הציבור מוזמן להיכנס לפאניקה

"בימי שישי בחודש האחרון נשטפים הרחובות בערי אירופה המרכזיות בתלמידי בית-ספר שעוזבים את הכיתות ויוצאים למחות נגד אוזלת היד של ממשלות העולם במאבק נגד שינויי האקלים", כותב עפרי אילני במדורו הקבוע ב"מוסף הארץ". "הם צועדים בעקבותיה של הילדה השבדית גרטה טונברג, שפתחה באוגוסט האחרון ב'שביתת האקלים' ונעמדה מול הפרלמנט השבדי בדרישה לפעולה דרמטית למען הפחתה של פליטת גזי החממה.

"עד כה השתתפו במחאה יותר ממאה אלף תלמידים, בעיקר בבלגיה, שווייץ, גרמניה ובריטניה. בלונדון הם השביתו את התנועה במרכז העיר, מה שגרר נזיפות מצד ראש הממשלה תרזה מיי בשל היעדרם מבית-הספר. היא הסבירה לתלמידים שעליהם לשקוד על לימודיהם כדי שיוכלו להיות מהנדסים ומומחים, ובעתיד יוכלו אולי לפתור את בעיות האקלים. זה לא מנע מהמחאות לצבור תאוצה. טונברג כבר התריסה בפני דור המבוגרים: 'אני לא רוצה את התקווה שלכם. אני רוצה שתהיו בפאניקה. אני רוצה שתהיו בחרדה, כמו החרדה שאני מרגישה כל יום'".

טונברג, שציינה לא מזמן את יום הולדתה ה-16, יודעת משהו שגם קמפיינרים משופשפים יודעים: רוב בני האדם לא ייקחו חלק פעיל במאבק חברתי או פוליטי אלא אם כן יחושו שעל צווארם מונחת חרב חדה. בישראל, הסלידה הנרחבת מפני זיהוי פוליטי תרמה להולדת התופעה של מפלגות המרכז לסוגיהן – מוסדות פוליטיים שנרקחו בידי מיטב היועצים והיחצנים כך שישימו בצד את העיסוק בעמדות ותוכניות, ויבליטו אלמנטים זהותיים.

כך מסתופפים יחד דתיים וחילונים, בטחוניסטים וג'ובניקים, עסקנים ופעילי שטח, יוצאי אתיופיה וברית-המועצות עם ילידי הארץ, מזרחים ואשכנזים, אנשי חינוך ועסקים – ולקישוט אולי גם איזה שמאלני או ימני, עבור אלו מבין הבוחרים שזה עדיין חשוב להם. זהו המודל שעל-פיו נבנתה מפלגת יש-עתיד, וזהו גם המודל שעמד בבסיס חוסן-לישראל של בני גנץ. אתמול, זמן קצר לפני המועד האפשרי האחרון, הודיעו שתי המפלגות על ריצה משותפת – ויצרו מגה-זורד של זהויות שעלול לבלבל גם את הימני או השמאלני האדוקים ביותר.

לאחר הודעת האיחוד החלו להתפרסם בתקשורת סקרים שניבאו לרשימה החדשה – "כחול-לבן" שמה – ניצחון בפער ניכר על בנימין נתניהו. במבט ראשון, מדובר בחדשות מדאיגות עבור הליכוד. ואולם, יש גם חסידי נתניהו שהמהלך נוסך בהם אופטימיות. כפי שאמרה הנערה השבדית, פאניקה היא מנוע של שינוי. אמנון לורד למשל, בעל הטור המרכזי של "ישראל היום", מקדם את האיחוד בברכה: כעת, הוא כותב, תוחדר בימין "קצת פאניקה בריאה".

בבחירות הקודמות, אם לסמוך על ניתוחים של פרשנים פוליטיים, ראש הממשלה קיבל רוח גבית בעקבות קמפיין פאניקה ("הערבים נעים בכמויות") של הרגע האחרון. עורכיו של לורד ב"ישראל היום" ודאי זוכרים זאת, אבל לעת עתה הם נמנעים מללחוץ על דוושת החרדה. לפי שעה הם משדרים לקוראיהם שאין סיבה לדאגה.

מתי טוכפלד, בטור פרשנות שתופס את המיקום המרכזי בכפולת העמודים הפותחת, מתאר את נתניהו כמי שהינדס את הכל. נתניהו, מובהר בכותרת המשנה, "אילץ למעשה את מפלגות השמאל להתאחד". ובכל זאת, מי שימשיכו לקרוא יגלו שבמעבה הטור הסליק הפרשן חשש: "לראשונה במערכת הבחירות יש אפשרות כלשהי למהפך", הוא כותב. על כל פנים, מבהיר טוכפלד, נתניהו כרגע רגוע ("עד כמה שאפשר להיות רגוע במערכת בחירות").

