משרתים ואדונים

אחת התופעות המובהקות של הכתיבה המגזינית בעיתונים בשנים האחרונות היא העלייה החדה במינון הנוסטלגיה. לצד הזינוק במודעות לבתי זקנים ומכשירי שמיעה (היום ב"מוסף הארץ" ניתן למצוא גם סדרה של כתבות קנויות על טיפולים מבטיחים לבעיות זקפה), מדי שבוע מומטרות על המנויים ההולכים ומזדקנים עוד ועוד כתבות על העבר: חזרה לפרשות ההיסטוריות, לתעלומות עתיקות, לגיבורי התרבות ששכחנו ולמסמכים שנחשפים כעת ומוכיחים שצדקנו.

נוסטלגיה היא רגש מתעתע שמעורר תחושה כוזבת שלפיה פעם היה פה יותר טוב. ככל שהעבר המפואר יותר רחוק ומטושטש, קל יותר ליפול במלכודת. אבל מה קורה בראש של מי שהעבר המפואר שלו אירע הרבה אחרי 1948 או 1967? את התשובה אפשר למצוא במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", בטורו של אמנון לורד. העבר המפואר של לורד, מתברר, אירע לפני שנה וחצי, בדצמבר 2020. בתקופת האי-ודאות, המצוקה הכלכלית והמוות של גלי הקורונה הראשונים.

"נושא החיסונים בחודשים הראשונים היה מלווה בתחושת התגייסות אזרחית, ובסוג של גאווה ששנים לא חווינו כחוויה קולקטיבית", מתפייט לורד. "אנשים צילמו את עצמם ברגע הדקירה. היתה התגייסות של מערכת הבריאות, כשאחיות בנות 70 ו-80 חזרו מהפנסיה לעבודה כמו חיילות מילואים בחזית. עולים שהיו אז חדשים בארץ, עם מודעות עמוקה לצורה שבה הדברים מתנהלים בארצות אחרות במערב – בעיקר בארצות-הברית, צרפת ואנגליה – היו נפעמים. הרבה יותר מהוותיקים, שאולי קפצו פעם לבריכה בכיכר רבין כשעוד היתה כיכר מלכי ישראל, ושאולי אף זוכרים את השבוע הגורלי בחיי האומה ביוני 1967".

הטור של לורד ממשיך לרוץ אחורה, לחוויות קולקטיביות מן העבר, וכצפוי עובר גם דרך הנצחונות האלקטורליים של בנימין נתניהו, מושא הערצתו – אבל מגיע גם לנצחונות של יריביו, ב-1999 וב-2021. אבל למרות הנוסטלגיה למבצע החיסונים שהחל בתקופת נתניהו, זה לא טור על נתניהו. זה טור על לורד, שמנצל את החג כדי לנסות למצוא משמעות בקיום.

"רוב החיים, הציבוריים והפרטיים, עוברים מנגד", הוא כותב. "כמו טיסה מעל מרחבי ארץ גדולים, שהם בסך הכל גשר יבשתי או ימי בין שתי נקודות רחוקות. נקודות שהן העיקר, ובמקרה הטוב הן גם חדשות טובות". לורד כביכול כותב על המצב האנושי, אבל נדמה שהוא כותב על עצמו. הדימוי שבחר מעניין: העיתונאי כמי שיושב בכיסא וצופה במה שחולף מול עיניו. התיאור הזה תואם את ההגדרה הפונקציונלית, המרדדת, של המקצוע: פועל דאטה שמקבל מידע, מעבד אותו ומעביר הלאה. אלגוריתם אנושי.

במציאות, עיתונאים והגופים שבהם הם עובדים ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב החברה – לטוב ולרע. במקרה של לורד ו"ישראל היום", במשך שנים התפקיד הזה היה לרומם את נתניהו ולפגוע ביריביו מבית ומחוץ. אבל לאחרונה זה השתנה. נתניהו ירד מהשלטון. מייסד העיתון, מיליארדר הקזינו שלדון אדלסון, מת. אלמנתו מרים אדלסון החליפה את העורך ששירת את נתניהו בעורך שאינו משרת מסור שלו, ובאג'נדה שמנסה לקרוץ לממשל החדש. היום, למשל, הכתבה המרכזית היא ראיון עם שר המשפטים גדעון סער – מיריביו הגדולים של נתניהו בימין.

