טרור

"הרחבה מול בית-הכנסת 'היכל רחמים' ברחוב ש"י עגנון בגבעת-שמואל היתה חמה וריקה בשעות אחר-הצהריים", כותבת שירה קדרי-עובדיה בעמודי החדשות של "הארץ". "הנוכחים המעטים מתקבצים סביב שולחן פלסטיק עם עוגיות ובקבוקי קולה. אחרים מעלעלים בספרים המוצעים למכירה, כולם מאת חתן השמחה: מאמרי חסידות לילדים, 'סודות הגאולה האחרונה', 'התורה והמדע' ו'צו השעה – טיפול שורש', ספר שבו נכתב כי 'כאשר מחבלים או צבא אויב פוגעים בנפש מישראל רחמנא ליצלן, גם 'מאה עורלות פלישתים' אינן די כפעולת תגמול'".

כתבת "הארץ" הגיעה לבית-הכנסת לרגל קיומו של טקס הוקרה לרב יצחק גינזבורג, שמוגדר בכותרת המשנה כאיש דת ש"תומך בהרג גויים". גינזבורג היה אחד הרבנים שהעניקו תמיכה גלויה, בכתב, לספר "תורת המלך", שהכשיר הלכתית הרג גויים – מבוגרים וגם תינוקות. לקוראי העיתון נמסר כי גיחתו לגבעת-שמואל מסמלת את התמקמותו בלב הבורגנות הדתית.

הכותרות הראשיות של כל העיתונים עוסקות הבוקר בטרור מהסוג הנפוץ יותר, זה שמבצעים פלסטינים ביהודים. דביר שורק, צעיר בן 19 מההתנחלות עפרה, נרצח שלשום בעת שעשה את דרכו לישיבה שבה למד. "חייל נרצח בגוש עציון; צה"ל תגבר את כוחותיו בגדה ומחפש את הדוקר", מוסרת הכותרת האינפורמטיבית של "הארץ". ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים את השכול: הכותרות הראשיות של שני הטבלואידים הנפוצים בישראל הן ציטוטים מתוך דברי הספד של אביו, יואב שורק, עורך כתב העת "השילוח".

כמתחייב מהדי-אן-איי הצהוב של שני העיתונים, הם מציינים בהבלטה כי לפני שני עשורים נרצח גם סבו של הנער. ב"מעריב", שם רצפים גנטיים מתערבבים עם ואקום עריכתי והיעדר חוש פרופורציה, הפרט הזה הופך לכותרת הראשית. הסיקור עצמו מוקדש ברובו לפן הבטחוני ולמצוד אחר המחבל/ים.

לטבלואידים בישראל יש נוהל קבוע להתמודדות עם שכול שנגרם במסגרת הסכסוך עם הפלסטינים: שולחים כתב להלוויה, לוקחים ציטוטים לוחמניים מפוליטיקאים, בוזקים טור בטחוני או שניים ושופכים על הכל גלונים של צבע שחור. זאת דרכם לשדר לקוראים שבניגוד למקרי מוות מסוגים אחרים – זהו מקרה מוות שאסור לעבור עליו לסדר היום, של אדם שראוי שכולנו נכיר ונזכור. בפועל, ברוב המקרים האדם ודמותו מתמוססים במהירות בשטף החדשות הבלתי פוסק.

איך משכנעים קוראים שעליהם לזכור אדם שעליו לא שמעו עד אשר נודע על מותו? אחת הדרכים היא טורי השתפכות כמו זה שמפרסמת היום אמילי עמרוסי ב"ישראל היום". "בצד אחד עלם רגיש, עדין נפש, נשמה שאין לה סוף, ששב מקניית מתנות, ובידיו טקסטים, דפים כרוכים. בצד השני רוצח שמעולם לא היה חי. שיא של אור מול שיא של חושך", היא כותבת.

יואב שורק, אביו של דביר שורק, מדבר עם התקשורת מחוץ לבית המשפחה בעפרה, אתמול (צילום: פלאש 90)

עמרוסי מציינת שהיא חברה של האב השכול, ואפשר להאמין לדברים שהיא כותבת על בנו. הבעיה היא עם החלק שמתייחס לרוצח – טרוריסט שביצע מעשה איום, שאין עליו מחילה – כאל יצור שטני שבקע מממלכת המתים, בריה בלתי אנושית שאי-אפשר אפילו להתחיל להבין, לא כל שכן לשנות את התנהגותה.

בהמשך הגיליון, אמנון לורד חוזר על הגישה הזאת בתארו את הרצחנות הפלסטינית כתכונה מולדת שעוברת מדור לדור. "בני אדם ושוחרי טוב מסרבים לקלוט, אף כי מסבירים להם זה 60 ו-70 שנה, שיש להם אויבים חורשי רע, שואפי הרס, טעוני שאיפות נקם מדיניות אם לא ממש השמדתיות", הוא כותב.

