שניים משופטי בית-המשפט העליון סבורים כי החלטת עיתונאי שלא להעיד את מקורותיו החסויים בבית-המשפט, לא צריכה להשפיע על יכולתו ליהנות מהגנת העיתונות האחראית. כך עולה מפסק-דין שניתן בשבוע שעבר.

גישה זו עשויה לעודד אמון של מקורות חסויים בעיתונאים חוקרים, שכן המקורות ידעו כי העיתונאי לא יחויב להפר את החיסיון שהעניק להם על מנת להגדיל את סיכוייו להימנע מהפסד בתביעת דיבה.

פסק-הדין ניתן בערעור שהוגש במסגרת תביעת דיבה שהגישה השרה מירי רגב נגד חדשות 10 (כיום חדשות 13) והכתב ספי עובדיה. התביעה נדחתה בבית-משפט השלום אך התקבלה במחוזי. בחדשות 10 ערערו לעליון.

פסק הדין, האוחז 99 עמודים, ביטל את עמדת ביהמ"ש המחוזי לפיה לחדשות 10  ולעובדיה לא עומדת הגנת העיתונות האחראית, והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום. בתוך כך דנו שלושת השופטים, יצחק עמית, נועם סולברג וח'אלד כבוב בסוגיות בחוק לשון הרע. בין היתר דחו את עמדת חדשות 10 לפיה יש להחיל בישראל את "הלכת סליבאן" האמריקאית וסיפקו ניתוחים שונים באשר למוסד התגובה העיתונאית.

כאמור, חלק נכבד מפסק הדין עוסק בהלכת עיתונות אחראית, שקבעה סטנדרטים להגנת "תום הלב", אחת משתי ההגנות העיקריות בחוק לשון הרע העומדות למפרסמים (לצד "אמת הפרסום"). עיקרה של ההלכה בדרישה לעמידה בתקנון האתיקה העיתונאית (שאינו בעל תוקף חוקי).

סעיף 8 של התקנון קובע כי "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך כרגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו".

אופי בקשת התגובה שנשלחה על-ידי חדשות 10 והמענים לה, תפסו חלק נכבד מהדיון בפסק הדין.

לא לדאוגוסט

התחקיר שבגינו הוגשה התביעה שודר בקיץ 2015, על רקע מיזם בשם "לא לדאוגוסט" שהובילו רגב ואנשי משרד התרבות והספורט. הרכיב המרכזי בתחקיר היה הקלטה שבה נשמעה השרה מתייעצת עם אנשיה כיצד להסביר העברה של מיליוני שקלים למשרד הפרסום של רמי יהושע לשם קידום המיזם.

בחדשות 10 העלו תהיות בנוגע לכשרות המהלך, זאת בשל היכרות אישית, לטענתם, בין רגב ליהושע, ומשום שלפי חוות דעת משפטית לא היה ראוי להפנות אליו את התקציב.

זמן לא רב לאחר מכן הגישה רגב תביעה, ובה האשימה את עובדיה וחדשות 10 בהוצאת דיבה ובפרסום שקרים שהחשידו אותה בפלילים. באמצעות עורכי-הדין אלעד איזנברג וחגי חביב טענה השרה רגב כי בדיווחים לא הוצגו ראיות שקשרו אותה אישית להחלטה להעביר כסף למשרד הפרסום של רמי יהושע, ולא הוכח כי התקציב ניתן בניגוד להמלצה משפטית שקיבלה.

בנוסף, הכחישה כי היתה היכרות קרובה בינה ובין יהושע. לטענתה, ההקלטה שהושמעה בשידור לא תיעדה ניסיון לתאם גרסאות, אלא שיחת הכנה "שגרתית" לקראת מסיבת עיתונאים שבה היו עלולות לעלות שאלות על הפניית התקציב.

בחדשות 10 טענו, באמצעות עורכות-הדין תמר תורג'מן-קדם וטלי מיכלין, שמדובר בתביעת השתקה ודחו את טענותיה של רגב, אם כי חזרו בהם מכמה פרטים במסגרת הסדר פשרה שאליו הגיעו בנפרד עם רמי יהושע. בין השאר חזרו בהם בחדשות 10 מהגדרתו של יהושע כ"מקורב" לרגב, אם כי לא הוכחש שאכן היתה בין השניים היכרות לפני הקצאת תקציב הפרסום.