לאלי עזור, מו"ל "מעריב", יש פחות כסף מלמרים אדלסון, אבל גם לו יש אינסטינקטים פוליטיים. את מה שמרים אדלסון לומדת עכשיו על "ממשלת השינוי", עזור למד כבר מזמן – עוד לפני שעלתה לשלטון. היום הוא ממשיך לקדם במרץ את פוליטיקאי הבית שלו, שר האוצר אביגדור ליברמן. קוראים שפספסו את דברי החנופה שפותחים את טורו של יהודה שרוני (שהיום משווה את ליברמן לבן החכם מההגדה) לא יוכלו להתחמק ממנו בשער מוסף "עסקים", שמכריז על "ראיון פסח חגיגי" עם השר שאחראי על הכסף.

"כלכלת ישראל זוכה לציונים מעולים", מובהר שם, וליברמן "לא מצליח למחוק את החיוך". הכותרת שניתנה לראיון היא משחק מלים שמכתיר את ליברמן כ"אוצר של הממשלה". הראיון עצמו נוח עד מתרפק. המראיינת, ליאת רון, מעניקה לליברמן מיקרופון פתוח כדי למנות את מה שהוא תופס כהישגים שלו ושל הממשלה – ובאופן צפוי לא מקשה עליו כלל עם שאלות על הצללים בעברו: פרשות השחיתות שבהן נחקר, "פרשת ישראל-ביתנו" (שבה לא נחקר אך התגלה כמושא הריצוי של מנגנון מושחת ששלח לכלא סגנית שר ומנהל בכיר במפלגה), ובטח שלא על השתרבבותו למשפט המו"לים בגין קשריו עם מנכ"ל "וואלה" לשעבר אילן ישועה.

המשחק הזהיר של עזור מסביב לעולמות השחיתות חוזר על עצמו גם בכתבת השער של המוסף השני של "מעריב", שנקרא בפשטות "המוסף". המרואיין: פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר. העיתוי: שיווקי. הוצאה מחודשת של אחד מספריו. המראיינת, שרי מקובר-בליקוב, ביקורתית הרבה יותר מליאת רון. ובכל זאת, בגלל הפורמט, האפקט שנוצר משרת את המרואיין ואת אלו שמרוויחים מתפיסת העולם שהוא מקדם.

דניאל פרידמן עם אהוד אולמרט, מרץ 2009 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

דניאל פרידמן עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-2009, בעת שכיהן תחתיו כשר משפטים (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"לא מתקבל על הדעת שארבעת ראשי הממשלה האחרונים היו בחקירות ושניים הועמדו לדין", נכתב בגדול בשער המוסף בציטוט מפי פרידמן. מי שלא מכיר את האיש עלול לחשוב שמדובר בביקורת על השחיתות שפשתה בפוליטיקה הישראלית, אבל לא לזה מכוון פרידמן. מבחינתו, עצם העובדה שכל ראשי המדינה האחרונים נחקרו היא עדות לכוח המוגזם של מערכת אכיפת החוק.

זה המקום להזכיר שמתוך ארבעת ראשי הממשלה שנחקרו, אחד גם הורשע ונשלח לכלא. במקרה, מדובר באהוד אולמרט, האיש שנתן לפרידמן את תיק המשפטים בתחילת 2007. בנקודת הזמן ההיא אולמרט כבר היה מסובך בחקירות, אבל עדיין לא היה ברור שהן יובילו להרחקתו מהפוליטיקה ושליחתו לכלא. "יכול להיות שאולמרט כיוון במינוי שלך לריסון התביעה ובתי-המשפט מתוך תקווה שעבודתך תשפיע לטובה גם במקרה שלו?", שואלת אותו מקובר-בליקוב.

