בכל החזיתות

"נתניהו מדבר על מלחמה בעזה ומקריב את הזהירות הבטחונית למען הקמפיין", נכתב בכותרת בראש שער "הארץ" המובילה לטור של עמוס הראל. הראל מתייחס להצהרה של נתניהו אתמול בראיון עיתונאי ברשת ב', שלפיה "כנראה לא תהיה ברירה אלא להיכנס למערכה גדולה, למלחמה מול עזה".

עד כה, קובע הראל, בהתנהלותו בעשור האחרון במישור הבטחוני היה נתניהו "זהיר להפליא", "היטיב לנהל סיכונים והשתדל בדרך כלל להימנע מהסלמה צבאית מיותרת בכל החזיתות".

האם התנהלות זו עתידה להשתנות, או שמדובר בתעמולת בחירות חלולה? הראל, בעצמו פרשן זהיר להפליא, במיוחד על רקע הצווחנות התזזיתית שככל שמתארכת כהונתו של נתניהו הולכת ומאפיינת עוד ועוד פרשנים בעיתון השמאל, כותב כי "ייתכן שמתרחש כאן משהו עמוק יותר, שבגללו מודאגים השבוע בצבא במיוחד מהאפשרות של כניסה לתקופה של סחרור ואובדן שליטה".

"רה"מ לפוטין: לא נסבול את איומי איראן", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום".

בחירות 2019

"הכישלון הגדול של ראשי המפלגות בגוש המרכז-שמאל הוא שלא השכילו להנחיל לציבור שלהם את תחושת החירום. פניהם כפני בוחריהם: לא מופרך להניח שאילו גנץ וברק ועמיתיהם לא היו מתמודדים ביום שלישי, גם הם היו בפגישות עסקים בחו"ל", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". באופן יוצא דופן ומעורר עניין, בעיתון לא מתפרסם היום סקר בכותרת הראשית. האם הסקר לא התאים לאג'נדה של העיתון ונגנז?

בינתיים, ב"ישראל היום", עוד כותרת ראשית שמשרתת את תחושת החירום שמשרה נתניהו באופן קבוע על קהל בוחריו ("קמפיין גוועלד"): "ליברמן וגוש השמאל-מרכז 62, גוש הימין – רק 58".

לפי פרסום מתמליל חקירת מילצ'ן ב"תיק 1000", אדלסון נשמע אומר שההפסדים שהסב לו "ישראל היום" גדולים פי כמה ממה שהוערך עד כה, ומגיעים עד לסכום עתק של 180 מיליון שקל בשנה (אפשר לקרוא כאן את הפרטים). ב"דה-מרקר" כותב נתי טוקר כי ייתכן שהפער בין ההערכות נובע מכך שאדלסון מתכוון גם למחיר האחזקה של "מקור ראשון", העיתון הנוסף שבבעלותו.

ח"כ איימן עודה מניף סלולרי אל מול פניו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלשום במהלך דיון בכנסת (צילום: יונתן זינדל)

ח"כ איימן עודה מניף סלולרי אל מול פניו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שלשום במהלך דיון בכנסת (צילום: יונתן זינדל)

היום מתפרסמים בשני העיתונים של משפחת אדלסון ראיונות עם ראש הממשלה נתניהו. בראיון שעורך אמנון לורד ב"ישראל היום" נתניהו לא נשאל כלל על החקירות הפליליות נגדו – בדיוק כמו בראיון שהוענק לפני חודשיים. גם ב"מקור ראשון", לפחות בגרסת הרשת, אין עיסוק בחקירות.

נתניהו מסביר ללורד כי ללא פתיחת התקשורת המשודרת להשקעות של גורמים מחוץ לישראל היא תישאר שמאלנית, משום שכל בעלי ההון בישראל שמאלנים באופן מסורתי עוד מתקופת מפא"י.