ב"הארץ", העיתון של השמאל, מתחבטים גם כן בשאלת מקור הטרור, אבל לא דרך הכללות בין-דוריות והידרדרות לדימויים פרא-נורמליים, אלא דרך סיפור חייו של מחבל פלסטיני אחד בשם טארק ברגות.

"הוא היה עורך-דין מצליח ואיש משפחה שהקדיש את חייו למאבק לא אלים בכיבוש. מה גרם לו לקום יום אחד, לקחת רובה ולהפוך לטרוריסט?", תוהים רוית הכט ויהושע בריינר בכותרת המשנה של כתבה שמתפרסמת ב"מוסף הארץ". "הפיצול הגיע לשיא כשמצא את עצמו מייצג פלסטינים שנחשדו בביצוע פיגוע שהוא עצמו ביצע", כותבים הכט ובריינר.

הם מציינים גם שני מקרים שזיעזעו את ברגות במיוחד: מקרה אחד הוא זה של איסרא ג'עביס, פלסטינית מעורערת בנפשה שפוצצה בלון גז במחסום וספגה כוויות בידיים ובפנים. המקרה השני הוא זה של אחמד מנאסרה, "בן 13 שהורשע בשני נסיונות רצח והחזקת סכין לאחר שלקח סכין והתלווה לבן דודו שדקר ילד בפסגת-זאב". על שניהם, מציינים הכתבים, נגזרו עונשי מאסר כבדים.

"ברגות לא רק ייצג את בן ה-13, אלא גם טיפל בו כשהיה מאושפז בבית-החולים, מפני שמשפחתו לא יכלה לבקרו", כותבים הכט ובריינר. "הוא דיבר בזעזוע על הסרטון שבו נראה מנאסרה שוכב מדמם על הכביש ועוברי אורח מפצירים בשוטרים 'לתקוע לו אחת בראש'. 'נמאס לי מהתקשורת המטונפת הזאת', כתב ברגות בחשבון הפייסבוק שלו בעקבות סיקור המשפט, 'התקשורת המזוהמת והמוטה הזאת לא מעבירה את מה שאחמד סיפר לשופט באולם על הייסורים שהוא עובר'".

"ברגות החל את מסע הפיגועים שלו בגפו", כותבים הכט ובריינר. "על-פי כתב האישום וגזר הדין, באוקטובר 2016 הוא קיבל לידיו רובה אם-16 עם חצובה וכוונות, כדי להסתירו בביתו. חודש לאחר מכן, ימים אחדים לאחר גזר הדין של מנאסרה, הוא החליט לפעול לראשונה. לאחר שערך תצפיות בקרבת שני מחסומים יצא מביתו בשתיים לפנות בוקר, כשלגופו חרמונית ולראשו כאפייה, וברשותו הרובה.

"הוא התמקם במחבוא ליד מחסום הזיתים שבמזרח ירושלים, ומשם ירה 13 כדורים לעבר שני ג'יפים משטרתיים. שלושה קליעים פגעו באחורי אחד מכלי הרכב, וברגות ברח מהמקום לביתו שבעיזריה. בהמשך ביצע עוד שלושה פיגועים לבדו, שעל שניים מהם מערכת הביטחון למדה רק בהודאתו. הבולט שבהם היה ירי לעבר עמדה צבאית ליד קלנדיה. בימים שלאחר האירועים שב לבתי-המשפט כאילו לא קרה דבר".

כתבי "הארץ" ממשיכים ומגוללים את שרשרת הפיגועים שביצע ברגות, חלקם נגד מטרות אזרחיות ועם שותפו זכריה זביידי, אך לא ממש מצליחים לענות על השאלה מדוע פנה עורך-הדין לטרור. אשתו אומרת שהיה עליו לקבל טיפול נפשי. באחד הדיונים, מציינים הכתבים, עו"ד ברגות "ביקש מ'מוסף הארץ' למסור ד"ש לשופטי בית-המשפט המחוזי שגזרו את דינם של שני לקוחותיו. 'אני פה בגללם', אמר, 'הם הובילו אותי לעשות את המעשים הללו'".

מוריס הירש, ראש התביעה הצבאית בגדה המערבית לשעבר, שולל את האפשרות שברגות ביצע את הפיגועים בגלל בתי-המשפט הצבאיים. "אצל טארק היתה תחושה שלא רק שהוא מגן על הלקוחות שלו, אלא שהיתה אצלו גם הזדהות טוטאלית עם מעשי הטרור שלהם", אומר הירש. "ראיתי אצלו להט ותמיכה של ממש במעשי הטרור. זה בא לידי ביטוי בשיחות מסדרון, בישיבות שקיימנו, בדיונים. הוא ממש נתן גיבוי למעשים נגד ישראל".

ב"7 לילות", מוסף התרבות והבידור של "ידיעות אחרונות", מראיין יהודה נוריאל את חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו-ואיל, יוצרי הסדרה "הנערים" של HBO, ש"חוזרת לקיץ הנוראי של 2014. מחטיפת שלושת הנערים, רגע לפני מבצע 'צוק איתן' – ומתמקדת בחקירת רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר".

