יום כיפור
"עם ישראל בכל רחבי תבל מתכונן בסילודין ובחרדת קודש לקראת יום הכיפורים", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". עם ישראל ברובו, מה לעשות, מתכונן לקראת יום כיפור לפעילויות אחרות מזה שמפרט "סופר המבשר", כך שהחיווי העובדתי שמספק העיתון – שגוי בעליל. האם עיתון אינו אמור לספק לקוראיו, בראש ובראשונה, מצג עובדתי אמיתי של המציאות? זו כמובן היתממות. "המבשר" הוא "העיתון של היהדות הנאמנה". כמו יתר העיתונים החרדיים, הוא מציג עולם דמיוני המתאים להמשך המשטור של קוראיו במסגרת החברתית הלוחצת שלתוכה נולדו.
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת לפעילות נפוצה יותר של עם ישראל ביום כיפור: נסיעה בכלי רכב בלתי ממונעים על כבישי האספלט. זו מסורת נפלאה, מרנינת לב, אקולוגית וירוקה, אבל לעורכים ב"ידיעות אחרונות" היא מתחברת דווקא לדם, דמעות ושכול: "זעקת האם שבנה נהרג על הכביש ביום כיפור".
כותרת הידיעה עצמה, בעמוד 3, היא "הסכנה של יום כיפור". הכתב אודי עציון קובע כי "יום כיפור כבר אינו היום הבטוח לרכיבה כפי שהיה בעבר". ב"ידיעות אחרונות" לא מספקים שום תימוכין לקביעה הזו, מלבד אזהרה של המשטרה מהימצאותם של אופניים חשמליים על הכבישים. עציון כותב, על סמך הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, כי בשש השנים האחרונות היו שני הרוגים "יהודים" בתאונות דרכים ביום כיפור, ועוד 13 פצועים. כלומר, שליש הרוג בממוצע.
המספרים – שאף מודגשים באינפוגרפיקה תמוהה, שבולטת בה במיוחד הספרה 0 – אינם מגלים שום מגמת עלייה. גם עיון בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים האחרונות, מפולחים לפי חודשים, אינו מגלה עלייה בתאונות הדרכים בחודשים ספטמבר-אוקטובר, לרוב להפך. תמיד טוב להיזהר. בדרך כלל לא טוב להפחיד.
ב"ישראל היום" הסנטימנט שמעורר יום הכיפורים מתאים יותר לזה של פורים: אומה דוויה ובודדה הנרדפת על-ידי שאר האומות ואין לה אלא להצטופף בחמימות עדרית ולהניף אגרוף שוטם מול שאר העולם. "הלקח מ-73': להיות מאוחדים בעת צרה" הוא הציטוט שנבחר מראיון עם שר הביטחון בני גנץ לכותרת על השער. כותרת המשנה: "'נלחמתי באבו-מאזן יותר מכולם', 'עצרנו סיפוח כדי להגיע להסכמי אברהם'. גנץ מדבר" (הסיומת, יש להודות, מזכירה את קמפיין הבחירות הרעיל של נתניהו מ-2020, שהטיל ספק ביכולותיו הקוגניטיביות של גנץ).
כותרת נוספת על שער "ישראל היום" עוסקת ביום כיפור: "סולחים ודרוכים: יום כיפור מתוח. בצל החשש מהמשך הפיגועים: מדינה שלמה עושה חשבון נפש. אלפי שוטרים בכוננות מוגברת ברחבי הארץ". נראה שהעורך התבלבל בסדר של שני המשפטים האחרונים, ולעיתון הימין התפלקה קריאה לחשבון נפש על רקע המאבק הפלסטיני.