התשובה של פרידמן מוזרה, וכמובן שוללת את ההנחה הזאת. "הדעה המקובלת בין הפוליטיקאים היא הפוכה", הוא טוען. "להבנתם, הדרך לרכך את המערכת המשפטית העצמאית שפועלת לפי שיקוליה היא לא לצאת נגדה. נתניהו היה עשר שנים בשלטון ולא נתן לעשות שום שינוי במערכת המשפט, למרות שכל הזמן הגיעו לשולחנו הצעות לתיקונים. אפשר לפרש את התנהלותו בכך שהוא השתכנע שהמצב המשפטי הוא נפלא, ואפשר לחשוב שהוא הבין שהדרך היותר טובה היא לא לפעול נגדו. והוא לא היחיד. לפי ההתנהלות הפוליטית המקובלת, אפשר לומר שהמהלך של אולמרט היה בניגוד לאינטרס האישי שלו".

אם כך, מדוע בחר אולמרט דווקא בפרידמן לתפקיד? "פרידמן עצמו מעדיף להתבונן על האירוע המכונן הזה בחייו כעל תופעה מקרית", כותבת מקובר-בליקוב. "קראתי לזה אפקט הפרפר", אומר פרידמן. "באופן פרדוקסלי, פרשת הנשיקה של חיים רמון הפכה אותי לשר המשפטים. מה היה סביב הבחירה שלי אני יכול רק לשער, אבל מה שקרה בפועל הוא שהייתי מבקר לאורך זמן את בתי-המשפט, ואת משפט רמון במיוחד, שהיה בעיני אבסורד בלתי מתקבל על הדעת. [...] אני חושב שהממשלה נקלעה לקושי, ובנוסף נפתחו באותה תקופה החקירות נגד ראש הממשלה אולמרט, ואני חושב שדווקא מבחינתו זו היתה החלטה מאוד אמיצה לקחת אדם שהוא מבקר המערכת, שאומר, מה שעשיתם לא מתקבל על הדעת, ולקוות שהוא ינסה איכשהו להתמודד עם המצב".

בהמשך, כשאולמרט נאלץ לפרוש, פרידמן שב לעיסוקיו הקודמים, שכללו גם כתיבה ב"ידיעות אחרונות". שם, בעיתון של נוני מוזס, השתתף במאבק המערכתי ארוך השנים ברשויות החוק וטיווח אותן על רקע החקירות והמשפטים הפליליים של ראש הממשלה שנתן לו את התיק הבכיר. על רקע זה יש לראות גם את העמדה שהוא מספק כעת לגבי "תיק 2000", שבו מוזס נאשם בהצעת שוחד לנתניהו.

"ההאשמה ב'תיק 2000' נראית לי מאוד מוזרה", הוא אומר בראיון. "מוזס מואשם בהצעת שוחד, ואילו נתניהו, שיזם את הפגישות, מואשם באשמה מופחתת של הפרת אמונים. איתו מקילים ועם מוזס מחמירים? יש פה דיספרופורציה מוזרה, ולמעשה כל התיק הזה נראה לי מפוקפק מאוד, קלוש ולא מובן". הספר שאותו מקדם פרידמן בראיון הזה, ראוי לציין, רואה אור בהוצאת ידיעות-ספרים של מוזס. ראש ממשלה הולך וראש ממשלה בא. מוזס תמיד נשאר.

סקופ

"מערכת הקלטה שהותקנה בתקופת אולמרט פעלה בלשכת נתניהו – ללא ידיעתו", נכתב בראש שער "מעריב" בצירוף הסטמפה "חשיפה" והפניה לטורו של בן כספית. "לפני שנתיים התברר כי מנגנון ההקלטות פעל ככל הנראה כמעט לכל אורך כהונתו של בנימין נתניהו", נמסר לקוראים. "גורל ההקלטות, שטרם ברור היכן נמצאות, צריך לעניין מאוד את ועדת החקירה לפרשת הצוללות".

