קורונה

"המגפה האיצה את צבירת העושר של האליטה הגלובלית" (פרופ' סקוט גאלווי בראיון לאורי פסובסקי ב"גלובס"). "נשים הן כמעט 70% ממובטלי הסגר השלישי", מדווחת לי ירון בכותרת הראשית של "הארץ". "בתי-האבות מופקרים גם בגל השלישי", נכתב בכותרת של ידיעה מאת הדר גיל-עד ב"ידיעות אחרונות", "התפרצויות בלא פחות מ-160 מוסדות גריאטריים". "במגזר העסקי מתנגדים להארכת הסגר", נכתב בכותרת ידיעה של משה כהן ומתן וסרמן ב"מעריב", "בכל יום כזה קורסים 6,000 עסקים".

"מהדקים את הסגר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב"; כותרת המשנה מודיעה כי "אתמול נחצה רף 2 מיליון המחוסנים". "מספר המתים יחצה את ה-5,000 בפברואר", נכתב בכותרת בעמוד 7 של "ישראל היום". "התחלואה מזנקת – והסגר צפוי להתארך בשבוע לפחות", נכתב בכותרת גג לראשית של "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית עצמה מוסרת כי "מחצית מהישראלים שנחשפו לחולים – לא הלכו להיבדק". "שיא עצוב – 50 מתים ביממה אחת", נכתב בכותרת של ידיעה בעמודי החדשות.

כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מתייחסת תחילה ל"זלזול של הישראלים" בתקנות ולחוסר הרצון להיבדק כסיבה למספר הנדבקים הגבוה, אך בסופה מוזכר גם "חוסר הציות והאכיפה אצל הערבים והחרדים". ומה בעיתונים החרדיים?

הכותרת הראשית של "המבשר" ו"יתד נאמן" מוקדשת לסגר. "עדיין אין השפעה של החיסון, הסגר טרם משפיע, אין התמתנות בתחלואה. תחזית לא אופטימית: מספר החולים יגיע לשיא בימים הקרובים", היא כותרת הגג הקודרת של "יתד נאמן". שתי מסגרות בשער מוקדשות לקריאה לבחורי ישיבה לא ללכת ל"מלוניות קורונה".

מאמר המערכת של "המבשר" מדבר בשבח הציות לתקנות הקורונה ונוזף במי שנחפזים לסיים את הסגר: "אין ספק שיש להתכונן ליציאה, ובוודאי ששחרור מהגבלות הוא ראוי ונכון. אבל שוב יש כאן לימוד על הרצון לעקירת הרסן וההגבלות". יהודים חרדים, כותב מחבר המאמר, נתונים ממילא כל השנה "תחת ריסון וסייגים", ומה זה בשבילם סגר קטן.

"הפלס", עיתון המגזר הקנאי, מציג עמדה שאינה משתמעת לשני פנים. העורך מקדיש כותרת בשער לחדשות קורונה ("יום שלישי ברציפות עם יותר מ-9,000 נדבקים; אחוז הבדיקות החיוביות גבוה: 7.9%"), ויש גם כותרת על תקנות הקורונה ("המשטרה הודיעה על החמרת האכיפה; המחסומים יפעלו כל שעות היממה"), אך הכותרת הראשית היא קודש לקריאה למרי אזרחי ואי-ציות לתקנות, כולל ציטוט שמאשים במשתמע את בנימין נתניהו בהוראה על הסגר ממניעים זרים.

"היהדות החרדית תמשיך להגן בגופה על מוסדות התורה", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס", לצד תמונות של צעירים חרדים מתעמתים עם המשטרה באשדוד. מאמר המערכת ומספר ידיעות בגיליון מוקדשות למתקפה מתמשכת על המשטרה, הממשלה והמפלגות החרדיות, ובעצם – כל מי שאינו שייך לפלג החרדי ש"הפלס" הוא בטאונו.

