שקט, מתים
בערך באמצע "המלכה מתה", שיר איקוני של הסמיתס מ-1986, הסולן מוריסי מתאר סיטואציה דמיונית שבה הוא פורץ לארמון באמצע הלילה עם ספוג ומפתח ברגים חלוד, פוגש את המלכה ושומע ממנה שהיא יודעת מי הוא ושלדעתה הוא לא יודע לשיר. בהמשך מציע מציע מוריסי לצאת לסיבוב קצר במקום שקט, בלי גשם, כדי "לדבר על דברים יקרים". למשל, חוק או עוני. או אהבה.
התרחיש האבסורדי מ"המלכה מתה" המחיש את התלישות של מוסד המלוכה כבר אז, בשנות השמונים. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז, ואתמול המלכה סוף-סוף מתה. הבוקר, רוב העיתונים מתייחסים לכך כאל אירוע היסטורי. המונח שחוזר על עצמו הוא "סוף עידן". תקופת הכהונה הארוכה של המלכה אליזבת השנייה, 70 שנה, מספקת הזדמנות נדירה להשתמש במונח הזה בלי להסתכן בהגזמה.
הרוב המוחלט של הסיקור הוא מהסוג האוטומטי, שילוב בין הפתרון הקל של גיור מהיר של חומר מהתקשורת הבריטית וסוכנויות הידיעות, שליפת החבצלת שהוכנה מבעוד מועד והתיישנה לאיטה בתיקייה של עורך חדשות החוץ והסברים מלומדים על ההיררכיה המלכותית והעתיד הצפוי למלך החדש, צ'רלס. הסנטימנט המשותף מיובא גם הוא: אֵבֶל, מלווה בהתפעמות מגינוני הטקס והעברת הכתר לדור הבא.
מי שיחפש הדים לתהייה המתבקשת לגבי האבסורד הגלום בקיומו של מוסד המלוכה במדינה דמוקרטית מהמאה ה-21 ימצא הדים כאלה – אבל בעיקר בטקסטים שנועדו להסביר שלמרות הביקורת ראוי לשמור על המצב הקיים.
למשל, אצל נחום ברנע. "יש לא מעט בריטים שמאסו במונרכיה. הם משוכנעים שהמשפחה המלכותית איננה אלא חבורה של טפילים שחיים את חייהם השערורייתיים, הבזבזניים, המיותרים, על חשבון משלם המסים הבריטי", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות", אבל מיד מאזן: "מוסד המלוכה מספק יציבות ומעמד בינלאומי. לתרומה הזאת יש ערך כלכלי ולאומי. המלוכה היא אטרקציה תיירותית לא מבוטלת. גם לזה יש ערך כלכלי".
נדב איל, בעקבותיו, מזכיר גם הוא את הביקורת – וכמוהו מקפיד למוסס אותה. "בית מלוכה איננו מוסד צודק, או מודרני. חבריו, לבד מהמלכה, יצרו שורה של שערוריות, חלקן מחרידות", הוא כותב. "אין לדעת אם המלוכה תשרוד לאחר מותה לאורך זמן. אך ברגע הזה, שבו הבריטים והעולם נפרדים ממנה, ברורה הצלחתה: היא שימשה מלכה בין הזמנים, סמל של הסמלים כולם, יציבה עד הרגע האחרון. בעולם בו שום דבר לא ברור, וכל החולות נודדים, לאליזבת השנייה היה מקום, והיה לה תפקיד. היא מילאה אותו באמונה, עד מותה".
