אביגדור ליברמן, האידיאליסט הנורמלי

"דכדוך נפל על ישראל כשהתברר שאיש לא ניצח בבחירות והתיקו ממשיך לשתק את המערכת הפוליטית. ואף על פי כן, אפשר שיתברר, בשוך הסערה, כי יש מנצח אחד בבחירות אלו, והוא מתנשא מעל לבעלי המחלוקת כולם: הנורמליוּת", כותב פרופ' ידידיה שטרן בטור אורח שנדפס במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות". הכותרת: "בדרך לנורמליות".

אפשר ללעוג לעצם היומרה לדבר על "נורמליות" בהקשרה של המערכת הפוליטית בישראל בעת הזאת, או לאתגר את הקביעה ש"איש לא ניצח" בבחירות האחרונות – וכך אכן עושים היום אינספור בעלי טורים, שמתארים את מערכת הבחירות ותוצאותיה כמסכת של טרלול, או ככזו המבשרת על זריחתו של עידן קיצוני, מסוכן ומקוטב מאי פעם.

אבל יש מרכיב אחד במאמר של פרופ' שטרן שקשה למצוא בעל טור שיסתור אותו: היחס לאביגדור ליברמן. שטרן מסביר שליברמן מבקש להשתמש בכוחו באופן ממלכתי, וההוכחה היא דרישתו להקמת ממשלת אחדות. אם יצליח בכך, מוסבר במאמר, יו"ר ישראל-ביתנו "ישמש גורם ממריץ נורמליות בחברה הישראלית".

ביומונים הכלליים, כל הכותרות הראשיות מדגישות הבוקר את התוצאה הקשה לפענוח של הבחירות: מצד אחד ראש הממשלה נחלש, מצד שני אף אחד עדיין לא יודע כיצד תיראה הממשלה הבאה ומי יעמוד בראשה. המונח שחוזר על עצמו הוא "פלונטר". ב"ידיעות אחרונות" הוא נדפס בשער על סטמפה צהובה וגדולה. בשער "ישראל היום" מדווחים על "מאמצים לפתור את הפלונטר". בשני הטבלואידים המונח חוזר על עצמו שוב ושוב בעמודי החדשות, מעל הדיווחים הפוליטיים. ובשער "הארץ" מבשרים על "ימים של פלונטר פוליטי".

אביגדור ליברמן, "ממריץ הנורמליות" מ"ידיעות אחרונות", מתואר כמי שבכוחו לפרום את הפלונטר הזה ולהשליט סוף-סוף מעט סדר. הנחקר הסדרתי שמעולם לא הסביר לציבור כיצד זרמו דרך חשבונותיו ומקורביו מיליוני שקלים ממקורות מפוקפקים, האיש שמפלגתו התגלתה כפונדקאית של מכונת שחיתות משומנת, כלל אינו המרכיב היחיד שבלעדיו לא תיכון ממשלה. רחוק מכך. ובכל זאת, קוראי עיתונים שיגבילו את עצמם לעיתון של המדינה יקבלו רושם שבלעדיו אין סיכוי שגם השנה יוריק הדשא ויירד המטר.

סימה קדמון, מהדוברים העקביים ביותר של הפוליטיקאי המושחת, זונחת לרגע את העמדת הפנים ומשגרת איום ישיר מליברמן ליו"ר כחול-לבן: "לידיעת הקורא בנימין בני גנץ", היא כותבת, "אם עד שיוזמן לנשיא המדינה כדי להמליץ על המועמד שלו להרכבת הממשלה לא ישמע אותך ליברמן חוזר בצורה ברורה, פומבית, על הבטחת הבחירות שלך לממשלת אחדות חילונית (ולא רק 'ליברלית', כפי שאמר אתמול) – ליברמן לא מתכוון להמליץ עליך".

אה, ובני גנץ? אם זה נראה לך כמו איום ריק, תדע לך שעם ליברמן לא מתעסקים. "כדאי לגנץ להתייחס ברצינות לדברים האלה", מזהירה קדמון. "עד כה הוכיח ליברמן שהוא רציני. הוא לא פיזר את הכנסת והביא לבחירות חוזרות כדי לגלות ששוב מזלזלים בתנאים שהציב".

מי שפיזר את הכנסת, כזכור, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו ו-73 חברי-הכנסת הנוספים שתמכו בהצעתו. אבל אלו הם זמנים רכים, כאלה שבהם הפוליטיקאי המקורב למו"ל "ידיעות אחרונות" זקוק יותר מבעבר לרוח גבית שתמקסם את ההישג האלקטורלי. בזמנים כאלה, אין זמן לטשטש את ההתגייסות. בהתאם לכך, ליברמן הוא גם הדמות הבולטת בטורו השבועי של בן-דרור ימיני.

את הטור של ימיני אין דרך לתאר אלא כפרשנות כזב. עם הטיעון החלש של שטרן על כך שליברמן עשוי להיות, בתנאים מסוימים, "גורם ממריץ" לעתיד נורמלי יותר, עוד אפשר להתפלמס. הטיעון של ימיני, לעומת זאת, הוא מסוג הטיעונים שמבזים את כותבם. ליברמן, הוא מסביר, הוא בעצם אידיאליסט חסר פשרות וחף מציניות.

"פוליטיקאים מזוהים אצלנו עם ציניות. הם דואגים קודם כל לעצמם", מסביר ימיני. "ליברמן היה יכול, במהלך המשא-ומתן לאחר הבחירות הקודמות, לקבל כמעט כל מה שהיה מבקש. אבל אביגדור ליברמן הוא עוף מוזר. הוא התעקש על עניין עקרוני. חוק הגיוס. זה לא היה תרגיל. זה היה אמיתי. עכשיו, לאחר שהעמידה העקרונית שלו הפכה אותו ללשון מאזניים, הוא מעלה את סף הדרישות. [...] אם הוא אכן יעמוד במלה שלו, אז מי יודע, יכול להיות שהוא, דווקא הוא, יהיה האיש שיצליח לשים קץ לזיהוי המוחלט בין פוליטיקה לציניות".

במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "ממון", כבר מתחילים לדאוג לסידור העבודה של יו"ר ישראל-ביתנו. "האם האוצר מחכה לאביגדור ליברמן?", תוהה כותרת מאמרו השבועי של רועי ברגמן. "להיות האיש עם היד על השיבר זו פוזיציה לא רעה כדי לקדם את האג'נדה שלך, ושעליה נבחרת", הוא מסביר.

מבחינת ליברמן, תיק האוצר ודאי נשמע כמו סידור מצוין. גם מבחינת ברגמן. הוא לא מזכיר לקוראיו שבבתי-המשפט עדיין מתנהלים משפטיהם של כמה מאנשי מפלגתו של ליברמן ומקורביהם, שניצלו את גישתם לכסף ציבורי כדי להזרים אותו למטרות פסולות, תוך ביצוע עבירות פליליות ויצירת אקלים מושחת.

בעל הטור היחיד שמתעכב על כך היום, ומתעקש לא רק להזכיר אלא גם להרחיב לגבי השחיתות שנקשרה בליברמן ובמקורביו, הוא כצפוי גיא רולניק. "זהות ראש הממשלה הבא, הרכב הקואליציה וכמה מהערכים המרכזיים שלה הועברו השבוע רשמית, בדרך 'דמוקרטית', לידיו של אחד הפוליטיקאים הכי ציניים, גזענים ומניפולטיביים שצמחו בישראל מאז שהטור הזה החל להתפרסם כאן לפני 25 שנה", כותב רולניק ב"דה-מרקר".

בהמשך הוא גם נדרש לפרשות השחיתות: "אלה לא רק פאינה קירשנבאום וכוכבי הפרשות של ישראל-ביתנו, שגידי וייץ תיאר ב'הארץ' כארגון פלילי שפעל בתוך הממשלה. דוגמה טובה לאנשי ליברמן היא אלכס ויז'ניצר: בחסות ליברמן מונה ויז'ניצר למנכ"ל מע"צ, יו"ר דירקטוריון מקורות ויו"ר נת"ע הממשלתית.

"סדרת תחקירים ב'דה-מרקר' חשפה כיצד כל אחת מתחנותיו של ויז'ניצר בחברות הממשלתיות נהפכה פלטפורמה למינויים פוליטיים של מקורבי ליברמן וישראל-ביתנו. לפני חצי שנה הוגש נגדו כתב אישום בגין קבלת שוחד מקבלנים בהיקף של 3 מיליון שקל, וכן בסעיף של בקשת שוחד מאחד הספקים של מע"צ. השבוע, בנאום הניצחון של ליברמן לאחר הבחירות, צולמו השניים בחדשות 12 יחד עם מקורב נוסף לליברמן, האוליגרך מיכאל צ'רנוי".

ליברמנתון

אחת הסיבות להצלחה המסחררת של ליברמן, כותב רולניק, היא העיתונות – ובעיקר קבוצת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "ליברמן מחובר לבוסים של העיתונים בקשרים שאיש אינו יודע את טיבם, הוא מוצג בעמודים הראשונים ובכתבות פרופיל כמצביא דגול, מדינאי והוגה דעות, וערוצי הטלוויזיה מכורים לסאונד-בייטים, לאקשן ולפרובוקציות שהוא מכניס למחזור החדשות האינסופי", הוא מפרט.

לא צריך להיחשף לגליונות שהופצו הבוקר בשביל לכתוב זאת. מדובר בתופעה ותיקה ועקבית. ובכל זאת, מאלף להיווכח בה בכל פעם מחדש. ב"מעריב" של אלי עזור מקבל הבוקר ליברמן מנה גדושה במיוחד של שירותי הלבנה והעצמה. יהודה שרוני, בעל הטור הכלכלי הבכיר, חוזר על הקביעה השערורייתית כי ליברמן ראוי לשמש שר אוצר – ומציין שיו"ר ישראל-ביתנו אף טען כך בעצמו בארוחה שקיים עם איש עסקים ששמו אינו נמסר.

שרוני מתאר את ליברמן כמי ש"זוכה לחיבוק חם מהמגזר העסקי", אבל את הטור שלו אפשר לקרוא גם ככזה שנועד לגייס את תמיכת אנשי העסקים, ולאו דווקא לשקף אותה. שרוני מתאר באריכות את התוכניות של ליברמן, ואלו באופן צפוי תואמות את האינטרסים המיידיים של המגזר העסקי, ובראשם הפחתת מסים ורגולציה. כדי לא להרגיז את הדרג המקצועי באוצר, שרוני גם גורס שליברמן יהיה קשוב לאנשי המשרד.

נראה ששרוני לא מודאג מהפקדת ליברמן וקופת השרצים שלו על הקופה הציבורית. ובכל זאת, הוא מבקש לציין בפני הקוראים שיש מצב שזה לא יקרה. למשל, אם ליברמן יסכים להתמנות לתפקיד ראש הממשלה.

בן כספית, שמאייש את עמדת הירי הקבועה של ליברמן בתקשורת לצד סימה קדמון, כותב עליו באהדה גלויה גם היום. "למשענת של נתניהו קוראים אריה דרעי. אם תיתקלו בו, נסו להביט על אוזנו הימנית. היא אדומה. היא נאלצת להקשיב ליבבות של נתניהו כמה עשרות פעמים ביום, בטלפון. תביא לי את איווט, מתחנן ביבי", טוען כספית, ומכנה את ליברמן "המנצח הגדול של הבחירות". "בסוף המפתחות בידיים של אביגדור ליברמן. האיש שהמציא את עצמו מחדש וחזר מהכפור. בימים רגילים היה ליברמן נופש עכשיו במולדובה או בווינה ונותן לכולם להזיע. הפעם הוא נשאר בארץ ונותן לכולם להזיע. המזיע הראשי הוא נתניהו", הוא מוסיף.