בעיתונים אחרים מציגים גישה אחרת לגמרי. סקר שתוצאותיו מתפרסמות הבוקר ב"ידיעות אחרונות" מעניק לגנץ ולפיד 36 מנדטים, ורק 30 לליכוד. ב"מעריב" מגישים סקר עם תוצאות דומות: 35 לכחול-לבן, ורק 29 לליכוד. ב"הארץ" לא ערכו אתמול סקר דעת קהל. במקום זה מגישים שם לקוראים נתונים של שלושה סקרים שערכו אתמול ערוצי הטלוויזיה – חדשות 12, חדשות 13 וכאן 11. גם בשלושת הסקרים האלה המגמה דומה: 35–36 מנדטים למפלגת הזהויות של לפיד וגנץ, 26–32 מנדטים לביבי.

וב"ישראל היום"? דממה. בשלושת סופי השבוע האחרונים, העיתונאים של משפחת אדלסון קידמו את פני הקוראים עם סיקור אגרסיבי של סקרי דעת קהל. כל עוד נתניהו הביס את כל יריביו בסקרים, בעיתון העניקו לכך כותרת ראשית אחר כותרת ראשית. הבוקר נקטעה השרשרת. ב"ישראל היום" לא מפרסמים נתונים של שום סקר – לא בכותרת הראשית, ולא בידיעות הקצרצרות שמאכלסות את טורי הצד.

סקרים בכותרת הראשית. שערי "ישראל היום" בשלושת ימי השישי האחרונים (לחצו להגדלה)

סקרים בכותרת הראשית. שערי "ישראל היום" בשלושת ימי השישי האחרונים (לחצו להגדלה)

כל 15 העמודים הראשונים של "ישראל היום" (בניכוי המודעות) מוקדשים היום לסיקור מערכת הבחירות, ואליהם מצטרפים נתחים שמנים מתוך שני המוספים השבועיים. ובכל זאת, בחינמון לא מצאו לנכון לדווח לקוראים על תוצאות הסקרים הטלוויזיוניים, כפי שעשו ב"הארץ", או אפילו להתמקד בחדשות הטובות מבחינת נתניהו: נראה שבכל הסקרים גוש הימין עדיין גובר על הגוש שמנגד.

מי שיקרא יותר מעיתון אחד יגלה שההגדרה המדויקת של הגוש שמתמודד נגד נתניהו שנויה במחלוקת. "מעכשיו ועד הבחירות, מכונת התעמולה של התקשורת תפעל יומם ולילה כדי לשכנע אתכם שהשמאל הוא לא שמאל", מצטט איתמר אייכנר מתוך נאום בחירות שנשא אמש ראש הממשלה.

כאילו כדי להוכיח שנתניהו צודק, בעיתונו של אייכנר, "ידיעות אחרונות", מקפידים למתג את מפלגתם של גנץ ולפיד באופן הנוח ביותר מבחינתם. בשער העיתון מודיעים לקוראים על "ברית המרכז", וגם בידיעה עצמה חוזרים על המונח "מרכז" בכותרת המשנה ובפתיח. בשער "מעריב" הולכים על פשרה, ומאמצים את המונח "מרכז-שמאל" (אם כי בהקשרו של הגוש, לא המפלגה).

ב"ישראל היום" מעדיפים כצפוי את הנרטיב של נתניהו. "ראש בראש, ימין נגד שמאל", נכתב בגדול בכותרת הראשית, מעל שני תצלומים שווים בגודלם: באחד נראה ראש הממשלה; בשני נראים ארבעת יריביו – אשכנזי, לפיד, גנץ ויעלון. הסאבטקסט משרת את נתניהו, גם אם אינו מופרך כשלעצמו: דרושים ארבעה טוענים לכתר כדי להגיע לשיעור קומתו של המלך.

עוד פאניקה

המועמד כבובה

"לפני כמה שבועות, אחרי נאומו הראשון והמבטיח של בני גנץ, כתבתי כאן שבנימין נתניהו ויאיר לפיד, מרוב ניסיון טלוויזיוני ומיומנות תקשורתית, שוב אינם נראים כמו מנהיגים אלא כמו שחקנים שמגלמים מנהיגים, ושגנץ, לעומתם, שיכנע אותי יותר. אבל אחרי נאומו השבוע, שבו תקף את נתניהו, אני מודה שטעיתי. יתרה מזאת: בעוד נתניהו ולפיד מביימים את עצמם וכותבים לעצמם, בנאום הזה נראה גנץ כמי שאחרים מביימים אותו", כותב מאיר שלו בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות".