נשיא ישראל עזר וייצמן ורעייתו ראומה עם המלכה אליזבת (מימין), בעלה פיליפ והמלכה האם. ארמון בקינגהם, 1997 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
ב"הארץ", אנשיל פפר נדרש לכשרונה של המלכה המתה להלך על החבל הדק שבין מונרכיה לדמוקרטיה. "עם מותה של אליזבת, קורות חייה יסופרו בהרחבה באלפי הספדים ארוכים ומפורטים שהוכנו שנים מראש בכלי תקשורת בריטיים ובינלאומיים. ראוי שבראש רשימת הישגיה תתנוסס העובדה שבשבעת העשורים שישבה על כס המלוכה לא נרשם ולו מקרה אחד שבו עשתה שימוש בפררוגטיבה המלכותית הנרחבת שלה. גם לא כשהפוליטיקאים ביקשו זאת ממנה", הוא כותב.
"אליזבת לא שכחה לרגע שהיא מלכה של מדינה דמוקרטית", מובהר בכותרת הטור. "לא רק שהיא לא התערבה, היא גם עמדה בכל עת לרשות הממשלה הנבחרת כמכשיר דיפלומטי ותעמולתי רב השפעה. בניגוד לקודמיה, כולל אביה, אליזבת קלטה היטב את משמעות התפקיד בעידן המודרני. לא רק שנמנעה לחלוטין מחלוקת הוראות, היא גם הבינה שעליה ועל בני משפחתה להיחשף באופן קבוע לעיני הציבור. גם כשכבר נכנסה לשנות ה-90 של חייה היא הבינה שהיא משמשת 'סבתא רוחנית' לאזרחי בריטניה, ושסבתא לעולם לא פורשת לפנסיה".
"הארץ" הוא העיתון היחיד שבו ניתן למצוא היום התייחסות ביקורתית של ממש למלכה המתה. אבל גם שם זה קורה בשוליים, בטור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר. מוסד המלוכה, כותב אלפר, הוא "האדרה של חוסר ההגינות הבסיסית של החיים לדרגת עיקרון נערץ, מעין סגידה לחוסר צדק. אליזבת היתה שווה 450 מיליון דולר. זה כבר מסמל עולם לא הוגן".
רוב הטור של אלפר עוסק במתח המובנה בינה ובין יורשה צ'רלס. "היא היתה המלכה שכל הזמן שאלו עליה מתי היא תמות, וככל שנשארה בחיים נהפכה המתנתו של צ'רלס לדרמטית יותר. היא היתה אם נצחית, ומסרסת. ראו אותה ומיד קופצת המחשבה על צ'רלס", הוא כותב. "כל קיומה ומורשתה הצבעת אי-אמון בו וחסימת דרכו. זו איננה ההתנהגות של אם אוהבת. אבל זו התנהגות כה אנושית. הרצון לחיות לנצח. הרצון להיות אדם שאי-אפשר להחליף אותו".
חופש העיתונות
בתחילת השבוע נרצח באום אל-פחם העיתונאי נידאל אגבריה. עודד שלום, הכתב המשוטט של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שוחח עם שורה של עיתונאים על האלימות והאיומים שהם ועמיתיהם סופגים עקב ביצוע עבודתם. "אני כותב על כל אירוע. מגיע לזירה, מצלם, מדבר עם אנשים, בא ללוויה והולך לסוכת אבלים כדי לדבר עם האמא והאבא או עם האשה, שואל אותם מה לדעתם הרקע, מה הם יודעים", מספר לו חסן שעלאן, כתב ynet ששרד ירי ופיצוץ של מטען חבלה.
"הכתבות הללו מעוררות זעם על הפושעים ודיון ציבורי בחברה הערבית. זה מעצבן את העבריינים. מבחינתם זה חיטוט מיותר. תן את ההודעה של המשטרה, דווח יבש על הרצח, וסע. אל תחפור ואל תעורר סערות".
מרואיין אחר שדיבר עם שלום הוא מנעם חלבי מדליית אל-כרמל, הבעלים של "כל א-נאס", שספג גם הוא התנכלויות. "לא צריך להגזים", הוא מצטנע, "שרפו לי רק שלושה רכבים. האתר שלי ידוע בקו ביקורתי מאוד כלפי מה שקורה במועצות הדרוזיות, בעיריות, אני כותב על חשדות לשחיתויות, על מינויים פוליטיים וניגודי עניינים".
