בית המשפט העליון דן בשבוע שעבר בבקשת רשות הערעור שהגישו ספי עובדיה וחדשות ערוץ 10 (כיום חדשות 13) בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שקבע כי פרסמו לשון הרע על מירי רגב. שופטי העליון התעכבו, בין היתר, על השאלה האם מתן פרק זמן של כשעה וחצי למסוקר על מנת שיתן תגובה, יכול להתיישב עם טענת המערכת העיתונאית כי שמורה לה הגנת "עיתונות אחראית".

התחקיר שבגינו הוגשה התביעה שודר בקיץ 2015, על רקע מיזם בשם "לא לדאוגוסט" שהובילו רגב ואנשי משרד התרבות והספורט. הרכיב המרכזי בתחקיר היה הקלטה שבה נשמעה השרה מתייעצת עם אנשיה כיצד להסביר העברה של מיליוני שקלים למשרד הפרסום של רמי יהושע לשם קידום המיזם. בחדשות 10 העלו תהיות בנוגע לכשרות המהלך, זאת בשל היכרות אישית לכאורה בין רגב ליהושע, ומשום שלפי חוות דעת משפטית לא היה ראוי להפנות אליו את התקציב.

זמן לא רב לאחר מכן הגישה רגב תביעה, ובה האשימה את עובדיה בהוצאת דיבה ובפרסום שקרים שהחשידו אותה בפלילים. באמצעות עורכי-הדין אלעד איזנברג וחגי חביב טענה השרה רגב כי בדיווחים לא הוצגו ראיות שקשרו אותה אישית להחלטה להעביר כסף למשרד הפרסום של רמי יהושע, ולא הוכח כי התקציב ניתן בניגוד להמלצה משפטית שקיבלה. בנוסף, הכחישה כי היתה היכרות קרובה בינה ובין יהושע. לטענתה, ההקלטה שהושמעה בשידור לא תיעדה ניסיון לתאם גרסאות, אלא שיחת הכנה "שגרתית" לקראת מסיבת עיתונאים שבה היו עלולות לעלות שאלות על הפניית התקציב.

בחדשות 10 טענו, באמצעות עורכות-הדין תמר תורג'מן-קדם וטלי מיכלין, שמדובר בתביעת השתקה ודחו את טענותיה של רגב, אם כי חזרו בהם מכמה פרטים במסגרת הסדר פשרה שאליו הגיעו עם רמי יהושע, בין השאר מהגדרתו של יהושע כ"מקורב" לרגב – אם כי לא הוכחש שאכן היתה בין השניים היכרות לפני הקצאת תקציב הפרסום.

בקיץ 2019 פסק השופט עבאס עאסי מבית-משפט השלום בירושלים כי לדיווח של ספי עובדיה היתה חשיבות ציבורית מובהקת – וכך גם לשורה של דיווחי המשך ששודרו בערוץ. השופט דחה את טענותיה של השרה רגב, וקבע כי עליה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל.

ספי עובדיה בכתבת "מירי רגב והמיליונים" בחדשות ערוץ 10 (צילום מסך)

רגב ערערה למחוזי, שהפך את ההחלטה. שופטי המחוזי, רם וינוגרד, מרים אילני ושושנה ליבוביץ, הדגישו כי עצם הפרסום של השיחה המוקלטת בהחלט ראוי, אולם לפרסום עצמו לוו תהיות ואמירות "המשוות לפרשה כולה גוון פלילי חמור ביותר", כגון "טענות בדבר 'מקורבות' של המערערת [רגב] ליהושע ולקיומם של 'קשר בלתי אמצעי' ו'היכרות מוקדמת' ביניהם". הטענות הללו, הוסיפו השופטים, אינן "פרט לוואי" כפי שטענו עובדיה וחברת החדשות של הערוץ, טענה שקיבל שופט השלום, אלא פרט משמעותי שהפך את הפרשה לבעלת "נופך פלילי" מובהק.