ב"הארץ" מספק גידי וייץ פרטים נוספים מדברים שאמר נתניהו בחקירותיו: למוזס, כך נתניהו, יש חדר מבודד בכנסת, חמ"ל שממנו הוא מנווט את הפוליטיקה הישראלית, ואם אדלסון ימות ו"ישראל היום" ייסגר הוא יחזור להיות האיש החזק במדינה. מאז עברו מים בתעלות הביוב ו"ידיעות אחרונות" הפך מהנמסיס האולטימטיבי ("מפעיל המריונטות") לבעל ברית, או לפחות שותף לשלום קר.

היום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם פרויקט מצולם בכיכובם של בני גנץ ונתניהו – השתתפות שבשנות המתיחות שאחרי הצלחתו של "ישראל היום" לא ניתן היה לדמיין. כדי להשלים את התמונה – הצלם הוא זיו קורן, סוג של צלם בית ב"ישראל היום".

בשני הראיונות של נתניהו מהדהדים את תיאוריית הקשר הטרייה של יואב יצחק, שלפיה ליברמן פועל נגד נתניהו כדי לאתרג את עצמו מפני חקירות. בראיון לאורלי גולדקלנג ב"מקור ראשון" אומר זאת נתניהו במו פיו, ב"ישראל היום" לורד כבר מדקלם זאת בעצמו.

מה באמת קורה עם ליברמן? ב"מעריב" כותב בן כספית על מכתב שנשלח מטעם ישראל-ביתנו למערך הסייבר בעקבות פרסום קודם של כספית, משהו עם האקרים אוקראינים. מסתבר שהפרסום של כספית שירת את ליברמן. מי היה מאמין! ליברמן, אגב חוזר, על התחזית שלא ברור על מה היא מתבססת גם בראיון שהוא מעניק ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

במוסף מתמודדים בדרך יצירתית עם הברוגז (הטקטי?) שנתגלע בין שני הפוליטיקאים ידידי העיתון, ומעניקים את השער לשניהם: "האזהרה של ליברמן" מול "התשובה של דרעי". אם לשפוט לפי סממנים כמו מספר ובכירות המראיינים, עימוד וכו', נראה שמעמדו של ליברמן אצל מוזס גבוה מזה של דרעי.

אביגדור ליברמן נואם בכנס "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט". הרצליה, 11.9.2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

אביגדור ליברמן נואם בכנס "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט", שלשום בהרצליה (צילום: מארק ישראל סלם)

ליברמן מקבל גם פסקה יפה אצל ברנע, בטור הפותח את המוסף. הפרשן הבכיר מסביר כי ליברמן "הכתיב את סדר היום" לאורך "חלק גדול מהקמפיין הנוכחי", משום שבחר להתמקד בתעמולה אנטי-דתית, ויקבל כמות גדולה של מצביעים מ"ישראל הוותיקה". "בתוך שבועות אחדים הפך את ישראל-ביתנו ממפלגה מוכתמת שחיתות בשולי הימין לכוח במרכז המפה הפוליטית", הוא קובע.

חתן פרס ישראל לעיתונות, כמו כל שאר עמיתיו, נשאב מזמן לעיתונות ריאליטי המסקרת את הקמפיין במקום את המערכה. מה זה משנה אם ליברמן הכתיב את סדר היום של הקמפיין, או דווקא דשדש? לאיזה אזרח שאינו תועמלן פוליטי בעיסוקו התובנה הזו חשובה? (גם כותרת הטור של סימה קדמון קובעת כי לנתניהו "היה שבוע טוב", וזאת משום ש"שלט בסדר היום").

האם העיסוק העיתונאי לא צריך להתמקד בבדיקה עד כמה הפעילות הפרלמנטרית והמיניסטריאלית של ליברמן ומפלגתו אכן שירתה את עמדותיו המוצהרות הנוכחיות? ואיזה ערך עיתונאי יש בעיסוק הנבואי בתחזיות הצבעה, שלא עולות דבר ולא שוות כלום? האם העיסוק העיתונאי לא היה צריך להתמקד במתן כלים למצביעים, כדי שיוכלו להחליט אם להצטרף למצביעי ישראל-ביתנו אם לאו?