לא נותנים גז
העיתונים ממשיכים לעסוק בסוגיית הסכם השטחים עם לבנון. רק "ישראל היום" מעניק לה את השער. ב"הארץ" זו כותרת ליד הראשית, עם שני מאמרים – של הפרשן הצבאי עמוס הראל והעורך הראשי אלוף בן (שמסביר כי מדובר בהסכם כניעה של לפיד לביידן, לא לחיזבאללה). ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" אין זכר. הסנטימנט עושה את הטון ומה שבתקופה בה נתניהו היה יושב בכס ראש הממשלה היה הופך לחגיגה תקשורתית, מדדה בלאות יחסית כשלפיד ממלא את התפקיד. איתרוג? בהחלט. בעיתונים הכלליים הסוגיה ממוסגרת שוב ושוב מההיבט הפוליטי הפנימי הצר. בשלוש מילים: רק לא ביבי. במילה אחת: ביבי.
נכון שנתניהו נותן את הטון כשהוא מנצל כל התרחשות שהיא למטרות פוליטיות מיידיות תוך הקפדה דתית על תיאור מסולף שלה, אבל עורכי העיתונים אמורים להיות בריות עצמאיות שמנהלות סדר יום במנותק מהצרכים הפוליטיים של הבוס של הליכוד. נכון שחלק מאותם עורכים והעיתונאים הכפופים להם מעוניינים בהפסקת מופע האימים שהוא נתניהו, אבל כשהם עושים הנחות לכל דיליטנט תורן בעל סיכוי כלשהו להחליפו הם פשוט מייצרים את הנתניהו הבא.
ובקיצור, סיקור ההסכם עם לבנון מסכם את אחת הרעות החולות המרכזיות של עיתונות תקופתנו שאינה משרתת מובהקת של נתניהו: מצד אחד היא כלואה בגובה הדשא, היבש ומרובב הבוץ, שמכתיב נתניהו לכל דיון ציבורי, ומן הצד השני היא מסרסת את עצמה כדי לא לפגוע במתחריו (כמובן שכל זה לא קשור לבורות ולשטחיות שרוב הכתבים הפוליטיים-כלכליים-צבאיים, בעיקר בטלוויזיה, מפגינים בדרך כלל בכל הקשור לסיקור משהו שאינו ציטוט מטוויטר).
כרגיל, בעיתונים הכלכליים ניתן למצוא התייחסות עניינית לחיים עצמם. ב"גלובס" מספק דני זקן סקירה בהירה ומאופקת של פרשת ההסכם (וטור פרשנות בצידה) וב"דה-מרקר" מעניק אבי בר-אלי תיאור צבעוני ונלהב. המסקנה של שניהם ברורה, אם כי רק ב"דה-מרקר" היא מובלטת: מדובר בהסכם מחורבן הנתון מאחורי מסך ערפל שמסתיר את האפשרות שהוא אפילו מחורבן עוד יותר.
לפי הסקירות, במיוחד זו של בר-אלי, ממשלת ישראל – ראש הממשלה יאיר לפיד, שרת האנרגיה קארין אלהרר ושר הביטחון בני גנץ – מתנהלת בחוסר שקיפות מזעזע (פרטים עקרוניים בהסכם חסויים עד לרגע זה) ובצורה אנטי-דמוקרטית (ההסכם כלל לא יועבר לאישור הכנסת, וזאת בזמן שמדובר בממשלת מעבר בעלת סמכויות מוגבלות); ההסכם עצמו נכנע למעשה לדרישות לבנון, אוכל את הבלוף של חיזבאללה, מעניק הישגים מוחשיים לצד השני בדמות שטחים ומאגרי גז בשווי עצום ומקבל בתמורה הבטחות על הנייר שלבנון מתכחשת במוצהר לחלקן.
מה שמוזכר בחטף אצל בר-אלי וכמובן נעדר כליל מהסקירה של זקן, זרוען הארוכה של חברות הגז ב"גלובס", הוא אולי המרכיב החשוב ביותר בסיפור ההסכם ואולי בכל הסיפורים הגיאו-פוליטיים הגדולים: מעורבות הלובי של ענקיות האנרגיה באמצעות ממשלת ארצות-הברית. מהסכמי הגז הראשונים ומתווה הגז בראשם, דרך הסכמי אברהם ועד להסכם הנוכחי – אף עיתונאי ישראלי לא פִרסם עדיין דין וחשבון על האופן שבו האינטרסים של שברון ושות' מכתיבים את מדיניותה של ממשלת ישראל.
