חידה: אשת ראש ממשלה של מדינה אסייתית נשלחה ל-12 שנות מאסר לאחר ששוטרים מצאו בחדר הארונות שלה 14 נזרי ראש עשויים מיהלומים, 2,200 טבעות, 1,400 ענקים, 2,100 צמידים, 2,800 עגילים, 1600 סיכות, 423 שעונים, 234 משקפי שמש ומאות תיקי יוקרה, בהם 272 תיקי הרמס.
כיצד מדור התרבות החדש של "גלובס" ימסגר את הסיפור על השער שלו?
א. השחיתות היא אחת הרעות החולות בעולם – הנה דוגמה מזעזעת במיוחד.
ב. אפילו במדינות מתפתחות מערכת החוק ממצה את הדין עם ראשי ממשלות מושחתים ובנות זוגם המושחתות.
ג. מי בכלל זקוק ל-2,220 טבעות, 2,800 עגילים ו-272 תיקי הרמס שונים? תרבות הצריכה יצאה מדעתה.
ד. ייצור מוצרי יוקרה הוא דוגמה לאחת הפעולות הפוגעניות ביותר כלפי הסביבה ובעלי חיים, ויש לגנות אותה.
שאגלה לכם? התשובה הנכונה היא:
ה. אשת ראש הממשלה לשעבר של מלזיה נשלחה לכלא משום שהיא "הרשתה לעצמה ליהנות יתר על המידה. כמו גבר".
שער "גלובס תרבות", הגיליון השני, 8.9.22
רק מלכתוב את הפסקה האחרונה הדם רותח בעורקי. עד כמה המעשה העיתונאי צריך להיות מופקר, כוזב ומטונף כדי להביט על הסיפור הזה ולמצוא את הזווית הכי מופרכת, מטופשת ועלובה שתצדיק אירוע שבו בחדר הארונות של אשת ראש ממשלה נמצאו אקססוריז בשווי מיליוני דולרים?
הסיפור על רוסמה מנסור, אשת ראש הממשלה לשעבר של מלזיה, מככב על שער "גלובס תרבות", מוסף התרבות החדש של העיתון, שהמו"לית אלונה בר-און כתבה עליו שהוא "המוצר העיתונאי הראשון שנבנה מאפס על-ידי הבעלות והמערכת החדשה של 'גלובס המתחדש'". "לראשונה זה חמש שנים", כתבה בר-און, "אנו עוסקים ביצירת החדש ולא רק בשיקום הקיים".
בטקסט מלא הפאתוס שפִרסמה בשבוע שעבר הסבירה בר-און שהמוסף החדש יוצא נגד ה"ניו-ג'ורנליזם", שהוא, "עיתונות שמתמקדת בסובייקט ובחוויה האישית, בדרך כלל של העיתונאי עצמו, על חשבון מושאי הכתיבה והקוראים". מסיבה זו, "אנחנו, ב'גלובס' בכלל וב'גלובס תרבות' בפרט, מבקשים לאתגר את הניו-ג'ורנליזם ולבסס דרך חדשה". מהי הדרך החדשה? ובכן, קבלו את נוסחת בר-און: "במקום דעות – מידע. במקום בליל – בחירה. במקום כמות – איכות. במקום ביקורת – המלצה". "זה גלובס תרבות", היא קובעת.
אלונה בר-און, מו"ל "גלובס" (צילום: איתמר ב"ז)
את מוסף המידע, הבחירה, האיכות וההמלצה עורכת ליסה פרץ, לשעבר עורכת "גלריה" של "הארץ". היום יצא הגיליון השני של המוסף השבועי החדש. הבחירה האיכותית והמומלצת של פרץ לשער הגיליון היתה למקם במרכזו תמונת תיק של חברת הרמס מדגם "בירקין", ולהקיף אותו בחמישה טקסטים קצרים (שער הגיליון הראשון עסק בניסיון ההתנקשות בסלמאן רושדי).
הנה תוכן מהטקסטים של פרץ, במוסף שרוצה להעשיר אתכם במידע מובחר, איכותי ומומלץ: תיק "בירקין" של הרמס נקרא על שם השחקנית ג'יין בירקין, שהתלוננה באוזני מנכ"ל הרמס בשנת 1984 על כך שקשה לה למצוא תיק. מחיר התיקים מדגם זה נע בין 10 ל-60 אלף דולר. הם נוצרים מעור תנין או עור יען, וישנה רשימת המתנה של שש שנים כדי לרכוש תיק כזה. אלו התיקים היקרים בעולם. מדוע? "פועל יוצא מאיכותם וייחודם".
הנה "המידע" שב"גלובס תרבות" בחרו לא לספר, כנראה כי הוא לא היה מספיק איכותי, או שאולי היה יותר מדי ביקורתי: ג'יין בירקין היא שחקנית וזמרת בריטית-צרפתית שכבר לפני שבע שנים דרשה מחברת הרמס להפסיק ולהשתמש בשמה, זאת לאחר שלמדה על השיטות האכזריות שבהן משתמשים כדי לפשוט את עורם של התנינים והיענים כדי להכין מהם את התיקים. בהרמס, אגב, סירבו.