"השוטרים עזבו את המקום בבושת פנים". ידיעה ב"הפלס" (לחצו להגדלה)

אחת הידיעות ממש עולה על גדותיה משביעות רצון בתיאור ההשפלה שספגו שוטרים שניסו למנוע התקהלות בישיבה בבני-ברק. אחרי ש"י. גפן" מתאר כיצד ראש הישיבה והתלמידים התעלמו מהוראות השוטרים להתפזר עד שהאחרונים ויתרו והלכו, הוא כותב: "אברכים שהיו עדים למעמד הנעלה והמרומם אמרו אתמול ל'הפלס': 'תלמידי הישיבה הקדושה קיבלו היום שיעור מיוחד כיצד לא מתפעלים מרשויות החוק, ומתעלמים מהם כאילו היו 'אוויר', וכי אין להיכנע להם כמלוא נימה בבואם לנסות ולהשבית קול תורה ותפילה'". בהמשך הידיעה מושווים השוטרים ל"המן הרשע".

באופן מעניין וראוי למחקר מדעי, בעיתון לא רואים קשר בין העמודים שהם מקדישים לקריאה להפרת תקנות הקורונה לבין העמודים שהם מקדישים לתיאור ההחמרה במגפה. לאנשי "הפלס" גם אין בעיה לקבל את הכסף של ממשלת השמד לפרסום מודעת עמוד, של משרד הבריאות, המפרטת את האיסורים במסגרת תקנות הקורונה, כולל "איסור על הפעלת מוסדות חינוך". ייתכן שבמקום לשלוח לישיבות של ציבור קוראי "הפלס" ניידות, היה צריך לשלוח משאיות של ברינקס.

טראמפ, אדלסון

"שלדון אדלסון: דרכו האחרונה", היא הכותרת האנמית של "ישראל היום", שמפקיע את חלקו העליון של עמוד השער, את הכפולה הפותחת של הגיליון, את שער המוסף הפוליטי ("בדרכו שלו") ואת חלק הארי של שני הטורים הראשיים כדי לעשות כבוד לבעל הבית המנוח (אחרי שכבר הקדיש לו 16 עמודים השבוע, ביום שאחרי פרסום דבר פטירתו) – ומוכיח שוב שלא מדובר בעיתון אלא בעלון משפחתי.

תמונת השער היא של הרעיה, ד"ר מרים אדלסון, ושל סלע קיומו של העיתון, ראש הממשלה נתניהו, המביט במבט מצועף בארונו של אדלסון, העטוף בדגלי ישראל וארצות-הברית. לפני מאה או מאתיים שנה, אולי היה מתלווה להם גם דגל המשפחה. אולי גם במאה הבאה.

"בינתיים מצא עצמו הנשיא היוצא מבודד יותר מאי פעם בין קירות הבית הלבן", כותבת ציפי שמילוביץ' ב"ידיעות אחרונות", "המעגל הפנימי שלו הצטמצם, חלק מאנשיו התפטרו, ומי שעדיין מגיע לעבודה סופג את הזעם שלו. ה'וושינגטון פוסט' וה'ניו-יורק טיימס' דיווחו אתמול מפי מקורות בבית הלבן כי טראמפ כועס פחות או יותר על כולם, כולל נאמניו האחרונים, ומאשים אותם בכך שלא הגנו עליו מספיק מאז הפריצה ההמונית לקפיטול".

"טראמפ התעלל בחבריו למפלגה במשך ארבע שנים, אך כעת התהפכו היוצרות", נכתב בכותרת לטור של נתנאל שלומוביץ על שער "הארץ". "טראמפ: 'מבקש מתומכי להרגיע את הרוחות'", נמסר בכותרת שנדפסת ב"ישראל היום".

שלדון אדלסון על שער "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", 15.1.2021

"דמותו של אדלסון היתה כשל אותם בעלי הון יהודים מיתולוגיים מהעבר. הוא לא היה צוקרברג. הוא לא היה בזוס או אריק שמידט. הוא היה 'עולם ישן'. כי מי בעידן הנוכחי שם את הז'יטונים שלו על עיתון מודפס?", כותב אמנון לורד ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום".

במציאות, את הז'יטונים שמו המהמרים בבתי-הקזינו של אדלסון, ואדלסון שם את כספם על עיתון מודפס לא כהימור אלא משום שזיהה כשל שוק: כל העיתונים עולים כסף, ואם הוא יחלק את שלו בחינם יוכל להשתלט על שוק הקוראים (אגב, לורד, גם בזוס קנה עיתון, אם כי לא ידוע שהכתיב את תכניו. נובוריש).

"שלדון אדלסון ייזכר לא רק במפעלותיו ובתרומותיו לפרויקטים ציוניים", קובעת כותרת על שער מוסף "ישראל השבוע", "אלא גם בכך ששינה את מפת התקשורת בישראל, ושחרר אותה ממונופול המידע והדעות" (הרחבה ניתן לקרוא אצל עוזי בנזימן ואצל איתמר ב"ז).