כלכלה
"גלובס" מדווח בכותרתו הראשית על שיא של יותר מעשור בגובה הריבית: 2.75%. "התחזית: אינפלציה גבוהה, צמיחה נמוכה", נכתב שם. שער העיתון מפנה ל"פרויקט מיוחד", "הפסיכולוגיה של הכסף" כותרתו. חיפשתי בין עשרת עמודי הפרויקט הסבר מתחום הפסיכולוגיה של הכסף על הבחירה האובדנית של רוב החברות האנושיות החיות כיום לעצב את חייהן ולתכנן את עתידן על סמך קומץ נתונים כלכליים רעילים, שאינם לוקחים בחשבון את מה שחשוב ויקר באמת לכל אחד ואחת מאיתנו, מתעלמים ביהירות נפלאה ממגבלות הקיום האנושי בעולם, מעדיפים את איכות חייו של הכסף על פני זו של האדם ומובילים אותנו במהירות ובבטחה לחיסול משאבי וסביבת החיים שלנו על פני כדור הארץ.
לא ממש מצאתי. הכי קרוב היה הראיון, המומלץ לקריאה, שערך אורי פסובסקי עם פרופ' ראס רוברטס לרגל מינויו לנשיא מכון שלם. מן הצד השני, שתי הכתבות הפותחות את הפרויקט הן מעין מדריך למהמר בבורסה. אחסוך לכם את הקריאה: הבנק תמיד זוכה. או במילותיו של רוברטס: "בעולם העסקים, ובמיוחד בעיתונות העסקית, אנשים רוצים לדעת מה יהיה שער הריבית בעוד 3 חודשים, חצי שנה, שנה; מה יקרה לדולר, לשקל; ואני תמיד עונה: אני לא יודע. והתגובה היא: 'מה זאת אומרת אתה לא יודע? אתה כלכלן'. ואני עונה, 'אני יודע שיש כלכלנים שיגידו לכם שהם יודעים, אבל הם שקרנים, ואתם לא צריכים להקשיב להם'. כך שלא עזרתי כל-כך למי ששאל האם הדולר יעלה או יירד. אין לי מושג, וגם לא לאף אחד אחר. אבל הם כן יספרו לכם סיפורים".
עליית הריבית מגיעה גם לכותרת הראשית של "הארץ": "לאחר העלאה נוספת, הריבית הגיעה ל-2.75%". כותרת המשנה קובעת כי "המהלך שמטרתו לבלום את האינפלציה צפוי לפגוע בעיקר בבעלי המשכנתאות".
עוד ב"גלובס": כותרת על השער מודיעה כי בעל הון המחזיק ברשת המרכולים השלישית בגודלה בישראל "בטוח שהוא מצא את האשם ביוקר המחיה". רוצים לדעת מי, לדעת בעלים של רשת סופרמרקטים, אשם ביוקר המחיה? התשובה מופיעה בעמוד 34, בכותרת הראיון. רוצים לדעת מהי?
חכו לזה...
חכו...
הנה זה בא...
הממשלה!
בחירות 2022
לפני ארבע שנים כתבנו כאן על "תיק 2002", ההתקרבות בין "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס וראש הממשלה בנימין נתניהו. ביולי האחרון הצביע כאן אייל עופר על ההירתמות של "ידיעות אחרונות" לפמפום אחד המסרים העיקריים של קמפיין נתניהו הנוכחי: בעיית יוקר המחיה. היום משרת "ידיעות אחרונות" את קמפיין נתניהו באופן ישיר יותר: הוא יוצא מגדרו ומעניק קידום מסיבי לספר שלא יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות": האוטוביוגרפיה של נתניהו.