לדברי כספית, המערכת הותקנה כלקח ממלחמת לבנון השנייה. איך בדיוק היא פעלה? הוא לא בדיוק יודע. "על-פי אחת הגרסאות, את ההקלטה הזו יכול היה אולמרט להפעיל בלחיצת כפתור שהותקן מתחת לשולחנו. על-פי גרסה אחרת, המערכת פעלה דרך קבע כל הזמן. [...] כשנתניהו נכנס לתפקידו, הוא לא ידע את כל זה. העובדה שייתכן שחלק משיחותיו הוקלטו התבררה לו לפני כשנתיים בערך. גורמים ששירתו אז בלשכה סיפרו כי הגילוי, שנחשף בטעות בעקבות אירוע מבצעי כלשהו, עורר תדהמה עצומה, מבוכה רבה ולא מעט זעם אצל נתניהו וסביבתו".

ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לוגם מים באמצע נאום בהפגנה נגד ממשלת בנט. ירושלים, 4.4.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לוגם מים באמצע נאום בהפגנה נגד ממשלת בנט. ירושלים, 4.4.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

כספית אמנם מבהיר שרבים מהפרטים אינם ידועים לו, ובכל זאת הוא סבור שלגילוי יש משמעות דרמטית. "יכול להיות שהעשור הראשון של נתניהו בלשכת ראש הממשלה (2009–2019) הוא עשור מוקלט. ברמה כזו או אחרת", הוא מסביר.

"ככל הידוע לי, ההקלטות אמורות היו להישמר על מחשב מיוחד באגף הביטחון של המשרד. מי שאמור לשמור עליהן הוא, כנראה, הקב"ט הראשי במשרד, אלון חליווה. כזכור, חליווה הוא מינוי של הנתניהו'ז. האם ההקלטות האלה קיימות? אני לא יודע. האם הן היו קיימות? כנראה שכן. האם מישהו דאג להעלים או להשמיד אותן? אני לא יודע. [...] השמדתן יכולה להוות עבירה פלילית חמורה".

שלי ונוני

אחת הכתבות המרכזיות בגליון החג של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שקיימה שלי יחימוביץ' עם מאיר בן-שבת, ראש המטה לביטחון לאומי שכיהן תחת נתניהו. יחימוביץ', בעבר מבקרת חריפה של "ידיעות אחרונות", מושא להשתלחויות תמוהות של נחום ברנע וחברה בולטת במסדר המוקצים של העיתון, עשתה בשנים האחרונות סיבוב פרסה ולאחר פרישתה מהפוליטיקה החלה לכתוב אצל מוזס. המו"ל הנאשם בפלילים יודע לגמול לאישי ציבור שמעניקים לו זריקות לגיטימציה. אתמול קיבלה הכתבה של יחימוביץ' את הכותרת הראשית.

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית", 14.4.2022

ההפניה לכתבתה של שלי יחימוביץ' בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", אתמול

טרור

כל העיתונים מדווחים הבוקר בשער על פענוח רצח בני הזוג יהודה ותמר כדורי בירושלים אחרי למעלה משלוש שנים של חקירה (ושלל צווי איסור פרסום), ועל כך שהחשוד אחראי גם לרצח של אדם נוסף, עובד זר ממולדובה בשם איוון טרנוב, בחודש שעבר (חקירה שגם עליה הוטל איסור פרסום). ברוב העיתונים מדגישים שלמרות הפענוח מדובר למעשה במחדל של רשויות החקירה.

ב"ידיעות אחרונות" זו הכותרת הראשית ("מחדל השחרור של המחבל מדאע"ש"). "כוחות הביטחון לא ידעו שמדובר במחבל – והוא רצח שוב אחרי השחרור", מתמצתת כותרת של ידיעה מאת יואב זיתון. "עם חשיפת הפרשה עולות שאלות קשות", הוא כותב, "כיצד ייתכן שהמחבל, שנעצר יומיים אחרי שרצח את בני הזוג כדורי בגלל 'הסתה', ישב במעצר במשך כשלוש שנים מבלי שבמשטרה ושב"כ יודעים על פשעיו החמורים".

ב"ישראל היום" מסתפקים בכותרת צנועה בתחתית השער, אבל מקפידים לדחוף בה את הקביעה שלפיה "דרוש בדק בית בשב"כ ובמשטרה". "זו אינה פעם ראשונה שמחבל חומק עקב שלומיאליות של גורמי הביטחון", מסביר כתב המשטרה איציק סבן. "משהו לא טוב קורה בשיתוף הפעולה המודיעיני בין הארגונים".