"ליברמן מכיר את הקליינט הזה הכי טוב מכולם. הוא היה שם, עם ביבי, בכל המצבים והתרחישים. הוא יודע שכשנתניהו מתחיל לעשות שגיאות, הוא לא גומר. הוא מתכוון לתת לשני הבנימינים, הראשון והארוך (כך הוא מכנה את בני גנץ ואת ביבי), להתייבש בשקט על חוט הכביסה ולהבשיל. הלחץ יכריע אותם, אומר ליברמן בשיחות סגורות, בסוף הם יתחילו לדבר זה עם זה. ישירות. בינתיים, הוא נהנה".

היחס המאדיר והמלטף הזה לליברמן צץ שוב ושוב לאורך מהדורת סוף השבוע של "מעריב". בעל הטור רון קופמן למשל מציין שהצביע לו כי רק הוא יודע איפה נקודות התורפה של נתניהו. אלון בן-דוד טוען ש"ליברמן יעצב את הממשלה הבאה כרצונו, ורצונו הוא לעמוד בראשה", וחוזר על דימוי צרור המפתחות מהטור של כספית (אצלו, ליברמן הוא "האיש שמסובב על האצבע שלו את המפתחות לכל ממשלה ואת המפתחות למשכן שבו יבלה ראש הממשלה לעתיד").

יואב קרקובסקי חוזר גם הוא על התזה. הוא מגדיר את ליברמן כ"ממליכו של המלך הבא", ומציין ש"אין ספק שהוא רוצה להיות ראש הממשלה". לדבריו, גם לא מן הנמנע שזה יקרה.

אנה רייבה-ברסקי, הכתבת הפוליטית החדשה של "מעריב", מספקת מבט היישר מתוך מכונית השרד. ליברמן, היא כותבת, "יושב במושב האחורי וצופה בספיישל בחירות של 'ארץ נהדרת'. במסך הקטן של הסמארטפון אסי כהן מפציר בקהל לצאת להצביע, הוגה היטב את המבטא הרוסי. ליברמן רואה וצוחק בנינוחות. הסרטון הזה, באורך של עשר שניות בדיוק, הוא המסר. והכתובת למסר הזה היא רחוב בלפור, ירושלים. 'אתה בעיצומו של הגעוואלד הגדול – ואני רגוע, אתה לחוץ – ואני בטוח בנצחוני'".

רייבה-ברסקי משבחת את ליברמן על כיבוש האלקטורט התל-אביבי. "וזה היה לו קשה עד בלתי אפשרי, כשמולו לוחם החופש החילוני יאיר לפיד", היא מסבירה. כמו רוב כותבי "מעריב", גם היא לא מזכירה את הרקורד של ליברמן ומפלגתו בתחום טוהר המידות, קיום הבטחות בחירות או עשייה פרלמנטרית.

ב"הארץ", מנגד, מצליחים לעסוק בהצלחה האובייקטיבית של ליברמן בבחירות וגם להזכיר את פרשות השחיתות – ואפילו לא נזקקים לשם כך לאקרובטיקה רטורית. "במשך שבע דקות תמימות עמד רני פרידמן מאחורי הפרגוד בקלפי בבית-הספר גבריאלי במרכז תל-אביב לפני שנשם עמוקות והכניס למעטפה פתק עם האות 'ל' – ישראל-ביתנו", כותבת שירה קדרי-עובדיה, שפשוט שוחחה עם כמה מצביעים שעמדו בפני דילמה מסוג זה.

"'היה לי קשה', סיפר פרידמן אתמול ל'הארץ', 'אני יודע מי זה ליברמן. המפלגה שלו עשתה כל מה שאפשר להזיק לציבור. אבל למקום הזה נתניהו הביא אותי, עד כדי כך. [...] הבחירה היא בין מושחת למושחת. בשביל להחליף את ביבי אני מוכן לבלוע את הגלולה שנקראת ליברמן".

גיא רולניק, בטורו, מסכם: "סילוקו של נתניהו מהשלטון קריטי לאור התקופה הארוכה שבה הוא מכהן כראש ממשלה והנכונות הגוברת שלו מאז הניצחון ב-2015 לדרוס את כל המוסדות הדמוקרטיים, לזרוע פילוג והסתה, להרעיל את השיח ולייבש את ההון החברתי. אבל ההחלטה של מחנה אנטי-ביבי לאמץ את ליברמן כקבלן הביצוע ושותף עם זכויות שוות בפרויקט החשוב הזה היא איתות חזק שחלק גדול מאנשי המחנה הזה – פוליטיקאים, אנשי עסקים, אוליגרכים ועיתונאים – אינם שונים מהותית מנתניהו. הם פשוט חברים בכנופייה המתחרה".

לקראת עידן חדש

לצד העיסוק הער בדמותו של ליברמן, העיתונים מקדישים חלק ניכר מהסיקור הפוליטי שלהם לתשקיפים בנוגע לעתידו של ראש הממשלה נתניהו. "ידיעות אחרונות", העיתון של ארנון (נוני) מוזס, עבר בתקופה האחרונה תהליך מעורר עניין של התיישרות עם צרכיו של נתניהו. כעת, כשמוזס וגם נתניהו חולקים אינטרס – קבירת "תיק 2000" – ראש הממשלה כבר אינו תוקף את העיתון, והעיתון מיתן מאוד את יחסו לראש הממשלה.