פרק מהאוטוביוגרפיה תופס ארבעה עמודים מהמוסף, את השער (נתניהו בפוזה מהורהרת, בוחן דפים מצהיבים, אולי את רשימת החשבוניות מחינאווי), ואת אוזן שמאל בשער הראשי (אולי כדי לפצות את ההוצאה, שקבוצת "ידיעות אחרונות" מחזיקה במשותף עם דב איכנולד, איכנולד מקבל את שני העמודים הראשונים במוסף החג).
מי שיחפש בסיפורי ילדותו של נתניהו רמזים מטרימים להיווצרותו של פוליטיקאי סוציופת ושקרן פתולוגי יתאכזב. מי שמתעניין באנקדוטות עיתונאיות יבחין בוודאי כי חלק מהאתנן של העיתון הוא פרסום הפִסקה שבה מתאר נתניהו כיצד טייל עם אמו בירושלים וראה "חיילים מתאמנים במחנה אלנבי, מתחם צבאי שהורישו לנו הבריטים". ב-2006, ראיון מחניף עם נתניהו שיזם ניר חפץ, אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", נפל על פניו כששולב בו תיאור של נתניהו כיצד ראה חיילים בריטיים בילדותו ברחובות ירושלים, זאת למרות שנולד לאחר שאחרון החיילים הבריטים עזב את פלשתינה. את סיכום התקרית הזו ניתן לקרוא כאן.
עוד כותרת ראשית
"חשש מנקמה וגל חיסולים פליליים", מוסרת הכותרת הראשית של "מעריב". העילה: התנקשות בראש ארגון הפשע בני שלמה.
ענייני תקשורת
תרבות וספרות. ל"ידיעות אחרונות" מצורפים, מלבד מוסף החג, שני מוספי תרבות. באחד 11 סיפורים קצרים של לאה איני, אתגר קרת, מעין איתן, אסתי ג' חיים, עילי ראונר, אשכול נבו, יצחק בר-יוסף, נורית זרחי, ישי שריד, אילנה ברנשטיין ורות עפרוני; בשני כותבי העיתון ו"האמנים החשובים בישראל" (סופרלטיב ריק המזכיר את ימי היוהרה המאוסים של "ידיעות אחרונות" בשבתו כמונופול תקשורתי) בוחרים קטעי שירה אהובים.
מגמה משמחת, בהמשך להרחבת מוסף הספרות השבועי של העיתון, שניתן לזקוף לזכותו של עורך התרבות הנמרץ אלעד זרט (שחתום גם כעורך על מוסף הספרות המתפרסם היום), ושינוי מרענן מהקרתנות הקהה של העורך הראשי הקודם, רון ירון, בעל המנעד התרבותי שקצותיו הם שלמה ארצי וגיא פינס (וציטוטי שימבורסקה בימי חג ומועד).
מוסף השירה כולל גם כמה רגעים אירוניים, שיצחיקו את קומץ המתעניינים בדמותם של בכיריו הוותיקים של העיתון. בראשם, בחירתו של סבר פלוצקר, משרת הסטטוס-קוו, נער המים של אנשי הכוח ושופרם המתמיד במאבקם לשימור אי-שוויון חברתי וסיכול רפורמות כלכליות. השורה האהובה על פלוצקר בשירה העברית (או ליתר דיוק, בזמר העברי) היא "אני ואתה נשנה את העולם" של אריק איינשטיין. מי אמר שלפרשנים כלכליים אין חוש הומור. כדי להוציא את העוקץ מהבדיחה מסביר פלוצקר בנימוקים שהוא מצרף לבחירתו שהשיר הוא בכלל ביטוי של אנטי-מחאה, נגד הפגנות ופעילות פוליטית, ובעד שינוי חיים אישי וצנוע.
