"כמו שאמר בגין"

בקריקטורה היומית של "הארץ", הפעם מאת ערן וולקובסקי, מוצג המחזה שצפוי לכבוש את מחזור החדשות שיחל במוצאי השבת הקרובה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, מוקף מצלמות טלוויזיה, מתיישב לקבל את החיסון הראשון בישראל לנגיף הקורונה. בקריקטורה של וולקובסקי נראית האחות מחזיקה את מזרק החיסון בידה האחת, את פרק ידו של נתניהו בשנייה, ושואלת: "אתה ימני או שמאלי?".

השאלה הזו תעמוד במוקד מערכת הבחירות הקרובה, שעשויה להתחיל רשמית כבר בשבוע הבא. וביתר דיוק, השאלה תהיה האם נתניהו ותומכיו הם ימנים או רק פרו-ביביסטים? ואם הם לא ימנים, מי כן? נפתלי בנט? גדעון סער? ואולי הם רק אנטי-ביביסטים?

עיתוני סוף השבוע ופרשניהם, שכבר ערוכים בעמדות הזינוק למערכת הבחירות הבאה כאילו מעולם לא עזבו אותן, מספקים תשובות. כצפוי, אפשר לחלק באופן גס גם את הסוגיה הזו לפי מדד נתניהו: התומכים בראש הממשלה טוענים כי סער אינו ימני, המתנגדים לנתניהו טוענים להפך. לצערו של נתניהו, כבר כמעט לא נותרו לו תומכים בעיתונות המודפסת שיהיו מוכנים לשווק את סחורתו לציבור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחנת חיסונים לקורונה, השבוע (צילום: מרק ישראל סלם)

חריג בולט הוא פרשן "ישראל היום" אמנון לורד, שכבר לפני שנתיים תיאר את עצמו כאחרון נאמני נתניהו בעיתון. "השאלה שתעמוד בפני הבוחרים היא האם ממשלת גדעון סער – יפעת שאשא-ביטון היא באמת ממשלת ימין. היא לא", כותב לורד במוסף "ישראל השבוע" של העיתון. "זוהי עוד וריאציה של ממשלת 'רק לא ביבי'. כל מה שבוחרי הימין חלמו עליו במסגרת של ממשלת ימין גדולה ויציבה – לא יקרה".

הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד פותח את טורו באותו המוסף בקביעה של ח"כ יואב קיש כי סער שגה כשנטש את הליכוד, וממשיך את הטור בהערכה של בנט כי עוד יצליח להשיב את הקולות שנדדו השבוע לסער. אבל בראש המתקפה על מפלגת סער החדשה עומד עורך מדור הדעות, איתן אורקיבי. מאמר פרי עטו המתפרסם לרוחב כל הכפולה החמישית של העיתון נושא את הכותרת "יש מזרחים זיגזג" ומוקדש למסגור של סער ומפלגתו החדשה כאליטה אנטי-מזרחית (ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפלא בן-דרור ימיני על הטענות הללו, וכותב כי "רק אינטלקטואל יכול לקחת מפלגה שהצמרת המסתמנת שלה מזרחית – ולהפוך אותה לתקווה הלבנה").

ב"מקור ראשון", שכמו "ישראל היום" נמצא בבעלות שלדון ומרים אדלסון, מביע שלמה פיוטרקובסקי עמדה ביקורתית כלפי סער. פיוטרקובסקי אינו נאמן נתניהו כמו לורד, ועל כן גם המסר שלו מעט שונה משל עמיתו בעיתון האח. לדעתו, סער אמנם איש ימין, אך מפלגתו היא מפלגת מרכז. סער מעדיף "איחוי קרעים", "חינוך" ו"רווחה" על פני ריבונות, התיישבות ורפורמות במערכת המשפט, הוא כותב.

"מצביעי ימין, גם כאלו שמשוכנעים בצורך להחליף את נתניהו, אמורים להבין שמפלגת סער החדשה אינה מפלגת ימין", כותב פיוטרקובסקי. "לא החרם על נתניהו מונע מממנה להיחשב ככזו (כפי שמנסים לצייר זאת בליכוד), אלא סדר יומה המסתמן. מפלגת ימין היא קודם כל מפלגה עם סדר יום ימני בזירה המדינית, המשפטית והחברתית. סער בחר סדר יום שונה, כנראה בתקווה שיוכל לפרוץ לקהלים חדשים, אך מצביעי ימין ששוקלים לתת לו את קולם חייבים להכיר בכך ולא לשגות באשליות".