"איש אינו תמים. כולם יודעים שבזמן בחירות מנוהלים פוליטיקאים רבים על-ידי אנשי קמפיין ויועצים אסטרטגיים. אבל נראה שאצל גנץ זה הגיע לשיאים חדשים. אי-אפשר שלא לעקוב אחריו בשבועות האחרונים בלי להגיע למסקנה שהאיש הפך לחומר ביד יוצריו, יועצי התדמית, באופן מוחלט. הם קובעים מתי ינאם, על מה ידבר ואיפה. בעוד פוליטיקאים אחרים מצליחים להסוות את תלותם ביועציהם, גנץ נכשל בזה פעם אחרי פעם. יותר ממועמד לראשות ממשלה ורמטכ"ל לשעבר הולכת ודבקה בגנץ תדמית של ישות מהונדסת וצייתנית, עם תלות מוחלטת בעוזריו וביועציו", מוסיף מתי טוכפלד בטורו ב"ישראל השבוע".

ב"דה-מרקר" מתייחס גיא רולניק לעוד היבט מטריד אצל גנץ ומפלגתו: בעלי הברית הכלכליים שלהם. "ב-2019, בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לגנץ לא היתה בעיה לגייס תוך כמה ימים מיליוני שקלים במימון המונים למימון הקמפיין שלו. אבל הנושא כנראה לא עלה על דעתו, וגם לא על דעת כל היחצ"נים והיועצים שמקיפים אותו. הם ייעצו לו לגמור במכה אחת את רוב המימון בשני צ'קים – אחד מטייקון הנדל"ן אלפרד אקירוב והשני מסמדר אונגר, אחותו של יבואן הרכב רמי אונגר.

"למי ששכח, הצמד אקירוב-אונגר הם שניים מהמממנים הוותיקים ביותר של פוליטיקאים במערכת הפוליטית בישראל. הפוליטיקאי החביב עליהם במשך שנים הוא זה שהשתחרר רק לפני שנה מהכלא, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בתמלילי ההקלטות של שולה זקן, יד ימינו של אולמרט, הוזכרו שמותיהם של אקירוב ואונגר כאנשים המקורבים ביותר אליו – שאפשר להרים אליהם טלפון כאשר אולמרט ומקורביו בצרה כלכלית ומשפטית".

בנימין נתניהו נושא נאום בחירות. כפר המכבייה, 21.2.2019 (צילום: תומר נויברג)

בנימין נתניהו נושא נאום בחירות, אתמול בכפר המכבייה (צילום: תומר נויברג)

כפי שניתן לראות, גנץ הותיר רושם גרוע על בעלי טור מימין ומשמאל – ולא רק בשל כישוריו הרטוריים והזהות המהונדסת שאימץ לעצמו. ואולם, רק בעל טור אחד נוטל את הרושם הגרוע הזה ולוקח אותו למחוזות חדשים – כאלה שבהם הרמטכ"ל לשעבר הוא לא רק מוצר ממותג של יועצים, כי אם פיון של כוחות עצומים ממעבר לים שמשחקים שחמט על לוח נסתר שגבולותיו נמתחים עד מעבר לאופק (ואם אתם לא רואים אותם, המשיכו לקרוא ואולי תצליחו לפקוח את העיניים). זהו כמובן אמנון לורד מ"ישראל היום".

לורד עוסק היום בגנץ ובמפלגתו בשני טורים: האחד נדפס בכפולה הפותחת של החינמון (לצד טור מוביל שעליו חתום טוכפלד), והשני נדפס בכפולה הפותחת של "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי. בטור שנדפס בעמודי החדשות, אולי הודות ליד מרסנת כלשהי, מובאת התיאוריה של לורד רק במרומז. "התאחדות הרמטכ"לים חשפה את האופוזיציה בתוך הממסד הבטחוני", מוסרת הכותרת הנחרצת, אך מי שיחפש פרטים בתוך הטקסט הרץ יגלה בעיקר אמירות כלליות בסגנון "ההתארגנות של הרמטכ"לים מהעשור האחרון במסגרת מפלגתית היא ביטוי פוליטי לאופוזיציה שהם גילמו עוד במדים".

עד כאן, אפשר להגיד שהטור של לורד הגיוני: כמה מבכירי מערכת הביטחון אכן ניסו לבלום מהלכים צבאיים התקפיים שהוביל נתניהו, גם אם לטענתם עשו זאת משיקולי ביטחון גרידא, ולא משיקולים פוליטיים. החלק הרופף בתיאוריה מגיע כשלורד מתחיל לשפוך פנימה רמיזות על כך שאותם בכירים פעלו בתיאום עם ממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית (הוא נוקב בשמותיהם: עמוס ידלין, בני גנץ, גבי אשכנזי, תמיר פרדו, מאיר דגן, יובל דיסקין, גדי איזנקוט).