בקיץ 2019 פסק השופט עבאס עאסי מבית-משפט השלום בירושלים כי לדיווח של ספי עובדיה היתה חשיבות ציבורית מובהקת – וכך גם לשורה של דיווחי המשך ששודרו בערוץ. השופט דחה את טענותיה של השרה רגב, וקבע כי עליה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל.

ספי עובדיה בכתבת "מירי רגב והמיליונים" בחדשות ערוץ 10 (צילום מסך)

רגב ערערה למחוזי, שהפך את ההחלטה. שופטי המחוזי, רם וינוגרד, מרים אילני ושושנה ליבוביץ, הדגישו כי עצם הפרסום של השיחה המוקלטת בהחלט ראוי, אולם לפרסום עצמו לוו תהיות ואמירות "המשוות לפרשה כולה גוון פלילי חמור ביותר", כגון "טענות בדבר 'מקורבות' של המערערת [רגב] ליהושע ולקיומם של 'קשר בלתי אמצעי' ו'היכרות מוקדמת' ביניהם".

הטענות הללו, הוסיפו השופטים, אינן "פרט לוואי" כפי שטענו עובדיה וחברת החדשות של הערוץ, טענה שקיבל שופט השלום, אלא פרט משמעותי שהפך את הפרשה לבעלת "נופך פלילי" מובהק.

בעוד בית-משפט השלום העניק לעובדיה ולחברת החדשות את הגנת העיתונות האחראית, במחוזי שללו אותה מהעיתונאי. שופטי המחוזי קבעו כי "לא הוכח שהיתה אמת בטענה לפיה התקיימה היכרות מוקדמת בין המערערת ליהושע", וזאת בין היתר לאור הודאת הערוץ - כאמור, במסגרת הסדר גישור בהליך מקביל שהגיש נגדם יהושע - כי לא היתה היכרות מוקדמת כזו; וכן משום שהנתבעים "לא הביאו כל ראיה לקיום היכרות מוקדמת בין יהושע למערערת". לנוכח זאת נקבע כי הפרסומים בדבר היכרות מוקדמת ו"מקורבות" בין רגב ליהושע "לא היו אמת".

"היה על המשיבים להעניק לנפגעים הפוטנציאליים פרק זמן הולם למתן מענה סדור", קבעו שופטי המחוזי. "על פרק הזמן לאפשר לא רק את עצם מתן המענה, אלא את האפשרות שזה יגיע לידי המשיבים די זמן לפני השידור על מנת שאלה יוכלו לשקול שנית אם לערוך שינוי בדברים שהתכוונו לשדר. פרק הזמן שניתן למשרד התרבות והספורט ולמערערת לא הלם אמות מידה אלה. כאמור, לא די בעצם פרסום תגובה. על הפנייה לקבלת תגובה להיות כזו שתאפשר בחינה של מכלול המידע העומד לרשות המפרסם ולקבל החלטה מושכלת בנוגע לשאלה אם וכיצד לפרסם את הדברים שבכתבה" (ההדגשות במקור).

שופטי המחוזי חייבו את עובדיה והערוץ לפצות את רגב ב-100 אלף שקלים, ולשלם הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים. בערוץ הגישו לעליון בקשת רשות ערעור, באמצעות עורכי-הדין גיורא ארדינסט ותומר ויסמן.

חיסיון מקורות ועיתונות אחראית

לפני כשנה וחצי נפגשו הצדדים בעליון וטענו בפני השופטים יצחק עמית, נעם סולברג וחאלד כבוב. לפני ימים אחדים ניתן פסק-הדין.

אחת הטענות בבקשת הערעור של חדשות 10 ועובדיה היתה כי בית-המשפט המחוזי שגה כשדחה את הטענה של עובדיה להגנת העיתונות האחראית בין היתר משום שסירב להעיד את מקורותיו. לפי בית-המשפט המחוזי, לו רצה עובדיה ליהנות מהגנה זו היה עליו להפר את חיסיון מקורותיו ולהעידם בבית-המשפט וכך להוכיח כי אכן פעל באופן שמצופה מעיתונאי טרם פרסום שמייחס לפוליטיקאי התנהלות מושחתת. קביעה זו, טענו המערערים, מגביהה את הרף הראייתי הנדרש מעיתונאי המבקש להתגונן מפני תביעת לשון הרע ועלולה לאלץ אותו לוותר על עיקרון החיסיון העיתונאי.