המסגור של "ידיעות אחרונות" לא מכריז עדיין על סוף עידן נתניהו, אך הידיעה הראשית הבוקר עוסקת בסיכוייו ההולכים ופוחתים לחמוק מאימת הדין. "השימוע הצפוי לנתניהו יוצר מצב חסר תקדים", מדווחת כתבת המשפט טובה צימוקי. "גורמים משפטיים מעריכים כי הנשיא ריבלין יתקשה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שעשוי לעמוד בקרוב לדין".

ב"ישראל היום", הביטאון הכמעט-רשמי של נתניהו, עדיין נזהרים מלהספיד אותו – אך אווירת הנכאים ניכרת. "עם כל ההערכה והאהבה לנתניהו – אולי באמת תם זמנו ותם עידנו", כותב אראל סג"ל, מבכירי הביביסטים בתקשורת ומי שדחה הצעה מנתניהו להשתריין בליכוד בבחירות 2015.

חלק לא מבוטל מהטור של סג"ל מוקדש להסבר האמירה שלו על סוף עידן נתניהו, אבל נראה שעורכי המוסף הפוליטי עשו מאמץ מיוחד לטשטש אותה: אין לה זכר בכותרות, בכיתוב התמונה או בציטוט המודגש, וכותרת המשנה חוזרת על המסגור חוצה המדורים של "ישראל היום", שלפיו הבחירות הסתיימו במעין "תיקו". המונח "תיקו" חוזר על עצמו גם בטורים הפוליטיים של אמנון לורד ומתי טוכפלד, ומסייע למאמצים של נתניהו לשדר שהוא עדיין יושב איתן על כסאו.

רק בחודש שעבר פרסם ראש הממשלה בחינמון מאמר נחרץ שהבהיר כי לא יקים ממשלת אחדות. בסיקור החדשותי, כתבי "ישראל היום" מזכירים את ההבטחה הזאת – אבל לא מציינים שהיא כבשה את הכותרת הראשית של עיתונם. כעת, הם כותבים, ראש הממשלה מסביר שהנסיבות השתנו.

"הדיווחים באיראן על תוצאות הבחירות: 'סוף המשחק של ביבי'", מוסרת כותרת חדשותית שנדפסת בחינמון, ומרמזת שמי ששמח לאידו של ראש הממשלה ודאי מעוניין בהשמדת ישראל. בישראל נרשמת שמחה בלתי מתנצלת אצל בן כספית, שפותח ארגז של בקבוקי שמפניה ומנער אותם על הקוראים: "לנגד עינינו מתרחש הסחרור הפוליטי המרהיב ביותר של הזמן החדש. מטוס תועה קורע את השמיים במהירות אדירה, מזגזג ימינה ושמאלה, חג סביב עצמו, מבצע פניות חדות ותמרונים עוצרי נשימה. הטייס מטלטל את ההגאים בכל הכוח. המנועים צורחים, הכנפיים נמתחות, הברגים מאיימים להיעקר ממושבם. סחרור, בניגוד לסחריר, יסתיים תמיד בהתרסקות. זו ההתרסקות של בנימין נתניהו".

אצל כספית אין היסוסים. "בנימין נתניהו סיים את תפקידו ההיסטורי", הוא חורץ. "זמנו תם. הוא חיסל את עצמו במו ידיו. היה לו הכל, בקרוב הוא יגלה שאין לו כלום".

ב"הארץ", עיתון שכותבי הטור הפוליטיים שלו רגילים לנוע על הספקטרום שבין דכדוך להיסטריה, נרשמת תכונה דומה. הסיקור החדשותי אמנם זהיר – אבל כשניגשים לפרשנויות התמונה אחרת לגמרי. נתניהו "איבד את מגע הקסם", קובע נחמיה שטרסלר. ראש הממשלה שרוי כעת ב"פרפורי גסיסה" ו"נראה כמי שחי בלה-לה לנד", כותב יוסי ורטר בהנאה גלויה.

"עוצמתו התנדפה, הקסם פג, והוא הפך מווינר תמידי ללוזר סדרתי", מצטרף חמי שלו במאמר שכותרתו היא "ימי הדמדומים של נתניהו". "המורא שהטיל בעבר על הליכוד והימין מתפוגג אט-אט; את מקומו תופסים בוז, תאוות נקם ואפילו מידה של רחמים שמעידים על סופו הקרב לא פחות מתוצאות ההצבעה לכנסת. אפילו חברו ורעו טראמפ הפנים את המסר, הפנה את גבו ושיגר לעברו השבוע מסרים צוננים שהיו כפגיונות בלבו", הוא כותב.

עם ההספדים מגיעים גם התרחישים. נחום ברנע, למשל, כותב על עסקה שבה נתניהו יסכים לפרוש מתפקידו – והנשיא יעניק לו חנינה. "כזכור לכולנו, הנשיא הרצוג העניק חנינה לראשי השב"כ בפרשת 'קו 300'. החנינה ניתנה בטרם משפט. וגם פרשת סרוסי, כמובן. היועץ המשפטי סגר את התיק, והנשיא עזר וייצמן פרש", הוא כותב, אך מציין בערמומיות שסיכויי ההתרחשות של התרחיש שזה עתה שרטט ברצינות מלאה נושקים לאפס.

עמית סגל, באותו מוסף, חוזר על התסריט הזה – כולל הדוגמה של "קו 300" – אך דווקא מציין שסיכויי ההיתכנות שלו גבוהים יותר. "עכשיו, לכאורה, כל הכוכבים מסתדרים בשמיים", הוא טוען. סגל וגם ברנע אינם מתייחסים להשלכות של אופציית החנינה על המוציא לאור של עיתונם, נוני מוזס, שמסובך יחד עם נתניהו באחת משלוש פרשות השחיתות שלו. פטירת ראש הממשלה מניהול משפט עשויה להעניק למוזס בסיס טוב לדרוש יחס שווה.