את מה שלורד רק רומז בעמודי החדשות, הוא אומר ביתר חופשיות בטורו השבועי – כנראה הבימה המרכזית ביותר שבה מופצת בישראל הגרסה המקומית של תיאוריית מדינת העומק (להרחבה ראו לקסיקון אמנון לורד לתיאוריות קשר, שפורסם השבוע באתר זה).

כך היא באה לידי ביטוי היום: בבחירות הקרובות, כותב לורד, "העם" יקיים עימות ישיר עם "מנגנוני הביורוקרטיה". גנץ, הוא גורס, הוא "נציג בכיר של הצבא כביורוקרטיה בטחוניסטית ולא כצבא העם". לפיד, לעומת זאת, "הוא המגן האולטימטיבי של הממסדים המאיימים על החירות במדינה, והם נקראים בלשון סגי נהור 'שומרי הסף'" (לורד אינו מפרט הפעם באילו ממסדים מדובר, אך בהתבסס על טורי עבר ניתן לנחש שמדובר בשמאל, במשפטני שירות המדינה ובתקשורת).

ומה לגבי גבי אשכנזי, המצטרף החדש לברית לפיד-גנץ? "איש של חיים סבן, בשר מבשרה של ממסד המפלגה הדמוקרטית", חורץ לורד. ומי עוד מעורב? אהוד ברק, מפרט הכותב, שהוא "החוליה המקשרת בין ממסד המפלגה הדמוקרטית לפוליטיקה הישראלית".

כדי להמחיש שהוא לא היחיד שחושב כך, לורד מצטט (בשני טוריו) דברים שהשמיעה ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שרצתה להצטרף למפלגה של גנץ אך לבסוף נותרה בחוץ. לדברי לוי-אבקסיס, היא הגיעה למסקנה שגנץ הוא "איש המנוהל על-ידי אחרים". מי הם אותם אחרים שעליהם דיברה חברת-הכנסת? בהודעה שהוציאה שלשום לא נכלל פירוט, אך בקונטקסט שבו משבץ לורד את הדברים לא ממש נותר מקום לספק: מה זאת אומרת מי הם? האנשים שמנהלים את מדינת העומק!

פרשנים פוליטיים ובעלי טור מהסוג הנפוץ יודעים שאם הם רוצים שיקשיבו להם לאורך זמן, אסור להם להתחייב לעמדה או השקפת עולם אחת. עדיף לזגזג לפי האינטרסים ותפיסות המציאות של המקורות המתחלפים – הפוליטיקאים והאקו-סיסטמה האנושית שמקיפה אותם ומתדלקת את תדמיותיהם. היום הם מזגזגים לימין, מחר יזגזגו לשמאל, וכשציפי לבני תפרוש מהחיים הפוליטיים הם ישמיעו קול קינה. כך הם משדרים לקוראים שהם משקיפים בלתי תלויים – אך חשוב מכך, את אותו השדר הם מעבירים גם למקורות. תן מידע, קבל יחס. זו דרכו של עולם.

לורד הוא כותב מרענן משום שהוא לא נופל לתבנית הזאת, שמייצרת עיתונות פגומה וחלולה ומחנכת עיתונאים להתמסר ביודעין לספין התורן. ללורד יש תיאוריה מוצקה, והוא חוזר עליה שוב ושוב – לעתים במרומז, ולעתים במפורש.

על פניו, הדרך שלו הגונה יותר: הקוראים יודעים מה עומד לפניהם, ובמקרה של לורד גם אפשר להאמין לו שהוא מאמין לעצמו. מצד שני, מי שמתחייב על פרשנות אחת נחרצת, ובמקרה של לורד גם תלושה למדי מהמציאות, מכפיף את עצמו למכונה שדורשת תחזוקה כבדה. מדי שבוע עליו לחפש ראיות חדשות שיוכיחו את הנחת המוצא – ואם הן לא מוכיחות, למצוא ראיות אחרות ולעקם אותן.

לדרך הזאת יש עוד חולשה: בשלב מסוים התיאוריה תעמוד למבחן. כותבים כמו בן כספית, סימה קדמון או יוסי ורטר יכולים לרוץ עשורים על גבי עשורים על גבם של פוליטיקאים מתחלפים, שכל אחד מביא עמו סט חדש של אינטרסים. אצל לורד, העמדתו לדין של נתניהו – עוד לפני ההרשעה או הזיכוי – עלולה לנתץ את הקונספציה ולחשוף שאחרי הכל, ראש הממשלה לא נפל בגלל מדינת העומק, או הפרקליטים המושחתים, או התקשורת השמאלנית, ושגם אובמה והילרי קלינטון לא קשורים, ובטח שלא הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד. או שמא?