השופט סולברג דחה את הטענה של חדשות 10 ועובדיה ואימץ את עמדת המחוזי בכל הקשור לחיסיון עיתונאי והגנת העיתונאות האחראית. החיסיון העיתונאי, קבע השופט סולברג, נועד כמו חסיונות אחרים לספק "פטור מהצגת ראיות וממסירת מידע לבית משפט או לרשויות חקירה, אך אין בו כדי לפטור מחובת ההוכחה והשכנוע".

השופט כבוב, לעומתו, קבע כי "כאשר עיתונאי נתבע בתביעת לשון הרע והוא טוען להגנתו כי אינו יכול להביא את ראיותיו להגנת אמת הפרסום משום שמקורו אינו מעוניין לוותר על חסיונו – אזי יש לאפשר לעיתונאי להיחקר בחקירה נגדית על גרסה זו; ובנסיבות המתאימות ניתן יהיה לקבוע, על בסיס עדותו, כי עומדת לו הגנת העיתונאות האחראית גם בלי להביא את המקור למתן עדות".

לפי השופט כבוב, "ישנם מקרים שבהם אם לא נכיר באפשרות של עיתונאי להגן על עצמו מבלי לחשוף את מקורותיו, אנו עלולים למצוא את עצמנו שוללים מהעיתונאי את יכולתו לפרסם מידע חיוני לציבור, ומהציבור את יכולתו לקבל מידע קריטי, בין היתר, על אודות הנעשה במחשכים על-ידי אישי ציבור, וזאת לאור חששם של אנשי אמונם להיחשף בזהותם כמי שהוציאו את הדברים לאור".

השופט כבוב מביא כדוגמה מקרה שבו עיתונאי קיבל מידע ממקור על שחיתות שלטונית במשרד ממשלתי ואימת זאת עם מקור נוסף. אף שאין לעיתונאי כל ראיות חיצוניות, לדעת השופט כבוב הוא יוכל להעיד כי היו לו מקורות מהימנים שמסרו לו מידע בדבר החשדות לשחיתות ולהיחקר על כך וביהמ"ש יכריע האם העדות אמינה והאם העיתונאי אכן פעל באופן שמקנה לו את הגנת העיתונאות האחראית.

השופט כבוב מציע להעמיד שני תנאים מצטברים בפני עיתונאי שמבקש להעיד בעצמו על כך שהפרסום נמסר לו ממקור חסוי. ראשית, לשכנע כי העיתונאי האמין בכנות באמיתות הפרסום וככל שהיה לו ספק כי המשיך לחקור עד להסרת ספקותיו. שנית, עליו לשכנע כי פעל למצוא ראיות עצמאיות שאינן חסויות.

"עיתונאי אשר פעל כראוי, כאשר נדרש הוא לתור אחר ראיות עצמאיות כאמור, אך לא איתר ראיות שכאלו בסופו של דבר – בין אם מפאת חוסר מזל בין אם מפאת העובדה שראיות שכאלה לא היו בנמצא – יהא זכאי להגנת העיתונאות האחראית אם היה זה סביר להאמין למידע שנמסר לו", מציע השופט כבוב.

לפי השופט כבוב, "כאשר עיתונאי נחשף לסיפור שיש לגביו עניין ציבורי משמעותי, בעקבות מקור חסוי, על העיתונאי לחקור ולדרוש היטב האם יש ממש בסיפור, והאם ניתן לאמתו בראיות חיצוניות. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב והתשובה לשאלה השנייה היא בשלילה – אזי פרסום כאמור יתכן שיחסה בצלה של הגנת העיתונאות האחראית".

גם השופט עמית נדרש לסוגיה וכתב כי הוא "מצטרף בלב שלם" לעמדה זו של השופט כבוב, לפיה עיתונאי שמסרב להעיד את מקורותיו החסויים יוכל לטעון להגנת אחריות עיתונאית (אף כי לא להגנת "אמת הפרסום"). "היעדר היכולת להוכיח הגנה של 'אמת הפרסום' בשל השמירה על חיסיון מקורות, אינה מקרינה בהכרח על ההגנה של עיתונאות אחראית, על אף שהמקורות נותרו עלומים בצל החיסיון", כתב השופט עמית. "בדרך זו נמצאנו מחזקים הן את החיסיון העיתונאי והן את הגנת העיתונאות האחראית".