יוסי ורטר, ב"הארץ", חולק תרחיש אחר: תוקם ממשלת אחדות עם רוטציה, נתניהו יהיה ראש הממשלה הראשון, וכעבור שנה ושמונה חודשים הוא יתמנה לנשיא ויזכה לחסינות מלאה למשך כל שבע שנות הכהונה (המקרים של וייצמן ומשה קצב אינם מוזכרים). "הרעיון המוזר הזה, שכבר עלה כתזה בעבר, ממש נשמע השבוע, בחדרים סגורים", טוען ורטר.

המשותף לכל התרחישים הללו הוא שמדובר בקיצורי דרך שעלולים לפטור את החברה הישראלית משליטתו של נתניהו – אבל לפספס את ההזדמנות לרדת לעומק החשדות, לחשוף סופית את מעשיו ולתקן את הנורמות הרעילות שהנחיל בזירה הפוליטית, התקשורתית והכלכלית. חן מענית, ב"גלובס", מספק תרחיש נוסף – פחות פרוע מאלו של עמיתיו, אך כזה שמתייחס גם להשלכות הנורמטיביות של הימנעות ממשפט.

"אחרי שהאופציה של נתניהו לקבל חסינות מהכנסת ירדה מהפרק בשל הכישלון היחסי בבחירות, חזרה למרכז הבמה האפשרות של הגעה להסדר טיעון עם היועץ המשפטי לממשלה", כותב מענית. "האם היועמ"ש ובכירי הפרקליטות יהיו מוכנים ללכת לעסקה שבמסגרתה התיקים של נתניהו ייסגרו בתמורה לפרישה שלו מהחיים הפוליטיים? עוד מוקדם לומר. [...] גורמים בפרקליטות שעמם שוחחנו בימים האחרונים לא הוציאו את האופציה הזאת מכלל אפשרות. הם הזכירו כי אחד האינטרסים החשובים ביותר בניהול הליך פלילי נגד נבחר ציבור הוא שהנבחר יקבל אחריות על מעשיות ויורחק מהזירה הציבורית".

ב"ישראל היום", בשלב זה, עדיין לא משתפים עם הקוראים תרחישים על ירידת נתניהו מהבימה הציבורית.

מופע החיים של ביבי נתניהו

"עוד ייכתבו ספרים על אירועי השבועות האחרונים, אמר השבוע מקור צבאי, והתכוון בעיקר לדרמה הבטחונית שהתרחשה מאחורי הקלעים בימים שקדמו לבחירות. אבל נדמה שרגע השיא של יום הבחירות עצמו אירע בשעות הערב, באותו שידור חי רצוף שערך ראש הממשלה בנימין נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, בניסיון להמריץ את תומכי הליכוד לצאת ולהצביע בשעות האחרונות לפני סגירת הקלפיות", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

"הצפייה בנתניהו, כשגרונו ניחר והוא מנופף שוב ושוב בידיו, היתה חוויה מהפנטת. ראש הממשלה לא חדל לדבר לרגע והמטיר כמויות אדירות של מסרים. זה היה מופע מרתיע ומעורר הערכה, בו זמנית. 'אנחנו בהמרצה מטורפת', הבטיח לו אחד מראשי הערים מהליכוד. 'מטורפת, זו המלה. זה מה שאני צריך – טירוף', השיב נתניהו. המפגן היה כה אינטנסיבי עד שגם הצופה הלא מעורב, שכבר הצביע שעות רבות קודם לכן, חש צורך כמעט בלתי נשלט לסור לקלפי הקרובה ולמלא את המעטפות בעוד ועוד פתקי מחל – ובלבד שירווח קצת לאיש המיוזע בחליפה ובעניבה.

"לפרקים דמה ראש הממשלה למטיף דתי, בתחנת טלוויזיה מקומית בארצות-הברית, המדרבן את חסידיו למלא את קופת הכנסייה. ברגעים יותר נרגשים, הזכיר במקצת את יריבו, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, בשעות הגורליות שלאחר ניסיון ההפיכה הכושל נגדו בקיץ 2016. ארדואן, שהמורדים כמעט הצליחו לנתק אותו מן העולם, שידר באפליקציית 'פייסטיים' לתומכיו ושלח אותם לרחובות, לחסום את דרכן של יחידות הצבא שניסו להפילו".

מה שמתחיל כטור פוליטי ממשיך כטור צבאי שמתריע מפני חשש שטרם הוסר. "ראשי מערכת הביטחון יזדקקו בשבועות הבאים לעצבי ברזל כדי לא להיגרר להסלמה משיקולים שאינם ענייניים", כותב הראל. "התרחיש הזה אינו קונספירטיבי ואינו מופרך. עמדנו על ספו רק לפני מעט יותר משבוע. כפי שנחשף ב'הארץ' בימים האחרונים, נתניהו ניסה לקדם מהלך צבאי גדול ברצועת עזה ונעצר בשל הסתייגויות של כמה מבכירי המערכת, ובעיקר התנגדותו של מנדלבליט, שנשענה על נימוקים משפטיים.

"האם היה ראש הממשלה מממש לבסוף את תוכניתו, אלמלא נתקל בהתנגדות? קשה לומר בוודאות. [...] ההסתייגויות הבטחוניות מהפעולה שרצה נתניהו נוסחו באופן מינורי יחסית. אבל ברקע עמד חשדם של כמה מראשי ארגוני הביטחון, שהשיקולים לשינוי המדיניות פוליטיים מיסודם. נתניהו, עד עצם הימים האחרונים, ידע לנמק בשכנוע עצמי רב את הצורך להמשיך במדיניות הריסון וההכלה שנקט בעזה לאורך כשנה וחצי. התפנית החדה, עד כדי פעולה שעלולה היתה להוביל למלחמה, נראתה מפוקפקת בעיתוי כזה, שבוע לפני הבחירות".