האנטי-בובה

מורן אזולאי ויובל קרני, בכתבה על קמפיינרים של מפלגות שמתפרסמת במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", טוענים כי נתניהו "מאשר אישית כל ציוץ שעולה בטוויטר, כל פוסט שמפורסם בפייסבוק וכל סרטון שמפיקים צוותי הניו-מדיה".

פלילים

הדרמה סביב הגשת הרשימות דחקה הצדה את העיסוק בפרשיות נתניהו. אף עיתון לא מספק היום גילויים חדשים על התיקים הפליליים של ראש ממשלת ישראל. מי שירצו להתעדכן על הנעשה בצוות ההגנה של נתניהו יוכלו לגשת לטורו השבועי של אלי ציפורי ב"גלובס", שגם השבוע מוקדש ברובו לסוגיה. המסר המרכזי הפעם: יש לאפשר לנתניהו לקבל מיליוני שקלים מבעלי הון כדי לממן את הגנתו המשפטית.

בניגוד למקרים קודמים, הפעם חלק ניכר מהמסרים והנתונים שיוצאים מסביבת נתניהו מובאים בין מרכאות, ולא כתובנות אישיות של הכותב. את הציטוטים הוא מייחס למכתב שהוציא נבות תל-צור, אחד מעורכי-דינו של נתניהו, שחזר לאחרונה למקצוע לאחר שהושעה בנסיבות מפוקפקות שקשורות לאהוד אולמרט, ראש הממשלה הישראלי הראשון שהורשע בלקיחת שוחד.

בשולי החדשות

א. בכתבה הראשית של "ידיעות אחרונות" משובצת בוקסה שנושאת את הכותרת "הקשר המרגש בין גנץ ללפיד". הכתבת הפוליטית מורן אזולאי מספרת לקוראים כי אתמול, באירוע ההשקה של מפלגת כחול-לבן, "הפתיע גנץ כשסיפר" כי "אביו של יאיר לפיד, טומי, ואמא שלי, מלכה, חיו בדירה משותפת בגטו היהודי בבודפשט". בכותרת המשנה מובהר כי השניים דרו ב"אותה דירה".

מי שצפה אמש בנאומו של גנץ יכול היה להיווכח שהסיפור מעט יותר אפור מהאופן שבו בחרו לתאר אותו ב"ידיעות אחרונות": לפי גנץ, טומי ומלכה לא גרו באותה "דירה משותפת", אלא באותו "בית דירות". לא שותפים, שכנים.

ב. "גנץ למעשה לא חידש דבר", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל השבוע", "קדמו לו ציפי לבני, יאיר לפיד, אפילו שאול מופז ואהוד ברק. חלקם הצליחו להביא הישגים נאים בבחירות, אולם איש מהם לא הצליח ליטול את השלטון". בניגוד לקביעתו הגורפת של הפרשן הפוליטי, לא כל מי שהוזכר לעיל נכשל בנטילת השלטון. אהוד ברק, כזכור, ניצח בבחירות 1999 והרכיב ממשלה בראשותו. יריבו בבחירות היה בנימין נתניהו, שניצל את ההפסד כדי לקחת פסק זמן מפוליטיקה פרלמנטרית.

ג. בשלושה מתוך חמשת סקרי הבחירות שהוזכרו לעיל – של "ידיעות אחרונות", "מעריב" וחדשות 12 – הוצגה לנסקרים האפשרות להצביע למפלגת תע"ל של אחמד טיבי, או לשארית הרשימה המשותפת (חד"ש, בל"ד ורע"מ). אף שהסקרים נערכו אתמול, הסוקרים התעלמו מכך שבשעות אחר-הצהריים נודע כי חד"ש ותע"ל ירוצו יחד, בנפרד מרע"מ ובל"ד (שירוצו יחד גם הן).