ומה פשר המשפט המופלא על כך שליברמן הפך את מפלגתו ממושחתת וימנית לכוח במרכז? היכן המהפך הזה קרה? במציאות, או במשחק התדמיות של הקמפיין? האם ישראל-ביתנו, שבכיריה יוצאים ונכנסים מחדרי חקירות ואולמות בתי-המשפט, הפסיקה להיות מפלגה מושחתת רק כי היה לה קמפיין מוצלח? התשובה היא כמובן "לא". אבל ליברמן לא נשאל על כך, גם לא בראיון הרחב שנערך עמו בעמודים הבאים של המוסף.

זו לא הפעם הראשונה שליברמן, שמתמודד עם התערות של מצביעיו בישראל ונטישתם את מפלגתו המושחתת, מנסה לשבור שמאלה ולהציג את עצמו כסוג של מפא"יניק בחליפה. כך היה גם במערכת הבחירות שלפני הקודמת. מי שהתחילו להריץ את הספין היו קדמון וכספית – אבל אז נחתה המכה. החבר'ה במטה, לא היו זהירים ו"פרשת ישראל-ביתנו" הפכה מחקירה סמויה לגלויה. ליברמן הוריד את מסיכת האיש-שיביא-שלום ולבש שוב את מסיכת הבריון-שונא-הערבים. הפרשנים פשוט החליפו פזמון.

הרעה החולה הזו, שהעיתונות מפקידה את הסיקור של הרשות המחוקקת בידי קומץ רכילאים בעלי סגנון המכונים פרשנים פוליטיים והופכת אותם לפיגורות המובילות בכל כלי תקשורת והיעד הנכסף עבור כל פרח עיתונות, אינה אופיינית לכלי תקשורת מסוים, אלא חוצה מחנות ואידיאולוגיות. הנה למשל מה שיש ליוסי ורטר, הנחום ברנע של "הארץ", לכתוב על מערכת הבחירות: היא היתה "נטולת כוכבים", "הקמפיינים ברובם היו חלשים", "לכל העסק היה טעם של עונה שנייה מאכזבת".

שתי פסקאות מוקדשות ברצינות גמורה לדישה ארכנית באמונה טפלה ביחס לסקרים פוליטיים, כנראה כתחליף להורוסקופ שאין בעיתון. שום מלה על תוכן, על מהות, על עמדה או על דעה. פוליטיקאים הם או כוכבים או לא, מערכת בחירות היא קמפיינים חלשים או לא. ואם אלו הם העיתונאים, מה יש לצפות מהפוליטיקאים?

הקול החרדי

בעיתונות החרדית העיתונים המפלגתיים מתגייסים, כרגיל, ללא שום עכבות או סטייל, לגיוס המצביעים לקלפי ביום הבחירות, בשם האל והרבי. "מרנן גדולי ישראל ובראשם רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א ורבינו מרן ראש הישיבה שליט"א בקריאת קודש למען רשימת יהדות-התורה שסימנה ג'", נכתב בכותרת של "יתד נאמן". "משפחה" המסחרי מספק רק "ראיונות מיוחדים" עם גפני ודרעי ("אם לא תהיה התגייסות טוטאלית – תקום ממשלת אחדות חילונית").

תעמולת בחירות בעיתון החרדי "המבשר"

תעמולת בחירות בעיתון החרדי "המבשר"

לפחות כמה מהעיתונים מלווים ב"חוברת מיוחדת ומרתקת" של "מטה ההסברה של יהדות-התורה", "ובה מבואר כי על-פי ההלכה חובה להשתתף בבחירות ואסור להימנע מכך". והנה, בלב האורתודוקסיה הדוגמטית מתגלה כי אכן שבעים פנים לתורה, ויש מי שסבורים שעל-פי ההלכה דווקא חובה שלא להשתתף בבחירות: "מרנן גדולי ישראל שליט"א בהוראה ברורה: ציבור בני התורה לא יתמוך במפלגות שסטו מן הדרך המסורה לנו", קובע "הפלס" בשערו, ומוסיף כהנה וכהנה (למשל: "בהימנעות בבחירות מקיימים את חובת המחאה נגד הדרך שהנציגים הולכים בה, ועל כן כבוד שמיים הוא שלא להצביע עבורם").