במקום להפוך את רוצחי הנער הירושלמי למפלצות, יוצרי הסדרה ביקשו לפענח כיצד התגלגלו לביצוע המעשה המזוויע. באמצעות ההבנה הזאת הם מקווים לקרב את מעגל האלימות אל קצו. "כדי להכניס את עצמנו לתוך הדבר עצמו עשינו כמה נסיונות. הסתובבתי במסלול של הרוצחים לילה שלם כדי לחפש נער לחטוף אותו. יצאנו עם אוטו בשעה שהם יצאו, וניסינו להבין", מספר יוסף סידר.

"מהר מאוד גילינו שזה מסובך. כי רוב הנערים לא מסתובבים לבד. וברוב המקומות במזרח ירושלים אנשים ינסו לעצור אותך – אתה לא רוצה להיתקע שם, זה מסוכן. עכשיו תחזור לשני בני 16 שמעולם לא הלכו מכות, שצריכים פתאום לתפוס בן אדם שנאבק על חייו ולגרור אותו לאוטו? זה לא משהו שהם יודעים שיצליחו. עובדה שלילה קודם הם ניסו לחטוף ולא הצליחו, וחטפו מכות".

"האקט שלהם זה אקט של מסתערבים", אומר תאופיק אבו-ואיל. "לבוא לשכונה ערבית, לקחת סיכון עצום, להחליף בגדים, להיטמע באוכלוסייה, להוציא להורג. זה הדיסוננס שיוסף מדבר עליו: אנשים שבחיים אפילו לא הלכו מכות – פתאום יש להם מוטיבציה להיות כמו 'פאודה'! ואת זה הם שאבו מתוך תהליך חברתי שהתרחש בשלושת השבועות שלפני". וסידר מוסיף: "להגיד שהיה מחדל משטרתי זה לפספס את הסיפור. כי אם שלושתם לא היו רוצחים, יום אחר-כך מישהו אחר היה רוצח מישהו אחר".

"הקדשתי המון שעות לשנייה הזו, שבה אבישי צריך להחליט שהוא חוטף את אבו-חדיר", אומר חגי לוי. "וכאן הנשמה הדתית היא סופר חשובה להבנת הסיפור: כשאתה יונק מגיל אפס את המחשבה שנשמה של יהודי היא אחרת מנשמה של גוי – אז ברגע הזה, זו כבר לא שאלה מודעת אם מותר לרצוח או לא. האינסטינקטים שלך עובדים אחרת. נעשתה דה-הומניזציה, שמאפשרת לך לרצוח".

"וזה דבר מדהים! כי מי אחראי לזה? מי אחראי לדבר הלא מודע הזה? לא הם", אומר על כך סידר. "אבל ראוי להגיד שגם הפלסטיני לא רואה בי אדם. כשהוא הורג אותי, הוא לא חושב שהוא הורג אותי – יוסף – אלא אויב, והוא משרת משהו גדול יותר".

"אחת התגובות המפתיעות לסדרה היתה מאחותי ובעלה, שניהם שמאלנים אורתודוקסים", מוסיף לוי. "היא אמרה: 'אני מתביישת להגיד, אבל פתאום קלטתי שהם כמונו. משפחה שכולה!'. השכול היא מלה שאתה לא מחיל ברמה הרגשית על הפלסטינים".

סידר, בחלק אחר של הראיון, טוען כי המפתח לפתרון נמצא בפרידה מההיצמדות הישראלית לעמדת הקורבן. "אני מסתכל על כל הסכסוך שבו אנחנו נמצאים, מעגל דמים של 90 שנה, מאז 1929. אני מרגיש שמספרי הסיפורים מתעסקים בתחושת הקורבנוּת שלנו – וזה רק מעודד את פעולת הנקמה הבאה. לעומת זאת, אם אנחנו מתעסקים בצד התוקפני שלנו, איך אנחנו הופכים כאב לנקמה – יש סיכוי שפעם המעגל הזה ייסגר.

"[זה] נשמע כמו סיסמה, אבל אני ממש מאמין בזה. אני יודע שזה עובד על הילדים שלי. אם נתעסק בכמה אנחנו קורבנות לשנאה חסרת רסן של הערבים סביבנו – נמשיך לייצר אנשים שינסו לנקום. אבל אם נתעסק בזה שאנחנו לא שונים מהסביבה שלנו, והשנאה שקיימת בנו היא בדיוק כמו של הצד השני – אז יש משהו שאפשר לעצור איתו את ההמשך".

"אני לא מכירה את הרב", אומרת נערה בת 18 שמצוטטת בידיעה של "הארץ" על יצחק גינזבורג, "אבל אני בטוחה שהוא רב גדול. אם בחרו בו לקבל את הפרס, סימן שהתורה שלו חשובה".