לפי השופט עמית, "עובדיה היה רשאי לעמוד על החיסיון העיתונאי של מקורותיו, היה רשאי שלא לפנות למקורות ולבקש מהם להסיר את החיסיון, בקשה שקשה להלום מעיתונאי חוקר שמעוניין בשמירה על מקורותיו גם לתחקירים הבאים. עם זאת, אין בכך כדי לפטור אותו מן הנטל לשכנע את בית המשפט בראיות אחרות כי התנהלותו עומדת באמות המידה של עיתונאות אחראית, לרבות הסתמכות על מקורות מהימנים ועריכת תחקיר מקיף וראוי. ויודגש: השאלה אם ראיות אלה, שאינן חסויות, מבססות את ההגנה אם לאו, אינה מושפעת בהכרח משאלת החיסיון ועליה להיבחן בכל מקרה לגופו על פי המבחנים הרגילים הנוהגים בכגון דא".

לאחר קריאת פסקי-הדין של עמיתיו השופטים כבוב ועמית הבהיר השופט סולברג כי גם לגישתו "עיתונאי הבוחר לפרסם את הסיפור ולעמוד על חיסיון מקורותיו, יוכל לחסות תחת כנפיה של הגנת העיתונאות האחראית – ככל שיוכח כי פעל באופן אחראי, והוא ממלא אחר תנאֵי ההגנה". עם זאת, השופט סולברג עמד על כך כי "שמירה על החיסיון העיתונאי עשויה להקשות על העיתונאי להוכיח את הגנת העיתונאות האחראית, ובכך הוא אכן נוטל סיכון".

איך מבקשים תגובה

ממילא פסק השופט סולברג כי יש לדחות את טענת עובדיה להגנת עיתונאות אחראית בשל שלל סיבות אחרות.

"עיקר הפגם טמון בזמן התגובה שניתן לרגב", כתב השופט סולברג בהקשר זה. לדבריו, "82 הדקות שהעמידו המבקשים לרשות רגב – מהוות בכל מקרה זמן קצר ביותר, שלא היה בו כדי להקנות לרגב 'הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום' (ב-82 הדקות אף לא בא במניין פרק הזמן מרגע משלוח הודעת הדואר האלקטרוני עד לצפייה בה). זאת, בשים לב גם למשך הזמן שבו החזיקו המבקשים את ההקלטה בידיהם טרם הפרסום (משך זמן שבין שבועיים ל-3 שבועות), וכן בהתחשב בכך שלא נטען לדחיפות מיוחדת בחשיפה העיתונאית".

בהמשך מוסיף השופט סולברג כי "דברים אלה אין לנתק גם מן העובדה, שלפיה זמן קצר ביותר לאחר שהגיעו הכחשות רגב ויהושע לטענת ההיכרות המוקדמת או המקורבות – חזרו בהם המבקשים מטענות אלה; לא מן הנמנע אפוא, שלּו אכן היה ניתן זמן תגובה הולם, היו מגיעות אותן הכחשות לידי המבקשים עובר לפרסום, בזמן שבו עוד ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולא רק לצרף לו את תגובות מושאיו בדיעבד – לאחר שכבר נגרם הנזק – כך שלא היינו מגיעים עד הלום".

פגם נוסף בהתנהלות עובדיה וחדשות 10 מצא השופט סולברג בנוסח בקשת התגובה. "נראה כי גם הדרישה למסור למושא הפרסום מצע עובדתי המאפשר מתן תגובה עניינית – לא התקיימה", כתב. בקשת התגובה כללה שאלות, ללא תיאור הפרסום הצפוי ותוכנו ועל כן "כל שיכולה היתה רגב לעשות הוא להשיב על שאלות, תוך ניסיון להסיק מהן גם על החשדות שמופנים כלפיה".