הנה כי כן, התגלתה הוכחה ברורה לפיזיקה הקוונטית, משום שמתברר כי מרנן גדולי ישראל שליט"א סבורים בעת ובעונה אחת כי יש להשתתף בבחירות וגם להימנע מהן.

הקול הערבי

"והנה הטוויסט בכל הקמפיין שנתניהו מנהל נגד ערביי ישראל", כותבת טל שניידר ב"גלובס", "האם חוק המצלמות, הדיכוי של ההצבעה במועד א', ההכפשות של הציבור הערבי – יגרמו לתוצאה ההפוכה [מזו] שהליכוד קיווה לה? הייתכן שבאמצעות המהלכים האחרונים של נתניהו הוא הצליח להעיר את הציבור הערבי מן התרדמה? ביום שלישי נדע את התשובה".

חקירות נתניהו

"בתחילת השבוע הגיעו לידי תמלילי חקירתו של ניר חפץ", כותב חן מענית ב"גלובס", "[...] כשקראתי את תמלילי החקירה נתקלתי בקטע אחד שהיכה אותי בתדהמה", שבו החוקר מותח ביקורת על עצת עורך-דינו של חפץ. "כל מי שעוסק בתחום יודע שלחוקר משטרה אסור בתכלית האיסור לנהוג באופן הזה בחשוד", כותב מענית, ומתאר כיצד הכין את המידע לפרסום ב"גלובס". אלא ש"כל פרסום הקשור לתיקי נתניהו הופך מהר מאוד לכלי בהתגוששות", כותב מענית.

"מהר מאוד הוא מוצא מהקשרו, ומנופח לממדים שבינם לבין המציאות המשפטית יש קשר מקרי בלבד. כך היה גם הפעם. סביבת נתניהו ואוהדיו קפצו כמוצאי שלל רב על הפרסום שלנו בנוגע לחקירת ניר חפץ, ועל פרסומים נוספים, של עמית סגל בחדשות 12, ושל אלי סניור ב'ידיעות אחרונות', שחשפו כשלים לכאורה בחקירות תיקי ראש הממשלה. הם ניסו להוציא את החשיפות האלה מפרופורציה וליצור מצג שווא כאילו נתניהו נרדף על לא עוול בכפו על-ידי הרשויות.

"אז אולי כדאי להכניס דברים לפרופורציות: האופן שבו התנהלו החוקרים אל חפץ באותו מקרה שחשפנו הוא חמור מאוד. המשטרה והגורמים שפיקחו עליה ראויים לביקורת, והיועץ המשפטי לממשלה מחויב לערוך בדיקה בנוגע לאירוע הזה ולהסיק מסקנות. אבל, אם נתניהו וסביבתו חושבים ש'פאולים' כאלה או אחרים של חוקרי 'תיק 4000' יכולים להעלים את התמונה הכללית שנחשפה בחקירות תיקי נתניהו – אז הם כמובן טועים".

עבירות מין

"בין אם רוצים או לא, הכל עובר סוג של פילטר. ולכן לא באמת ניתן לראות את המציאות כפי שהיא", אומר אייל גולן לרז שכניק במסגרת כתבה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על סלבים באינסטגרם. גולן מתייחס ל"סערת הסרת העוקב" ומריבה בינו לבין אשת התקשורת אופירה אסייג, ולא לתחקיר "הארץ" שהתפרסם לאחרונה והעלה את החשד שלפיו חקירת המשטרה נגד גולן בחשד לעבירות מין לא נוהלה באופן תקין, השוטרים היטיבו עם גולן והפרשה מעולם לא נחשפה באופן אמיתי ומלא.