מצחיקה באותה המידה היא בחירתו של נטע ליבנה, העורך הראשי שמוזס בחר כדי שיעשה את מה שאפילו רון ירון לא הסכים לעשות, בשורת שיר ("ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת / איזו מדינה, איזו מדינה") שמבטאת לדעתו את הצורך במחאה וזעם חברתיים על מדיניות ממשלתית המרעה עם האזרחים. הדוגמאות שהוא מביא לאותה מדיניות מאלפות: אינפלציה, מסים ושאפתנות פוליטית של נבחרי הציבור. שזה כמו להתלונן על הגשם שהוא רטוב.
הדוגמה הנוספת, היחידה בעלת המשמעות, היא "יוקר מחיה", צרה שאכן ניתן לפתור ולשנות, ושמקורה בקשרים מושחתים של הון-שלטון-עיתון, ושבימים אלה מככבת במקביל בקמפיין הבחירות של יו"ר האופוזיציה ובקמפיין עיתונאי של הבוס של ליבנה, שדרך מקרה הצטלבו, כמו גורלותיהם של נתניהו ומוזס אחרי אותה עסקת שוחד אומללה.
נתניהו. "המשרוקית של גלובס", מיזם בדיקת העובדות של העיתון הכלכלי, בדק הצהרה בנאום שנשא נתניהו בכנס בחירות. המיזם מצא כי נתניהו סילף את המציאות, הכפיש את מערכת המשפט וטווה קונספירציות על מנת לזרוע שנאה, קיטוב ופילוג כדי להשיג רווח אלקטורלי. או בלשון "המשרוקית של גלובס": "ערבב בין כמה נושאים". ובעברית מדוברת: מה חדש.
מושבת המצורעים. עמודים 38–39 ב"גלובס" מוקדשים לטקס השקת מגזין התרבות של העיתון. העמוד הימני הוא סיכום דו-שיח שערכו על הבמה בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", וליסה פרץ, עד לא מזמן עורכת מוסף "גלריה" של "הארץ" וכיום עורכת המוסף החדש של "גלובס". "ליסה פרץ ובני ציפר על במה אחת", נכתב בכותרת, "'אני מחפשת את הנקי', 'נמאס מהאג'נדות'".
אפשר לכתוב ספר שלם על עמוד השיחה בין השניים, אם כי רוב דפיו יהיו ריקים מן הסתם. בסקירה זו אסתפק רק בהצבעה על קו הדמיון הבולט בין שתי הדמויות, שתיהן מנודות להלכה או למעשה מהמילייה שבו צמחו: ציפר אחרי התמוטטות נרקיסיסטית ארוכת שנים שהסיומת שלה במופעי אהדה גרוטסקיים לשרה ובנימין נתניהו; פרץ אחרי פרסום תלונות עובדיה על שהתעמרה בהם, שהוביל להפסקת עבודתה ב"הארץ".
שניהם מצאו מקלט שגם לו קו דמיון בולט: חוסר רלבנטיות, התקרנפות, התמקמות בעמדה לא מזיקה, לא מושכת אש, חנפה במידה, לא משמעותית. ציפר קבר את עצמו בעריכת המוסף, וקבר את המוסף, לרוב, בעיסוק ארכיוני, איזוטרי, לעתים נקרופילי ממש, שדודה משכילה יכולה לזהות באופן מיידי כ"תרבות גבוהה", ואילו פרץ כוננה מוסף שהצהרת הכוונות שלו היא מניפסט לסירוס מחשבתי.
דבריה מהדהדים את אלו של הבוסית שלה, המו"לית אלונה בר-און, שאוהבת להפקיע נדל"ן בעיתון שבבעלותה המשותפת להגיגיה, ההולכים ונעשים חלולים עם השנים, והיום תופסת את העמוד השני בכפולה. על המוסף, פרץ ובר-און כתבו כאן בשבועות האחרונים יובל דרור ואיתמר ב"ז. אוסיף רק ש"גלובס" שימש בעבר מפלט למצורע אחר, שי גולדן. הרפתקה שהסתיימה במפח נפש ושאחריה נאלץ לגלות למחוזות הביביסטים. נאחל ל"גלובס" ולפרץ עתיד ורוד יותר.