הסימביוזה יוצאת הדופן בין "ישראל היום" לבין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הנחילה לחינמון כבר מזמן את הכינוי "ביביתון", ולצדן טענות שהעיתון כולו הוא תעמולת בחירות שחוקיותה מוטלת בספק. ואולם, מי שישאל את בכירי כותביו עשוי לגלות שמדובר בעצם במיזם אופוזיציוני שמותח ביקורת חריפה – ואפילו חריפה מדי – על ראש הממשלה. כך למשל טען הפובליציסט הבכיר אמנון לורד, מחבר הטור הפותח של מוסף "ישראל השבוע", בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בסינמטק תל-אביב.
"לפעמים יש לי הרגשה שאני האחרון שמגן עליו שם", טען אמנון לורד. את השינויים שלדבריו חלו בקו המערכתי של "ישראל היום" ייחס לורד לעורך הראשי הנוכחי, בועז ביסמוט: "מאז שביסמוט נכנס לתפקיד, לפני שנה וחצי, העיתון השתנה". לורד, מהתומכים הנלהבים ביותר בראש הממשלה, גם לנוכח פרשות השחיתות שבהן נחקר, אינו הפובליציסט היחיד שחש שעיתון הבית של נתניהו תוקף אותו יותר מדי. חיים שיין סיפר כבר ב-2015 – בתקופת העורך הקודם – שהוא לא פעם מתעצבן כשעמיתיו לעיתון מותחים ביקורת על ראש הממשלה.
בדיון שהתקיים בסינמטק לרגל הקרנת הסרט התיעודי "קינג ביבי", ובהנחיית כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו, חזר לורד על הטענה ש"ישראל היום" מקפיד למתוח ביקורת על נתניהו. "אני לא חושב שהעיתון נמנע מביקורת על נתניהו", אמר. "דן מרגלית כתב דברים מאוד קשים נגד נתניהו, אמנם תוך מתינות סגנונית, אבל באופן כללי הוא כתב עליו בריש גלי שהוא פוגע בבטחון המדינה".
אמנון לורד: "הייתי אומר שאני נפגש איתו אולי פעם או פעמיים בשנה, פה ושם אולי שיחת טלפון – אבל זה לא התדרוכים השוטפים שאולי מישהו מדמיין"
כיום, רמז לורד, הביקורת מגיעה בעיקר מהימין הקיצוני. "אני הייתי מרגיש יותר נוח אם צלילים כאלה לא היו חודרים לעיתונות של הזרם המרכזי", אמר. מדבריו ניתן היה להבין שהוא אינו שולל העסקת עיתונאים מהימין הקיצוני ככתבי חדשות – אך מעדיף לא לתת להם לכתוב טורי דעה. "כשהייתי עורך 'מקור ראשון' בפירוש גירשתי משם כמה אנשים שנראו לי קיצוניים מדי. אם הם עושים חדשות, מדווחים ומביאים גם כמה מהדעות – אבל לא לתת להם טורים. אל תיתנו להם טורים".
לצד לורד השתתפו בפאנל יוצר הסרט "קינג ביבי", הבמאי דן שדור, ועורך "הארץ" אלוף בן. אל מול "ישראל היום", שמגויס לחלוטין לצרכיו של נתניהו, עיתונו של בן נחשב מבחינת ראש הממשלה לאחד מכלי התקשורת העוינים ביותר. בעבר אף טען נתניהו ש"הארץ" הוא אחד משני האויבים הגדולים ביותר של ישראל (לצד ה"ניו-יורק טיימס"). בשנים האחרונות, עוד לפני חקירותיו של נתניהו, "הארץ" היה אחד מכלי התקשורת שהובילו את סדר היום בסיקור פרשיותיו, עם חשיפות מהדהדות ופובליציסטיקה אגרסיבית.
כשנשאל האם הכרזת המלחמה של נתניהו המריצה את העיתון לתחקר אותו באופן מיוחד – יותר מאשר את קודמיו – אלוף בן השיב בשלילה. "קודם כל, הוא לא תוקף את 'הארץ' כל-כך הרבה. רוב ההתקפות של נתניהו וסביבתו הן נגד ישות מאוד לא מוגדרת שנקראת 'התקשורת' או 'הפרשנים'. העיתון הכי נפוץ בישראל הוא עיתון עם סדר יום שבדרך כלל תומך בנתניהו, אבל הוא לא נחשב לחלק מ'התקשורת'. אז אנחנו חלק מ'התקשורת', תוקפים גם אותנו", אמר.