אייל גולן בכנסת, באירוע שבו העניקה לו ח"כ נאווה בוקר (בתמונה) אות הוקרה. 11.12.2018 (צילום: הדס פרוש)

אייל גולן בכנסת בשנה שעברה, באירוע שבו העניקה לו חברת-הכנסת דאז נאווה בוקר (בתמונה) אות הוקרה (צילום: הדס פרוש)

ניצול

"ההטרדות המיניות, הניצול וההשפלות הן רק קצה הקרחון: ד"ר אירית פורת חקרה את מצבן של עובדות הסיעוד הזרות והזדעזעה ממה שגילתה", מוסרת כותרת המשנה של "אני בשיחה", מדור הראיונות של איילת שני ב"מוסף הארץ".

"אה, כן, הם אוהבים לקרוא לה בת משפחה", אומרת ד"ר פורת. "בדיוק עכשיו טיפלתי במקרה של בת משפחה כזו – שאחרי שטיפלה שלוש וחצי שנים בזקנה סיעודית הם לא רצו לשלם לה את מה שמגיע לה, פיצויים, פנסיה, דמי הבראה. 18 אלף שקל. התקשרתי לבן שמסרב לשלם, הוא בישיבות. לקח די הרבה זמן עד שחזר אלי. אמרתי לו שאני מתקשרת בנוגע לשכר של המטפלת של אמו.

"הוא אמר לי, 'תשמעי, אמא שלי לא השאירה אחריה כלום, אין עיזבון'. 'אז לא תשלם?', שאלתי. 'אני לא יכול לשלם', הוא אמר, 'התייעצתי עם עורך-דין, והוא אמר שאני לא חייב לשלם, כי אני לא המעסיק'. תשמעי, גיגלתי את שמו. האיש בכיר במשק. משתכר רק 330 אלף שקל בחודש. [...]

"יש הרבה בתים שבהם נהוג 'נוהל יציאה מהבית'. מרוקנים את התיק ובודקים. יש מעסיקים שטופלים על העובדת האשמות בגניבה. [...] זה עוד לא הדבר הכי אכזרי, את יודעת. יש אנשים, לא רבים, ששלחו את משטרת ההגירה שתגרש את העובדת, כדי שלא יצטרכו לשלם לה את מה שמגיע לה. [עד כמה זה נפוץ, ההטרדות המיניות?] קורה והרבה. לפעמים המטריד הוא בן משפחה. אחת העובדות סיפרה לי שבכל פעם שהבן של הזקנה נותן לה כסף, הוא מסתגר איתה בחדר ונוגע בה.

"לפעמים המטרידים הם הזקנים, ואז לא מאמינים לעובדת. אומרים לי, 'מה היא רוצה ממנו, הוא כבר לא יכול לעשות כלום, היא סתם ממציאה'. אבל היא לא ממציאה שהזקן דורש ממנה להיכנס אליו למיטה, או כשהוא נוגע בזמן שהיא רוחצת אותו או דורש ממנה להוריד את החולצה כשהיא רוחצת אותו.

"[הן לא מתלוננות.] מקרים בודדים. אני קראתי פסק דין שבו השופט מציין, כבדרך אגב, שהעובדת נאלצה ללכת כל ערב למיטתו של המטופל. זהו. רק מציין את זה, כאילו זה בסדר. אני טיפלתי במקרה של עובדת שעזבה אחרי שהמטופל שלה, נכה מתאונת דרכים, דרש ממנה לשכב איתו. אחותו התקשרה אלי בכעס, מה זה צריך להיות, הרי המטפלת הקודמת היתה איתו כל לילה ולא עשתה בעיות. והיא עשתה את זה מרצונה. אם זאת לא רוצה, אנחנו נמצא מישהי אחרת שמסכימה.

"[ואנחנו נמצא.] ברור. [אבל היא יכולה ללכת. מותר לה להתפטר.] עקרונית כן, אבל זה לא כל-כך פשוט. בשנה הראשונה היא כבולה לחלוטין, כי היא חייבת לשלם את הכופר שלה. [זו נקודה חשובה. בואי נדבר על זה קצת. כתנאי להגעתה לישראל היא משלמת סכום עתק במדינת המוצא שלה.] הן משלמות, במזומן, סכום שיכול לנוע בין 8,000 ל-15 אלף דולר. ככל שהמקום שהיא מגיעה ממנו נחשל יותר, הסכום גבוה יותר. גברים משלמים יותר מנשים.

