שנתיים חלפו מאז הפעם הקודמת שעיריית תל-אביב–יפו העניקה את פרסי סוקולוב ועד ליום ראשון השבוע, כשהפרסים חולקו שוב, ליואל מרקוס, איתי אנגל, רונן ברגמן ונדב איל.

השנתיים הללו, בין טקס חגיגי אחד לאחר, היו שנתיים קשות, משבריות ממש, לתקשורת בישראל. בראש ובראשונה בשל העובדה שבמהלך השנתיים האלה התפוצצה הפרשה המכונה "תיק 2000", שבה, על פי הפרסום בערוץ 2, המו"ל החזק בישראל ניסה לסחור באינטגריטי העיתונאי של עובדיו בתמורה לכך שראש הממשלה יפעל כדי לחבל במתחרה הגדול ביותר שלו.

לצד זאת התברר במהלך שנתיים האלה כיצד בעל השליטה הקודם ב"גלובס" השתמש בכלי התקשורת שלו לצרכיו האישיים, במטרה להחניף למערכת הבנקאית כדי שזו תדחה ככל שניתן את הקץ על חובות המיליארדים שנטל. זאת בו בזמן שלטענת כונס הנכסים, הוא מבריח לקרובי משפחתו נכסים בעשרות מיליוני שקלים.

בשנתיים האלה הוריד דו"ח ארגון Freedom House את חופש העיתונות בישראל לדרגת "חופשית בחלקה", בשל התעמולה הממשלתית הסמויה ובשל השפעת "ישראל היום" על השוק ויחסו של ראש הממשלה לתקשורת. בשנתיים האלה אכן הידרדר יחסו של ראש הממשלה לתקשורת לשפל חסר תקדים.

במקביל ובנוסף, בשנתיים האלה נמשכה ואף החריפה האלימות שמפעילה משטרת ישראל כלפי עיתונאים. בשנתיים האלה גם נכלאו בלא משפט עוד ועוד עיתונאים פלסטינים, אך ורק בשל עבודתם העיתונאית.

ראש עיריית ת"א-יפו רון חולדאי לצד זוכי פרס סוקולוב לשנת 2017 איתי אנגל, רונן ברגמן, יואל מרקוס נדב איל (ובתו) וזוכה פרס דוש ערן וולקובסקי (צילום: יעל צור)

באולם של מרכז ענב השבוע לא היה כמעט זכר לכל אלה. המוזמנים התמנגלו בנחת, מחאו כפיים בנחת והתפזרו בנחת. ראש העירייה רון חולדאי הזכיר בנאום שנשא את ההתקפות השלטוניות נגד התקשורת, אך על חשיפת ערוותם ושחיתותם של המו"לים, על האלימות של זרועות המשטר נגד העיתונאים, לא אמר דבר.

בולטת יותר היתה התעלמותו של זוכה פרס סוקולוב נדב איל. חולדאי הוא פוליטיקאי מקומי בעל שאיפות ארציות. עורך חדשות החוץ בערוץ 10, שנשא דברים בשם מקבלי הפרס, אמור היה להיות קולה של העיתונות.

איל התריע מפני "ערעור עמוק של המקצוע שלנו", אך לא כיוון למו"לים מושחתים. הוא לא דיבר על חלקו של "ידיעות אחרונות", העיתון שבו הוא כותב טורי דעה באופן קבוע, ב"תיק 2000". הוא לא הזכיר כיצד הוקלט מו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס נוקב בשמו של רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", שישב באולם מרכז ענב לתרבות, כמי שיש לפנות אליו כדי שיפעל לשינוי הסיקור של נתניהו בעיתון.

איל גם לא יצא נגד ההצפה של המדינה בגיליונות "ישראל היום" ובהם מודעות הנמכרות במחירים טורפניים, לא מחה נגד האלימות הגוברת של המשטרה כלפי עיתונאים ולא הקריא, כהתרסה, את שמותיהם של כל העיתונאים הפלסטינים העצורים כיום בלא משפט בכלא הישראלי רק בשל עבודתם. במקום זאת הקדיש את דבריו לאופן שבו הרשתות החברתיות מערערות את המקצוע העיתונאי, ומקדמות את העדפת הדעתנות על פני פרסום עובדות. על הדרך הזכיר במשפט גם כיצד תקציבי הפרסום נודדים לתאגידי ענק בינלאומיים. אלה אכן שתי מגמות מדאיגות, אך הן כלל עולמיות ואינן תלויות במעשיהם ומחדליהם של המוזמנים והאורחים שישבו במרכז ענב, שיכלו להמשיך להנהן בשביעות רצון עצמית.

איל, שבעבר כתב כמה טורי דעה נוקבים, שהתריע עוד לפני פרוץ המחאה החברתית הגדולה מפני "המובארקים שלנו", נאלם השבוע דום אל מול המובארקים הנוכחיים. שלנו, הישראלים, ובעיקר שלנו העיתונאים.