המלחמה בטרור

בעמודי החדשות של "הארץ" מדווח הכתב בירושלים, ניר חסון, כי תאגיד השידור הציבורי יפסיק את התקשרויותיו עם חברת ההפקות קודה בעקבות פברוק סצנות בסדרת הדוקו-ריאליטי "מחוז ירושלים". העילה, מזכיר חסון לקוראים, היא "הפרסום השבוע ב'הארץ' שלפיו המשטרה שתלה נשק בביתו של תושב עיסאוויה לצורך צילומי התוכנית".

ישי פורת, ב"ידיעות אחרונות", מדווח על פברוקים נוספים שהתגלו. "צילומי הסדרה מציגים גם פשיטה על ביתו של פואז דבש, תושב מחנה הפליטים שועפאט המחזיק בתעודת זהות כחולה. [...] משלא נמצא דבר השתילו השוטרים בדירה אקדח תקני", הוא כותב. "צילומי הסדרה תיעדו אותם מטפסים לעליית הגג, ובעזרת כלבי גישוש 'מוצאים' את הנשק".

פורת משוחח עם דבש, שאומר לו שהחיפוש שבוצע בביתו לווה בהשפלת בני משפחתו: "הכניסו את התאומות שלי, בנות החמש, לחדר עם אשתי ואמא שלה. הפשיטו את הנשים עד התחתונים מול העיניים של הילדות, שהיו בפחד גדול", הוא אומר. "כמו בהשתלה בעיסאוויה, גם דבש קיבל מסמך משטרתי שלפיו החיפוש לא העלה דבר", מציין הכתב.

פורת מונה עוד שלושה מקרים מהסוג הזה. אחד מהם אירע למג'ד שיכה, גם הוא משועפאט, שמספר על שוטרים שפשטו על ביתו בלוויית כלבים ו"הפכו הכל". "גם במקרה זה, לאחר שלא נמצא דבר, השתילו השוטרים בביתו נשק ש'התגלה' כביכול במהלך החיפושים", נכתב בידיעה. "גם הוא הופתע לראות את עצמו בסדרה, גם עליו מסתובבות שמועות שהוא משתף פעולה עם ישראל, וזאת משום שלא נעצר ולא נחקר. לדבריו, לפני כמה שבועות פרצו כמה תושבים לביתו והיכו אותו".

שחיתות

"זועבי ועשרות מאנשי בל"ד יועמדו לדין על עבירות מרמה וזיוף", מודיעה כותרת לא גדולה שמתפרסמת בתחתית שער "הארץ". "לפי החשד", מציינת הכתבת רויטל חובל, "פעילי המפלגה הכניסו לקופתה כשלושה מיליון שקלים שהגיעו ממקור לא ברור בחו"ל, ויצרו מצג שווא שלפיו מדובר בתרומות של אנשים פרטיים".

חנין זועבי מדברת עם עיתונאים מחוץ לבית-משפט השלום בנצרת לאחר הרשעתה בהעלבת עובד ציבור, פברואר 2016 (צילום: באסל עווידאת)

האם מישהו ב"הארץ" ביקש לעשות חסד עם המפלגה הערבית המושמצת, ולכן הצניע את החדשות המרעישות? לא בהכרח. ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", שמהם מצופה להתנפל על כל בדל של מידע מביך על פוליטיקאים מהסוג של חנין זועבי, כלל לא מדווחים על כך בשעריהם. ידיעות לא גדולות על בל"ד והאישומים נדפסות בעמודיהם הפנימיים. ב"מעריב" מתעלמים לחלוטין מההתפתחות.

לא מדובר בתופעה חדשה. מאז חשיפתה על-ידי המשטרה, פרשת השחיתות במפלגת בל"ד זכתה לתת-סיקור חוצה אגפים – בעיתונות השמאל, בעיתונות הימין, בעיתונות שמכוונת לזרם המרכזי של החברה הישראלית, ואפילו בעיתונות בשפה הערבית. כתבה שפורסמה כאן, באתר "העין השביעית", ניסתה להתחקות על הסיבות לכך כבר בקיץ שעבר.

מתעמולת כזב לחדשות כזב

רוב הסיקור הפוליטי מוקדש גם השבוע לענייני סרק: חיכוכים פנימיים במפלגות, ספקולציות על קואליציות אפשריות ושמועות שמוצגות כעובדות באמצעות שימוש מפותל בלשון העברית. אחת הכתבות הגדולות ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לסוגה עיתונאית מתפתחת שאותה ניתן לתמצת כעיסוק מוגבר בתמרוני התעמולה של המפלגות, ואגב כך הדהוד המסרים המתחלפים שלהן וקידום סדר יומן (השבוע עסק בה כאן עוזי בנזימן).

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מקבל ברכה מרב בעת ביקור בהתנחלות אפרת. 31.7.2019 (צילום: גרשון אלינסון)

הכתבה של "ידיעות אחרונות" משתייכת לחלק היותר לגיטימי של הז'אנר: ניסיון לפצח את דמותם של שני תועמלנים, במקרה זה יונתן אוריך וטופז לוק, אנשי הניו-מדיה של נתניהו. בין ציטוטים של גורמים אנונימיים למורשת קרב, הכתבים אתי אברמוב ואיתי אילנאי מספרים על קבוצת ווטסאפ שבה חברים השניים יחד עם יאיר נתניהו.