"[לאן הולך הכסף הזה? כסף שחור, מן הסתם. הוא מגיע לכאן? לחברות כוח האדם?] למעשה יש שני תאגידי כוח אדם, האחד כאן והשני שם. הם בקשר. הכספים הללו מחולקים באופן כלשהו, מועברים ביניהם. אף אחד לא מדווח עליהם. מבקר המדינה מתייחס מדי שנה לעניין הזה של דמי תיווך לא חוקיים, ובזה זה נגמר.

"אגב, מותר לגבות דמי תיווך – כ-3,000 שקל לכיסוי הוצאות הטיסה וההכשרה. בפועל גובים מהן פי עשרה. פי 15. הרבה פעמים העובדות לוקחות הלוואות במדינה המוצא שלהן ומשלמות ריבית רצחנית. אז בתרחיש הטוב ביותר, שבו היא מתחילה מיד לעבוד בתנאים הוגנים – היא תעבוד לפחות שנה אחת בחינם, רק כדי להחזיר את הכסף הזה. אם בדרך קורה משהו למשפחה שלה, או אם היא לא הצליחה לשלם תשלום אחד, היא צריכה לקחת הלוואה נוספת. לפעמים בשוק השחור או האפור, כי אין ברירה אחרת.

"[לחברות כוח האדם הללו יש לוביסטים חזקים, הן קשורות בקשרים עבותים למוקדי ההון שלטון, לפחות לשר מכהן אחד. הרבה כסף זורם שם. זו הסיבה שהשיטה הזאת התאזרחה כאן. בשנת 1996 שהו בארץ כ-8,000 עובדים זרים בסיעוד בהיתר. היום מוערך מספרם בכ-60 אלף. מעט זכויות והרבה חובות בעלות מגוחכת.] זה לא המודל המיטבי לטיפול בזקנים סיעודיים. זו פשוט השיטה הזולה ביותר".

סימנייה

"החקלאות התעשייתית והכימית הורסת את הקרקעות, ומתבררת כאחד הכשלים הגדולים שיצר המין האנושי. וישראל? היא שימשה סוכנת מרכזית של הפצת שיטות גידול אינטנסיבי בכל העולם, והתעלמה מהתפקידים האקולוגיים של האדמה. האם בכוחנו להתעשת לפני שנביא לאסון?", שואלת כותרת המשנה למאמר של לימור אלוף ב"מוסף הארץ".

"הלוואת הענק לארגנטינה שמטלטלת את המדינה, ביקורת גוברת משמאל וגם מימין, ובעיקר רקורד עגום, הביאו לכך שבשנים האחרונות עולות עוד ועוד תהיות האם קרן המטבע הבינלאומית היא אכן התרופה עבור כלכלות של מדינות כושלות, או שהיא בכלל המחלה?", שואלת כותרת המשנה לכתבה של שלומית לן במוסף "G" של "גלובס" (אין לינק).

"האם בכוונת משרד ראש הממשלה להקל ברגולציה הסביבתית על התעשייה ולפעול לטובת התעשיות עתירות הדלקים המזהמים והחומרים המסוכנים? כך לפחות התרשמו ראשי ארגוני הסביבה בפגישה עם בכירים במשרד להגנת הסביבה וממסמכים שמשרד ראש הממשלה העביר להערותיהם. בארגונים מתעקשים שנתניהו סימן את הדרך: העדפת האינטרס העסקי על הסביבתי-בריאותי לטובת התעשיות המזהמות", קובעת כותרת המשנה לכתבה של יובל בגנו ב"מעריב" (לגרסה מקוצרת).