השיחה בין בירקין למנכ"ל הרמס התרחשה בשנת 1982 ולא בשנת 1984; 1984 היתה השנה שבה התיק הושק. האם מחיר התיק נע בין 10 ל-60 אלף דולר? באתר של חברת הרמס לא מציינים מחיר, אבל לפי ויקיפדיה ממש לא. המחיר הוא בין 11 אלף ל-380 אלף דולר. גם לא לפי אתר הקניות הזה, הנוקב במחיר שנע בין 8,500 ל-300 אלף דולר. ב-Vice קובעים שמחיר התיק של מנסור (אחד מהם לפחות) הוא 219 אלף דולר.
עורכת "גלריה", ליסה פרץ (צילום מסך מתוך שידורי כאן 11)
מעבר לטעויות המביכות האלו, שחיפוש קצר בגוגל היה מונע אותן, ב"גלובס תרבות", המוסף שבז לניו-ג'ורנליזם, לא מיידעים את הקוראים שלהם לגבי התחקירים שעסקו באופן שבו מייצרים את התיקים, או שואלים את השאלה המתבקשת, הראשונה שאמורה לעלות במוח של כל יצור הגיוני כשמספרים לו על תיק שמחירו יכול להאמיר מעבר לסכום של חצי מיליון שקל: מי, לעזאזל, צריך תיק כזה? שלא לדבר על מי צריך 272 תיקים כאלה.
לא רק תיק "בירקין" של הרמס נשאר בגדר אנקדוטת ויקיפדיה (לא מדויקת) ב"גלובס תרבות", אלא גם המושא השני של סיפור השער של הגיליון, הגברת המלזית הראשונה. מהיכן היה לגברת הממון הדרוש לרכישת תיקים במיליוני דולרים (ועוד לא דיברנו על העגילים והצמידים, והשעונים ונזרי ראש עשויים מיהלומים)? ב"גלובס תרבות" לא מתעכבים על אחת מפרשיות השחיתות והעושק הגרנדיוזיות בהיסטוריה, שבמסגרתה שדדה משפחתה של מנסור מיליארדי דולרים מהעם המלזי. אולי זה לא מספיק תרבותי. מי יודע.
לפי "גלובס תרבות", לא זה המידע הרלבנטי, אלא זה: "מימיה הראשונים של תרבות הצריכה תאוות הקניות נתפסת כחולשה נשית נלעגת. אבל צריך לזכור שגם גברים נופלים בזה, כשהם רוכשים בממון רב, בכמויות גדולות, ובאותה תשומת לב ותשוקה, מכוניות, יאכטות, אופנועים, עטים, סיגרים, שעונים, משחקי מחשב וגאדג'טים. בניגוד לנשים, גברים לא מתנצלים על הרכישות. ואותם לא יכנו, בכינוי בעל הניחוח הפסיכיאטרי, שופוהוליק. להנאה הנשית משופינג אין לגיטימציה חברתית. רוסמה מנסור, אשת ראש הממשלה לשעבר של מלזיה, הרשתה לעצמה ליהנות יתר על המידה. כמו גבר".
זה, ברור לגמרי, לא ניו-ג'ורנליזם. זו לא עמדה סובייקטיבית. מדובר, כפי שהבטיחה בר-און, ב"מידע מעניין ומרחיב דעת", ב"תוכן על-זמני". בר-און לועגת למה שהיא מכנה "פוסט-מודרניזם", תפיסה שלפיה "הכל יחסי, הכל תלוי בתפיסה, בנסיבות ובערכים משתנים ואישיים". אנחנו נהיה אחרים, היא מסבירה, אנחנו "גלובס תרבות".
אין מספיק "פפפףףף" בעולם.
לוקחים סיפור על שחיתות בלתי נתפסת, על תרבות צריכה מופקרת, על פגיעה בבעלי חיים, משליכים אותו לפח ותופרים במקומו סיפור אחר. לא מעור תנין אלא מהדמעות שלו. הסיפור הזה הוא סיפור על אשה, אשה שחיה את הרגע, אשה שהעזה להתנהג כמו גבר ולכן רכשה 272 תיקים יקרים בצורה מחרידה, פועל יוצא מאיכותם וייחודם כמובן. זה סיפור על שוביניזם, על קנאת גברים קטנה באשה שמפנקת את עצמה בגדול. זה הסיפור, מסבירים ב"גלובס תרבות".
כעת, כל שנותר לעשות הוא לענות על שאלה אחת קטנה: מי מרוויח מהמסגור הדוחה של סיפור על שחיתות טרגית וחזירות מבחילה כסיפור על שוביניזם ותיקים ששווים כל גרוש? מי מרוויח מכך שבתודעת הקוראים נשתל הרעיון שהשחיתות האמיתית היא להסתכל בעין עקומה על מי שגנבה הון עתק מעם שלם כדי לפוצץ אותו על יהלומים ותיקי עור יען?
לשאלה זו אין מענה בתוכן העל-זמני של "גלובס תרבות". אולי מחלקת התחקירים של העיתון תנסה לרדת לשורש התעלומה.