בעוד בית-משפט השלום העניק לעובדיה ולחברת החדשות את הגנת "העיתונות האחראית", במחוזי שללו אותה מהעיתונאי. שופטי המחוזי קבעו כי "לא הוכח שהיתה אמת בטענה לפיה התקיימה היכרות מוקדמת בין המערערת ליהושע", וזאת בין היתר לאור הודאת הערוץ - כאמור, במסגרת הסדר גישור בהליך מקביל שהגיש נגדם יהושע - כי לא היתה היכרות מוקדמת כזו; וכן משום שהנתבעים "לא הביאו כל ראיה לקיום היכרות מוקדמת בין יהושע למערערת". לנוכח זאת נקבע כי הפרסומים בדבר היכרות מוקדמת ו"מקורבות" בין רגב ליהושע "לא היו אמת".

שיקול נוסף בהסרת הגנת "העיתונות האחראית" נוגע למשך הזמן שהוקצב לשרה רגב למענה לבקשת התגובה שהוגשה לה טרם הפרסום. בניגוד לקביעת השלום, שופטי המחוזי פסקו כי לא ניתנה לרגב "הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום". הפנייה לתגובה הוגשה כשלוש שעות לפני הפרסום, כללה שש שאלות והקציבה 82 דקות למסירת התגובה. גם נוסח השאלות, קבעו השופטים, לא פירט כראוי את החשדות המדויקים שנכללו בפרסום.

"היה על המשיבים להעניק לנפגעים הפוטנציאליים פרק זמן הולם למתן מענה סדור", קבעו שופטי המחוזי. "על פרק הזמן לאפשר לא רק את עצם מתן המענה, אלא את האפשרות שזה יגיע לידי המשיבים די זמן לפני השידור על מנת שאלה יוכלו לשקול שנית אם לערוך שינוי בדברים שהתכוונו לשדר. פרק הזמן שניתן למשרד התרבות והספורט ולמערערת לא הלם אמות מידה אלה. כאמור, לא די בעצם פרסום תגובה. על הפנייה לקבלת תגובה להיות כזו שתאפשר בחינה של מכלול המידע העומד לרשות המפרסם ולקבל החלטה מושכלת בנוגע לשאלה אם וכיצד לפרסם את הדברים שבכתבה" (ההדגשות במקור).

שופטי המחוזי חייבו את עובדיה והערוץ לפצות את רגב ב-100 אלף שקלים, ולשלם הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים. בערוץ הגישו לעליון בקשת רשות ערעור.

לסכל את הסקופ

ב-30.11 התייצבו הצדדים בבית-המשפט העליון בפני השופטים יצחק עמית, נעם סולברג וחאלד כבוב לדיון לדיון בבקשה, שהוגשה באמצעות עורכי-הדין גיורא ארדינסט ותומר ויסמן. מפרוטוקול הדיון עולה כי כבר בפתחו ביקש השופט עמית מעו"ד ארדינסט להתייחס לשאלה האם מחדלים שונים בכתבה, בין היתר הטענה להיכרות מוקדמת, הזמן הקצר לתגובה, והעובדה שלא נמסר לצופים שהשיחה מתקיימת כהכנה למסיבת עיתונאים, שומטים את הקרקע תחת הטענה להגנת "עיתונות אחראית".

עו"ד ארדינסט דיבר בהרחבה על החשיבות הציבורית של הפרסום, אך השופטים ביקשו למקד אותו בסוגיות שלעיל. בכל הקשור לשאלת ההיכרות המוקדמת טען עו"ד ארדינסט כי "הסיפור הוא מביש גם בלי ההיכרות". "זה הדבר שיוצר את התחושה של שחיתות שלטונית", העיר השופט סולברג, "אדוני לא יכול להקל בדבר הזה".

בהמשך הזכיר עו"ד ארדינסט כי השאלה בדבר היכרות מוקדמת עם יהושוע נכללה בבקשת התגובה אך לא נענתה ולא הוכחשה. "זה היה לפני עיוור תשים מכשול כי שמו מכשול", אמר. השופט סולברג תהה מנגד "אולי המכשול שמעמידים שעה וחצי למתן תשובה". לכך השיב עו"ד ארדינסט כי השרה דאז רגב מסרה תגובה חלקית, ולא ביקשה זמן נוסף להשלמתה.