עושים לביתם

עיתונות התוכן השיווקי ממשיכה לשגשג במלוא עליבותה ב"מעריב", כשהסיקור החיובי למסוקרים משלמים ("שיתוף פעולה", "חסות") נעשה מהמקפצה. חברת דלק של יצחק תשובה משלמת (על חסות לכנס), ומקבלת כותרת: ללא הגז (היקר) "מחיר החשמל היה עולה", הגז (המזהם) יטפל "גם בצמיחה וגם בצמצום התחלואה" (המראיין: יהודה שרוני).

גם המכון הישראלי לדמוקרטיה משלם (על חסות), ומקבל כתבה (אתמול) והיום ראיון עם יוחנן פלסנר, העומד בראש המכון (המראיין, שוב: יהודה שרוני). וכמובן: קוראי העיתון מקבלים גם השבוע עמוד במימון בנק הפועלים. במוסף, אגב, ממשיך מרדכי חיימוביץ' לטייל בחו"ל במימון ארגון "לימוד FSU". המנכ"ל חיים צ'סלר מוזכר כמובן. אין ממש גילוי נאות.

ענייני תקשורת

תחקיר. "הארץ" מפרסם בעמודי החדשות שלו תחקיר על "בחדרי חרדים" מאת אהרן רבינוביץ' (לשעבר כתב האתר בעצמו). "'בחדרי חרדים' הפך מאתר עצמאי ואנטי-ממסדי למגרש משחקים פוליטי", מוסרת הפניית השער. "ידיעות נעלמות, תכנים נגנזים וערים שאסור לכתוב עליהן", נכתב בכותרת הכתבה עצמה.

יוטיוב. "יוטיוב משלימה את תהליך הפרטתו הגמורה של, ובכן, הפרט ההורי", כותב רענן שקד בטורו ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", אחרי שהוא מצטט נתון שלפיו אתר הסרטונים הפך לערוץ התוכן המרכזי עבור ילדים. לשקד היסטוריה של יחסי שנאה-שנאה עם הקדמה הדיגיטלית, אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

"אם שני דורות אחורה, לתוך עידן הטלוויזיה החינוכית, יכולתם לסמוך בעיניים עצומות על האנשים שכתבו ויצרו את התוכניות, שלא לומר על הרגולציה שמעליהם; ואם דור אחד אחורה יכולתם לסמוך בעין אחת פקוחה על ערוצי הילדים מתוצרת או באמצעות הכבלים – בא יוטיוב ואומר לכם: עכשיו הכל עליכם", הוא כותב, "אפס פיקוח, רגולציה או אפילו הבטחה לאכפתיות מינימלית. למעשה להפך; מספיק מחקרים הראו שיוטיוב מהונדסת באופן שישיט את ילדכם במהירות האפשרית מסרטון איכותי ובטוח יחסית כל הדרך, במורד הזרם העכור, לג'אנק מוחלט ולעתים אינטרסנטי מסחרית או פוגעני".

"תיק 2000" (עיתונות אובייקטיבית). במסגרת האפולוגטיקה שלו בטורים שבהם כתב על "תיק 2000" השתמש נחום ברנע בסנטימנט מרכזי שלפיו עיתונות טובה, עיתונות אמיתית, כלומר העיתונות שהוא עושה, היא עיתונות ניטרלית, אובייקטיבית, מתבוננת מהצד, שאינה מנסה לשנות את המציאות או להשפיע על המאורעות. היום זונח ברנע את מסיכת הניטרליות וקורא לקוראיו לצאת ולהצביע לממשלת-אחדות-של-שתי-המפלגות-הגדולות-ללא-נתניהו. ורטר לא נזקק להתפתלות ופשוט קורא להצביע כחול-לבן.

עוד ב"ידיעות אחרונות": סבר פלוצקר גוער במחנה שצועק שביבי מושחת, אבל שוכח שהשחיתות שלו לא היתה במדיניות האקלים/הכלכלה/החברה (מה?) אלא בגלל "מתנות שקיבל ונתן" ("תיק 1000") ו"ההחלטות על בזק" ("תיק 4000"). נשכח מאחור ולא נכלל בטור: "יחסי שוחד עם המו"ל החזק במדינה" ("תיק 2000").