בנוסף מציין השופט סולברג כי החלטת עובדיה וחדשות 10 להוציא מהקלטת קטע בן 8 שניות שבו נשמעת היועצת המשפטית למשרד עו"ד עפרה שרון, "מעורר אף הוא תהיות לא מבוטלות על הדרך שבה בחרו המבקשים לערוך ולהציג את פרסומם לפני הצופים, ועל השאלה אם מדובר בעיתונאות אחראית". לדבריו, "נראה כי חיוני היה ליידע את הצופים על השתתפותה של היועצת המשפטית בישיבה המדּווחת, כמו גם על הדברים שאמרה במסגרתה – עניינים בעלי השפעה וחשיבות על הערכתו של הפרסום ושל ההאשמות שנכללו בו".

"אכן, התחקיר שפרסמו המשיבים – חשוב ומועיל; עוסק בנושאים שחיוני להביאם לידיעת הציבור ולמשפטו", סיכם השופט סולברג, "ברם, דיווח זה כלל גם תיאור עובדתי של האשמות חמורות ביותר, המעביר את הביקורת הנשקפת על רגב מהפרסום מן המגרש הציבורי אל זה הפלילי, ולעולמה של השחיתות השלטונית. ברי אפוא, כי שינוי שכזה טמן בחובו השלכות חמורות ביותר כלפי רגב; משמצאתי את שמצאתי בדבר התנהלות המבקשים בכל הנוגע לרכיב זה של הפרסום, התנהלות שעולה ממנה צבר לא מבוטל של ליקויים, הרי שמדובר בפרסום אשר אינו חוסה תחת מטריית הגנתה של העיתונאות האחראית".

השופט כבוב ראה אחרת את הדברים. "סבירות זמן התגובה תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה, המשליכות על השאלה אם ניתן היה לצפות לתגובה בפרק הזמן שניתן על-ידי העיתונאי", כתב.

במקרה זה, כותב השופט כבוב, עולה תמיהה מדוע המענה הראשוני של דוברת השרה התייחס רק לשלוש השאלות הראשונות, תוך התעלמות מהשאלות על הקשר בין רגב לבין יהושע. בנוסף, הדוברת לא ביקשה זמן נוסף למענה ולא דרשה הבהרות מהעיתונאי. כמו כן, ציין השופט כבוב, מתגובת הדוברת עולה כי סביר היה להניח שרגב עצמה היתה מודעת לפנייה ולתשובה שניתנה.

השופט עמית טען כי יש לקבל את טענת עובדיה להגנת עיתונות אחראית ולדחות את התביעה. "בפני עובדיה עמדו שני מקורות שהוצלבו זה עם זה בצירוף ראיה אובייקטיבית, כך שאין לפנינו פרסום פזיז ושלוח רסן", קבע. בהמשך הוסיף וציין כי "מרבית הפרסומים נוסחו בלשון מאוזנת וזהירה, הציגו את הסוגיות שעל הפרק בתור שאלות ותהיות, הביאו את תגובותיהם של המעורבים בדבר במלואן ומיד עם קבלתן, והשתמשו בביטויים ממתנים".

אשר לזמן התגובה הקצר כתב השופט עמית כי "בנסיבות שבהן הועברה בפועל תגובה או תגובה חלקית, ולא התבקשה כל דחייה או ארכה, אין מקום לדקדק בדרישות שפורטו למתן זמן תגובה סביר". באשר למקרה של עובדיה, כותב השופט עמית כי "82 דקות אינן עולות לטעמי כדי הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לדברים, ובתחילת הדרך שקלתי ל דחות הערעור אך ורק מטעם זה". ואולם, הוא מוסיף, "בנסיבות העניין פרק זמן זה הוכח כמספיק".

"במסגרת הזמן שהוקצה, הדוברת של המשיבה העבירה שתי תגובות המתייחסות לשלוש השאלות הראשונות, וניתן היה להסיק כי בזאת מתמצה תגובתה", מציין השופט עמית. "זאת ועוד, במהלך השידור שלחה הדוברת לעובדיה מסרון שהבהיר כי התגובה שהועברה אינה מטעם המשיבה אלא מטעם המשרד, ובהמשך לכך, לאחר שידור הכתבה, שלחה את תגובת המשיבה, שזו לשונה: 'כל ההליך מתחילתו ועד סופו אושר על ידי המשפטנים של המשרד ובוצע כדין. נקודה'.  גם בתגובה זו אין כל התייחסות לנושא ההיכרות המוקדמת, ויש בכך כדי לחזק את ההתרשמות שהתגובות שהועברו ממצות את תגובתם של המשרד והמשיבה".