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כותבת עטרה גרמן על הקמפיין המתוכנן של מפלגת סער החדשה. הקביעה של גרמן כי את הקמפיין ינהל טל זילברשטיין התערערה אמש, עם הדיווחים על הרשעתו של הקמפיינר בפרשת שוחד ושליחתו לחמש שנות מאסר (שספק אם ירוצו בפועל), אך עיקרי המסרים של הקמפיין, כפי שגרמן משרטטת בכתבתה, כבר באים לידי ביטוי בעיתוני הבוקר.

לפי גרמן, "הקרב ההסברתי [של סער] צפוי להתנהל מול נתניהו על שאלת ראשות הממשלה, ומול בנט על מצביעי הימין. אחד הכיוונים המרכזיים יהיה הטענה כי למעשה נתניהו איננו מיישם אג'נדת ימין. בהקשר זה ידובר על שינויים במערכת המשפט שהוא בלם במהלך השנים, ועל מדיניותו המאופקת מול ירי הטילים מעזה. זאת בניגוד לשלישיית האוזר-הנדל-סער, שלכאורה לא ניתן להטיל ספק בימניותם".

"לא ימין", קובע חד משמעית דורון ניר-צבי במאמר המוקדש לראש הממשלה נתניהו ומתפרסם בשבועון החינמי "בשבע", שפונה לקהל הדתי-לאומי והחרד"לי בישראל. "נתניהו", קובע ניר-צבי, "אינו נאמן לאף אחד מלבד לעצמו", ועל כן "לא ראוי להיות מנהיג המחנה הלאומי". ממש כמו בתיאור של גרמן, ניר-צבי טוען כי "טיפולו של נתניהו באויב העזתי אינו קשוח מזה של קודמיו" וכי "במשך שנות דור החמיא נתניהו למערכת המשפט ושמר עליה מכל משמר".

בן כספית, שבעבר כבר תועד כשגדעון סער מדבר מגרונו, סבור כי סער הוא ימין אותנטי. "נכון לרגע זה", מסייג כהרגלו הפרשן של "מעריב", "כל הסימנים מצביעים כי יש לא מעט ליכודניקים שירגישו בבית של סער יותר טוב מאשר בבית הקודם שלהם, של נתניהו, שהפך לכת המתמקדת בפולחן אישיות משיחי. כל מה שסער צריך לעשות זה לדבוק בעמדותיו האידיאולוגיות המוכרות. הוא מעולם לא התקפל, כמו נתניהו. [...] זהו סער, הוא איש ימין אמיתי, לא מזויף. הוא ממוקד בבייס שמימין, ולא בפליטי המרכז-שמאל".

בנימין נתניהו וגדעון סער (צילום: מרים אלסטר)

בנימין נתניהו וגדעון סער, 2012 (צילום: מרים אלסטר)

בכלל, ההתגייסות למען סער ב"מעריב" של אלי עזור חוצה מחנות. בעל הטור וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהורשע בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כותב כי סער "מייצג השקפת עולם ימנית מובהקת, ובניגוד לנתניהו, הוא גם מאמין בה". אריה אלדד מציע מבחן לקביעה אם פוליטיקאי הוא איש ימין או שמאל. "רק מי שמתנגד באופן קטגורי להקמת מדינה ערבית בלבה של ארץ ישראל – יכול להתגדר בתואר 'איש המחנה הלאומי'", כותב אלדד, ומוסיף: "נתניהו אינו כזה". סער ובנט, לעומת זאת, רואים "בארץ ישראל ערך", הוא כותב.

אם לא די בכך, בעיתון נמצא מקום גם לטור אורח מאת דנה רביב, דוקטור לתקשורת ויועצת אסטרטגית, שכותבת כי "סער הוא לא בני גנץ ולא פרץ. סער הוא פוליטיקאי שקורץ מחומר אחר לגמרי. איש אמיץ באופן קיצוני (יש שיאמרו שזה אפילו גובל בנטייה אובדנית), בעל יושרה פנימית ועמוד שדרה חזק. סער הוא איש של עקרונות, ויש לו גם קבלות מוכחות לכך". המסר העיקרי בטור של רביב הוא שיש להאמין לסער כשהוא אומר שלא יישב תחת נתניהו.

יוסי ורטר (צילום: אורן פרסיקו)

את אותו המסר מביא גם פרשן "הארץ" יוסי ורטר, אבל לא כהערכה אישית שלו אלא כהערכה של ראש הממשלה נתניהו. "בבלפור ובלשכת ראש הממשלה, מעידים היוצאים והבאים, שוררת תחושת מצור", כותב ורטר. "הופעותיו הבוטחות של נתניהו, עוגב על מטעני חיסונים בשדה התעופה, מסתירות סערה פנימית ותחושת חרדה. ממשלת ימין-חרדים שתממש את מזימתו ותפטור אותו מן המשפט נראתה בהישג יד עד לפני שבוע. לא עוד. לסער, הוא אומר בשיחות סגורות, אני מאמין. הוא לעולם לא יחבור אלי. הוא רוצה לחסל".

