 התפנה ברשימת הליכוד מקום לשריון למועמד חיצוני. הוא שאל אותי, יש לך מישהו, מישהי, איזו דמות לשריין? אמרתי לו: תחבר את הדמוקרטיה האתונאית לעידן הרשתות. כלומר, תפנה לציבור שיציע מועמדים. רעיון מבריק, אמר. למחרת הוא פנה לציבור שיציע מועמדים. בערב פגשתי במערכת כתב בכיר שהיה בקשר יומי עם לשכת ראש הממשלה. הפנייה של ביבי לציבור זה שיחוק, אמר לי, אתה יודע של מי הרעיון? של שרה!".

העציר X

שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מדווחים על אזרח ישראלי שהועמד אתמול לדין בחשד לריגול למען איראן. בשני העיתונים לא מציינים את שמו. רק כתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע עושה את המינימום וכותב ש"זהותו אסורה בפרסום". אף שהאיש כבר נעצר, נחקר והועמד לדין, באף אחד מהדיווחים לא מעלים תהיות או ביקורת על עצם ההחלטה לאסור על פרסום שמו.

ניוז, פייק ניוז וסטטיסטיקה

"במלחמתם במידע כוזב, עיתונאים ובודקי עובדות עלולים להתמכר לאשליה ההפוכה: שהעובדות הוודאיות על המגפה נמצאות במספרים הרשמיים ובעמדות של המומחים", מתריע יפתח בריל במדור בדיקת העובדות של "גלובס", "המשרוקית".

"סטטיסטיקה רשמית נוטה להלך קסם על תחקירנים ועיתונאים. המוחלטות של המספרים נדמית כנקודת משען לטיעונים ביקורתיים", כותב בריל, ומציג כמה דוגמאות לנתונים סטטיסטיים שפורסמו בתקשורת והתבררו כתמונת מצב חלקית בלבד. "ניתוח מדוקדק של עקומות תחלואה ותמותה, השוואה בין מדינות, מדידת שיפועים וכיוצא באלה הפכו כמעט לספורט בחוגים מסוימים. אבל הוודאות של ניתוח לא עולה על הוודאות של חומרי הגלם שלו, וגם כאן אולי מוטב להודות שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק", הוא כותב.

"מאגר הנתונים של ארגון הבריאות העולמי אִפשר לכל גולש, כבר משלב מוקדם של המגפה, לקבל בלחיצת כפתור את 'מספר החולים' המדויק בכל מדינה. לכאורה אין טוב מזה לעידוד שיח עובדתי מושכל. אבל דווקא מראית העין הדייקנית עלולה להשכיח את הצורך בספקנות.

"בעוד שבאיטליה שיעור המתים שנמדד הגיע בשלב מסוים ל-10%, בגרמניה, לפי מכון רוברט קוך, הוא עמד על 0.5% בלבד. להבדל הזה הוצגו שלל הסברים נחרצים: איטליה מבוגרת יותר; חסרות בה מיטות; הרשויות הגיבו מאוחר. אחרים טענו שאיטלקים סופרים אחרת. מה האמת? האמת היא שאפילו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה, עוד אין תשובה סופית לשאלות האלה".

ספירת מלאי

במחלקות המסחריות של העיתונים, פסח 2020 ייזכר כחג שבו מכירת המודעות הגיעה לשפל שבעבר היה בלתי נתפס. ההשלכה המיידית: חור בכיס, ועיתונים שדופים מתמיד, גם ביחס לימים רגילים. כך זה נראה היום, בערב החג הראשון.

• "ידיעות אחרונות", 12 עמודים; "המוסף לחג", 32 עמודים; "זמנים+", 12 עמודים; מוסף "רכב", 76 עמודים; הגדה לפסח (עם תוספות), 44 עמודים
• "ישראל היום", 32 עמודים; מוסף מגזיני, 56 עמודים; מוסף פוליטי, 28 עמודים
• "מעריב" + מוסף החג, 32 עמודים כ"א
• "הארץ", 16 עמודים; "דה-מרקר", 32 עמודים; "גלריה", 32 עמודים; "תרבות וספרות", 8 עמודים
• "כלכליסט" + "מוסף כלכליסט", 28 עמודים כ"א
• "גלובס", 56 עמודים; מוסף לחג, 40 עמודים
• "בשבע", 36 עמודים; "אתנחתא", 20 עמודים
• "מקור ראשון", 12 עמודים; "יומן", 28 עמודים; "דיוקן", 44 עמודים; "שבת", 24 עמודים; מוצ"ש, 64 עמודים