מוחות גדולים

קריקטורות של ערן וולקובסקי ("הארץ") ואיתמר דאובה ("ידיעות אחרונות"), היום. הקריקטורה של דאובה נדפסה לצד פורטרט מאויר של נתניהו עם רפי פרץ, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'

קריקטורות של ערן וולקובסקי ("הארץ") ואיתמר דאובה ("ידיעות אחרונות"), היום. הקריקטורה של דאובה נדפסה לצד פורטרט מאויר של נתניהו עם רפי פרץ, איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'

האורווה

במוסף "G" של "גלובס" משיקים מדור חדש, "הבחירומטר". במוקד: פילוח סטטיסטי (בשיתוף חברת יפעת מחקרי מדיה) של האופן שבו מכסה התקשורת את מערכת הבחירות – כמה מתוכו עוסק ב"מירוץ הסוסים" ("סקרים, איחודים ומבנה הרשימות", מפרט יונתן כיתאין), וכמה מתוכו עוסק בנושאים שהוגדרו עקרוניים או מהותיים – כלכלה וחברה, ביטחון, דת ומדינה, מדיניות חוץ ועוד.

הנתונים הראשוניים צפויים: 63% מהסיקור עוסק במירוץ, ורק 35% במהות. השארית, 2% בלבד, עוסק בחקירות נתניהו – נתון שעשוי להצביע על הצלחה מסחררת עבור ראש הממשלה, או אולי על כישלון שלו – תלוי איזה פרשן קוראים (וכמובן, ישנה גם האפשרות של כשל בשיטת המדידה).

מה הלאה? ב"גלובס" מספקים נבואה: "נכון לאמצע פברואר, שני-שלישים מהשיח התקשורתי אינו מהותי והוא עוסק רק במצב המירוץ. זהו מצב טבעי לפני סגירת הרשימות, אך החל מהשבוע הבא המתמודדים יהיו חייבים לייצר סדר יום משמעותי יותר בתחומים שבהם יש להם יתרון".

גליון סוף השבוע של "גלובס" מאשרר את המצב הכלל-תקשורתי. הכותרת הראשית של יומון הערב הכלכלי היא אקזמפלר קלאסי של סוגת מירוץ הסוסים: "הוויתור של לפיד, עבודת השטח של יעלון, הגיבנת של אשכנזי, הסיכוי של גנץ: כך נולד המפץ הפוליטי הגדול". לכתבה הגדולה בנושא נלווה טור פרשנות, ועוד שתי ידיעות מירוץ סוסים – אחת על השמאל ("שיחות על איחוד בין מפלגת העבודה למרצ" – מהלך שאחרי הירידה לדפוס התפוגג סופית), ואחרת על המפלגות החרדיות ("הברית גנץ-לפיד סידרה לנתניהו שקט בחזית החרדית"). כתבה נוספת עוסקת בדרכו הפוליטית של גבי אשכנזי.

"גלובס", 21.2.2019 (לחצו להגדלה)

"פאנל האסטרטגים" של "גלובס", 21.2.2019 (לחצו להגדלה)

בהמשך הגיליון נדפס מדור חדש יחסית ומאוס אבסולוטית, ובו פרסומאים לסוגיהם ("פאנל האסטרטגים") מהגגים על מערכת הבחירות. הנה כמה דוגמאות מייצגות: "במציאות שבה יש קרב בין-גושי, גם אם ביבי יתאחד עם המופתי זה לא יזיז לתומכיו" (נסים דואק), "מה שנתניהו עשה אתמול כשהחזיר את הכהניסטים לשולחן הוא שבירת הכלים בקרב בוחריו המתונים והלא קיצוניים" (שירה מרגלית), "בפוליטיקה לא הגיונית לפיד וגנץ עשו החלטה נכונה שנבעה דווקה [כך במקור] מחולשתם" (גיל סמסונוב).

בסוף השבוע הזה, הסיקור הפוליטי של "גלובס" לא שונה בהרבה מהסיקור הפוליטי שמגישים שאר היומונים – מ"ידיעות אחרונות" ועד "הארץ". למרות שמעיתון כלכלי היה מצופה לצמצם את העיסוק בבריתות ומפצים פוליטיים, סגירת הרשימות וההתפתחויות הדרמטיות שאירעו ב-48 השעות האחרונות הן נסיבות מקילות יוצאות דופן. בשבועות הקרובים יתברר אם עיתונאי "גלובס" שוחים נגד הזרם, כפי שהם מטיפים, או שמא נסחפים עם כל האחרים.

עיתונאים מחוזרים

שלושה מכותבי "ידיעות אחרונות" חולקים היום עם קוראיהם חוויות ממסכת חיזור פוליטית: שניים מספרים על מסכת סרק, והשלישית כותבת באריכות על מסכת שהתממשה לרגע ואז נגוזה. "אתה יודע שהגעת לנקודה בעייתית מאוד בחיים שלך כאשר חבר-הכנסת אורן חזן מתקשר להציע לך מקום ברשימתו", כותב חנוך דאום ב"7 ימים", ומציין שסירב להצעה.