ב"הארץ" הכותרת הראשית מוקדשת לעצם תפיסת הרוצח, אבל יש גם הרחבה על הכשל. יהושע בריינר, הכתב הפלילי, דיבר עם חבריו של העובד הזר, שבהתחלה נחקרו כחשודים ברצח. "בדבריהם חששו העובדים לבקר את המשטרה", מציין בריינר. "גם עתה הם חוששים להצטלם, שמא הדבר יפגע בהמשך שהותם בארץ – אף שהם מדגישים שהיא חוקית ומוסדרת".

את התיאור המקיף והנהיר ביותר מספק עמוס הראל, הפרשן הבטחוני של "הארץ". "חקירת רצח בני הזוג כדורי בירושלים, בינואר 2019, נפלה בין הכיסאות", הוא כותב. "שב"כ והמשטרה לא זיהו במועד את הרקע הלאומני מאחורי הרצח, לא נקטו חלק מפעולות החקירה המתבקשות ובשל כך גם לא איתרו את הרוצח הפלסטיני, שבאופן מוזר היה בכלל עצור במשך רוב הזמן בידי מערכת הביטחון.

"התוצאה מזעזעת – לא רק שהרצח נותר לא מפוענח במשך יותר משלוש שנים, אלא שבני משפחתם של הקורבנות נעצרו לשווא כחשודים במעשה. ואילו הרוצח עצמו, מיד לאחר ששוחרר ממעצר, שב לגבות עוד קורבנות – הפעם רצח פועל זר ממולדובה, איוון טרנובסקי, ופצע בדקירות את אחד מחבריו".

בהמשך הטור נדרש הראל לנסיון טיוח הכשל: "הדוברות המשטרתית, בניסיון נואל להפוך כישלון מתמשך להישג תעמולתי, עוד פרסמה אתמול הודעה נרגשת על ההצלחה בפענוח הרציחות. שר הביטחון, בני גנץ, והשר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, שיבחו את נחישותם של כוחות הביטחון ואת הפעולה המוצלחת. לעומתם, ענף התקשורת הקטן והמיומן של שב"כ הסתפק הפעם בהפצת ההודעה המשותפת בידי המשטרה. ישנם מקרים שבהם עדיף להצטייר ככינור שני".

ב"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", כאמור, לא נגסו בפתיון. ב"מעריב", עיתון עם דסק חדשות חלש וטכנוקרטי, בלעו וביקשו עוד. בכותרת שנדפסת בשער אמנם מצוין שהטרוריסט "נעצר במקרה", אבל בידיעה של אלון חכמון מובלט עצם הפענוח – ולא מוסבר כלל שעקב כשל חמור של רשויות החקירה האיש שוחרר וחזר לרצוח.

עוד כותרת

"יוסי כהן החזיר לפאקר את הכסף שקיבל ממנו כראש המוסד; התיק עדיין ממתין להכרעה", מדווח גידי וייץ בשער "הארץ".

אחרי מות

"שידורי קשת אבלה על מותו של אלכס גלעדי", נמסר במודעת אבל שנדפסת היום ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". גלעדי, נכתב שם, היה "איש טלוויזיה בעל חזון, ממייסדי קשת, מי שהיה מנכ"ל ונשיא החברה, סגן נשיא ב-NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי, מפיק שידורים היסטוריים, ממעצבי הטלוויזיה בישראל". המודעה נחתמת ב"אנו חייבים לו רבות וכואבים על לכתו", "אלכס יקר, תחסר לכולנו" ו"יהי זכרו ברוך!".

מתחת למודעה של קשת נדפסת מודעה מטעם החברה המרכזית למשקאות (ובשמה העממי: קוקה-קולה ישראל), שמחזיקה בחברת הטלוויזיה המצליחה. שמו של גלעדי (שגם היה בעל מניות בקשת) חוזר ומופיע גם על מודעות אבל מטעם החברה המתחרה רשת 13, מועדון הכדורסל מכבי תל-אביב, הוועד האולימפי ומשרד התרבות והספורט. כנהוג, באף אחת מהן לא מוזכר שהמנוח התמודד בשנותיו האחרונות עם האשמות בתקיפה מינית.

אבל כתבות עיתונאיות וטורי "אחרי מות" אינם מודעות אבל. "גלעדי הואשם בהטרדות מיניות בוטות על-ידי אושרת קוטלר, נרי ליבנה ונשים נוספות, ולמרות שהחליט בתחילה לתבוע את השתיים על דיבה, הוא לבסוף משך את התביעה לאחר התדיינות בין הצדדים", כותב עוזי דן במדור הספורט של "הארץ". "חובה להזכיר זאת גם בהספד, ועדיין – הוא היה מגדולי אנשי הספורט והטלוויזיה שצמחו בישראל".

אלכס גלעדי (צילום: רועי אלומה)

אלכס גלעדי (צילום: רועי אלומה)

ההאשמות הללו הוזכרו ברוב הדיווחים שהוקדשו למותו של גלעדי, אם כי בדרך כלל, כמו בטור של דן, הן עברו שִנמוך. בכתבה שפִרסמה כתבת "הארץ" נעה שפיגל ב-2017 נחשף שחוץ מההצעות המגונות לקוטלר וליבנה, ישנן שתי עדויות של נשים שלטענתן נאנסו על-ידי גלעדי. אחרי הפרסומים ההם גלעדי הפסיק להתבטא בתקשורת, אבל לקראת אולימפיאדת טוקיו חזר להתראיין וברוב המקרים כלל לא נשאל על ההאשמות.

בסיקור מותו, העיתונים הקפידו להזכיר אותן, חוץ מעיתון אחד: "מעריב", עיתונו של אלי עזור, שעשה את הונו הראשוני בעסקי הספורט ומחזיק כיום בחברת שידורי הספורט צ'רלטון. היום נדפסת ב"מעריב" ידיעה של משה כהן לקראת ההלוויה של גלעדי. כהן סוקר בקצרה את קורות החיים של המת, אבל משמיט את ההאשמות באונס והטרדה מינית. כך בדיוק קרה גם אתמול, בידיעה שבישרה על דבר מותו, שנלקחה מ"וואלה", שכמו "מעריב" שייך לאלי עזור.

הכתב, יניב טוכמן, היה אחד מהעיתונאים שריאיינו את גלעדי לקראת האולימפיאדה בלי להזכיר את ההאשמות באונס והטרדה מינית. "זה לא מעניין בכלל", אמר טוכמן לאביגיל זריצקי כשהתקשרה לשאול אותו על כך עבור כתבה שהתפרסמה באתר "העין השביעית". "לא בכל ראיון אני אשאל את כל השאלות על ההיסטוריה של הבן אדם. את מבינה?".

בכתבה מאתמול טוכמן דווקא כן סקר את ההיסטוריה של האיש, אבל שוב השמיט את הפרטים שמציגים אותו כנבלה. באופן אירוני, הידיעה נחתמה בדיוק באותן מלים שחותמות את מודעות האבל של חברת קשת: "יהי זכרו ברוך". במחלקת הגרפיקה אפילו דאגו לשבץ אותה בתוך מסגרת שחורה.

"מעריב" על אלכס גלעדי, אתמול והיום (לחצו להגדלה)

"מעריב" על אלכס גלעדי, אתמול והיום (לחצו להגדלה)

הבטחה

כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", היא ראיון עם שרת הכלכלה אורנה ברביבאי. "היית מזמינה את אייל גולן להופעה מול עובדי המשרד שלך?", שואלת אותה המראיינת, נווית זומר. "לא", משיבה ברביבאי, "כל עוד לא הוכח שהוא אשם הוא זכאי, אבל לא כל דבר הוא ברף הפלילי".

הכסף מדבר

גם השנה מצורפת ל"ידיעות אחרונות" הגדה של פסח. בפתח החוברת הדקיקה, שנדפסת על נייר עיתון רגיל, מופיע טור קצר של נטע ליבנה, עורך העיתון. ליבנה מתאר את הגדת "ידיעות אחרונות" כיוזמה מערכתית, אבל גם אם היוזמה באמת הגיעה מהמערכת – בשנתיים האחרונות היא מוגשת בסיוע ארגוני יהדות ששילמו על הזכות לתת חסות. בשנה שעברה היה זה ארגון בשם "אור שלום", והשנה אלו הפדרציה היהודית של ניו-יורק והמכון למדיניות העם היהודי.

חוץ מהטקסט המסורתי, החוברת כוללת גם טורים של כותבים אורחים, בהם שניים מהפוליטיקאים האהובים על מערכת "ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות: שר החינוך לשעבר שי פירון, שהזרים לעיתון של מוזס מיליוני שקלים מכספי הציבור לשם רכישת כתבות שהיללו אותו באופן אישי, ואיציק שמולי, שמכהן כיום כ"מנכ"ל המשרד הישראלי של הפדרציה היהודית של ניו-יורק", אחד משני הספונסרים של ההגדה.

אל שמולי מצטרף עוד נציג של הפדרציה, המנכ"ל אריק גולדשטיין. בדומה לשמולי, גם גולדשטיין מנצל את טור החג כדי לשבח את הארגון ולהזכיר את היוזמות העכשוויות שלו. לא כולם חשבו שטור חג שמתלווה לאחד הטקסטים הקאנוניים של העם היהודי הוא המקום הראוי לשיווק עצמי; גם במכון למדיניות העם היהודי שלחו טורים (מאת נשיא המכון ידידיה שטרן וסגנו שוקי פרידמן), אך שם הפגינו פאסון בסיסי ולא ניצלו את הבימה להאדרת הארגון.

תעמולה

בני ביטון, ראש עיריית דימונה, ממשיך להשתמש בתקציבי העירייה כדי לרכוש תעמולה אישית – תופעה שעליה הרחיב יפתח בריל מוקדם יותר השנה כאן באתר "העין השביעית". היום צצה דמותו המגלומנית של ביטון בכתבה קנויה שנדפסת במוסף הנדל"ן של "דה-מרקר", שכוללת את תמונתו וגם כמה ציטוטים מפיו.

המופע העכשווי של ביטון מאפשר להשוות בינו לבין מקביליו בעיריות אחרות, שמופיעים בכתבות שיווקיות אחרות שנדפסות במוסף. בכתבה שנרכשה על-ידי עיריית עכו, למשל, מצאו לנכון לכלול ציטוט קצר של ראש העירייה שמעון לנקרי, אך ללא תצלום של האיש. בכתבות שרכשו עיריות נתיבות וראשון-לציון שמות ראשי העירייה (יחיאל זוהר ורז קינסטליך) מופיעים במובלע, ללא ציטוטים וללא תמונות. כמו ביטון, גם הם השתמשו בכספי התושבים לרכישת תעמולה אישית – אבל הם לפחות לא עשו זאת מהמקפצה.

התיקונים

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת היום כתבה של ליאור בן-עמי על תחרות צפרות שהתקיימה בדרום הארץ. בניגוד למה שנטען באחד מכיתובי התמונה, שתי ציפורי המים שצולמו אינן "עגור שחור ונדיר וקולגה סטנדרטית", אלא צמד פלמינגואים.

"ידיעות אחרונות", מוסף החג, היום (לחצו להגדלה)

"ידיעות אחרונות", מוסף החג, היום (לחצו להגדלה)

ענייני תקשורת

ברדוגו. בסוף השבוע שעבר נעדר מ"ישראל היום" טורו הקבוע של יעקב ברדוגו, מקרה שלנוכח שינוי הקו המערכתי של החינמון עורר חשש/תקווה שההיעדרות קשורה לאג'נדה הביביסטית של הפובליציסט ולניסיון של המו"לית מרים אדלסון להתרחק ממושא הקידום הישן שלה. כעבור יום צייץ ברדוגו ש"המאמר לא עלה בגלל שיקולי מקום בעמודי החדשות בשל הפיגוע המתועב שאירע בתל-אביב", כלומר לא בגלל התנכלות לאג'נדה.

הבוקר, בגליון החג (שהודפס ב-275 אלף עותקים, לפי ההצהרה בשער), שוב נעדר מאמרו מהעיתון. במערכת החליטו להדפיס אותו אתמול, בגליון יום חמישי בעל התפוצה הפחותה (150 אלף עותקים).