הראל מוצא לנכון לשבח באופן מיוחד את היועץ המשפטי לממשלה. "לנוכח הטיפול האיטי בתיקי ראש הממשלה, והסלחנות המופגנת שנקט כלפי רעייתו, מרבים בשמאל לתקוף את מנדלבליט ולתארו כסמרטוט, אסקופה נדרסת תחת רגלי ראש הממשלה. בפועל, נדמה שבהתנהלותו בשבוע שעבר תרם היועץ תרומה כפולה – לחילוץ המדינה מסכנת מלחמה מיותרת ברצועה ולמניעת פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית, אילו הביא הדבר לדחיית הבחירות".

אלימות, שחיתות ותת-סיקור

"כשנרצחת אשה ערבייה, וזה קורה הרבה, כמו שכולנו יודעים, אין כמעט שום התייחסות. החברה הערבית לא לוקחת אחריות על הרציחות הללו, גם ברמה של הייצוג בתקשורת", אומרת הבמאית אבתיסאם מרעאנה בראיון לאיילת שני מ"מוסף הארץ". "באתרים של התקשורת הערבית מדווחים 'נרצחה אשה'. בלי שם. בלי נסיבות. בלי העולם של הקורבן. זה כאילו משהו שקרה מעצמו.

"אשה שחווה אלימות בבית, כשהיא נחשפת לידיעה הזאת, היא לא מתחברת אליה. היא לא יודעת מה היה שם. מה הסיפור. אז הנרצחת היא רק מין כותרת – משהו שמאוד רחוק מהאשה שקוראת את הדיווח, גם אם היא חווה אלימות בעצמה או יודעת על חברה או על שכנה שחווה אלימות. היא לא יודעת לשייך את עצמה לזה".

בעמודי החדשות של "הארץ" מדווח נטעאל בנדל, כתב המשפט החדש, על הסדר הטיעון שחתמה המדינה עם יועץ התקשורת רונן משה, מנאשמי "פרשת ישראל-ביתנו". משה נאשם בנתינת שוחד לשני עובדי ציבור כדי שיקדמו עסקאות פרסום ממשלתיות שהניבו לו אישית 760 אלף שקל. משרד הפרסום שעמו עבד, Grey Content מקבוצת אדלר-חומסקי, קיבל 7.5 מיליון שקל מתקציב המדינה עבור תשדירים של משרד התיירות ומשרד החקלאות במשבצת הפרסום "דקה לשמונה". בסופו של דבר משה לא הורשע בנתינת שוחד אלא בעבירה פחות חמורה, ואחת משתי העסקאות נמחקה מכתב האישום שבו הודה, אך הסירחון נותר. שני לוקחי השוחד קיבלו עשרות אלפי שקלים, ואף הודו בכך – הבכירה מביניהם הורשעה, והזוטר נעשה עד מדינה (כפי שדווח כאן אתמול בהרחבה).

ההודעה על עסקת הטיעון של רונן משה הופצה אתמול לכל המערכות על-ידי משרד המשפטים, אך הבוקר אף עיתון חוץ מ"הארץ" לא טורח לדווח על ההרשעה.

בין ההתעלמות הזאת מפרשת השחיתות לבין הסיקור הדל של רצח נשים בחברה הערבית, שמוזכר בראיון עם מרעאנה, עובר קו מחבר: כשתופעה פסולה כמעט ולא מסוקרת, התוצאה היא קיבוע של המעשים הפסולים כמציאות מובנת מאליה ומתקבלת על הדעת. כך מצליחים הרוצחים והסייענים לשוב ולהשתלב בחברה, ולוביסט מקושר שהשחית את השירות הציבורי והורשע בפלילים אינו זוכה להוקעה.

לראיה, מי שבכל זאת יחפש את שמו של רונן משה בעיתונים ימצא אותו היום בדיווחים של "ידיעות אחרונות" שמציינים כי לקח חלק בקמפיין הבחירות המוצלח של מפלגת כחול-לבן. ההחלטה לא לסקר את הרשעתו מאפשרת לזרוק את שמו באגביות כיועץ בכיר של מפלגה גדולה, ואפילו לא להעלות את התהייה המתבקשת: האם זה הגיוני שאדם כמוהו יעבוד עם מי שמבטיח למגר את השחיתות השלטונית?

מהנעשה באיראן

כתבת השער של "מוסף כלכליסט" היא ניתוח מעמיק של החברה וההנהגה האיראנית לנוכח מאבקי הירושה הצפויים לאחר מותו המתקרב של המנהיג העליון, האייתוללה עלי חמינאי בן ה-80. לקראת סוף הכתבה, המחבר דורון פסקין מתייחס גם לישראל ולחרחורי המלחמה מהזמן האחרון. "מבחינה אסטרטגית, ישראל רחוקה מראש סדר העדיפויות של איראן" הוא קובע.

"בשנים האחרונות עשתה איראן מהלך עומק יסודי להשתלט על הטריטוריות שהתפוררו במלחמות האזרחים בעיראק, בסוריה ובתימן. היא שלחה לאזורים הללו כוחות צבא, הקימה מיליציות שיעיות מקומיות והשתלטה על שטחי נדל"ן, על מפעלי תעשייה, על נמלים ועל שדות תעופה. כך שמבחינתה, ישראל יכולה להפציץ שיירת הברחה בגבול סוריה-עיראק או מחסני נשק בבקעת הלבנון; זה לא מה שישנה את עומק ההתבססות שלה באזור. [...]