מרים אדלסון בהלוויית בעלה, שלדון אדלסון, הבוקר בהר הזיתים (צילום: יונתן זינדל)

"כדי לעמוד במבחנים ולהשתייר במשך 230 שנה הדמוקרטיה האמריקאית היתה זקוקה לא רק לספר חוקים, אלא גם לנכונות וולונטרית לציית לחוק, ואפילו יותר מזה: למה שהוגה הדעות הצרפתי מונטסקייה קרא 'רוח החוק'", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס".

"הביטוי העליון של חירות הוא-הוא העכבות שבני חורין מקבלים עליהם בתוך הקונטקסט הרחב של חירותם", מפרט קרני. "זה חל על בני תמותה רגילים, וזה חל שבעתיים על מנהיגיהם הפוליטיים, בייחוד על זה שהחוקה האמריקאית מפקידה בידיו את הסמכות העליונה לאכוף את החוק בארצות-הברית. מיום נשיאותו הראשון, מר טראמפ נטל לעצמו חירות רחבה מן החוק. שום נשיא אמריקאי לא הרחיק כל-כך לכת בהתעלמות מן החוק, או בניסיון להתאים את החוק לצרכיו. הציות הוולונטרי לחוק היה ממנו והלאה".

עוד כותרת ראשית

"נתאם עמדות בנושא האיראני" היא הכותרת של "ישראל היום" ("גורם אמריקני: נפעל להבנות בין ירושלים לבית הלבן", נכתב בכותרת הגג). "בישראל מעריכים שהנשיא הנכנס לא יגבש לבדו את האסטרטגיה לבלימת איראן", מוסרת כותרת המשנה. הנשיא הקודם גיבש אותה יחד עם אדלסון, תמורת כמה מאות מיליוני דולרים. מה יציעו ב"ישראל היום" לנשיא הנוכחי?

סקרים

"ניתוח מדוקדק שביצעה 'המשרוקית' לסקרים שפורסמו בסבבים הקודמים [של הבחירות] חושף סטיות והטיות קבועות, ומאפשר להצמיד לעיוותים מספרים, כותבים נעה ברק ויפתח בריל ב"גלובס". כמה ימים לפני הבחירות הסקרים מתחילים לדייק? לפי ברק ובריל, גם עשרה ימים לפני הבחירות, הסקרים עדיין החטיאו במנדט שלם. אבל "יש מפלגות וגושים שהסקרים ממעיטים בעקביות בכוחם. המקרה המובהק ביותר הוא הליכוד", הם כותבים.

תמונת הראי היא גוש רשימות הציונות הדתית, שמקבל תמיד יותר מנדטים בסקרים מאשר בקלפי. "הערכת חסר של המפלגה הגדולה והערכת יתר של המפלגות הקטנות קיימת גם בצד השני של המפה", כותבים בריל וברק, ביחס לתחזיות שהעניקו הסקרים לכחול-לבן מחד ולעבודה-מרצ-גשר מאידך.

"עוד ממצא עקבי: חודשיים לבחירות, הסקרים חוזים לרשימה המשותפת שלושה מנדטים בממוצע פחות מההישג האמיתי". היכן "אפשר לסמוך על הסקרים"? לגבי ש"ס, ישראל-ביתנו ויהדות-התורה.

נתניהו והערבים

"הפנייה של נתניהו לערבים עוד יותר מבורכת", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "היא שוברת שורות. את האות לשינוי נתן איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, כשהצהיר בראיון ל'ידיעות אחרונות' שהוא מוכן לתמוך בממשלה בראשות גנץ. הלחץ להשתלבות בא מלמטה. הוא הביא לרשימה המשותפת 15 מנדטים. למרבה הצער, לגנץ ולעמיתיו לא היה שכל או אומץ לעלות על הגל. מה שהם פחדו לעשות עשה נתניהו".

"בליכוד מבהירים: לא תוקם ממשלה עם הרשימה המשותפת", נכתב בכותרת ב"הפלס". "מפלגת הליכוד הכריזה אתמול כי לא תקים ממשלה הנשענת או נתמכת על-ידי הרשימה המשותפת, והדגישה כי גם לא יסתמכו על יו"ר רע"מ מנסור עבאס". "בליכוד קרובים לשריון מועמד ערבי", נכתב בכותרת ידיעה של יהודה שלזינגר ודניאל סיריוטי ב"ישראל היום".