"בקבוצה הזו מתנהל כל מערך הניו-מדיה של ראש הממשלה", טוען אדם המכונה "גורם הבקיא בפרטים". "נגיד שרוצים לתת הערה עוקצנית לאיילת (שקד). אז ברור שזה לא יפורסם באתר הרשמי של משרד ראש הממשלה, גם לא בפייסבוק הפרטי של ביבי, מול 2.5 מיליון עוקבים. יש שני מקומות שבהם נהוג להסיר את הכפפות: קבוצת הפייסבוק הסגורה 'רק ביבי', שבה מפרסמים מידע מכפיש על רוני אלשיך, רובי ריבלין, איילת שקד, בנט ולפיד, ולפעמים ידחפו משהו על ישראל כץ, או בטוויטר של יונתן, שזה לא מחייב את ביבי, אבל כולם מבינים שזה קשור אליו. כשהם אומרים 'נפרסם בפיראטי', הכוונה לזה".

כנהוג ב"ידיעות אחרונות", הכתבים נזהרים שלא לעסוק בבימה אחרת – מרכזית הרבה יותר – שבה ראש הממשלה משתמש לצורך קמפיין הבחירות שלו. "אביגדור ליברמן הצהיר בראיון לגלי-צה"ל ביום ראשון שעבר על כך שהוא ימליץ על בני גנץ לראשות הממשלה", הודיע נתניהו במאמר שכיכב שלשום בכותרת הראשית של "ישראל היום".

מאמרו של נתניהו בכותרת הראשית של "ישראל היום", שלשום (לחצו להגדלה)

גליון יום רביעי של "ישראל היום" היה עוד רגע שפל בתולדותיו רצופי הבזיונות של הביביתון, מקרה נוסף שבו הוסרה לרגע המסכה והבהירה גם לקורא התמים ביותר שבעצם לא מדובר בעיתון, אלא בעלון תעמולה.

המאמר של נתניהו הוצג כתגובה למאמר שפרסם יום קודם לכן הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", אבל כל מי שעיין בו יכול היה להיווכח שמדובר רק בתירוץ אינסטרומנטלי. ראש הממשלה לא התפלמס עם הפרשן, לא חשף שום דבר חדש, ובסך הכל ניצל את הבימה כדי לחזור על מסרי הקמפיין: משלילת האפשרות של ממשלת אחדות (הצהרה שכבשה את הכותרת הראשית), דרך ההבטחה שיקים "ממשלת ימין חזקה" (מונח שחזר על עצמו שלוש פעמים בטור הקצרצר) ועד ההבהרה שלפיה כדי שזה יקרה צריך להצביע "מחל" (דרישה שהופיעה במפורש לא פחות מארבע פעמים).

ההתמסרות לצורכי המנהיג לא באה לידי ביטוי רק בשיבוץ דף המסרים שלו בכותרת הראשית. היא מתבטאת גם בנכונות של העיתון להפיץ דיסאינפורמציה. הכוונה לקביעה לגבי ליברמן שצוטטה לעיל, שמככבת בימים האחרונים שוב ושוב בתעמולת הבחירות של הליכוד.

הודעה מטעם הליכוד שפורסמה ב-4 באוגוסט בדף הפייסבוק של נתניהו, מעין תקציר של המאמר שפורסם שלושה ימים לאחר מכן בשער "ישראל היום" (לחצו להגדלה)

אביגדור ליברמן אכן התראיין בשבוע שעבר לגלי-צה"ל, בתוכניתם של יעקב ברדוגו וירון וילנסקי. אלא שמי שיאזין לראיון עד סופו יגלה שליברמן לא "הצהיר" ש"ימליץ על בני גנץ לראשות הממשלה", כפי שנכתב במאמר של נתניהו. הוא אמנם לא שלל את האפשרות שימליץ על גנץ – אבל גם הבהיר כי זו אינה האפשרות היחידה.

אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

במהלך הראיון אמר ליברמן כי יסרב לשבת בממשלה עם חרדים ו"משיחיים", וציין כי הוא מעדיף לקחת חלק בממשלת אחדות. לנוכח הצהרה קודמת של נתניהו שלפיה הוא אינו מעוניין בממשלת אחדות, ליברמן נשאל על מי ימליץ בתרחיש שבו "בני גנץ יתחייב על ממשלה ללא חרדים, והליכוד לא יפר את הברית עם החרדים". ליברמן, בתשובה, השיב שנתניהו אכן הצהיר כי אינו מעוניין בממשלת אחדות – אבל אמר שהוא מקווה שבתום מערכת הבחירות ראש הממשלה ישנה את דעתו. "ואם לא אז בני גנץ – קיבלנו את התשובה, התשובה היא בני גנץ", הגיבו המנחים. "כן, בהחלט", השיב ליברמן. "ואם ישראל-ביתנו תהיה יותר גדולה מכחול-לבן אז נמליץ גם על עצמנו, אנחנו לא פוסלים אף אחד".