"כרגע מה שחשוב לאיראן ברמה הבינלאומית זה להעביר לוושינגטון מסר אחד – אם היא לא תוכל לייצא נפט, גם שכנותיה ייפגעו. השנה אירעו כמה תקריות במפרץ ששיבשו את אספקת הנפט של יריבותיה, מפיצוצים מסתוריים במכליות ועד ירי על מתקני נפט אסטרטגיים. כל התקיפות מיוחסות לאיראן, אך היא נוקטת בטקטיקה מוצלחת מבחינתה שאינה מאפשרת לייחס את התקיפות הללו ישירות אליה.

"זה בדיוק מה שקרה ביום שבת האחרון: מיליציות שיעיות בדרום עיראק תקפו באמצעות רחפנים אתרי ייצור של חברת הנפט הסעודית ארמקו, וגרמו נזק כבד לכלכלת המדינה. [...] באופן אירוני, המטרה בהפגזות אינה לפתוח במלחמה, אלא להימנע מאחת כזאת. זו דרכה של איראן לדחוק בטראמפ להסיר מעליה את הסנקציות, כדי שהכסף יחזור לזרום אליה וירים מחדש את כלכלתה. [...]

"עד מותו של חמינאי, יהיה מתי שיהיה, איראן תשאף להימנע מעימותים צבאיים נרחבים, בין אם מדובר בארצות-הברית, בסעודיה או בישראל. ולכן היא מוכנה להבליג אפילו על תקיפות ישראליות שהולכות ומתקרבות לגבולותיה, כמו על מחסני הטילים של המיליציות החמושות המסונפות לאיראן בעיראק. פשוט כי יש לה מספיק בלגנים פנימיים לדאוג לגביהם. עם כל הכבוד לעולם שבחוץ, מה שהכי חשוב לה עכשיו זה הקרב בתוך הבית".

סימנייה

"כשפערי המחירים הם עצומים כמעט בכל תחום, אפילו המצב הבטחוני לא יכול לעצור את עשרות אלפי הישראלים שנוהרים מדי סוף שבוע אל הכפרים בשטחים. גם אחרי הפיגוע בעזון, שבו הותקפו אב ובנו שהגיעו כדי לקבל טיפול שיניים בזול, כל המעורבים משוכנעים שהכסף ימשיך לדבר חזק יותר מהפוליטיקה, ויש כבר מי שמציע שקבלני הבניין משני הצדדים 'יסגרו הסכם שלום תוך דקה'" (כותרת המשנה לכתבתו של שחר סמוחה ב-"G", מוסף סוף השבוע של "גלובס").

דובר צה"ל

החטיבה המסכמת בטורו של עמוס הראל ב"הארץ" עוסקת בחילופי הגברי בלשכת דובר צה"ל. את הדובר היוצא, רונן מנליס, מגדיר הראל כ"אחד הדוברים המוכשרים בעשורים האחרונים". בנאום הפרידה, מציין הראל, מנליס רמז למגמות עוינות מצד "ארגונים הלובשים ופושטים צורה ושם, אך מייצגים קו אידיאולוגי זהה". דוגמה אחת שנזכרת בטור היא מודעות של ארגון בשם "אחים לנשק", שנתלו בתל-אביב לאחרונה והציגו קריקטורה של מנליס כשמאלן פמיניסטי יקיר הקרן החדשה.

"בכל פעם נופחה שערוריית סרק על בסיס ידיעה שנגעה לנשים, להט"בים וקבוצות מיעוט נוספות בצה"ל, ובכל פעם הוסבר שהתקלות המבצעיות התקופתיות בצה"ל נובעות במישרין מאותה גישה ליברלית-פמיניסטית מגונה, שסופה לזלוג אל שדה הקרב", כותב הראל. "כלי תקשורת מגזריים שיתפו פעולה עם הקמפיין בחדווה מרובה. יום לאחר עזיבתו טען אחד מאתרי האינטרנט הימניים כי 'נחשפים השקרים של איזנקוט ומנליס' (הכוונה ל'חדשות 0404'; א"ב), בעקבות ידיעה בגלי-צה"ל על שינוי שהכניס אכ"א בשיטת הספירה של החיילות הדתיות בשורותיו.

"אבל מתנת הפרידה של 'אחים לנשק', ומאמרים דומים המתפרסמים בסוף השבוע בעלוני בתי-הכנסת, אינם ממוענים אל הדובר שעזב, אלא לזה שהחליף אותו. המטרה היא לנסות ולהלך אימים על הדובר החדש, תא"ל הדי זילברמן, ולאותת לו שמוטב להרכין ראש ולא לעסוק בשאלות של צבא וחברה, משום שבתגובה תכוון אליו אש באופן אישי. שיטות דומות הופעלו בשנים האחרונות נגד רמטכ"לים, אלופי פיקוד מרכז וקצינים נוספים".

יוסי מלמן, ב"מעריב", התרשם אחרת מדובר צה"ל היוצא. "חטיבת דובר צה"ל, שפועלת במסגרת אגף המבצעים בצה"ל, מעסיקה כיום מאות חיילים ומתפקדת כמשרד יחסי-הציבור הגדול ביותר במדינה. בהנהגתו של תא"ל מנליס היא הפכה גם למעין 'שוטר תנועה' המקשר בין יחידות צה"ל לתקשורת. הוא מכווין אלוף א' לעיתון אחד, ומפצה כלי תקשורת שחש מקופח בראיון מפנק עם אלוף ב'", הוא כותב.

"ואם לא די בשליטתו המוחלטת בתקשורת, הוחלט גם להפקיד בידי דובר צה"ל את ניהול לוחמת התודעה נגד האויב, או במלים פחות מכובסות – לוחמה פסיכולוגית או דיסאינפורמציה, משימה שהיתה מופקדת עד לפני כמה שנים בידי אמ"ן. זהו מצב לא בריא משום שכלי התודעה והדיסאינפורמציה עלולים, גם בלי שיתכוונו לכך, לזלוג ממניפולציות על האויב לדעת הקהל בישראל".