כתיבה

"לא סוד שאני תקוע ולא מצליח לכתוב את הספר השלישי שלי כבר יותר מעשור. איכשהו אני לא מצליח לכתוב את רכבת הרגשות הענקית שעליה אנחנו רוכבים ברשתות החברתיות – כל טוקבק, כל ווטסאפ, כל לייק או חוסר בלייק מרים אותנו לשמיים ומוריד אותנו לשאול תחתיות אולי מאה פעמים ביום. לך תכתוב דמויות כאלה עם אלף מיקרו-רגשות. זה לא הדמויות של פעם שהיו מחכות חודשיים שיבוא מכתב מהאהוב בצבא ונותנות לסופר בר-המזל פסקאות רבות לנסח את הרגשות שלהן עם הגעת המכתב" (קובי אוז בראיון לדויד פרץ, "ישראל היום").

ענייני תקשורת

עושים לביתם. ב"ידיעות אחרונות" משיקים פרויקט תוכן שיווקי חדש עם אג'נדה ישנה – האג'נדה של חברת יוניליוור (באמצעות מותג המזון תלמה). הכותרת: "בוקר טוב יותר", העתק-הדבק מסלוגן פרסומי של תלמה שנועד לתאר את מוצריה כבריאים.

את הקמפיין של תלמה ב"ידיעות אחרונות" מלווה איור של שמש חייכנית, אבל לפי שעה רוחו עגומה. "זוכרים את הימים שבהם היתה לכם פרנסה קבועה, שלילדים היה סדר יום, שחגגתם ימי הולדת במסעדה, שסבא וסבתא באו לשמור על הילדים כשיצאתם לבלות, שהלכתם לחדר כושר? ובכן, זה היה בעבר", כותבת ליאת זנד בפתח הידיעה השיווקית שמבשרת על השקת הקמפיין.

אם הכל כה גרוע, מה אפשר לעשות? זנד מציגה שלל עצות שכמוהן מתפרסמות בתקשורת מדי יום מאז פרוץ המגפה – לעשות ספורט, לשמור על קשרים חברתיים – וכמובן, להקפיד להתעורר מוקדם ולאכול ארוחת בוקר, ולא להפסיק לבשל. בכל זאת, צריך להצדיק את הכסף.

הכל נשאר במשפחה. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נדפסת ידיעה על "הקריאה להצלת חברת אל-על". הכתב, איתי בלומנטל, מצטט מתוך מכתב בנושא שנשלח לנתניהו, ומציין שחתומים עליו יו"ר ההסתדרות ארנון בן-דוד ודובי אמיתי, "יו"ר המגזר העסקי" (מתברר שיש תואר כזה). לקוראים לא נמסר שאחת מבעלות החברה היא תמי מוזס-בורוביץ', אחותו של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס. בעיתון של מוזס גם לא מזכירים שאשתו, דלית מוזס, עובדת באל-על.

שליחות. אמוץ שפירא, כתב משפט בתאגיד השידור הציבורי, מעניק ל"בשבע" ראיון נרחב לרגל צאת ספר פרי עטו. המראיינת, רבקי גולדפינגר, שומעת ממנו בין היתר כיצד פעילות שעבר בסמינר לבחורי ישיבות הסדר גרמה לו ללכת לעיתונות. "הסמינריון עסק בנושא התקשורת ואנחנו. זה היה לפני שלושים שנה, והדיון בנושא היה מאוד חריג בנוף של אז", מספר שפירא.

"השאלה המרכזית שנדונה היתה האם אפשר להיות איש תקשורת ובן תורה ביחד ומה תפקידה של התקשורת. היו כמה ימים של ליבון הסוגיה, וביום האחרון עורך עיתון הצופה המיתולוגי משה אישון נעמד ואמר לנו: 'תראו, דיברנו ודיברנו כמה ימים על התפקיד שלנו כמגזר להשתלבות בתקשורת הכללית, ואם אחד כאן בחדר ירים את הכפפה וישתלב – הכל היה שווה'. באותו רגע אמרתי לעצמי: 'אני אעשה את זה'. ראיתי בזה שליחות".

עלבון. דרור פויר, יליד פתח-תקווה, מבקר בחבל אשכול ומכנה את המקום "חבל ארץ זנוח ושכוח, שנראה כאילו הוא תמיד בבידוד" – התקדמות מאז 2018, אז כינה את האזור "חור מארץ החורים".