ציפורי. במהדורת סוף השבוע של "גלובס" לא מתפרסם טור של אלי ציפורי, שפוטר מהעיתון. על הפיטורים ניתן לקרוא כאן. ברשתות מצווחים כי ציפורי פוטר בשל עמדותיו הימניות. זו צווחה מעניינת, הנשענת על שתי הנחות יסוד מוטעות.

ראשית, עמדותיו של ציפורי אינן ימניות. "ימניותו" מתבטאת אך ורק בכך שהוא מסכים לשרת באופן כלבי וחסר עכבות את דף המסרים ואוסף הספינים ביחס לחקירותיו הפליליות של ראש הממשלה נתניהו. ציפורי לא רק שאינו איש ימין – הוא גם לא תומך נתניהו. לאורך השנים הקפיד ציפורי לחבוט בנתניהו ולתאר אותו כפוליטיקאי נהנתן, מושחת וכושל. רק משאיבד את פטרונו, הטייקון הנופל אליעזר פישמן, שינה ציפורי את טעמו והחל לסנגר על נתניהו החשוד בפלילים.

ההנחה המוטעית השנייה היא כי ציפורי פוטר בשל "עמדותיו הימניות", עמדות שהוא לא מביע, או בשל השירות שהוא מעניק למלחמתו של נתניהו באישומיו הפליליים. האמת היא שתרגיל ההיצמדות של ציפורי דווקא קנה לו זמן והאריך את עבודתו ב"גלובס".

לפני כשנתיים עבר העיתון מפישמן פושט הרגל לשליטתן של ענת אגמון ואלונה בר-און. ההנהלה החדשה הודיעה כי העיתון יתרפא וישתקם מתרבות האינטרסים הזרים והשירות למו"ל שאיפיינה אותו קודם לכן – ובאופן מתבקש הזיזה את ציפורי מתפקידו כסגן העורך והאיש החזק במערכת החדשות. באופן תמוה, היא השאירה את ציפורי, למרות הכתמים החמורים על התנהלותו העיתונאית במשך שנים ארוכות, כבעל טור בכיר ובולט בעיתון. אלמלא הקרבה שהצליח ציפורי ליצור בינו ובין קהל תומכיו של נתניהו, הקריירה שלו ב"גלובס" היתה נגמרת הרבה לפני השבוע האחרון.

מכתב למערכת. "ביום שישי האחרון, לאחר שליחת הילדים לגן ולבית-הספר, התיישבתי עם אשתי בבית-הקפה השכונתי לראשונה מאז החלה חופשת הקיץ הארוכה. התרווחתי ועלעלתי בעיתון בנחת, ואז זה היכה בי – 20 שאלות. מדור קטן ולכאורה לא מזיק שמחזיק את כל ההוויה כולה", נכתב בקטע ממדור "מכתבים למערכת" של "מוסף הארץ".

"מדי שישי מתאספים אנשי השמאל – בודדים, זוגות, קבוצות ושלל הרכבים – למעין טקס הלקאה שבועי. כמו ברק בראשיתו של קיץ, הם מייחלים למספר דו-ספרתי ולבסוף בולעים את הרוק, מסתפקים במה שיש וממשיכים הלאה חפויי ראש לשאר עיסוקיהם.

"ואם תחושת הדכדוך אינה מספיקה, זה רק הולך ומחריף – פעם עוד היה אפשר להתהדר בשבע או שמונה תשובות נכונות, ומדי פעם להבריק באיזה 12 נוצץ, אך לאחרונה הממוצע מסתובב יותר בסביבות אחוז החסימה. מפעל הנצחה של תחושת כישלון מתמדת שהולכת וגוברת עם הזמן. באותו הזמן יושבים להם קרוב לוודאי מאות אלפי ימנים עם חזה מתוח ותחושת סיפוק אחרי שהשיגו 14 ב-20 שאלות של 'ישראל היום' (מטאפורית). אחר-כך הם ממשיכים, ועם תחושת העצמה הזאת הם משנים את המדינה".