כפי שניתן לראות, ליברמן נשאל שאלה על תרחיש צר, והתעקש לתת תשובה מורכבת. הוא לא פסל את גנץ, אך הביע תקווה שנתניהו ישנה את דעתו. אלא שבתעמולת בחירות אין מקום למורכבות כזאת – ואכן, בתשדיר תעמולה שהפיץ הליכוד הציגו רק את החלק שבו אומר ליברמן "כן, בהחלט", והשאירו בחוץ את כל יתר ההצהרות.

נתניהו (או מי שכתב את המאמר שהתפרסם בחתימתו) חזר על המניפולציה הזאת בטור שנשלח ל"ישראל היום" – ובעיתון שכפלו אותה והגישו אותה לקוראים כמו שהיא. בלי לבדוק, בלי לסייג ובלי למסור לקוראים שראש הממשלה מטעה אותם. מה שמותר בתעמולה אמנם אסור בעיתונות, אבל "ישראל היום" הרי אינו מיזם עיתונאי. מערכת הבחירות היא רגע האמת שלו. אם נתניהו ייכשל, "ישראל היום" יאבד את תכלית קיומו. כמו ראש הממשלה, גם העיתון נלחם כעת על חייו. בזמנים כאלה אין יותר טעם בהעמדת פנים.

פתיתים צהובים

• "מה באמת קורה בגן של הילדים שלכם"
• "יוני שסטוביץ שולט בעגלת הקניות שלכם"
• "הבחירובוט חוזר במהדורת קיץ. הוא יודע הכל על הליכוד, ואתם?"

(מקבץ הפניות מתוך שערי "ידיעות אחרונות", "דה-מרקר" ו"ישראל היום", היום)

הענקיות

"כולם מדברים על ענקיות הטכנולוגיה, אבל – וזה יישמע מוזר – אנשים לא מבינים כמה מזל יש לנו שיש כה רבות מהן", אומר אדם נאש, סמנכ"ל בחברת דרופבוקס, בראיון לשגיא כהן מ"דה-מרקר". "אני זוכר עולם שבו היו כמה ענקיות טכנולוגיה מעטות, והיה קשה יותר להתחרות בהן. או שעבדת איתן, או שלא. זה היה עולם שבו אינטל, מיקרוסופט, דל וסיסקו נעלו הכל.

"כיום, תראה כמה חברות פועלות בתחום רשתות התקשורת כי סיסקו כבר לא שולטת בהכל. יש הזדמנויות רבות בעולם המחשב האישי, כי מיקרוסופט מצליחה בכמה אזורים, אבל לא בכולם. אפל מצליחה בכמה תחומים, אבל לא בכולם. כך גם אמזון וגוגל. [...] גוגל הפסידה את תחום המדיה החברתית לפייסבוק, אף שניסתה. מיקרוסופט לא שולטת ברשת, וגם לא במובייל".

"סמכו על גוגל שגם כשהיא נאלצת להתכופף בפני תכתיבי הרגולציה – היא תמצא דרך לעשות מזה כסף", כותב ליאור באקאלו ב"מוסף כלכליסט". "לפני כשנה האיחוד האירופי הטיל עליה קנס של 5.1 מיליארד דולר על פגיעה בתחרות במובייל, וקבע שעליה להציע חלופות למנוע החיפוש שלה עבור משתמשי אנדרואיד ביבשת.

"אז בסוף השבוע שעבר החברה הזמינה את המתחרים שלה להירשם למכרז שבו תבחר את מנועי החיפוש שיוצעו למשתמשים כברירות מחדל אפשריות באנדרואיד. [...] המנצחים במכרז, הבהירה גוגל, יהיו פשוט אלה שישלמו יותר. ככה זה, גם כשמכריחים אותו להיפתח לתחרות, המונופול תמיד מנצח".

חגבי הפארק וענקי הרוח

במוסף "גלריה" של "הארץ" מקדיש בן שלו את טורו השבועי לדליחותן של הופעות ענק. "מה הבעיה עם הופעות פארק ואיצטדיון? בעיה אחת היא היותן מוצר צריכה המוני", הוא כותב. "נדמה שבשנים האחרונות הנדסת המוצר נעשתה כה מדויקת, נשלטת ויעילה, שהטעם התעשייתי מורגש עד זרא ומרחב הספונטניות הצטמצם לכדי חרך בלתי מורגש.

"התפתחות בעייתית נוספת היא הפיכת ההופעות ההמוניות לאירועים שמתקיימים בו בזמן בממד המציאותי ובממד של הרשת. כידוע, הממד השני משמעותי יותר, וההופעות מהונדסות כך שייראו נהדר באינסטגרם. מכונת קונפטי חשובה לפיכך יותר מסעיפים זניחים כמו נגינה ושירה.