שוטרים מתעמתים עם מפגינים בנצרת, שלשום בשולי ביקורו של בנימין נתניהו בעיר (צילום: רוני עופר)

"קשה להאמין שמישהו מתייחס לדברים שאומר בנימין נתניהו כפשוטם", כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ", "גם לגבי השינוי בגישתו לגבי החברה הערבית, ברור לכל שהוא אינו פועל בתום לב".

ובכן, נמצאו מי שכן מתייחסים לדברים כפשוטם. על שער "ישראל היום" נדפסות הפניות לשני מאמרים בנושא. ג'לאל בנא, הפובליציסט הערבי הקבוע של העיתון, נוזף במפגינים נגד נתניהו בנצרת: "לא הכנסת האורחים הראויה לרה"מ" (הכנסת האורחים הראויה: להציע כרית נוחה באוהל, למזוג קפה שחור מתוק מתוק ולשחוט כבש); מתי טוכפלד קובע ש"נתניהו מוריד את כתם ה'נוהרים לקלפיות'" וכי אמירותיו נגד הציבור הערבי לא היו גזעניות אלא רק פוליטיות (הציניות לא מתה, היא פשוט הפכה למקובלת מבחינה חברתית). "כדאי לערביי ישראל להצטרף למצעד השפע והאושר", מסכם חיים שיין.

קשקושי מירוץ סוסים

"התוכנית של נתניהו לנטרול בנט: [...] נתניהו פועל למנות את סגנית ראש העיר ירושלים, חגית משה, ליו"ר הבית היהודי – כדי שלא תשתף פעולה עם בנט", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", הממחזר ידיעה של מתי טוכפלד מלפני שבוע. עוד מיחזור על שער "ידיעות אחרונות": "אהוד ברק שוקל לרוץ לראשות העבודה".

"מעריב": "נתניהו מתחזק, חולדאי מתרסק", "מתקפה חריפה של ח"כ משה בוגי יעלון, יו"ר תל"ם, על עמיתו לשעבר במטכ"ל ובכחול-לבן: 'גנץ גרם לנזק אדיר, שיפרוש'", "2 מנדטים בפוטנציה, בליכוד מכינים קמפיין נרחב למגזר הערבי".

ב"הארץ": טור של יוסי ורטר.

וכל שאר הסיקור הפוליטי בעיתונים.

באורוות

"מעריב" ממשיך להריץ את אביגדור ליברמן (הכותרת בשער: "לוטש עיניים לאוצר"), "ידיעות אחרונות" את גדעון סער (שער המוסף "7 ימים", "האיש שמאיים לראשונה על שלטון נתניהו").

ריכוזיות

"גורמים שנאבקו בריכוזיות בישראל סבורים כי אפליקציית התשלומים הפופולרית הפכה לאיום חדש על התחרות: 'ביט של בנק הפועלים נהייתה גורילה שאף אחד לא רוצה להסתבך איתה – הציבור ישלם את המחיר', מזהיר הממונה לשעבר על ההגבלים דרור שטרום", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" (הילה ויסברג).

מתחרותיה של ביט טוענות כי הגיעה לנתח שוק של 90% מהתשלומים הפרטיים בסלולרי. "התפתחות זאת מטרידה מאוד לא מעט גורמים במערכת הפיננסית ורגולטורים לשעבר, מכיוון שהיא מאיימת לחתור תחת אחד ההישגים שנרשמו כאן בשנים האחרונות בשדה המאבק בריכוזיות הבנקים: 'רפורמת שטרום'", שהוציאה מהבנקים את חברות כרטיסי האשראי. ביט מאיימת להחזיר את הפונקציה הזו לבנק הפועלים מהדלת האחורית, תחליף לישראכרט.

הכוח המונופוליסטי שצוברת ביט באמצעות סבסוד של מאות מיליונים מצד בנק הפועלים, הצובר הפסדים על הפעלת האפליקציה, צפוי להעלות באופן גורף את מחירי ההלוואות לציבור הרחב. "מה בנק הפועלים עושה באמצעות ביט? הוא ממכר אותנו לנוחות, מסבסד את ביט בכספים רבים מכיסו, ויש לו הרי את ההון לכך. בסוף מה שהוא חינמי מפסיק להיות חינמי. החגיגה הזו תיפסק".