המפכ"ל קובי שבתאי והשר לבטחון הפנים עמר בר-לב בוחנים רובה בטקס שבו הוצגו כלי נשק בלתי חוקיים שהחרימה המשטרה. מעלה-אדומים, שלשום (צילום: אורן בן-חקון)
"מה העלתה חקירת המשטרה של ההצתות והאיומים?", שואל אותו שלום. "אתה צוחק עלי?", משיב חלבי. "איזה 'העלתה'. המשטרה לא עושה את עבודתה בלשון המעטה. [...] מה שקורה בחברה הלא-יהודית בישראל מנוגד לכל ערכי הדמוקרטיה. יש מאמצים בלתי פוסקים להשתיק את העיתונות המקומית, לסתום לנו את הפה. ואין לך גב. אנחנו העיתונאים מופקרים על-ידי כולם. כולל בתקשורת הכללית הארצית. אנחנו אמורים להיות שומרי הסף, אבל אף אחד לא שומר עלינו".
גם ב"ישראל היום" כותבים על הסוגיה, בכתבת מגזין של ג'לאל בנא שמתפרסמת במוסף הפוליטי. "התקשורת הערבית נמצאת תחת מתקפה ואיום מתמיד, יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם ולא מגיעים לציבור, בוודאי לא לתקשורת בעברית", אומר לו העיתונאי איהאב חנא, עורך אתר "אלחמרא". "כמעט כל כתבה שעוסקת בארגון או במשפחת פשע, או אפילו במשפחה אלימה, יכולה להסתיים בפגיעה במי שיפרסם או ינסה לכתוב שם של נאשם או חשוד".
זה המקום לציין שחוץ מלחץ של עבריינים יש עוד סיבה לכך שחשודים הקשורים לגל הרציחות נהנים לעתים קרובות מאנונימיות: ההקפדה המשטרתית לדרוש צווי איסור פרסום גורפים על חקירות, והנוהג של השופטים לקבל את הבקשות בלי להערים קשיים.
ריגול
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מפרסמים רונן ברגמן ואיתי אילנאי תחקיר על טל דיליאן, "יוצא סיירת מטכ"ל ובכיר לשעבר באמ"ן" ש"עושה חיל (והרבה כסף) בעולם הריגול הטכנולוגי". הם מזכירים את הכנסתן של שתי חברות, NSO וקנדירו, לרשימת החרם של הממשל האמריקאי, ומציינים שקבוצת הסייבר של דיליאן גרפה את השלל שאלו הותירו מאחור.
"אינטלקסה של דיליאן התמקדה במדינות שמשרד הביטחון לא נתן מלכתחילה רישיון לייצא להן סייבר התקפי – כמו בנגלדש, סודן ואוקראינה – אבל מאז שהוטל החרם האמריקאי זוכה החברה להצלחה עסקית עצומה. בעוד שחברות סייבר התקפי שרשומות בישראל ופועלות ממנה נתונות לרגולציה של אפ"י – אגף הפיקוח על הייצוא הבטחוני במשרד הביטחון, ולכן מנועות ממכירת נשק סייבר התקפי לשורה ארוכה של מדינות – דיליאן, לדעתו ולדעת יועציו המשפטיים, אינו נתון לפיקוח של משרד הביטחון ויכול לספק את מרכולתו לכל המרבה במחיר".
מהתחקיר עולה שמדובר בקומבינה: החברות שמחזיק דיליאן אמנם רשומות בחו"ל, אבל יש להן גם פעילות פיזית כאן, בישראל.
ב"מוסף הארץ", מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח נועה סתת מתריעה מפני השימוש שעושה מדינת ישראל בכלי ריגול נגד אזרחיה. "היכולת של המדינה לדעת כל מה שעשיתי בטלפון שלי משנה באופן מהותי את היחסים בין הממשלה לנתין. לשם אנחנו הולכים. וזה מאוד מדאיג. בישראל ישנם כמה גורמים שהופכים אותה למוקד מאוד משמעותי בתחום: יש בה מצוינות טכנולוגית, תרבות דמוקרטית חלשה ומעבדת ניסויים אדירה בשטחים, שם מתגוררים אנשים ללא זכויות", אומרת סתת בראיון לשני ליטמן. "כשמבינים שכל מריבה בתוך המשפחה, כל מידע על מה שקורה בחיים של החברים שלי, הכל יהיה ידוע, זה כבר דבר שצריך להפחיד".
ללא תוכן
במלה אחת: חלול. בשתי מלים: "גלובס תרבות" – מוסף התרבות שהושק בשבוע שעבר ויצורף מעתה והלאה לעיתון העסקים. העורכת היא ליסה פרץ, עורכת "גלריה שישי" ו"ספרים" של "הארץ" שנאלצה לעזוב את עבודתה בעקבות תחקיר של אתר "זמן ישראל" שחשף כיצד התעמרה בעובדים וניצלה את מעמדה בתת-הענף המצומק של עיתונות התרבות כדי לא לשלם לכותבים חיצוניים. האם יחסי העבודה האלה ישוכפלו ב"גלובס"? עוד מוקדם לדעת. מה שיש בינתיים הוא המוסף עצמו.
אם לשפוט לפי שני הגליונות הראשונים, אין ממש מוסף. אלונה בר-און, המו"לית והמנכ"לית של "גלובס", קידמה את "גלובס תרבות" בגאווה במאמר שבו ציינה שזהו "המוצר העיתונאי הראשון שנבנה מאפס על-ידי הבעלות והמערכת החדשה של 'גלובס המתחדש'", והוסיפה שאחרי חמש שנים בעיתון – לראשונה עוסקים ב"גלובס" ב"יצירת החדש" ו"לא רק בשיקום הקיים".
על השיקום אפשר להתווכח, אבל קשה להתייחס למוסף החדש כאל יצירה עצמאית. חלק גדול מהטקסטים בכלל לא מקוריים, אלא מתורגמים מה"וול סטריט ג'ורנל". בדיקה מהירה מעלה שרבים מהם פורסמו במקור לפני חודשים ארוכים – בינואר, באפריל, במאי. החדשים ביותר פורסמו באוגוסט. הבחירה מה לתרגם נראית כמו משהו שעשה אלגוריתם ולא עורך בשר ודם: ביקורת על ספרים שלא ראו אור בעברית, קצת היסטוריה אמריקאית ולקינוח מעט אדריכלות גרמנית.
בכל מקרה, זאת הבעיה הכי קטנה של המוסף. כרגע, "גלובס תרבות" נראה כמו אוגדן של תקצירי מנהלים שנכתבו כדי שהקורא העסוק לא יצטרך לקרוא ספר או לצפות בסרט – ועדיין יוכל לפטפט על תרבות באירועים חברתיים.
הנה למשל מקבץ מכותרות הביניים ששובצו בביקורת לא ארוכה שחיברה זהרה רון על ספר שלא חשוב מהו: "זמן קריאה" (כמה זמן ייקח לכם לקרוא אותו, בחישוב לפי קצב "איטי", "בינוני" ו"מהיר"), "נושא הספר" (סיכום התוכן ב-250 מלה), "מה אנחנו חושבים עליו" (הביקורת. אבל בקטנה), "ביו מחבר" (תקציר), וכמובן: "איך לדבר עליו בארוחת ערב". לכל אלה מצטרף גם "ציטוט מהספר" (כדי שתוכל, מר מנהל, להעמיד פנים שבאמת קראת).
הפורמט המעליב הזה משכפל את עצמו לעוד תחומי סיקור במוסף, ואגב כך דווקא כן מספק את הסחורה בנוגע להבטחה אחרת של המו"לית בר-און במאמר ההשקה שלה: "במקום ביקורת – המלצה". ואכן, הטקסטים במוסף מפרגנים עד כדי גיחוך. "מסעדת מרקטו נפתחה בשנית והיא מצוינת כשהיתה", מבשרת אחת הכותרות בסוף השבוע הזה, חימום במיקרו של הכותרת "מסעדת משייה דור 2.0 היא חוויה קולינרית ייחודית" מלפני שבוע. מדור היין מכריז, שוב בכותרת, ש"גראן וין 2020 של יקב קסטל הוא מופת של יצירה ייננית". וכך זה נמשך.
אבל גם זה לא החלק המביך ביותר במוסף. הקטעים המביכים ביותר ב"גלובס תרבות" הם דווקא אלה שהחליטו לשבץ בחזית, בשער, כמעין המחשה גאה לרוח הרעננה המנשבת. בשבוע שעבר כתבו שם על סלמן רושדי, השבוע כותבים על תיק מכוער עם תג מחיר מופלץ. מי שיחפש שם קרדיט למחברת לא ימצא; הוא מתחבא באותיות זעירות בתחתית העמוד הבא: ליסה פרץ. על התוכן המגוחך אין צורך להרחיב. אסף שגיב קטל יפה (בפייסבוק) את הטקסט על רושדי, וכאן באתר "העין השביעית" גמז יובל דרור את החיבור המלומד על התיק.
"גלובס תרבות", מודעה עצמית
מה עוד אפשר למצוא במוסף? עוד המלצות. לאיזה הופעה ללכת, איזה סינגל לחפש בספוטיפיי, איזה גאדג'ט לקנות. במאמר של בר-און, אסופת היח"צ הזאת מתוארת כ"ערך לקוראים", אנטיתזה ל"פוסט-מודרניזם והניו-ג'ורנליזם" שהמאיסו את עצמם עד שנקלעו ל"משבר זהות עמוק" שטִשטש את הגבול "בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי" ובין "'החוויה האישית' לעובדות", ומהדהדים עד היום מבעד ל"רשתות החברתיות, הפייק ניוז וגסיסתה של העיתונות בתצורתה הנוכחית".
שווה להתעכב גם על מה שאין במוסף החדש של "גלובס". אין כתבות. אין ראיונות מגזיניים. אין תחקירים. ברור שאין מסות. אין טורים אישיים מאירי עיניים. אין טורים אישיים בכלל, וגם לא טורים לא-אישיים. אין ניו-ג'ורנליזם, כמובטח, אבל גם אין אולד-ג'ורנליזם. למעשה, כמעט כל התוכן הוא המלצות. קצרות, שטחיות ולעתים קרובות לא רלבנטיות לקוראים. אפילו תחום ההתמחות המובהק של "גלובס" – סיקור וניתוח כלכלי – נזנח לגמרי. אין מה לחפש ב"גלובס תרבות" כתיבה על עסקי התרבות או על הכסף שמניע את הענף עתיר התהפוכות, האינטריגות והסבסוד הציבורי.
בעצם, אין כאן כלום. הכל חלול.
הערת שוליים
ב-"G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", בעל הטור יואב קרני תורם השבוע נקרולוג על מיכאיל גורבצ'וב. "הזמר הסובייטי המפורסם ויסוצקי שר פעם: 'קיבלתי מתנה של חירות. מה עלי לעשות בה?'", כותב קרני. "גורבצ'וב עצמו אמר לקבוצה של סופרים ביוני 1986, 'לא תמיד החירות משמחת את הבינוניות... קל יותר לאנשים בינוניים להתקיים בתוך מסגרת של שליטה'".
מוזסולוגיה
רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר שחשב שצריך לסגור את "תיק 2000" ולא להעמיד לדין את מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, מקבל היום מהמוסף הפוליטי של מוזס כפולת עמודים שלמה. בתפריט: נזרי, בשר מבשרה של מערכת המשפט, במאמר הקורא ליישם רפורמה שתגביר את הפיקוח על המערכת.
הרוח: שקולה במפגיע. נזרי מתאמץ לבדל את עצמו משני המחנות שנאבקים בשנים האחרונות על דמותה של מערכת המשפט, שאליהם הוא מתייחס כ"שונאי נתניהו" ו"סוגדי נתניהו". "אז מה נכון, מערכת המשפט טהורה או רעה? ההתקפות על ראשי הפרקליטות מוצדקות או לא? והרפורמות – חיוניות או הרסניות? בזמן שכל צד משוכנע שאצלו האמת, המערכת ממשיכה לדמם את שאריות האמון הציבורי", מסכמת כותרת המשנה.
"מטבעו של השיח התקשורתי, אמירות חדות ומוקצנות 'תופסות' חזק יותר. הן קליטות יותר, מביאות יותר רייטינג ולא אחת מאומצות בחום על-ידי המשוכנעים האוטומטיים משני צדי המתרס הציבורי. עמדה מורכבת יותר – הסבורה, למשל, שמערכת המשפט זקוקה לריסון אך לא לריסוק, שהמערכת לא מושחתת אך לא פעם מקובעת ולא מספיק מבוקרת – אולי קשה יותר לשיווק ופחות שובה את הלב, אך בעיני היא נכונה ומתבקשת", מרחיב נזרי. "בין השחור והלבן יש לא מעט גוונים של אפור".
עו"ד רז נזרי (צילום: פלאש 90)
המשנה ליועמ"ש לשעבר ממשיך ודש בסנטימנט הזה לאורך כמה פסקאות, ורק אז שולף את השינויים שלדעתו ראוי להטמיע. הבולטים שבהם: חיזוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (בעיקר פרקליטות המדינה), "גיבוש מנגנון פיקוח ובקרה על עבודת מערך הייעוץ המשפטי לממשלה", "הקמת יחידה מיוחדת שתערוך תחקירים והפקת לקחים ארגוניים בנושאים שונים", "גיבוש תוכנית לריענון השורות, לגיוון ו'דם חדש' במערכת" ו"מיסוד פורמלי של צוותי 'אפכא מסתברא' בתיקי אישי ציבור ובתיקים רגישים אחרים".
בשורה התחתונה, כאמור, נזרי מציע להגביר את הפיקוח ואת הביקורת הפנימית. הוא מסמן את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ואת פרקליט המדינה עמית איסמן כמי שיכולים להוביל את הרפורמה, וטוען שכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות בנובמבר תצטרך להפשיל שרוולים ולעסוק בסוגיה.
ספקולציה שמסתובבת בשנים האחרונות בענף התקשורת גורסת שנוני מוזס משתמש בעיתון שלו כדי להתחנף לפרקליטות ולייעוץ המשפטי לממשלה במטרה לסדר לעצמו מוצא נוח מהמשפט הפלילי שלו – עסקת טיעון שתקבור את "תיק 2000" ותותיר אותו אדם חופשי. פרסום המאמר של נזרי לא תומך בתיאוריה הזאת. נזרי אמנם מנומס וכותב בטון שקול, אבל דווקא בגלל נטייתה של מערכת המשפט לצופף שורות (שמוזכרת במאמר), הצעה שלו עשויה להיתפס כקריאת תיגר.
ארנון מוזס מגיע למשרדי להב 433 בלוד לחקירה בפרשת שיחותיו עם בנימין נתניהו. 15.1.2017 (צילום: קוקו)
מה אפשר להסיק מכך? ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון חופשי, שעורכיו מסוגלים לפעול נגד האינטרסים הישירים והבוערים של בעל הבית. אלא שמי שמשוחח עם עובדי "ידיעות אחרונות" ומעיין בעדויות שבקעו מתוככי העיתון בשנים האחרונות יודע שזה רחוק מלהיות המצב.
אחד האלמנטים המתוחכמים בשיטת הפעולה של מוזס, שנחשף בחלקו בחקירת "תיק 2000", הוא השימוש בעיתונות כמקל וגזר. בזמן ש"ישראל היום" הילל את נתניהו בלי סימני שאלה ותקף את יריביו המתחלפים באדיקות מוחלטת, ומעולם לא הצליח לצבור פרומיל מהכוח וההשפעה של "ידיעות אחרונות", ב"ידיעות אחרונות" ידעו שכדי לשמר עוצמה של גוף תקשורת צריך לתחזק מאזן אימה. היום מפרגנים לשותף הסודי, ומחר מאותתים לו – בנימוס, בלי לשבור את הכלים, באמצעות טפיחה החלטית על הלחי – שהפרגון עלול להסתיים בכל רגע, כך שכדאי לו להמשיך לשתף פעולה ולא לשקוע בשאננות.
האם המאמר של נזרי הוא הדרך של מוזס לאותת למערכת המשפט שחוץ מחנופה הוא יכול בכל רגע להכריז מלחמה? זאת ספקולציה פרועה ולא אחראית. אין שום ראיה לכך שלא מדובר במקבץ הגיגים אותנטי של פקיד ציבור לשעבר, שהתקבל לפרסום על-ידי עורך ישר ובכלל בלי ידיעתו של המו"ל. אבל שווה לזכור את מה שכל עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" יודע: אם כבר מאיימים, הרבה יותר אלגנטי ויעיל לנופף במקל עם חזות מכובדת מאשר ב-D9 ביביסטי שלא רואה בעיניים.
תובנה
"היינו מאוד חרמנים. היינו אשכים בלי ראש" (חמי, מהאבות המייסדים של להקת שבק ס', מתוך ראיון קבוצתי לרז שכניק ב"7 לילות").
ענייני תקשורת
מהנעשה במוסד. "באיחור קל של עשור, אולי שניים, החליט ראש המוסד דוד (דדי) ברנע שארגונו זקוק לדובר/ת 'אין האוס'", כותב יוסי ורטר בטורו ב"הארץ". "עד היום דובר ראש הממשלה משמש גם כדובר המוסד. כל פנייה מעיתונאי, מהארץ ומהעולם, מגיעה לפתחו. הוא מעביר לרל"ש של ראש הארגון, שמברר וחוזר אליו. פרוצדורה מסורבלת ודי אווילית. הגיע הזמן לחתוך את המתווך ולייעל את העבודה, החליט ברנע".
בהתאם להוראת הצנזורה הצבאית, ורטר לא נוקב בשמה של הדוברת החיצונית של המוסד, שעודה בתפקיד. הוראת הצנזורה מאפשרת לאותה דוברת, תיאורטית, לפעול בניגוד עניינים בהופעותיה התקשורתיות.
שלדון הרצל. מו"לית "ישראל היום" מרים אדלסון מפקיעה היום עמוד שלם מקונטרס החדשות כדי להדפיס דברים שנשאה באירוע הראוותני לציון 125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל, שהתקיים בעיר השווייצרית בשבוע שעבר. אדלסון מהללת את הרצל ואגב כך משווה אליו את בעלה המנוח. העורך הטרי יחסית עמר לחמנוביץ, שסבור ש"ישראל היום" הוא "הבמה הגדולה ביותר בתקשורת הישראלית לדעה חופשית, לסיקור מדויק ולביקורת כנה ללא משוא פנים", כנראה שכח לומר לה שיש דברים שמוטב להשאיר במגירה.
"כשפגשתי את שלדון, האיש שעתיד היה להיות בן זוגי למשך 32 שנים, ואהבת חיי, משכו אותי אצלו התכונות שהזכירו לי את הרצל", כותבת מרים אדלסון, ומפרטת: "השילוב של חזון ודחף, היכולת הן לחלום והן לבצע". מהטור נשמט הקטע שבו תיארה אדלסון את הכישרון הידוע של הרצל לנצל חולשות אנוש כדי לנהל אימפריית הימורים חובקת עולם, כמו גם חיבתו לשימון ראשי מדינה עם נטייה להסתבך בפלילים.