ללא הכרה. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מדווחים שאריאל כהנא, הכתב המדיני, זכה בפרס בני ברית לעיתונות. בשולי הדיווח נמסר שבארגון שמעניק את הפרס יתנו גם ציון לשבח לעיתונאי ישראל קצובר, ואות מפעל חיים לשלמה נקדימון. לקוראים לא נמסר שבמשך רוב הקריירה העיתונאית שלו היה נקדימון אחד מכוכבי "ידיעות אחרונות", העיתון המתחרה. גם הרקע של קצובר, הכתב הצבאי הוותיק של "המודיע", לא מוזכר.

הטעיה. בראש שער "ידיעות אחרונות" נדפס תצלום של אורי ומיקה בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים. הקדימון מבטיח "ראיון אישי". גם בשער המוסף נדפסת תמונתם, עם כותרת וציטוט בלשון רבים. אלא שמי שיטרחו לדפדף לכתבה ויתחילו לקרוא אותה ייווכחו שבעצם לא מדובר בראיון זוגי. האם מיקה, מציינת המראיינת סמדר שיר, "מכהנת כשופטת בבית-משפט השלום בירושלים, ולכן מנועה מלהתראיין".

מסימני התקופה. המוסף העבה ביותר שמנפקת השבוע העיתונות הישראלית הוא מוסף הנדל"ן של "דה-מרקר", שמחזיק 128 עמודים ברוטו – היקף שכמובן לא נגזר מהחלטה מערכתית על כך שדווקא בפסח חשוב לכתוב הרבה על נדל"ן, אלא מריבוי חברות הנדל"ן שמצאו לנכון לרכוש מודעות וכתבות תדמית. לשם השוואה, "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מחזיק היום רק 112 עמודים.

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

מורשת ורדי. במוסף החג של "ידיעות אחרונות", שהוא בעצם "המוסף לשבת" בשינוי כותרת, מקדישים היום כפולה לרגל חמש שנים למותו של משה ורדי, העורך הראשי לשעבר. שבעה כותבים (מאיר שלו, רונן ברגמן, רון ירון, רון בן-ישי, אורלי אזולאי, שמעון שיפר ושרית רוזנבלום, בתו העיתונאית של ורדי) חולקים עם הקוראים זכרונות אישיים על האיש ומספרים על חושיו העיתונאיים המחודדים.

כנהוג ב"ידיעות אחרונות", האידיאליזציה של בעלי התפקידים המתים היא עוד דרך לבצע אידיאליזציה של הארגון כולו ולהשכיח את פשעי העיתונות שבוצעו באמצעותו. במקרה של ורדי, שהיה איש אמונו של נוני מוזס ובצעירותו גם מעין סנדק מקצועי שלו, פשעי העיתונות האלה כללו שותפות פלילית בפרשת האזנות  הסתר והגנה אגרסיבית על האינטרסים של מוזס בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, בתקופה שבה מוזס קיים יחסי קרבה עם ראש הממשלה אריאל שרון.

בשירותו של מוזס, ורדי קיצץ, ריכך והצניע כתבות על הפרשות הפליליות של שרון, פיטר עיתונאי משום שנתן כותרת (מדויקת) שלפיה "שרון לא דיבר אמת" ולקראת בחירות 2003 אפילו הוציא הוראה חריגה שאסרה על העיתונאים לדווח על הליכוד, מפלגתו של שרון, על בסיס מקורות אנונימיים (מי שהעביר את ההוראה למערכת היה רון ירון, שהפך אחר-כך גם הוא לעורך ראשי של העיתון והיום גורס שוורדי לימד אותו כל מה שהוא יודע על עיתונות).

מוקירי זכרו של ורדי מתרפקים על האינסטינקטים העיתונאיים שלו, אבל חשוב לזכור גם את האינסטינקטים ההישרדותיים המצוינים שלו, שאִפשרו לו להיצמד לבעל הבית, לשרת אותו בנאמנות ותוך רמיסת ערכי המקצוע, לטפס במעלה ההיררכיה הארגונית ולשרוד שם לאורך זמן.