את הטור חותם דאום בעצה לחבר-הכנסת שבקרוב יהיה ח"כ לשעבר: "כולם בתקשורת כעת יבוזו לרשימה החדשה שלך, אבל יום אחרי הבחירות יחזרו להתחנף אליך כדי שתבוא להתארח אצלם ולהשתתף בתוכנית הריאליטי שלהם. אל תיעלב מהבזים לך, הכל פוזיציה". ב"מוסף לשבת" מספרת סיון רהב-מאיר כי קיבלה לא פנייה אחת אלא "כמה פניות" להשתבץ ברשימות, אך לא מציינת אילו. כמו דאום, גם היא העדיפה להישאר בעיתונות.

יפעת ארליך, כתבת "ידיעות אחרונות" שהצטרפה לבית-היהודי ופרשה ממנו כעבור ימים אחדים במחאה על החבירה למפלגת עוצמה-יהודית הכהניסטית, מספקת היום טור שנושא את הכותרת "השבוע המטורף של חיי". היא מספרת על הפגישה עם המועצה הציבורית של המפלגה, שבסופה קיבלה רושם שסיכוייה להיכלל ברשימה נמוכים (והתבדתה), כותבת על הספקות שצצו בה ועל ההתפטרות מהעיתון, וגם מוצאת לנכון לציין שהעיתון לא ישלם לה על טור זה – ושבחודש וחצי הקרובים היא תהיה בחופשה.

יפעת ארליך בכנס מפלגת הבית-היהודי בפתח-תקווה, 20.2.2019 (צילום: גילי יערי)

יפעת ארליך בכנס מפלגת הבית-היהודי בפתח-תקווה, שלשום (צילום: גילי יערי)

החלק המעניין בטור הוא אנקדוטה מביכה שמעידה כי ארליך אמנם הטילה וטו נחרץ על ריצה עם כהניסטים – אבל עם כהניסטיות? יש על מה לדבר. "במסגרת מאמצי להגביר את הייצוג הנשי התקשרתי לאיתמר בן-גביר. הוא הופתע. שוחחנו בידידות", היא כותבת. "שאלתי אותו האם יסכים להביא ייצוג נשי מטעם עוצמה-יהודית, ושאם כך יהיה, אולי אשקול שוב את עמדתי".

סימנייה

"הייתי היחיד במשפחה שהתנגד לנישואים האלה. אבא, אמא ושאר האחים שלי הסכימו שהיא תתחתן. לכן זה כאילו מוזר להגיד שרצחתי על רקע חילול כבוד המשפחה. כי אף אחד במשפחה המצומצמת לא ביקש ממני להחזיר את הכבוד של המשפחה. אבל היו לי אינטרסים גדולים יותר, במשפחה המורחבת. באותו רגע הרגשתי שהאינטרסים האלה ייפגעו מהנישואים האלה, שהם יגרמו לי הפסדים גדולים. רציתי להישאר בראש הפירמידה ואי-אפשר לשמור על המקום הזה כשאתה מושפל" (ס', בן 37, מתוך כתבת השער של הילו גלזר ב"מוסף הארץ", שמורכבת ממונולוגים של גברים ערבים שדקרו למוות בנות משפחה).

עושים לביתם

"זה כבר הפך למסורת", כותב אורן רוזנשטיין ב"ידיעות אחרונות", במשפט הפתיחה של עוד כתבה קנויה שמבשרת על "יום מעשים טובים", מיזם הפילנתרופיה של שרי אריסון. את הידיעה מעטר תצלום מחמיא של אריסון עם ילדים, ומעליו ציטוט טפיחה על השכם מפי המיליארדרית.

התנצלות

בעמודי החדשות של "הארץ" מתנצלת ההנהלה בפני הקוראים, בעקבות מודעה של ארגון דתי שהתנוססה אתמול בראש השער.

"הארץ", היום

"הארץ", היום

ענייני תקשורת

רזיאן. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינת אורלי אזולאי את ג'ייסון רזיאן, כתב ה"וושינגטון פוסט" שהוחזק 544 יום בשבי האיראני בטענה שריגל לטובת הממשל האמריקאי. "החשש האמיתי היה שיעבור כל-כך הרבה זמן עד שהעולם פשוט ישכח ממני", הוא אומר לה, ומוסיף תובנה: "יש הבדל בין להיות בן ערובה של ממשלה לארגון טרור. הסבירות שהממשלה תהרוג אותך אמנם מאוד נמוכה, אבל הסבירות שהם ישחררו אותך כי יודו בטעות או סתם כי התנהגת יפה היא אפסית. [...] עם הזמן הבנתי שככל שדיברו עלי יותר בטלוויזיה, כך מצבי היה יותר טוב, כי זה סימן שהלחץ מבחוץ גדל".