השופט עמית: "עיתונאי יכול לדגור על התחקיר שלו שבועיים, שלושה, חודש ואז נותן למושא הכתבה שעתיים להגיב. אתם אמרתם ככה זה עובד. השאלה למה צריך לעבוד ככה"

"בית המשפט המחוזי ייחס לזה חשיבות", העיר השופט עמית ביחס לזמן הקצר שניתן לתגובה. "עיתונאי יכול לדגור על התחקיר שלו שבועיים, שלושה, חודש ואז נותן למושא הכתבה שעתיים להגיב. אתם אמרתם ככה זה עובד. השאלה למה צריך לעבוד ככה, כלומר בתקשורת? לפעמים אתה חושש שמישהו ייקח לך את הסקופ, אדוני אמר שאולי מישהו יכול לסכל את הסקופ. לא הבנתי כל כך וזה אחד הדברים שמרגיזים איש ציבור, מקבלים שאילתא ואז הכתב אומר נא תשובתך עד כך וכך, אישי ציבור לא מרגישים שהם עובדים אצל עיתונאים, אנו לא עובדים אצל העיתונאי זו התחושה, וכאן יש דד ליין ואתם חושבים שזו דרכה של תקשורת, תפרט יותר".

עו"ד ארדינסט השיב כי דווקא איש ציבור, החולש על מערך דוברות, יכול להשיב לבקשת תגובה בקלות רבה יותר מאשר אדם מן הישוב. "גם אותי לפעמים מרגיז שמתקשר עיתונאי לשאול אותי משהו ונותן לי שעה להגיב", הוסיף בא-כוח ערוץ 10, אך הסביר כי זמן התגובה הקצר מחויב המציאות שכן אחרת עלול מושא התחקיר להדליף את הסיפור לעיתונאי אחר, כדי שזה יבצע "פיצוץ מבוקר" וינטרל את הפרסום הביקורתי.

ליאור לנדנברג (צילום: אורן פרסיקו)

"אני לא נוקט עמדה", הבהיר השופט סולברג ומיד בהמשך הוסיף "אם היו ממתינים 24 שעות אולי כל התקלה הזו לא הייתה מתרחשת [...] השאלה אם שעה וחצי זה מספיק?". עו"ד ארדינסט לא השיב ישירות ובהמשך הדיון קבל על ריבוי תביעות הדיבה של פוליטיקאים בשנים האחרונות, שחלקן עולות לכדי תביעת השתקה.

עו"ד איזנברג, בא-כוחה של רגב, טען מנגד כי בשל הגנת "העיתונות האחראית" רבים נמנעים מהגשת תביעות דיבה. "מי יכול שבע שנים לממן הליך מהכיס הפרטי", תהה עו"ד איזנברג. "[...] לממן את ההליך הזה שלוש ערכאות, לא כל אחד יכול לעשות את זה, מעטים רק יכולים. גם הם צריכים לעבור את טענת העיתונות האחראית. יש הרבה פחות תביעות דיבה בגלל זה. זו עובדה, אני חש את זה כל שבוע. הרבה מתייעצים איתי".

השופט כבוב תהה מה על עיתונאי לעשות, במקרה שהוא מקבל תגובה חלקית לבקשתו, תוך התעלמות מכמה שאלות, כמו ביחס להיכרות המוקדמת בין רגב ליהושוע. עו"ד איזנברג טען כי השרה רגב היתה באירוע פוליטי בעת קבלת בקשת התגובה והזכיר כי היועץ שלה מאיר סוויסה שוחח עם עורך התחקיר ליאור לנדנברג והבהיר לו כין בין רגב ליהושוע אין כל קשר או היכרות מוקדמת (לנדנברג טען כי לא זכר את הפגישה ושופטי המחוזי הטילו ספק בגרסתו).

"הוא לא עשה שום תחקיר", אמר עו"ד איזנברג ביחס לעובדיה. "הוא עשה את התחקיר שלו אחרי שפורסמה הכתבה והוא הבין כי הוא נפל. הוא ניסה לשפר עמדות ולא הצליח. אי אפשר לעשות השלמה של טיעונים כאשר אין לך כלום, ולא היה לו כלום".

הדיון הסתיים, וכעת מחכים הצדדים להכרעת השופטים.

רע"א 6557/20
3386-10-19

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 144KB)