"אבל זה לא רק מקדם התעשייתיות הגבוה. הופעה מעולה משדרת אלינו בשני תדרים עיקריים – התדר הגופני והתדר הרגשי-רוחני. זה קורה כשהמוזיקה עוטפת, חודרת, מותירה משקע שחי בנו למשך זמן רב. הסיכוי שחוויה כזאת תתרחש בפארק או באיצטדיון קטנה לאין שיעור מהסיכוי שתתרחש בחלל הופעה פחות ענק, ורצוי סגור.

"המלה 'סאונד' חשובה מאוד בהקשר הזה, ולא בהקשר הטכני המצומצם שמרבים להתלונן עליו, אלא במשמעות רחבה ועמוקה יותר – כנוכחות חומרית-רוחנית מרוממת. גם אם נוכחות כזאת תתחיל להיווצר, היא תתפוגג בחלל העצום הרבה לפני שתגיע אלינו, חגבי הפארק. כך גם הנוכחות האנושית-המיתית של האמן עצמו".

בחלק אחר של הטור, שלו חולק עם קוראיו גם מנה ממורת הרוח הייחודית של מבקרי המוזיקה. "הופעות פארק, שמתקיימות מול עשרות אלפי אנשים ומעניינות מאות אלפי אנשים שנשארו בבית, הן אירועים חדשותיים, וככאלה צריך לדווח עליהן באופן מיידי", הוא כותב. "את הביקורות על ההופעות של ווטרס, מקרטני וכהן נאלצתי לכתוב בזמן שהמוזיקאים עמדו על הבמה ושרו, כדי להספיק לשלוח את הטקסטים לפני ירידת הגיליון לדפוס. זאת סיטואציה בעייתית ושנואה מאוד, שמנתקת אותך מההופעה במידה רבה ומעקרת, שלא לומר מחריבה, את החוויה הרגשית". הטור מומלץ לקריאה בשלמותו.

סימנייה

"הגליל יהיה שחון. בדרום יגוועו כל היערות עד קריית-גת. האקליפטוסים והברושים ייעלמו. הטמפרטורה תטפס בארבע מעלות. טמפרטורת המים בים התיכון תעבור את ה-40 מעלות, יותר מהמותר בג'קוזי. ימי השרב יתרבו. הקיץ יתארך ב-50%. חלק מהערים יפתחו תלות מוחלטת במזגן. בחוץ לא תוכל להתקיים ציביליזציה" (ההפניה לכתבת השער של "מוסף הארץ", שבה מרכז עודד כרמלי שורה של תחזיות על האקלים והשלכותיו בשנת 2100).

יציאות

המוטיב החוזר השבוע בטורו של אראל סג"ל ב"ישראל היום" הוא כזה שקוראים שעוקבים אחריו עוד מימי "מעריב" כבר למדו להכיר היטב. הוא פותח ביונים שהפרישו לשלשת וחריונים על פסל של סטאלין, ממשיך בתיאורו של הנרי השמיני כחזיר הנובר בערימת צואה, ומרחיק עד לקיסר הרומי קלאודיוס. "מילותיו האחרונות שנשמעו מפיו בעולם הזה באו מיד אחרי רעש נורא שבקע מאותו חלק בגופו שתמיד דיבר בקלות יתרה. הן היו: 'אוי לי, אני חושב שחרבנתי על עצמי!'", מצטט סג"ל מן הכתובים.

במוסף "שישבת" של החינמון מקדיש אברי גלעד חטיבה מטורו האישי למלה "פיפי", וליתר דיוק לשימוש בה כמלה נרדפת ל"צחקתי בקול רם". "הפה הוא החלל הרוחני של האדם", כותב גלעד. "מה שהוא מכניס דרכו ומה שהוא מוציא, זה מה שקובע איזה מין בנאדם הוא/היא. אדם שממלא את פיו במלים שאין דרכן להישמע במרחב הציבורי אלא בהקשר מסוים, משפיע על נפשו ועל נפש שומעיו בדרכים שהן מעבר למובן מאליו. אדם שמשמיע את מילות היציאות תדיר, הופך את פיו לג'ורה ואת קיומו התקשורתי לנמוך מאוד".

המונח פה ג'ורה חוזר על עצמו גם בטורו של סג"ל, בתיאור אגבי של דונלד טראמפ. "אני בעדו", מבהיר סג"ל את המובן מאליו.

הטיוטה הראשונה של הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה

"באיזה קטע ילדים של פיליפינים ועובדים זרים מתגייסים לצה"ל? מי העניק לצבא את הסמכות לגייס תושבים שאינם אזרחי ישראל, חלקם בכלל שוהים בלתי חוקיים?", צייץ השבוע מתי טוכפלד בחשבון הטוויטר שלו. "אחר-כך הם טוענים, ובמידת צדק מסוימת, שמגיעה להם אזרחות כי הם שירתו בצבא. כלומר בפועל הפך צה"ל לרשות האוכלוסין וההגירה. איך זה קרה ומתי?".