לא בסדר. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שערך רז שכניק עם דוריה למפל, המגישה החדשה של מהדורת החדשות המרכזית של כאן 11. "יום אחד אולי יהיו לך עוד ילדים", אומר המראיין לקראת הסוף. למפל נוזפת בו: "החירות הזאת שיש לאנשים ברמת היכרות שטחית איתי לברר מולי את הנושא האינטימי היא דבר פשוט מדהים ובלתי נתפס". "אז אני לא בסדר?", תוהה שכניק. למפל מאשרת את מסקנתו.

גינת. במוסף סוף-השבוע של "מעריב" מראיין יעקב בר-און את רפי גינת לרגל יום הולדתו ה-70. בין היתר משוחחים השניים על "ידיעות אחרונות", העיתון שגינת ערך לכמה שנים בעשור הקודם. "אם אומרים שנוני מכתיב מלמעלה לעורכים, זה לא היה אצלי", טוען גינת, אך לא נשאל על מסכת בלימת התחקירים שהנהיג בעיתון של משפחת מוזס – מורשת עגומה שאומצה דווקא על-ידי עיתונאי שהתפרסם כאיש תחקירים חסר מורא.

רפי גינת (צילום: אורן פרסיקו)

רפי גינת (צילום: אורן פרסיקו)

בהמשך הראיון חולק גינת סיפור מעניין על בעל ההון המנוח סמי עופר, חברו הקרוב: "כשסמי היה בארץ והיה די משועמם בלילה, הוא היה לוקח את חברו פרופ' משה מני וקופץ איתו אלי, ל'ידיעות', בדיוק כשהייתי שם בשיא הלחץ של סגירת העיתון. 'החבובות הגיעו', היו אומרים עליהם בעיתון.

"יום אחד אמר לי סמי שהוא ראה איך שאני עובד ושהוא רוצה לקנות את העיתון במאה אחוז, ונקב בסכום כפול משוויו דאז, בתנאי שאבטיח לו להישאר בעיתון עד יום מותי. 'לך לנוני ותעביר לו את ההצעה שלי'. אמרתי לו שנוני לא יסכים, כי העיתון הוא כל חייו. צדקתי. 'לא מוכר', אמר לי נוני". "ובאשר לפרשת נוני-ביבי?", שואל המראיין. גינת מתחמק: "לא אתבטא נגד מקום שעבדתי בו, מה גם שקשה לי להאמין שהיה משהו רציני עם נוני".

הדלות האיומה. במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיין ניב הדס את הפובליציסטית והסופרת גלית דיסטל-אטבריאן, שמוגדרת בשער כ"כוכבת הגדולה של התקשורת הימנית". אחת השאלות נוגעת לנתונים שפורסמו לאחרונה באתר "העין השביעית". "את אחת מחמשת הכותבים שהפוסטים שלהם הכי משותפים על-ידי ראש הממשלה", אומר לה הדס, והיא משיבה: "זה בעיקר מעיד על הדלות האיומה שהוא מתמודד איתה אם הוא נאלץ לצטט אותי".

זכויות יוצרים. במוסף "G" של "גלובס" כותבת צאלה קוטלר-הדרי על התפתחות משמחת לגבי היכולת של הציבור (והתקשורת) להשתמש במידע ארכיוני. "אחד התיקונים המשמעותיים לחוק זכויות יוצרים שנכנס לתוקף בתחילת השנה נוגע ל'יצירות יתומות'. אם עד כה נמנעו בארכיונים מחשיפת האוצרות הגלומים בפני הציבור מחשש מתביעות, כעת הדרך לפרסום פתוחה", מסכמת כותרת המשנה.

גוגל למתחילים. נחום ברנע, בטור הבחירות שלו, מוסר לקוראי "ידיעות אחרונות" ש"מישהו" אמר לו שאהוד ברק אמנם החמיא לאיחוד בין גנץ ללפיד, אבל מתח ביקורת אישית על שותפם הבכיר, גבי אשכנזי. "ייתכן שמדובר בשמועה: בזמן שעמד לרשותי, לא איתרתי את הטקסט", מציין ברנע.

הנה מה שברנע היה צריך לעשות כדי לאתר את הטקסט ולגלות אם השמועה נכונה: להקליד את המלים "אהוד", "ברק", "גבי" ו"אשכנזי" במנוע החיפוש גוגל, ולהקליק על הקישור הראשון ברשימה (והנה התשובה, אין צורך להקליק: השמועה נכונה; ברק אמר את הדברים לכתבת "וואלה" טל שלו בראיון אולפני שפורסם אתמול בצהריים). עורכיו הצעירים (יחסית) של ברנע לא טרחו לתקן אותו.