לוורטר, ממבקריו החריפים של ראש הממשלה נתניהו, יש היסטוריה של יחס מיטיב לסער. בשנת 2013, כשסער היה שר חינוך, כתב עליו ורטר כי הוא נחשב "שר חינוך פופולרי, מוצלח ובעל הישגים". הקביעה היתה כה חריגה עד שאביב הורביץ דיווח באתר mako כי מו"ל "הארץ" עמוס שוקן התפלא על ההגדרה ותהה בפני ורטר מנין באה לעולם.

ורטר, ציין באותה הזדמנות הורביץ, מיודד עם סער עוד מהתקופה שבה שניהם עבדו יחד ב"חדשות", מה שעשוי להסביר מדוע מוקדם יותר באותה השנה, כשלתקשורת הגיע מכתב שהאשים את סער בקשר מיני עם עובדת בלשכתו (חקירה העלתה בהמשך כי המכתב מזויף), הצליח ורטר לפרסם טור פרשנות פוליטי שהתעלם לחלוטין מהפרשה.

ב"ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלו, ארנון (נוני) מוזס, עומד לדין בימים אלה בגין הצעת שוחד לראש הממשלה נתניהו, מקבלים את מפלגת סער החדשה בברכה. ב"מוסף לשבת" משוחח נחום ברנע עם ח"כ שאשא-ביטון ושומע ממנה כך: "אנחנו מביאים משהו אחר, פוליטיקה אחרת". אם האמין הפרשן המנוסה להבטחה הנדושה הזו של הפוליטיקאית הצעירה או פקפק בה, קשה לדעת. ברנע אינו מצרף לציטוט הזה כל חוות דעת מטעמו.

הפרשן הפוליטי עמית סגל, שותפו לכתיבה ב"מוסף לשבת", מקבל גם הוא את מפלגת סער החדשה בסבר פנים יפות. סגל מביא את דברי סער על האופן שבו הוא רואה את שלטונו ("אני אוביל, אבל לצדי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים"), ומציין כי ברשימה של סער צפויות לכהן לפחות ארבע נשים בכל עשירייה. סגל לא מתאר זאת כמכת מנע לשמועות הזדוניות שבוודאי עוד יצוצו במהלך הקמפיין, אלא מביא את החיזוק הנשי כפשוטו.

את החיבור של סער עם שאשא-ביטון משווה סגל לצמד ג'ו ביידן וקמלה האריס. השוואה זו נכללת גם בכתבה מאת עטרה גרמן ב"מקור ראשון", רק ששם היא מובאת מפי גורמים במפלגה, ולא כרעיון עצמאי שעלה בראשה של הכותבת.

עוד דעה אחת על נתניהו

"בעיני נתניהו הוא שליח ההשגחה העליונה לשמירה על ארץ ישראל, העם היהודי ומדינתו. הוא יישאר פה לעוד המון שנים. בתיקים נגדו אין שום דבר. אף טענה מבוססת". על הציטוט הזה חתום הרב, הדוקטור ועורך-הדין חיים שיין. אך הוא לא מתפרסם ב"ישראל היום" כטור דעה פרי עטו, אלא בראיון שערך עמו שילה פריד עבור מוסף "אתנחתא" של "בשבע".

ברוך הבא

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר מוקדשת לתוצאות סקר דעת קהל שלפיו "63% מהישראלים רוצים להתחסן". הסקר, כך מובהר כבר בשער העיתון, כלל "מדגם ענק בקרב בני ה-65 ומעלה", ו"מגלה בפעם הראשונה את עמדות הציבור ביחס לחיסון הקורונה".

גם בשער "מעריב" מתפרסמת כותרת קטנה שלפיה 63% מהישראלים אומרים שיתחסנו, אף שבעיתון זה לא נערך סקר עם "מדגם ענק" אלא פשוט עוד סקר דעת קהל של מכון "פאנלס פוליטיקס", שערך במקביל גם סקר מנדטים לעיתון. ידיעה קצרצרה על ממצאי הסקר של "מעריב" מתפרסמת בעמוד 3 בעיתון.