מעניין לציין כי פעם, כשהעיתון הכלכלי היה בשליטת הבעלים אליעזר פישמן (בעל החוב הגדול בהיסטוריה של ישראל) ותחת ידו של סגן העורך אלי ציפורי (העיתונאי עם הפה המלוכלך באותה היסטוריה), כתבה כזו לא היתה יכולה להתפרסם ב"גלובס".

איל ההון הממונף פישמן היה תלוי כל כולו בבנקים (שלא לדבר על כך שהיה כנראה פושט רגל דה-פקטו מראשיתה של המאה ה-21), וציפורי שירת אותו נאמנה במהלך השנים, ועוד הוסיף על כך תסביך חולני של שנאה למתחרה "דה-מרקר" וקנאה בעורך רולניק (שהניפו את נס המאבק בריכוזיות). נראה שלפעמים השוק כן מתקן את עצמו.

ענייני תקשורת

איומים זה לא דיבורים. ב"מעריב" מצטטים דברים שאמר יורש המיליארדים רון לאודר על שלדון אדלסון בראיון לגלי-צה"ל. העובדה שכשלאודר היה בעל המניות המרכזי בערוץ 10 אילץ אותו אדלסון באיומי תביעת ענק להוריד על ברכיה את מערכת החדשות ולפרסם התנצלות משפילה וחסרת תקדים (מהלך שהביא להתפטרות ראשי המערכת) לא מפריעה ללאודר, בין מחמאה אחת לשנייה, להגיד כי מעולם לא דיבר עם אדלסון על ענייני תקשורת.

לאודר על אדלסון, "מעריב" (לחצו להגדלה)

הצעה. ב"מעריב" מתייחס קלמן ליבסקינד לביקורת שנמתחה, בין היתר באתר זה, על הדיווח על "הפריצה לבלפור" ששודר במהדורות החדשות ושירת ספין שהפיץ נתניהו. ליבסקינד מציין כי התקשורת התנהלה כך גם במקרים אחרים, ומכאן שמי שמתח ביקורת על התקשורת במקרה זה עושה זאת בשל הטיה פוליטית.

מדובר בתגובה מקובלת, כמעט אוטומטית, של עיתונאים המזוהים עם הימין כשהם נתקלים בביקורת על מה שהם מחשיבים כ"ימני", או ממי שהם מחשיבים כ"שמאלני".

אלא שלתגובה הזו, שהיא מתבקשת כשם שהיא ילדותית, מתלווה מסקנה שאדם נבון היה יכול להחליט שלא להגיע אליה. למה הכוונה? ליבסקינד היה יכול להמשיך ולכתוב: אני סבור שלא ראוי כי עיתונאים ישרתו ספינים של מקורותיהם בתמורה למידע, וכי היה ראוי שיחשפו את האינטרסים הסמויים בפני הקוראים והצופים, אבל אני מצפה שהם יעשו זאת גם כשמדובר במקורות הקרובים ללבם וגם בכאלה שהם מתעבים. במקום זאת, ליבסקינד פשוט מזלזל בעצם האפשרות שעיתונאים יתנהלו באופן הגון.

ביזיון. עמוד אחרי ליבסקינד ממשיך להופיע ב"מעריב" טורו של אהוד אולמרט, פוליטיקאי מושחת שהמו"ל אלי עזור מעניק לו במה ולגיטימציה. "הייתכן שראש הממשלה באמת מעדיף את ענייניו האישיים על פני טובת המדינה? הדברים הללו נראים מוגזמים אפילו למבקריו של נתניהו, שלא לדבר על כנופיית התומכים בו בממשלה, בכנסת ובליכוד", כותב, בלי להתבייש, האדם שמכר את ציבור בוחריו בשביל מעטפות כסף ושהקיף עצמו בכנופיית עבריינים וגנבים כמו שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון. "החיים הפכו לתיאטרון", כותב אולמרט, המסרב לרדת מעל במת הפארסה שהוא מככב בה.

אני ודורסי. "אני עצמי חוסם מדי יום בטוויטר קלי מקלדת משמיצים, מפיצי תרעלה ופייק ניוז" (אבי בניהו כותב על "הדיון הציבורי-פוליטי על זכותה של טוויטר לחסום את נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ").