החטופים
"בלעדי", נכתב מתחת לכותרת הראשית של ה"ג'רוסלם פוסט": "גורמים רשמיים בקטאר ל'פוסט': לאחר ה-7 באוקטובר הצגנו לישראל עסקת חטופים, התגובה הגיעה רק אחרי שבוע". את הדיווח מביא צביקה קליין, העורך הראשי, שנפל קורבן לשיטה הקטארית הידועה של שימון עיתונאים. אחרי שבילה ברודנות ופגש בכירים בממשל תומך הטרור האיסלאמי, חזר קליין כדי לספר לנו שהמציאות אינה "שחור ולבן".
על הדרך, זכינו בחשיפה נוספת ליחסו של רה"מ בנימין נתניהו לחטופים הישראלים. קליין מצטט בכיר קטארי שאומר "פנינו לישראל זמן קצר מאוד אחרי ה-7 באוקטובר, כיומיים לאחר מכן, בכדי לעדכן שהגענו להסכמה עם חמאס על שחרור כל החטופים שהינם אזרחים. נענינו על ידי ישראל רק ב-16 באוקטובר". קליין לא שאל מה היתה התשובה, או אולי שאל ולא נענה, או שנענה ולא דיווח. כך או כך, אנחנו יודעים מה היתה התוצאה.
בערוץ 14 מפרגנים לנתניהו שהוא מונע עסקת חטופים.
לא מאמינים? תקשיבו pic.twitter.com/dDJZTlziE3— ???????? ???????????????????????????????? (@iloveisraell) April 4, 2024
"צריך להחזיר את החטופים כדי שישראל תוכל להפוך דף על 7 באוקטובר", מצוטט שגריר ארה"ב בישראל ג'ק לו בכותרת הראשית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "על השבת החטופים כמטרה עליונה: 'אני מקווה שאנחנו מסכימים בעניין הזה'", נכתב שם עוד. אם ב"אנחנו" הוא מתכוון למראיין נדב איל, התשובה כנראה חיובית. אם הוא מתכוון לעם ישראל, הרי שמכונת הרעל של נתניהו דאגה לכך שהתשובה, לדאבון הלב, שלילית.
חרדה
"דריכות שיא" נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "במערכת הביטחון נערכים לאפשרות של פעולת נקם איראנית". "בהיערכות מלאה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום ארונות הטרוריסטים האיראנים שישראל הרגה בדמשק (לפי מקורות זרים וסמוטריץ').
ב"הארץ" משאירים אבק למתחרים עם "ערפל קרב: חצי שנה לאחר שהחלה, סופה של המלחמה אינו נראה באופק, הלחץ על ישראל גובר – וכך גם החשש מהתלקחות בחזית נוספת". אם אתם עדיין רגועים, ההפנייה לטורו של עמוס הראל היא "שלטון חמאס עדיין לא התמוטט, עשרות חטופים עוד מוחזקים בעזה והקרע עם ארה"ב הולך ומעמיק: המלחמה נפתחה בתבוסה שבלתי אפשרי למחוק לגמרי, ותמונת המצב אינה מעודד מבחינת ישראל גם עכשיו".
ב"ישראל היום" הכותרת על החרדה מפעולת תגמול איראנית נדחקת לתחתית עמוד השער: "ראש אמ"ן: 'ימים מורכבים לפנינו, לא בטוח שהרע מאחורינו'". תכל'ס, תמיד נכון. בעמוד 3 מדווח חנן גרינווד על "דריכות בצה"ל: החמרה באיום על יישובי השרון".
"מאז 7 באוקטובר גלנט מרבה לאיים", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של העיתון אחרי ציטוט כמה מהאיומים האחרונים של גלנט על אויבי ישראל. "הוא מאיים על חמאס, חיזבאללה, סוריה, איראן. כשאני שומע אותו, אני תוהה מה בדבריו הוא חלק משגרת עבודתו של שר הביטחון, אתה מאיים משמע שאתה קיים, מה מהווה חלק מדו-שיח מושכל, מחושב, שמטרתו להרתיע את האויב, מה נאמר כאליבי לקראת האסון הבא ומה מבקש לפרוט על הפחדים של הישראלים ממלחמה שתשיג אותם בבתיהם, עמוק בעורף. בתמצית, אני לא בטוח על מי הוא מאיים, על האיראנים או עלינו. אולי כדאי שגם הוא ירוץ לסופר-מרקט, לקנות מים".
אשרי המאמין
"פריצת דרך מול סעודיה בהישג יד", נכתב בין מרכאות בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט של "גורם מדיני" לפיו "המגעים להסכם משולש בין סעודיה, ארה"ב וישראל נמצאים בשלב מתקדם". בכתבה עצמה, של אריאל כהנא, מתברר כי הגורם המדיני הוא ככל הנראה השר רון דרמר, יד ימינו של נתניהו. ויש גם "גורם מדיני נוסף" שמצהיר כי "הניסיונות להגיע להסכם עם סעודיה נמשכים כל העת, גם לאחר פרוץ המלחמה". אולי שרה?
לא צריך סקרים
על שער "מעריב" הפנייה לסקר השבועי: "אפקט המחאה: נתניהו מאבד מנדטים ותמיכה". איך יודעים שנתניהו בלחץ? עמית סגל קובע ב"ידיעות אחרונות" שהמחאה לא מתרוממת ובכלל רק מועילה לנתניהו, ב"ישראל היום" כותב מתי טוכפלד שנתניהו לא מודאג מהמחאה.
תמרור אזהרה
"הם באמת האמינו שהם יכבשו את ישראל", נכתב בכותרת מוסף "הארץ". "כעת לאחר שנמלטו למצרים, בני האליטה העזתית כבר יכולים לספר על הטירוף שאחז בחמאס לפני 7 באוקטובר", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של שלומי אלדר, "'הם אפילו חילקו את ישראל לקנטונים', נזכר אחד הבכירים, 'הציעו לי לעמוד בראש קנטון רחובות. אמרתי להם: אתם השתגעתם לגמרי'".
"אלפים רבים של עזתים נמלטו למצרים מאז תחילת המלחמה, רובם אנשי אליטה שהיה בכוחם לממן את המסע היקר", נכתב בכותרות הכתבה עצמה, "טסתי לקהיר כדי לפגוש אותם. מצאתי מכרים ותיקים שעדיין המומים מהטירוף המשיחי שכבש את הנהגת חמאס. למשמע סיפורים, גם אני נדהמתי".
החמאסניקים חשבו שיכבשו את רחובות. איזה פרימיטיבים רפי שכל. חבורה של פנאטים דתיים מטורפים. איך אפשר להאמין במשהו כל כך מופרך, שאין לו שום היתכנות במציאות, שסותר את כל העובדות הידועות לנו?
בעיתונות החרדית ממשיכים לעסוק ללא הרף בהצדקת ההשתמטות הקולקטיבית של מגזר מרכזי בחברה הישראלית מהשתתפות בעול הביטחון והכלכלה. המסר אולי הכי מרכזי בדף המסרים הוא "תורה מגנא ומצלא". כלומר: לא הצבא מגן על ישראל מאויביה, המוחשיים מאוד, אלא לימוד התורה של בחורי הישיבה. ודוק: לא לימוד התורה של בעלי הבתים החרדים, או של בחורי הישיבה מהציונות הדתית, אלא דווקא לומדי התורה החרדים בגיל גיוס.
באופן מוזר, הקשקוש הזה, שאין בעולם מישהו שמאמין בו באמת, קנה לו אחיזה כטיעון הנפוץ ביותר של העסקנות החרדית המתגוננת, וניתן לשמוע אותו גם בתקשורת המרכזית. לא עוזרת האירוניה ההיסטורית בכך שהמתקראים חרדים לא היו כאן בכלל לולי הנאצים (האמיתיים) השמידו את קהילות ישראל באירופה ואילצו את אבותיהם של החרדים שלנו לעלות לארץ ישראל, עלייה שהיתה נחשבת שיקוץ אסור.
"נמצאים כעת במצב מאוד קשה בארץ ישראל, ובלי לימוד התורה, כל הישוב היה נמחה", מצטטת כותרת על שער "יתד נאמן" את "רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א". "יותר משנות דור שמטמאים את ארץ ישראל, ורק זכות התורה מגינה עליהם – והם רוצים לזרוק את לומדי התורה לים. הם אויבים של עצמם", ממשיך הרב החמוד, שכנראה חושב שהבקו"ם נמצא במצפה התת-ימי.
"איראן הזועמת מצחצחת חרבות, שלטי איומים בעברית ברחובות טהרן, מבטיחים נקמה על החיסול הדרמטי בדמשק", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "יתד השבוע" של "יתד נאמן", "יותר מכל, ישראל זקוקה למעטפת ההגנה של התורה הקדושה ולומדיה". "אתה רואה את הלהט והזריזות לפגוע בלומדי התורה ומשתומם: מישהו עדיין חושב שהכוח נגד האויב הוא ב'עוצמה צבאית'?", נכתב בהפנייה נוספת.
קריקטורה של יוני גרשטין ב"יתד נאמן", 5.4.24
גם העיתונאים החרדים שמפיצים את השקר המטופש הזה לא מאמינים בו. לצד הכותרות הבוטחות בלימוד התורה ב"יתד נאמן", הכותרת הראשית מודיעה על "יממה של חרדה, ישראל בכוננות ספיגה". העיתון מצטט את דובר צה"ל, מפרסם הערכות ביטחוניות ופרשנויות צבאיות. "דריכות וכוננות מוגברת; עוצר יציאות ביחידות הלוחמות", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". אם רק תורה מגנא ומצלא, מדוע הכותרות הראשיות לא עוסקות בחידושים על התוספות בבבא מציעא דף לז, הדף היומי של כ"ו אדר ב' תשפ"ד?
מדוע "המבשר" מדגיש בשער כי "נתניהו וביידן שוחחו אמש במשך 50 דקות" וכי נתניהו אמר ש"ישראל פועלת נגד איראן ושליחיה. נדע להגן על עצמנו?" ועל "היערכות לנקמה איראנית בבתי החולים ובבתי הספר". למה נתניהו התכוון? לדריכת מערכי ההגנה האווירית או לשכפול עותקים של חידושי הרי"ם על התורה? האם ההיערכות בבתי החולים היא לקליטה מוגברת של פצועים או לקריאה מוגברת של תהילים? ב"המבשר" יודעים שההיערכות וההכנות הן ביטחוניות ולא תורניות, הם לא מפקפקים בכך לרגע בידיעות הרבות המוקדשות לנושאים הללו. זה לא מפריע להם לחיות בשלום עם השקרים שהם מהנדסים בידיעות הסמוכות.
בינתיים, במציאות
הכתבה הראשית של "גלובס" מוכתרת בכותרת "המחיר האמיתי של עוד סבב מילואים". "אנשי המילואים לא היססו כשנקראו לדגל, אבל החזרה לסבב מילואים שני אחרי שבועות וחודשים בשדה הקרב מותירה אותם במצוקה כלכלית, שאם לא תיפתר בהקדם, עלולה לגרום לחלקם שלא להתגייס בכלל", נכתב בכותרת המשנה (בר לביא והלית ינאי-לויזון).
הציטוטים המודגשים: "קרן הסיוע לא עוזרת, ביטוח לאומי לא מדבר איתי כי אני שכיר. לא הצלחתי להילחם בביורוקרטיה", "אנשים פוחדים על הפרנסה שלהם. אולי זה לא ערכי לדבר ככה במלחמה, אבל זו המציאות", "אני מפסיד העלאה של 20%. אני המורה היחידי הלוחם בבית הספר, גולנצ'יק. אף אחד לא מבין אותי", "חצי שנה שאתה לא באמת עובד, פרויקטים מתבטלים, דברים שחלמת כבר לא יקרו השנה ואולי בכלל".
אביה שקלאר-חמו כותבת ב"גלובס" על סוגיית גיוס הערבים. "השר דוד אמסלם הגיש השבוע עתירה לבג"ץ נגד הממשלה שבה הוא עצמו מכהן, במה שנראה כמעין 'הטרלה' או התרסה, אבל הסוגיה הכללית שהעלה היא כזאת שהעסיקה את ראשי המדינה עוד בשנותיה הראשונות, וגם בהמשך לא בטוח שניתנו לה תשובות מספקות", נכתב בכותרת המשנה.
"ד"ר ראובן גל, שכיהן בעבר גם כסגן ראש המל"ל, חושב שהעובדה שהנושא לא טופל לאורך השנים – למשל, בממשלת בנט-לפיד שכללה גם את רע"ם – היא בגדר 'בכייה לדורות'", מצטטת שקלאר-חמו את גל, "אם בשנות ה-50 היו בכל זאת מחליטים לגייס את ערביי ישראל בהתנדבות – כל הסוגיה הייתה נראית אחרת לגמרי. אפילו אם רבע מהאוכלוסייה הערבית הייתה נכנסת בשערי הבקו"ם היחס מצד היהודים אליהם היה שונה, וגם היחס שלהם למדינה היה אחר".
כללי המשחק והודאה
"היהדות החרדית מתלכדת לעמוד על נפשנו", נכתב על שער "המבשר". "היהדות החרדית בצומת דרכים רוחנית קריטית מול אתגר קיומי", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "יתד השבוע". "היהדות החרדית מתלכדת למפגן מחאה אדיר נגד גזירת השמד", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס".
כיצד השתתפות בציבוריות הישראלית היא "אתגר קיומי"? מדוע זו גזירת שמד אם לא מתכוונים להשמיד?
התגובה של הציבוריות החרדית לדרישה לנשיאה בנטל מזכירה את התגובה של "ישראל היום" לחוק שהיה אמור לחייב את בעליו לגבות תשלום על המוצר שלו: גזירת שמד לעיתון. החברה החרדית, כמו "ישראל היום", מודיעה כי היא לא מוכנה לשחק לפי כללי המשחק. על מנת לקיים מדינה צריך צבא וכלכלה. על מנת לקיים שוק תחרותי יש למנוע הצפה שלו בסחורה חינמית. החרדים והאדלסונים לא מוכנים.
בהצהרה הזו טמונה הודאה בחולשה יסודית: אם נצטרך לשחק לפי כללי המשחק של המציאות, נפסיק להיות. נישמד. אם יאלצו אותנו להסיר את הכבלים המלאכותיים שאנו שמים על אנשינו, הם לא יישמעו יותר לכללי המשחק הפנימיים שהמצאנו, אומרים המנהיגים החרדים. אם יאלצו אותנו לדרוש תשלום עבור המוצר שלנו, אף אחד לא ירצה לקנות אותו, אומרים האדלסונים.
אגב
"יום אחד נצטרך לשבת ולארגן בצורה מסודרת את כל הטענות המטומטמות שמוטחות במשפחות החטופים", כותב ג'קי לוי במוסף "שישבת" של "ישראל היום", האחרונה שבהן, היא "הטענה 'אתם משמחים את חמאס', כולל וריאציות בנוסח 'משמחים את סינוואר' ו'איך הם מרגישים שם בעזה כשהם שומעים אתכם'.
"ובכן, למרבה הצער, אין ברשותנו יותר מדי מקורות מידע שיכולים לשפוך אור על התגובות הרגשיות בצמרת חמאס. עד כמה שזה מצער, אין לנו מושג איך הגיב סינוואר להפגנות, לפרישה של גדעון סער, לקלטת של אפי נוה או לתבוסה של נבחרת ישראל מול איסלנד. הפעם היחידה שבה אנחנו יודעים על תגובת שמחה מצד האויב בעקבות משהו שנאמר כאן, זה היה חסן נסראללה. מה שהרווה אותו נחת היו דברים שאמר הרב הראשי לישראל. נסראללה ציטט מהם בהרחבה, וחגג את האיום לעבור לחו"ל".
שקיפות
גם אחרי 12 שנה, וגם אחרי שהפסיק את תרומתו לפורום קהלת, יו"ר הפורום, משה קופל, בראיון ל"מקור ראשון", עדיין מסרב לנקוב בשמו של ארתור דנצ'יק.
ההון והאוכל
הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר הוא מהעיתונאים הכלכליים הוותיקים בישראל, ומי שמקפיד לשרת בכתיבתו את ההון הגדול. לכן, מעניין לציין כי דווקא הוא מדגיש מתוך הדו"ח השנתי של בנק ישראל את הקביעה כי אין כל הוכחה לכך שיוקר המזון בישראל נובע מחסמי יבוא. שיעור יבוא המזון לישראל "גבוה מהמקובל במספר מדינות אירופיות" ו"לא נמוך בהשוואה בינלאומית" מחד, ומאידך, "פעילותה הנמרצת של הממשלה להגדלת יבוא המזון לא השפיעה על מחיריו הריאליים לצרכן".
במילים אחרות, בחירה בהגדלת הייבוא, המחסלת את החקלאות וייצור המזון הישראלים, ככלי מרכזי להתמודדות עם יוקר המזון – לא רק שאינה נתמכת בנתונים, אלא שגם אם היא משפיעה על מחירי המזון, הצרכנים אינם נהנים מכך והיבואנים מגלגלים את הרווחים העודפים לכיסיהם.
לא באמת צריך את בנק ישראל בשביל להגיע לתובנה הזו. מי שעורך באופן קבוע קניות בישראל רואה בעיניו וחש בארנקו כיצד פתיחת סקטור מזון לייבוא מובילה לחדירת מוצרים המתומחרים בזול, רק על מנת להתיישר כעבור מספר חודשים עם המחיר הקודם, שאז ממשיך לעלות.
מיד אחרי הטור של פלוצקר, בו מתחבא הסיפור על ההון הגדול (יבוא המזון בישראל נשלט על-ידי מספר מצומצם של בעלי הון) שמגייס את הפוליטיקאים על מנת להוזיל את עלויותיו במחיר רמיסת החקלאים הישראלים, מספרת שושנה חן על תעלול פסיכולוגי של אותם בעלי הון: מאחר שישנה חובת סימון מחירים, הם מותירים את מחיר המוצר על כנו אבל מקטינים את האריזה. כך לא רק מרמים את הצרכנים, אלא גם את הפיקוח, שאינו מותאם למעקב אחרי היחס בין האריזות למחיר.
אגב, למרות שהכתבה שלה ביקורתית כלפי תאגידי המזון, חן מבליעה בתוכה הנחה סמויה, ושגויה, שאותם תאגידים מקפידים להטמיע בדעת הקהל (באמצעות העיתונות, כמובן). לפי ההנחה הזו, עלות המזון נמצאת תמיד בעלייה (וכך ישנה תמיד הצדקה לעליית המחירים). "הקורונה ומלחמת אוקראינה, שהעלו את מחירי הגלם וההובלות, הגדילו את הצורך של היצרנים לחפש אפיקי רווחיות חדשים", כותבת חן כבדרך אגב, והעורך דואג להבליט בכותרת המשנה.
הקורונה? מה עם מלחמת העצמאות? או המשבר הכלכלי הגדול של 1929? גם מלחמת אוקראינה היא כבר, לדאבוננו, סיפור ישן. האמת היא שבשנה שעברה עלויות יצרניות המזון לא רק שלא עלו, אלא צנחו.
במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיינת ליאת רון את "שמאי החקלאות" עומרי עתריה, חקלאי בעצמו: "בצפון אין אף אחד שמושיט יד, הכל פגוע. אני לא רואה איך החקלאות מתאוששת מהמכה הזו".
רשתות חברתיות
פלוצקר גם מדווח מעוד נסיעה לחו"ל, הפעם לכנס כלשהו של כלכלנים הקשורים למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. פלוצקר טוען כי "אי-שביעות הרצון העממית הגבוהה ממצב הכלכלה", כפי שהיא משתקפת בסקרים, "מפתיע את הכלכלנים האמריקאים", ומביא כדוגמה את פרופ' פול קרוגמן הטוען כי מדובר ב"מתקפת חרדה היסטרית מקרו-כלכלית" המנוגדת לעובדות הכלכליות.
העובדות הכלכליות, כותב פלוצקר הן כי "האבטלה נמוכה מאוד, השכר הריאלי בעלייה והממשל מזרים תקציבים נדיבים להשקעות בתשתיות, בקידום שכבות חלשות ובסובסידיות למגזר היצרני". מדוע אם כן הדבר אינו מתבטא בפופולריות של הנשיא האמריקאי ביידן? לכלכלנים שפגש פלוצקר, "שלל תשובות פסיכו-פוליטיות המתכנסות לאחת: הנרטיב השולט בשיח התקשורתי וברשתות החברתיות הוא הגורם המרכזי. המוני מצביעים נופלים קורבן לביקורת שוצפת על כלכלת ביידן שאינה הוגנת ואינה עובדתית והם מפנימים אותה כאמת".
"מי שרוצה להבין לאן אנחנו עלולים להידרדר בעידן הפוסט-אמת, מוזמן לצפות בדוקו המדהים 'האמת נגד אלכס ג'ונס'", כותב חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "מדובר במגיש תוכניות רדיו עצמאי מטורלל למדי, שצבר עם השנים מיליוני אוהדים. לאחר אירוע הירי ההמוני הנורא בבית הספר בסנדי הוק, החליט ג'ונס שמדובר במשהו שלא קרה ובעצם בוים כדי לפגוע בנושאי הנשק בארה"ב. הסרט מלווה תביעת דיבה שהגישו הורי הילדים שנרצחו באותו אירוע ירי נגד ג'ונס.
"זו חוויה עוצרת נשימה לראות באיזו קלות מדהימה ממציא ג'ונס אמת חלופית וכמה קל לו להפיץ תיאוריה מופרכת ברשתות החברתיות, כשמדובר במקרה עם אינספור עדים, עם ילדים מתים ומשפחות שכולות. בין היתר זהו סרט עוכר שלווה בגלל הנתון המדהים הבא: 24 אחוז מהאמריקאים מאמינים לתיאוריה של ג'ונס. כיוון ששטפו את מוחו ללא הרף, כל אמריקאי חמישי חושש שאירוע ירי המוני שהתרחש בבית ספר – פשוט לא קרה. זה מספר מבהיל של אנשים שקוראים ליום לילה ולחושך אור.
"הצפייה בסרט הסעירה את נפשי, כי אני יכול באמת לראות את ישראל, אם לא נתעשת עכשיו, מגיעה למצב הנורא הזה בעוד עשור. אם לא יהיו מספיק אנשים שייאבקו על האמת, זה יהיה גורלנו. אגב לאחר מאמץ משפטי ונפשי חסר תקדים שארך שנים, ג'ונס הפסיד, וחויב לשלם למשפחות מאות מיליוני דולרים. אלא שנכון להיום, הוא הוכרז כפושט רגל ואיש לא קיבל את כספו, בעוד ג'ונס עצמו ממשיך לשדר בערוצי יוטיוב שונים ללא הפרעה".
כל הכבוד לדאום שמצטרף למתריעים מפני הסכנה הקיומית שמהוות הרשתות החברתיות על הדמוקרטיות והחברות הליברליות בעולם, אבל האופטימיות שלו לגמרי לא קשורה למציאות. ישראל לא עלולה להגיע "למצב הנורא הזה" עוד עשור, היא כבר עמוק בתוכו. מחקר מתמשך של חוקרים מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב, העלה כי הישראלים שבויים בתיאוריות קונספירציה שקריות בהמוניהם, וכי ישנה הלימה מובהקת בין צריכה של מידע מרשתות חברתיות (וערוץ 14) לבין אמונה בשקרים הללו.
למעשה, המספרים בישראל מדאיגים יותר מבארה"ב. החוקרים, אסא שפירא, נמרוד זלדין ונמרוד ניר, בדקו את ההתקבלות של תיאוריית הקונספירציה השקרית "בוגדים מבפנים", שהופצה על ידי קונספיטורים ותומכי נתניהו כבר החל מה-7 באוקטובר עצמו. " ב-2 בדצמבר, במענה לשאלה בדבר 'אמונה במעורבות של גורמים ישראלים, שידעו מראש / אפשרו את מתקפת חמאס' השיבו 35% מהנשאלים כי הם מאמינים בכך 'במידה רבה'".
27% השיבו כי הם מאמינים ש"גורמים בישראל סייעו למתקפת החמאס", 21% שהם מאמינים ש"גורמים במערכת הביטחון היו מעורבים במתקפה" ו-25% ש"גורמים בישראל היו מעורבים במתקפה".
ועוד דבר
הרשת החברתית הכי פופולרית בישראל היא לא בדיוק רשת חברתית: ווטסאפ. "גיוס מילואים, מסלולי ציוד, זמני דיונים ואפילו ניהול אש – את כל אלה מעבירים ומקבלים החיילים בוואטסאפ", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נבו טרבלסי ב-G של "גלובס", "בזמן שבצה"ל מתפארים בטלפון מסווג, השטח עדיין תלוי בפלטפורמה. במקביל חלה עלייה ניכרת בפריצות לאפליקציה מאז אוקטובר. אז
איך זה שאומת הסטארט–אפ עדיין מסתמכת עליה ומה יקרה ביום שבו תקרוס?".
ארה"ב
"זרים יתקשו להאמין לנוכח משברים גלובליים עצומי ממדים, שנשיאות ארה"ב תוכרע על מחלוקת בעניין הפלות. כאשר אנחנו שומעים בוקר וערב מה תעולל עזה
לסיכויי ביידן, מוטב להזכיר שבאמריקה רק לעתים רחוקות בחירות מוכרעות על ענייני חוץ", כותב יואב קרני במדורו שבמוסף G של "גלובס". ב"ממון" כותב פלוצקר שהכלכלה היא שתכריע את גורל הבחירות.
"את המלחמה בעזה פתחה ישראל עם רמת תמיכה עולמית שקשה לזכור כמוה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אסף אוני ב"גלובס", "התמונה החלה להשתנות עם הסירוב הישראלי המוחלט לערב את הרשות הפלסטינית בעתיד הרצועה, ונטתה עוד יותר כאשר הפציעה סוגיית רפיח. כעת המהפך הושלם, הקרדיט הבינלאומי נשחק".
"האלקטורט נוטה בהדרגה נגד ישראל, מארה"ב ועד לגרמניה", כותב אוני, "סקרים השוואתיים מלמדים על שחיקה בתמיכה בישראל, לעבר עמדת מיעוט. ברוב מדינות אירופה, מספר התומכים בפלסטינים בעקבות המלחמה גדול פי שניים ושלושה ממספר התומכים בישראל. כעת ישראל משלימה מטמורפוזה מבעלת-ברית לאיום אפשרי על שלום העולם. אמברגו נשק מוטל עליה דה-פקטו על ידי רוב מדינות אירופה. נורבגיה מובילה מגמה להסטה של השקעות בחברות
שמסייעות למלחמה".
"הסכנה הגדולה בטווח הארוך היא איבוד אמריקה", כותב ברנע ב"ידיעות", "יש תהליכים היסטוריים שאינם בני תיקון: ברית שנבנתה במשך 100 שנה, העמיקה לתוך דעת הקהל והתפרסה על כל המערכת הפוליטית, יכולה לקרוס ולהתפורר לנגד עינינו. במובנים רבים זה כבר קרה".
ישראלים
ב"מקור ראשון" מתפרסם "סקר אפרטהייד", הכולל את הציבור היהודי בלבד ומוצג ככזה המציג את עמדת "הישראלים". אורן פרסיקו שאל את העיתון מדוע פירסם "ממצאי סקר דעת קהל שנערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד, אף ששאלותיו רלוונטיות גם לאזרחי ישראל שאינם יהודים. בנוסף, גם אם החלטתם להתמקד ביהודים בלבד, מדוע הכותרת והדיווח מתייחסים לעמדות 'הישראלים' תוך התעלמות מכחמישית מאזרחי המדינה שאינם יהודים? האם מדובר בטעות או שמבחינתכם הללו אכן אינם ישראלים?".
בעיתון זעמו: "הנחת היסוד סביב השאלה היא מכעיסה ופוגעת ולא ראוי שתישאל על מערכת מקור ראשון", ענו שההחלטה על המדגם היתה של מחבר הספר שממנו צוטט הסקר וכי "המילה ישראלים בידיעה היא כמובן שגגה בהיסח הדעת", ואז הוסיפו: "כל בר דעת ובוודאי כל מי שקורא את מקור ראשון לכל אורכו ובמשך כל השנים מבין שהכוונה היא ליהודים ישראלים".
דלות החומר
החודש מלאה שנה למדור הלקט של "המשרוקית" ב"גלובס". הוא עדיין נושא את הכותרת "מדור חדש". כתבת השער במוסף G של "גלובס" היא "המאמר המטלטל" מה"אטלנטיק". בשבוע שעבר כתבת השער במוסף "כלכליסט" היתה "כתבה מדוברת ומטרידה מה'אטלנטיק'".
נו באמת
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מלין מבקר הקולנוע בנימין טוביאס על הסרט "טור פרידה", המתאר מתקפה של מכונת הרעל הביביסטית על עיתונאי שכתב נגד נתניהו. "איפה קורבנות אמיתיים אפשריים, כמו רועים פלסטינים, עובדים זרים או סתם מוכי גורל אחרים שבשמאל מתיימרים להגן עליהם? הם, כנראה, פחות מעניינים כשאפשר לרדת לצלם למטה, בשדרות רוטשילד, ולרחם על עצמנו", הוא כותב.
לא ראיתי את הסרט, וייתכן שהוא מחורבן, אבל כדאי להתעכב על המשפט הנפלא הזה של מבקר הקולנוע, שנראה לקוח מהמדריך לאינסל בטוויטר של הוצאת "שיבולת". יש בו הכל: התקרבנות ("איפה קורבנות אמיתיים"); האשמה בהתקרבנות ("לרחם על עצמנו"); תיוג (כל השמאלנים גרים בשדרות רוטשילד, כידוע. הם אוכלים שם סושי); סילוף מובלע (בשמאל לא "מתיימרים" להגן על רועים פלסטינים ועובדים זרים, הם היחידים ששמים יותר מחצי יריקה של קוף גוסס על המגזרים האלה); וכמובן, ווטאבאוטיזם (עכשיו סרט על פלסטינים? מה עם העובדים הזרים!! אה, זה סרט על עובדים זרים? אבל מה עם הפלסטינים!!??!).
טוביאס מאשים את "טור פרידה" בכך שהוא תמונת מראה שמאלנית לצעקניות השטחית של ערוץ 14. יכול להיות שהוא צודק, אבל הביקורת שלו רועה באותם שדות רעילים. בישראל פועל מנגנון מאורגן של הסתה ושיסוי נגד עיתונאים המבקרים את נתניהו. מנגנון שמונהג ומובל על ידי נתניהו וממומן על ידינו. זו המציאות, בין אם הייצוג הקולנועי שלה מוצלח ובין אם לאו.
החמור לא רואה את הדבשת
"אתנחתא", המוסף השבועי של העיתון החרד"לי "בשבע" נפתח בטור של ידידיה מאיר, שכותב על המפגינים נגד הממשלה, "השמאל" והחילונים. בהפגנות מצא "אלימות והסתה", "רוח רעה" וגם "אלימות ורוח רעה". ישראלי שמפגין הוא "לא בדיוק ישראלי טוב", וגם "לא ישראלי חכם", "אספסוף" ו"חסידים שוטים" (של דויד גרוסמן, לא פחות).
שני עמודים אחר-כך, טור של דביר שרייבר: הסכמי אוסלו "מכרו את המדינה לערבים", היועצת המשפטית "מחרטטת", המפגינים הם "מחאת בלפור-קפלן-שקר-כלשהו-אחר" ש"ההישגים האדירים שלהם" הם "פילוג העם והעלאת מורל אויבינו".
הטור הבא הוא של עפרה לקס: "חצי שנה בלבד אחרי הכאפה הענקית שחטפנו, חזרנו לשיח המתלהם, לשנאה ולכל מה שהביא אותנו לאסון הזה", היא מתלוננת.
נפל בפח
זאב קם כותב טורו ב"בשבע" על "חוק אל-ג'זירה", היישר מפיהם של המוקיונים שהינדסו אותו: שר התקשורת שלמה קרעי ויו"ר הוועדה לביטחון לאומי ח"כ צביקה פוגל. קם, כמו תוכי מקולקל, מאשים את היועצת המשפטית לממשלה שבגללה החוק "מלא בחורים" וב"החרגות מגוחכות" ש"מבטיחות את המשך שידוריו של ערוץ הטרור בישראל".
אם קם היה טורח ללמוד את החומר, הוא היה שואל אם באמת הוצגה בעת חקיקת החוק חוות דעת ביטחונית שקובעת שהשידורים של "אל-ג'זירה" מישראל מהווים סכנה לביטחון המדינה. הוא היה לומד שגם אם היתה כזו, הרי שספר החוקים הישראלי מתפקע מאופציות שניתן היה להפעיל נגד "אל-ג'זירה" – סנקציות שממשלת ישראל בחרה שלא להפעיל בדיוק כשם שלא הפעילה את תקנות החירום שתיקנה כבר בשנה שעברה – למרות שאז תמכו בכך גופי הביטחון והייעוץ המשפטי.
קם אולי גם היה מסביר לקוראיו שהבדיחה שנקראת "לסגור את 'אל-ג'זירה" היא תעלול רטורי ותו-לא, מאחר שאפילו קרעי ופוגל לא הציעו להפציץ את משרדי הערוץ בדוחא. גם הבדיחה "למנוע את שידורי הערוץ בישראל" לא ממש מצחיקה, כל עוד לא סוגרים את יוטיוב ופייסבוק, למשל, שם זמינים שידורי הערוץ (בנוסף לתכנים אנטישמיים הרבה יותר).
לא מדובר בסתם עצלנות רגילה של בעלי טור סופ"שי, שרגילים לחיות מתדרוכים, אלא בהתמסרות לקו תעמולה מרכזי של פוליטיקאים כושלים – מנתניהו ועד החרדים – שמצאו את השעיר לעזאזל המושלם בדמות "היועצים המשפטיים". האמת העצובה היא שהממשלה שלנו היא פשוט ממשלה אימפוטנטית. ככל שהיתה התרעה ביטחונית נקודתית על כך שכתבי "אל-ג'זירה" מסתובבים בשטחי כינוס, למשל, ניתן היה לטפל בה עוד באותו יום בשלל אמצעים קיימים, מצנזורה צבאית ועד מעצרים מינהליים.
ואם ישנה התרעה ביטחונית כללית, על כך ששידורי "אל-ג'זירה" מהווים תעמולה מסוכנת ומסיתה לטרור שיש לחסום מלהיות משודרת בישראל, הרי שהממשלה הנכבדת שלנו כלל לא דנה בכך, ובניגוד לזלזול הפתטי של קם ב"חופש הביטוי", זלזול הזוי ממש כשהוא מגיע מעיתונאי, הרי שמדובר בסוגיה רגישה ומורכבת, ולא רק טכנית (כאמור, יוטיוב).
האם קם באמת רוצה לתת לשרי התקשורת והמשטרה את הסמכות להפעיל את המשטרה על מנת לעצור עיתונאים ולהחרים את הציוד שלהם, ולהורות למערך הסייבר להפיל מהרשת ומהאוויר שידורי טלוויזיה ואינטרנט, על סמך קריטריונים שרירותיים שהם יקבעו, ללא צורך בחוות דעת ביטחונית ופיקוח משפטי – כמו שביקשו קרעי ופוגל?