ב"ידיעות אחרונות", מנגד, מקדישים את כל עמוד 3 (גרסת הסדין) לממצאי הסקר שערכו, כשעל הפרשנות חתום הרכש החדש של העיתון, נדב איל. לראשונה מופיע טקסט של איל בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ללא השורה שמציינת כי הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13. זהו אפוא מופע הבכורה שלו כטאלנט של העיתון. בתור קבלת פנים הוענק לו שי (סקר ב"מדגם ענק" הוא הוצאה כספית לא מובנת מאליה בעיתונות של ימינו) ונשמרה עבורו הבמה המרכזית (כותרת ראשית ומחצית הכפולה הפותחת).

הטקסט של איל רהוט, ענייני, אינטליגנטי בלי לגרום לקורא להרגיש טיפש, כל מה שאפשר היה לצפות, כל מה שהנאשם בשוחד, העורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, זקוק לו.

נוני מוזס ונדב איל (צילומים: פלאש90 ו"העין השביעית")

נוני מוזס ונדב איל (צילומים: פלאש 90 ו"העין השביעית")

שכן זאת יש לזכור: מוזס אינו מואשם בהצעת שוחד כספית לנתניהו. העורך האחראי הציע לנתניהו סיקור תקשורתי אוהד לו ולמשפחתו ועוין ליריביו. לרתום למענו את שני כלי התקשורת המרכזיים באימפריה שלו, "ידיעות אחרונות" ו-ynet; לשנות באופן גורף את האופן שבו הוא ובני משפחתו סוקרו; לעשות הכל כדי שימשיך לכהן כראש ממשלה. על כך אין ויכוח, מוזס מוקלט בקולו סוחר בעיתונאים שהוא מעסיק כאילו היו עדר כבשים.

אם כן, מוזס רואה בעיתונות שלו כלי, לא מטרה. לפני שנחשד בפלילים השתמש בה כדי לפגוע עסקית במתחרה הגדול "ישראל היום", במתחרה קשת ועוד ועוד. מאז שנחשד הוא משתמש בה כדי להיחלץ מדין.

העורך לשעבר של "ידיעות אחרונות", רון ירון, סיקר את התפוצצות הפרשה המכונה "תיק 2000" באופן קורקטי אבל בולט. לא פרסם חשיפות נגד הבוס שלו, אבל גם לא הצניע מידע בלתי מחמיא.

ירון, בשר מבשרו של "ידיעות אחרונות" ומהעיתונאים הנאמנים ביותר שמו"ל יכול לבקש לעצמו, כבר לא עורך את העיתון. מחליפו, נטע ליבנה, קבע טון מסויג בהרבה לסיקור פרשת השוחד של מוזס. האייטמים קצרים, שמו של מוזס לעתים נעדר כליל, ובמקרים אחרים מופיע בלי כל רמז לתפקידו כבעלים ועורך אחראי של העיתון.

במקביל, העיתון התנער מהקו הביקורתי מאוד שהוביל נגד פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בשנים שבהן גונן על ראש ממשלה אחר שנאשם בשוחד, אהוד אולמרט. במקום זאת אפשר למצוא בו כיום מאמרים מגוננים על הפרקליטות, ושערים שכה מחמיאים ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עד שהם מצאו את דרכם לכתבי הטענות של נתניהו.

לצד המאבק על דעת הקהל המתנהל באופן ישיר מול הפרקליטות, שתמיד פתוחה לעסקת טיעון ועדיין צריכה באופן רשמי להכריע האם להעמיד לדין לא רק את מוזס אלא גם את תאגיד "ידיעות אחרונות", מנהל מוזס גם מאבק עקיף. הוא עושה זאת בדיוק כפי שפעל כשביקש להעביר את "חוק 'ישראל היום'" – באמצעות כריתת בריתות ויצירת קבוצת לחץ. חלק מהבריתות של מוזס נכרתות עם פוליטיקאים, אחרות עם עיתונאים בכירים.

הטאלנט העיתונאי הראשון שהגיע ל"ידיעות אחרונות" בימים שאחרי התפוצצות הפרשה היה עמית סגל, שהחליט לוותר על התמיהה כיצד ייתכן שהמו"ל מוזס נותר בתפקידו לאחר חשיפת שיחות השוחד, כדי להצטרף ולפרסם טור שבועי בעיתון. סגל, כתב בחברת החדשות הפופולרית בישראל, הסביר את ההחלטה לעבוד עבור מו"ל חשוד (ומאז נאשם) בשוחד בכך שניתנה לו הזדמנות נדירה לקבל עמדת השפעה ולהביע את עמדותיו בפני ציבור רחב.