לדעת השופט עמית, "במקרה דנן, לאור הראיות שכבר היו בידי עובדיה כמפורט לעיל, היעדר התגובה דווקא לשאלות הנוגעות להיכרות המוקדמת בין המשיבה ליהושע, חיזקו במידה מסוימת את החשד".

השופט עמית הביע עמדה מנוגדת לשופט סולברג גם ביחס להשמטת 8 שניות מהקלטת ששודרה, שבהן נשמעה היועצת המשפטית של המשרד, עו"ד עפרה שרון. לנוכח תוכן השניות הללו, וסיבות נוספות, קבע השופט עמית כי "אין מדובר בעיוות המציאות, לא כל שכן עיוות מודע ומהותי, ואין בהשמטה כדי לגרוע מסבירות הפרסומים".

פה לא אמריקה

בשני נושאים עקרוניים אחרים הגיעו שלושת השופטים להסכמה.

בבקשת רשות הערעור טענו חדשות 10 ועובדיה כי על בית-המשפט לאמץ את הלכת סליבאן (Sullivan) מהמשפט האמריקאי, ולפיה "איש ציבור המגיש תביעת לשון הרע נדרש להוכיח יסודות שאדם מן היישוב פטור מהוכחתם – עליו להראות כי הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון, במובן זה שהמפרסם ידע כי מדובר בשקר, או כי המפרסם נהג בפזיזות או בקלות דעת לגבי אמיתות הפרסום; אחרת – תידחה תביעתו", כך לפי הגדרת ההלכה בפסק-הדין של העליון.

השופט סולברג התנגד לאימוץ הגישה בין היתר בטענה כי היא תפגע באמון הציבור בעיתונות החוקרת. מבחינה פרקטית, ציין השופט סולברג, ההלכה האמריקאית אינה הולמת את חוק איסור לשון הרע הישראלי בנוסחו הנוכחי ומשום כך "אימוץ גישתם [של המערערים] כרוך בחריגה מתפקידו הראוי של בית המשפט, אל עבר הכרעות הנוגעות לקביעת המדיניות ועיצובהּ; זהו עניין למחוקק לענות בו".

ההלכה האמריקאית נוגדת גם את "רוח" חוק איסור לשון הרע הישראלי, מוסיף השופט סולברג, שבניגוד לתפיסה המקובלת בארצות-הברית אינו מבטא העדפה מובהקת לחופש הביטוי על פני הגנת השם הטוב.

המערערים טענו כי אימוץ הלכת סליבאן תסייע לצמצום המקרים שבהם עיתונאים יחויבו בתביעות לשון הרע, אולם לדברי השופט סולברג אין הצדקה לצמצום שכזה. לצורך זה צולל השופט סולברג אל הגדרת העיתונות האחראית כפי שנוסחה בפסק-הדין של העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, פסק דין שבו הפכו שופטי העליון את פסיקתו של סולברג עצמו עת היה שופט המחוזי. אימוץ ההלכה האמריקאית, טוען סולברג, משמעה לפסוע צעד נוסף לבידול עיתונאים משאינם עיתונאים בכל הקשור לתביעות דיבה, צעד שאינו נכון לטעמו של השופט.

לדעת השופט סולברג, הגבהת הרף שבו ידרשו אישי ציבור לעמוד בתביעות לשון הרע יוביל דווקא לפגיעה באמון שיינתן לעיתונות החוקרת. "מתן אמון בפרסומים התקשורתיים הוא קריטי להגשמת הערכים והיעדים שאותם נועדה הגנת העיתונאות האחראית לקדם – שיח ציבורי אמין שבו מציגה התקשורת ל'משפט הציבור' את פועלם של אישי הציבור", כותב השופט בפסק-דינו. "בהעדר אמון ציבורי בפרסומים אלה, הדברים אולי יפורסמו, אך תִפַגע השפעתם ותִפחת היכולת להפיק מהם תועלת של ממש".

השופטים חאלד כבוב ויצחק עמית הצטרפו לעמדת השופט סולברג וקבעו גם הם כי אין לאמץ את הלכת סליבאן בשל ההבדלים בין מערכות הדינים בארצות-הברית ובישראל.