שלדון ומרים אדלסון. אוניברסיטת אריאל, 2017 (צילום: בן דורי)
פוליטיזציה. ב"דה-מרקר" כותב סמי פרץ על "הנזק האמיתי של פרשיות נתניהו": ניצול סמכויותיו של ראש הממשלה לשעבר להשתלטות (שהצליחה רק באופן חלקי) על התקשורת הישראלית, בדגש על הטלוויזיה המסחרית, באופן שיצר משבר אמון חריף בין הדרג הפוליטי לגופי התקשורת. הרקע: יוזמה חדשה של משרד התקשורת לריענון הרגולציה. "החוק מצמצם את מעורבות המדינה בהחלטות הנוגעות לתכנים, ומנגד מבצר את שליטתה בשאלה הכי חשובה לדמוקרטיה – מי יכול לשלוט בחברות חדשות ובאילו תנאים", הוא כותב.
פרץ מתריע שדווקא הניסיון לתקן את המצב עלול להנביט שחיתות. "בערוצים המסחריים רואים בחוק החדש שלילה של הרישיון שלהם לשדר חדשות, אחרי שכבר קיבלו אותו ושילמו עבורו", הוא כותב. "זו פרשנות קצת מרחיקת לכת, כי קשה לראות פוליטיקאי או מועצה ציבורית שיעשו זאת, אבל זה בכל זאת תהליך בעייתי. הוא יגרום למנהלי ולבעלי חברות החדשות לעלות לרגל לשר הממונה, לעשות לובינג ולנהל דיאלוג ממושך עם הפוליטיקאים כדי לוודא שרשיונם לא נשלל או שלא מציבים להם דרישות מופרכות. מכאן הדרך קצרה לעסקאות תן וקח מפוקפקות ואף פליליות".
הסנטימנט שפרץ מציג נשען על נסיון העבר. פוליטיקאים, מבן-גוריון ועד נתניהו, אכן ניצלו את הכוח הרגולטורי שניתן להם כדי להשפיע על תוכן השידורים. אולם הניסיון מלמד אותנו גם ש"בעלי חברות החדשות" מיומנים לא פחות, ואולי אפילו יותר, בנחישות, בעוצמה וביכולת להשפיע על הרגולטורים.
עיתוי. במוסף "7 ימים" מבית "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבת מגזין (ציפי שמילוביץ) המבשרת לקוראים ש"אחרי ההופעות הפומביות האחרונות של המלכה אליזבת בת ה-96, גם מעריציה המושבעים נאלצים להודות שככל הנראה היא לא מחזיקה את המפתח לחיי נצח", וש"בשנייה שבה המלכה, שתהיה בריאה, תלך לעולמה, יהפוך בנה, הנסיך צ'רלס בן ה-73, למלך". רצה הגורל, והשנייה הזאת הגיעה שנייה אחרי שהכתבה כבר ירדה לדפוס.
מדד הביבי. במסגרת סיקור מות המלכה, ב"ישראל היום" מדפיסים ידיעה שמרכזת הודעות אבל שפרסמו מנהיגים מהארץ ומחו"ל. הצליחו להשתחל: נשיא ישראל יצחק הרצוג וראש הממשלה יאיר לפיד. נשאר בחוץ: ההספד של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו.
עושים לביתם. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" משיקים היום עוד עסקת תוכן עם תנובה. התירוץ: "זמן משפחה – טיול משפחתי". סיפורים של משפחות ישראליות על טיולים ברחבי ישראל, קונספט שמאפשר לחברת המזון שנשלטת על-ידי ממשלת סין לשמר את מיתוגה (הכוזב, מאז 2014) כחברה ישראלית שורשית, שם נרדף לאהבת הארץ ומשפחתיות ישנה וטובה.