מתי טוכפלד, טוויטר, 5.8.2019

הציוץ של טוכפלד זיכה אותו בשטף של ביקורת ולעג, מ"באיזה קטע מטומטמים כותבים שטויות" ועד "אתה מתיימר להיות עיתונאי. יש לך דרך לבסס את הדברים שאתה כותב או שאתה בכלל לא רואה בכך צורך?".

היום טוכפלד חולק עם קוראי "ישראל היום" את התשובה: "מסתבר שהאשמה אינה כלל של צה"ל", הוא כותב. "חוק שירות הביטחון קובע כי חובת הגיוס חלה על אזרחי ישראל וכן על תושבי קבע. נער פיליפיני שהגיע עם אמו, מטפלת בתחום הסיעוד, או שנולד בארץ אחרי שהגיעה, מקבל תושבות קבע ובבוא העת צו גיוס".

פויר

אחרי הפסקה של שבוע, טורו האישי של דרור פויר שב להתפרסם ב"גלובס". "הייתי יהיר וטיפש כדי לאבד שליטה ולהתנהג בצורה שמנוגדת באופן מוחלט לכל מה שאני מאמין בו ולאיך שאני משתדל להתנהל בעולם", הוא כותב על מעשה ההטרדה המינית שביצע בקולגה, שנחשף לפני שבועיים.

"לא אהיה יהיר וטיפש שוב כדי להציג את מה שעשיתי ומה שקרה כמין מסע פנימי לשיפור עצמי, סיפור על איך הפכתי לאדם טוב יותר. ממש לא", כותב פויר בפסקת הסיום. "זו לא תחנה בדרך, זה לא היה בלתי נמנע וזה לא סימן מלמעלה או סצנת סיום של סרט מצויר. אני לא פינוקיו שהגורל גילף ומירק אותו במסכת ייסורים עד שהפך לילד אמיתי, טוב, טהור ונבון וכל-יודע. אם כבר, להפך; יש לי הרבה יותר ספקות, חרטות וסימני שאלה על כל מה שחשבתי שידעתי".

בהמשך להודאה (וההכאה על חטא) המהירה, גם בטור פויר בוחר באופציית החשיפה האישית, ובין היתר מזכיר את השיחה הקשה שקיים עם ילדיו. אשתו, לעומת זאת, אינה מוזכרת כלל.

ענייני תקשורת

ראיון באישור המלמ"ב. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין איתי אילנאי את ד"ר אריק מימון מהקריה למחקר גרעיני, יו"ר "ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה" – גוף שמורכב בין היתר מעובדי המכון בדימונה. העילה: מאבקם של העובדים ביוזמה להגבלת חופש השביתה שלהם.

לקוראים מובהר כי מדובר בראיון חריג. "הראיון התקיים בהתכתבות", מציין אילנאי, "ורק לאחר שכל תשובותיו נבחנו בידי קצין הביטחון של הקמ"ג, המונחה על-ידי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), הן אושרו לפרסום".

לצד הראיון עם מימון מופיעים גם ציטוטים מפי עו"ד אריאל שמר, שמייצג את העובדים. לקוראים לא נמסר כי שמר גם מייצג את הנהלת "ידיעות אחרונות" במאבקים שהיא עצמה מנהלת נגד עובדיה.

בלווטניק. בעמודי החדשות של "גלובס" מדווחת ענת ביין-לובוביץ' כי שני המועמדים הסופיים לניהול חדשות 13 הם שילה דה-בר וישראל טויטו, המנכ"ל הזמני. "טויטו כבר נפגש בלונדון עם בעל המניות המרכזי של ערוץ רשת 13, לן בלווטניק", מציינת הכתבת. "מועמדת נוספת שהוטסה כדי לפגוש אותו היא העיתונאית טלי בן-עובדיה".

עושים לביתם. ל"ידיעות אחרונות" מצורפת היום מהדורה מיוחדת של המוסף "מסלול", שיוצאת במימון רשות הטבע והגנים. כרגיל, חלק ניכר מהמלצות הטיול מפנות את הקוראים לאתרים שמפעיל הגוף שרכש את התוכן. במוסף "ממון" מתפרסם גם היום מדור במימון בנק הפועלים, בכיר רוכשי התוכן מקבוצת מוזס בשנים האחרונות.

ציפורי. גם השבוע אלי ציפורי, פובליציסט "גלובס", אינו חולק את מחשבותיו הפרועות על פרשיות נתניהו ("תיק תפור", "חונטה תקשורתית") עם קוראי העיתון הכלכלי. הפעם האחרונה שבה ציפורי הקדיש לכך מאמר היתה לפני קרוב לחודשיים, ב-15 ביוני. מאז, את דעותיו בנושא הוא שומר לדף הפייסבוק שלו, לתוכנית החדשה שקיבל בתחנת הרדיו גלי-ישראל ולראיונות בערוץ 20. טורו הנוכחי ב"גלובס" עוסק בחברת טבע.