עושים לביתם

במוסף "ממון של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת עוד כתבה קנויה של בנק הפועלים, פרק נוסף בפרויקט התוכן השיווקי "משפחה בצמיחה 6".

ענייני תקשורת

ואם טעינו, נתקן. כתב "ישראל היום" יאיר אלטמן מדווח כי פרקליט המדינה, שי ניצן, הנחה את הפרקליטות לדרוש עונשים חמורים עבור תוקפי עיתונאים. לפי דיווחו, ההנחיה פורסמה בעקבות תקיפת ורד פלמן, כתבת תאגיד השידור הציבורי, בידי בני משפחה של חשודים באונס. הקביעה הזאת שגויה. ההנחיה של ניצן, שנחשפה לראשונה אתמול באתר "העין השביעית", הופצה ב-2 בספטמבר. תקיפתה של פלמן אירעה רק למחרת.

כפי שדווח כאן אתמול, המסמך של ניצן, שנושא את הכותרת "מדיניות הענישה בעבירות אלימות שבוצעו נגד עיתונאים", נכתב בתמצות ובשפה משפטית, אך לא ניתן להתעלם מהאקלים והמועד שבו פורסם. ההנחיה הופצה ימים אחדים לאחר שדווח על הצמדת מאבטח לכתב חדשות 12 גיא פלג בעקבות איומים אישיים שקיבל בגין דיווחים על חקירות נתניהו, ועל רקע קמפיין הכפשה אגרסיבי נגד העיתונות בהובלת ראש הממשלה.

הומור. הקטע המצחיק ביותר שנדפס בעיתוני סוף השבוע לא מופיע במדורי ההומור המידלדלים שעוד נותרו בעיתונות, ולא בטור אישי של כותב/ת שנון/ה (מצרך שגם הוא נעשה נדיר יותר ויותר), אלא בעמודי החדשות של "ישראל היום".

מדובר בידיעת תצלום שמבשרת לקוראים על סיום "קורס עיתונאות" של החינמון, ה"אנטי-עיתון" של העיתונות הישראלית – פרויקט תעמולה למען פוליטיקאי פופוליסט שעלה לאיל קזינו אמריקאי בהפסד של מאות מיליוני שקלים. הקטע הקצר כולל כמה שיאים. אחד מהם הוא העובדה ש"קורס העיתונאות" של האנטי-עיתון התקיים בשיתוף עם לשכת העיתונות הממשלתית, והתמקד "בעיקר בהיבט האתיקה העיתונאית".

השתקה. ב"דה-מרקר" כותבות הדר קנה ואפרת נוימן על תופעה: גופים מסחריים שמשתיקים שיח שלילי על אודותיהם באמצעות איומים משפטיים על מנהלי קבוצות פייסבוק (במקום על מפרסמי הפוסטים הביקורתיים).

מדרוג. "תאגיד השידור הציבורי ייצא למכרז על הקמת מערכת מדידת רייטינג עצמאית", מדווחת ב"גלובס" כתבת התקשורת ענת ביין-לובוביץ'. "המטרה: מערכת שתמדוד את נתוני הצפייה בכל אמצעי המדיה – טלוויזיה, רדיו ודיגיטל – ותספק נתון מספרי משוקלל אחד".

שיטת "ידיעות אחרונות". "היה מעט מוזר, אפילו ביזאר, לשמוע דיווח על כך שנתניהו מודיע בשיחות סגורות ששני היורשים הפוטנציאליים שלו הם רון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון; ויוסי כהן, ראש המוסד המכהן", כותבים רביב גולן ואמירה לם בכתבת השער של "7 ימים". מקורו של הדיווח האנונימי שמוזכר בכתבה: אתר החדשות הישראלי "וואלה", פריט מידע שככל הידוע אינו אסור בפרסום. ובכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" העדיפו לחסוך את הקרדיט מהקוראים, בניגוד לנוהג הקולגיאלי.

בחודש פברואר האחרון הוזכר כאן מקרה דומה. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" התייחס להתבטאות של אהוד ברק נגד גבי אשכנזי כשמועה, אף שהדברים נאמרו באופן פומבי ומפורש בראיון באולפן "וואלה". היום כותב עמית סגל באותו מוסף על הדיווח של "וואלה" על נתניהו, דרמר וכהן, רק בלי לכתוב את המלה "וואלה".

ל"ידיעות אחרונות" יש היסטוריה ארוכה של חרמות ושימוש בעיתון כדי לסגור חשבונות עם מתחרים. מ"מעריב", המתחרה ההיסטורי שאת שמו אסור היה להזכיר במשך שנות דור; דרך "ישראל היום", המתחרה שהחליף אותו וקיבל יחס דומה; ועד ערוץ 10, שצונזר ממדריך הטלוויזיה, וחברת קשת (אחרי שהקימה את mako, המתחרה ב-ynet), שנודתה ממדורי הטלוויזיה. גם "וואלה" מתחרה ב-ynet, אבל היי, אולי מדובר בסתם צירוף מקרים.

התשובה: היכנסו כבר לאוטו, וניסע. שבוע לאחר המכתב למערכת שקבל על המצוקה הנפשית שגורם (כביכול) המדור "20 שאלות" ב"מוסף הארץ", הקוראים שממשיכים לנסות את כוחם בפתרון שאלות הטריוויה של יוענה גונן מופנים לעיין בתשובות בעמוד 76. מי שישמעו בעצתה יגיעו לשער האחורי, שם ניתן למצוא מודעה למכונית היברידית ואפס פתרונות.