בין אם יש בכך ממש ובין אם לאו, התוצאה זהה: סגל, אחד העיתונאים המשפיעים בישראל אם לא המשפיע שבהם, אינו יכול לכתוב על "תיק 2000" כמתבונן מהצד. כשהוא מדווח על כשלים בחקירת המשטרה או קורא להעניק לנתניהו חנינה הוא עושה זאת כשפרנסתו תלויה, באופן חלקי, באחד הנאשמים בשוחד בפרשה.

איל הוא הטאלנט הבכיר השני שמצטרף ל"ידיעות אחרונות" מאז נחשד מוזס בהצעת שוחד לנתניהו. אמנם איל כבר היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות" כשהפרשה התפוצצה – ולא הזכיר אותה במלה כשנאם בשם מקבלי פרס סוקולוב באותה השנה – אבל רק כעת הפך "ידיעות אחרונות" למקום עבודתו העיקרי. איל אולי אינו בעל השפעה בציבור הישראלי כסגל, אך הוא זוכה להערכה בקרב האליטה (ישנה בוודאי, גוססת אולי, אך עדיין בעלת מאחזים באקדמיה ובמערכת המשפט). המעבר של איל ל"ידיעות אחרונות" תחת כהונתו של מוזס מעניק לגיטימציה למו"ל הנאשם בפלילים.

מי שחושב שהתיאור שלעיל מופרך, אולי אפילו קונספירטיבי, צריך להציע הסבר אחר. כמובן שאפשר לתאר לעצמנו מצב עניינים שבו השינוי מקצה אל קצה ביחס של "ידיעות אחרונות" למערכת אכיפת החוק; ההחלפה של העורך הראשי בכזה שמצניע יחסית את סיקור המשפט; הגיוס של עיתונאים בכירים ובעלי השפעה – נבעו כולם משיקולים עיתונאיים גרידא בלי כל קשר למאבק של מוזס להימלט מגזר דין שישלח אותו לכמה שנים בכלא.

אבל כיוון שההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" ומוזס מלמדות שמאז ומעולם השיקול העיתונאי עמד לצד, אם לא מאחורי, השיקול האישי של המו"ל; וכיוון שמוזס כאמור כבר הוקלט בקולו מודיע שכל מה שחשוב לו זה כסף ומבחינתו אין בעיה להפוך את סיקור ראש הממשלה מן הקצה לקצה, הרי שהאפשרות התמימה נראית פחות סבירה.

כשאיל הודיע לפני שבועות אחדים על מעברו מתפקיד עורך חדשות החוץ בערוץ 13 לפובליציסט קבוע של "ידיעות אחרונות", וחטף על כך ביקורת, היו שהגנו על המעבר בטענה כי במציאות התקשורתית הנוכחית אין לעיתונאי כאיל הרבה אופציות. אולם תירוץ זה לוקה בחסר. האמת היא שאין לעיתונאי כאיל הרבה אופציות להרוויח סכומי כסף נכבדים אלא אם יעבור לעבוד עבור מו"ל שנאשם בשוחד. אם איל היה מוכן להרוויח פחות, היה יכול בוודאי למצוא תפקיד במערכת שאינה נשלטת בידי אדם כמוזס.

פריימינג מרשיע

"התעמולה התקשורתית המתמדת נגד נתניהו פוגעת בכולם", כתב רן ברץ לפני כשנה ב"מקור ראשון". ברץ, לשעבר ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, יצא אז נגד סיקור חקירות נתניהו. "חשיפת חקירות נתניהו בתקשורת נשענת על כלל מנחה אחד מובהק להבניה ומסגור של הידיעות, מוטיב חוזר שמהדהד שוב ושוב: נתניהו מושחת ועבר על החוק. לנתניהו אין חזקת חפות. הוא אשם", כתב ברץ. "הפריימינג יהיה מרשיע, ולא יתקיים שום דיון מקצועי. כי צריך להטמיע את המסר שנתניהו אשם".

רן ברץ (צילום: הדס פרוש)

רן ברץ (צילום: הדס פרוש)

הבוקר מספק ברץ דוגמה לפריימינג מרשיע כשהוא כותב על הוראת שופטי בית-המשפט המחוזי בירושלים לפרקליטות לתקן את כתב האישום שהגישו נגד נתניהו. לדבריו, החלטת המחוזי מעידה כי כתב האישום היה "רשלני" ו"נכתב באופן כוללני, ללא ביסוס ראייתי מספק". טור שלם מקדיש ברץ לפגמים שנפלו בחקירה ובכתב האישום, כך לפי החלטת השופטים, ולבסוף הוא כותב כי "הרשעת הפרקליטות השבוע בהגשת כתב אישום פגום מאששת את הטענה שניהול החקירות והתביעה נגד נתניהו הוא פארסה היסטורית אחת גדולה".