מה שווה הבהרה אם אנחנו לא מאמינים בה

סוגיה עקרונית נוספת שבה התמקד השופט סולברג בפסק-דינו נוגעת להבהרה של חדשות 10 שפורסמה במסגרת הסכם הפשרה בתביעה שהגיש נגדם יהושע, שם חזרו בהם מהטענה כי היה מקורב לרגב. בהליך הנוכחי התעקשו חדשות 10 כי הם ראויים להגנת "אמת הפרסום" ביחס לטענת הקירבה בין יהושע לרגב.

בית המשפט המחוזי קבע כי חדשות 10 לא יכולים לטעון זאת בשל דוקטרינת ההשתק השיפוטי, אולם השופט סולברג ראה את הדברים אחרת. לדבריו, כיוון שהסכם פשרה משפטי הוא "תוצר משותף" של שני צדדים, לא ניתן לראות בכלל רכיביו כעמדות שננקטו על ידי כל אחד מן הצדדים בפני בית-המשפט, ועל כן אין להחיל כאן את כלל ההשתק השיפוטי.

תחת זאת מציע השופט סולברג לראות את הסתירה בין הקביעה בהסכם הפשרה לבין הטענה בהליך הנוכחי בהקשר של מהימנות טענות חדשות 10 ובהקשר של היכולת שלהם לטעון להגנת העיתונות האחראית.

"פרסום הודעת תיקון שאינה נובעת ממידת 'מודה ועוזב – ירוחם', אלא משיקולים טקטיים של סיום הליך משפטי, אינה עולה בקנה אחד עם הגנת העיתונאות האחראית", קובע השופט סולברג. "הודעה שכזו, מזינה את הציבור במידע מטעה, הנמסר לו אך בשל האינטרסים של המפרסם ורצונו להימנע מבירור תביעה נגדו. התנהגות מעין זו עומדת, לטעמי, במתח ניכר עם התנהלות עיתונאית אחראית, וזאת נוכח תכליותיה ויסודותיה המתוארים של הגנה זו, שבראשם האינטרס הציבורי בקבלת מידע אמין ואיכותי".

השופט סולברג מבהיר בהקשר זה כי "בהחלט לא כל תיקון יפגע בטענה לעיתונאות אחראית; יעשה כן רק תיקון שלאחריו נטען, במסגרת טענת אמת הפרסום שמוצגת במשפט, כי הוא כלל לא היה תיקון אמיתי, וזאת מבלי שהוצגה סיבה לגיטימית להחלטה על פרסומו, חרף אי-נכונותו שנטענת עתה".

השופטים כבוב ועמית הצטרפו לקביעה כי נוסח הסכם הפשרה בתביעת יהושע אינו מונע מחדשות 10 לטעון לאמת בפרסום בהליך הנוכחי.

שלום שלום וכן להתראות

לאור דחיית כל הטענות להגנה פסק השופט סולברג לרעת חדשות 10 ועובדיה. הוא קיבל את פסיקת המחוזי לפיה הם לא הצליחו להוכיח שאכן היה קשר של קירבה בין רגב ליהושע ולכן אינם יכולים לטעון כי הפרסום היה אמת, ומנגד לא פעלו באופן שמעניק להם את הגנת העיתונות האחראית במקרה הזה. לפיכך, הציע לדחות את הערעור ולהותיר את פסק-הדין של המחוזי על כנו.

השופט עמית, לעומתו, קיבל את טענות חדשות 10 ועובדיה להגנת העיתונות האחראית ופסק כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין של המחוזי. השופט כבוב בחר בדרך ביניים והציע להחזיר את ההליך לדיון נוסף בבית-המשפט השלום, כדי שזה יכריע בשאלה האם עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום בכל הקשור ליחסי הקירבה בין רגב ליהושע ובנוסף האם עומדת להם הגנת העיתונות האחראית.

לאור המחלוקת הצטרף השופט סולברג, מטעמים מעשיים, לעמדת כבוב אך באופן חלקי בלבד והוחלט כי ההליך ישוב לבית-המשפט השלום כדי שזה יכריע אך ורק בשאלת הגנת העיתונות האחראית.

רע"א 6557/20
3386-10-19

*  *  *

פסק הדין

להורדת הקובץ (PDF, 1.52MB)