אלא שהפרקליטות לא נחשדה, לא הועמדה לדין ולא הורשעה בהגשת כתב אישום פגום. היתה בקשה של סנגורי נתניהו, היא התקבלה בחלקה הקטן וניתנה בכך הצדקה לביקורת על האופן שבו נוסח כתב האישום. מכאן ועד הרשעתה של הפרקליטות – נראה שזה קשור יותר לצורך להדהד שוב ושוב מוטיב חוזר: הפרקליטות מושחתת ועוברת על החוק. דווקא בשבוע שבו אימץ בית-המשפט חלק מהביקורת של נתניהו על מערכת אכיפת החוק, ראוי היה שאדם כברץ, הרגיש כל-כך לכוחן של מלים ועוצמתו של מסגור, יימנע מהרשעות שווא.

הון-שלטון-עיתון

בטורו שב"דה-מרקר", ועל רקע מותו של יוסי בכר, חוזר גיא רולניק ליחס שהעניקה התקשורת הישראלית לרפורמה שנקראה על שם בכר, שבמרכזה הוצאת דואופול הבנקים לאומי והפועלים משוק ההון. בפודקאסט שהוא מגיש יחד עם ענת ג'ורג'י אירח רולניק השבוע את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז דידי לחמן-מסר ואת צבי סטפק, יו"ר בית ההשקעות מיטב-דש.

"שני העיתונים הגדולים היו נגד ועדת בכר באופן נחרץ, חד-משמעי, כוחני במידה מסוימת", מצטט רולניק את לחמן-מסר, "ולפי דעתי זה בגלל העובדה שהם היו בקשר הדוק עם בנק הפועלים ואולי גם בנק לאומי, שהיו הנושים הגדולים של העיתונים". סטפק, מצדו, טען כי "'ידיעות אחרונות' כתב דברים הזויים שגבלו בחוסר הבנה מוחלט של השוק ו/או אינטרסים של הבנקים, הון שלטון וכו'".

"רק 15 שנה לאחר יישום מסקנות ועדת בכר בעקבות קריסתו של אליעזר פישמן והחלשותו של נוני מוזס", כותב רולניק, "נחשף הציבור לקשר הסמוי בין שני הבנקים הגדולים לעיתונים שניהלו קמפיין שתאם את האינטרס שלהם: מתברר שבאותן שנים פישמן, השותף בשליטה ב'גלובס' וב'ידיעות', היה מסובך בהלוואות עתק לבנקים, התקשה לעמוד בתשלומי הריבית והקרן, ובנק הפועלים – שהיה נושה גדול של 'ידיעות אחרונות' ושל פישמן – נהפך רשמית לבעל המניות הגדול בעיתון".

בהמשך הטור מספר רולניק כיצד כמה שבועות לפני ההכרזה על ההמלצות הסופיות של ועדת בכר זימנה הנהלת אחד הבנקים הגדולים את העורכים והכתבים של "דה-מרקר" למפגש בניסיון לשכנע את העיתון לשנות את עמדתו.

לדברי רולניק, הוא מצא את עצמו עולה במעלית יחד עם המשנה למנכ"ל באחד משני הבנקים הגדולים. "המשנה למנכ"ל לוחץ על קומה 7, מביט לעורך בעיניים ושואל אותו: 'אז אני מבין שאתם בקמפיין, רולניק'. העורך מחייך במבוכה והבנקאי ממשיך: 'תגיד, יש לך מושג כמה אשראי יש לעיתון שלכם אצלנו בבנק?'. 'לא', משיב העורך, 'נראה לך שזה צריך להשפיע על הכתיבה שלנו?'". המפגש, מציין רולניק, לא השפיע על המערכת העיתונאית, שהמשיכה בקמפיין.

שיקולי עריכה

ב"מעריב" (עורכים: גולן בר-יוסף ודורון כהן) מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת אריק בנדר על דיון שנערך אתמול בוועדת הפנים של הכנסת בעניין יחס המשטרה למפגינים נגד נתניהו. הכותרת שנבחרה לידיעה היא "מפקד מחוז מרכז: 'המשטרה לא אלימה כלפי מפגינים".

באותה הידיעה ממש נכתב כי מפקד מחוז מרכז, ניצב עמי אשד, נשאל בוועדה "האם בחלק מהמקרים שוטרים איבדו את זה?", והשיב: "התשובה היא כן. האם יש שוטרים שהחילו אג'נדה שלהם? התשובה היא כן". עם זאת, הוסיף, "זו לא המדיניות של משטרת ישראל [...] המשטרה לא אלימה". כאשר יו"ר הוועדה, ח"כ מיקי חיימוביץ', שאלה את הניצב האם נכון שהמשטרה מחזיקה באוסף תצלומים של מפגינים השיב אשד: "אני מבקש להשיב בנושא הזה בצורה מסודרת לוועדה, ולא כאן".

על בסיס הנכתב בידיעה של "מעריב" בלבד, ובלי לדעת מה עוד נאמר בוועדה, הנה כמה כותרות חלופיות: "מפקד מחוז מרכז: 'שוטרים איבדו את זה'"; "מפקד מחוז מרכז: 'שוטרים החילו אג'נדה שלהם"; "מפקד מחוז מרכז סירב להכחיש כי בידי המשטרה אוסף תצלומים של מפגינים".

בלבבות

עורך "מקור ראשון" חגי סגל מביא בטורו שבמוסף "יומן" של העיתון רשמים מביקור ברובע היהודי בחברון, או כפי שהוא מגדיר זאת: ביקור ב"יישוב היהודי המכווץ ביותר בין הירדן לים". להתרשמותו של סגל, בעיר חל "תהליך של נורמליזציה. המתח המתמיד של פעם התמוגג. יחסי המתיישבים והצבא גובלים בהרמוניה. במידה רבה גם היחסים עם שאר העולם. חברון היהודית מתנחלת אט-אט בלבבות מרוחקים".

הרבע התחתון-שמאלי בשער "מקור ראשון" מוקדש למודעה מטעם מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון. במודעה מכריז המרכז על הקמת "המועצה הציבורית למען ישראל" שנועדה "לשיפור התדמית של יהודה ושומרון בתקשורת". במועצה, כך מובהר, מגייסים שותפים לדרך שיפעלו מול דיפלומטים ואמצעי תקשורת שמפרסמים "בדיות נגד תושבי יהודה ושומרון ללא ביסוס עובדתי".

הרבע התחתון-שמאלי בשער "הארץ" מוקדש למודעה מטעם יוזמות אברהם תחת הכותרת "Arab Lives Matter". במודעה מוזכר כי 14 אזרחים ערבים נרצחו מאז שראש הממשלה נתניהו הכריז לפני חמישה שבועות שיביא להחלטת ממשלה את התוכנית הממשלתית למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית.

זהירות, סטודנטיות משכילות מארצות ערב

אל רשימת מתנגדי הסכמי השלום החדשים, והסכמי שלום בכלל, יש לצרף את נחום נריה, שכותב במוסף "שבת" של "מקור ראשון" כך: "ברור שאם ייכון שלום חלקי או שלם עם ארצות ערב, בלי שימור יהדות דורות לגיטימית, צפוי לנו אסון לאומי – התבוללות אלפים של ישראלים. בנים ובנות, סטודנטים ישראלים-יהודים, ילמדו ברבת-עמון, בקהיר ובלבנון. טייולים וביקורים ייצרו חברויות וקשרים, קשרי נישואין שיתחילו באוניברסיטאות בתל-אביב ובירושלים ובהיכלי ההייטק והמדע ברחבי המזרח התיכון. סטודנטיות משכילות מארצות ערב יבנו בית עם ישראלים נטולי זהות".

סימניה

במהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר" מתפרסם תחקיר מאת שוקי שדה ורותי לוי על הבעלים של בית"ר ירושלים, משה חוגג.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת עידו שברצטוך, גילית קוזובה ורז שכניק על תעשיית הזנות בדובאי ועל נהירתם של הישראלים לבתי-הבושת באמירות שזה עתה פתחה את שעריה בפניהם.

ביקורת התקשורת

יאיר אסולין כותב ב"הארץ" על תפיסת עולמו של מנכ"ל צ'ק-פוינט גיל שוויד כפי שהיא עולה מראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות".

במוסף "הארץ" ממיר אלון עידן ראיון שהעניק שי אביבי לעיתון למערכון חדש של "החמישייה הקאמרית".

עושים לביתם

כרגיל, ב"מעריב" גם היום עמוד שלם במימון בנק הפועלים. במדור הרכילות העסקית של "מעריב", מאת מיכל גלנטי, משובצים שלל תצלומים של משתתפים ונותני חסות לכנס שערך העיתון. במוסף העיתון זוכה עפרה שטראוס, יו"ר חברת שטראוס, שהעניקה חסות לכנס, לכבוד מיוחד: על פני עמוד שלם מודפס נאום שנשאה באירוע.

טקסט מאת עפרה שטראוס, "מעריב", היום

ב"ישראל היום" מופיע היום עמוד במימון מפעל הפיס. ב"דה-מרקר" – ארבעה עמודים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי". ב"מוסף הארץ" נדפסים עוד שניים.

עושים ביסמוט

ניר קיפניס, שהשבוע נודע כי יערוך את אתר "אייס", מקדיש את טורו במוסף של "מעריב" לרשמים מביקור בדובאי (במימון בנק הפועלים) ושובו לישראל. במרכז הטור נדפס תצלום של קיפניס בדובאי.

ניר קיפניס בדובאי, "מעריב", היום

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כאמור, מדווח עידו שברצטוך על תיירות מין ישראלית בדובאי. לדיווח נלווה תצלום של שברצטוך במתחם שבו עשרות נשים בזנות ממתינות ללקוחות.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מדווח יניב חלילי מסהרה המערבית. לדיווח צורף תצלום של חלילי משוחח עם שר החוץ של מרוקו.

ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על ספרו של נשיא ארצות-הברית לשעבר ברק אובמה. לרשימתו נלווה תצלום משותף של השניים.

ענייני תקשורת

ערן סויסה מדווח ב"ישראל היום" כי קופות החולים הציעו למפורסמים, באמצעות משרדי פרסום, להתחסן תמורת אלפי שקלים כדי להעלות את המודעות לחיסונים. לפי הדיווח של סויסה, העסקה שהוצעה כללה תשלום של 5,000 שקל ומעלה תמורת חיסון ושני עדכונים ברשתות החברתיות על חשיבות החיסונים. "גם כמה מכתבי חדשות 12 קיבלו הצעה להתחסן כדי להעלות את המודעות לצורך בחיסון, אולם בחברה הוציאו הנחיה לסרב להצעה ולהמתין שיגיע תורם", מדווח סויסה.

ב"גלובס" מדווחת אלה לוי-וינרב על עסקה מעוררת תמיהה: "יומיים במעצר בתמורה לצו איסור פרסום ממושך". לפי הדיווח שלה, כשהאחים המיליארדרים איציק ואמיר דיין נעצרו בחודש שעבר בחשד לעבירות מס, הם הגיעו לדיון הראשון בבקשות לשחרור כשבאמתחתם הסכם שנכרת בין באי-כוחם, עורכי-הדין נתי שמחוני וחיים גבאי, לבין נציגי רשות המסים: מעצר תמורת איסור פרסום לפרק זמן חריג. ההסכמה הזו אושרה ללא הנמקה בידי השופטת אירית מני-גור, ורק השבוע התהפכה בעקבות בקשות כלי התקשורת, ו"גלובס" ביניהם, להסיר את הצו.

חגי סגל קורא ב"מקור ראשון" שלא לבצע בדיקת עובדות בשידור חי לנאומים של פוליטיקאים. "את האתגר הקשה של בדיקת אמת בזמן אמת מוטב להותיר למחשבים קוונטיים, ובינתיים לסמוך על הציבור הרחב", הוא כותב, אך אינו מחווה דעה לגבי פוליטיקאי שחוזר פעם אחר פעם על אותו השקר, ולא מציין האם גם במקרה כזה לא ראוי להזהיר את הציבור שמשקרים לו.

ב"מוסף הארץ" כותב ניר חסון על אוסף עיתוני מחתרת של השמאל הרדיקלי שהתגלה לאחרונה בעזבונו של ראובן קמינר. במדור המכתבים למערכת של המוסף תורם קרני עם-עד מחוויותיו ככתב בעיתון "ידיעות הקיבוץ".

ב"גלובס" קורא גיל ברינגר "לא לתת למועצת העיתונות לקבוע מיהו עיתונאי", אף כי ממילא המועצה לא מעוניינת לעסוק בכך, וגם לו היתה קובעת מי עיתונאי – לא היה להכרזתה ערך של ממש.

ב"הארץ" כותב תומר פרסיקו (יש קשר משפחתי) על "סוחרי הבדותות" בתקשורת, מגיא בכור ועד גדי טאוב.

על פני עמוד שלם ב"מקור ראשון" ו"ישראל היום" מתפרסמת מודעה מטעם ארגון "אם תרצו", שלפיה יש למנוע מבג"ץ לדון בחוק הלאום. על-פי דיווח באתר "אייס", ב"הארץ" סירבו לפרסם מודעה דומה, ועל כן ב"אם תרצו" איימו לתבוע אותם.