מימין: אמנון לורד, אלוף בן, דן שדור ואורן פרסיקו בדיון בסינמטק תל-אביב, 5.12.2018 (צילום: "העין השביעית")
"אני חושב שיש מחלוקת אידיאולוגית בין נתניהו, בעיקר בממשלה הנוכחית, ובין העמדות ש'הארץ' מבטא במאמרי מערכת", הוסיף בן. "זה לא עניין אישי, אריאל שרון היה אחד האנשים הכי מותקפים ב'הארץ' במשך הרבה שנים, וכשמדיניותו התאימה לערכים ש'הארץ' מקדם – הוא סוקר בצורה אחרת. בפינת הדעות, במאמרים, יש אצלנו ויכוח גדול בין אלה שאומרים שנתניהו לא לגיטימי ולא משנה מה הוא יעשה, ובין כאלה שאומרים שהוא ייבחן על-פי מעשיו. אם יעשה תהליך מדיני, או דברים טובים לטובת המדינה, נתייחס אליו אחרת".
לאחרונה מתמודד "הארץ" עם ביקורת מבפנים שלפיה יחסו לנתניהו נעשה חיובי מדי. בן שלל את הביקורת הזאת: "אני לא חושב ש'הארץ' שינה גישה לנתניהו", אמר בדיון. "שופטים אותו לפי מעשיו. כשהחליט להימנע מפעולה רחבה בעזה, שהציעו בנט וליברמן, והיה מוכן להסתכן במשבר פוליטי בשביל זה – אז כתבנו בעדו, כי חשבנו שזה מהלך נכון. גדעון לוי וגם אני – ואולי גם אחרים אצלנו, עמוס הראל למשל – מעריכים את ביבי על הרתיעה שלו מפעילות מלחמתית, ובעיקר מהפעלת כוחות קרקע".
אלוף בן: "ביבי מבין היטב את שלושת היסודות של הסיפור – של כל סיפור, מהיוונים הקדמונים, ובטח עוד מלפני כן, מהמערות ועד שלב האמבה – וזה המשולש גיבור-אנטגוניסט-קונפליקט. נתניהו מבין שבלי קונפליקט אין סיפור"
אלוף בן הסכים כי הוא עצמו, כשהוא כותב על נתניהו, מייצג גישה חריגה ביחס לשאר כותבי "הארץ" – גישה שנולדה לדבריו עוד בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנות התשעים. בסדרה של מאמרי פרשנות וראיון בדיוני אחד ניסה העורך להיכנס לראשו של ראש הממשלה ולתאר את התנהלותו כחלק מתוכנית סדורה – ולא כרצף כאוטי של גחמות, זיגזוגים והיאחזות נואשת בכיסא, כפי שנוהגים להציגו בעלי טור פוליטיים.
כשנשאל האם הטורים הללו מבוססים על תדרוכים שקיים עם ראש הממשלה, השיב בן תשובה מורכבת. "לא אסגיר את מקורותי. אני כן יכול להגיד שהראיון הבדיוני לא היה שיחת רקע שהולבנה. זה לא היה ככה", אמר. "זה מבוסס על היכרות של הרבה מאוד שנים, על קריאת דברים שהוא אומר וכותב – ונתניהו הוא איש מאוד עקבי. אפשר ללכת לדברים שהוא אמר לפני 20 או 25 שנה, לספרו 'מקום תחת השמש', שעדיין עובר בגלגולים אל תוך נאומים והתבטאויות שלו גם עכשיו. הוא לא מחליף כל-כך את הרעיונות שלו, ולא את צורת הביטוי. במובן הזה, זה לא נורא קשה לחשוב או לפענח מה הוא יגיד או איך הוא יתבטא".
נתניהו כמקור עיתונאי
נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", נוהג לספר שבניגוד לקודמיו – נתניהו הוא ראש ממשלה שלא מעניק לעיתונאים נגישות. בפועל, כפי שניתן ללמוד למשל מהקשר הטלפוני הער שקיים נתניהו עם בכירי "ישראל היום", נראה שבעיית הנגישות שעליה הלין ברנע נוגעת בעיקר לו ול"ידיעות אחרונות". עם זאת, כשאמנון לורד נשאל על הנגישות שלו לנתניהו – כבעל טור ב"ישראל היום" – השיב שהוא אישית דווקא לא משוחח עם ראש הממשלה לעתים קרובות.
אמנון לורד: "מי שפגש אנשים בצמרת הישראלית לאורך העשרים שנה האחרונות לא יכול שלא לראות את ההבדל הברור והחד בין נתניהו לבין כל האחרים"
"בקדנציה הראשונה נפגשתי איתו יותר מאשר בעשור האחרון", אמר. "הייתי אומר שאני נפגש איתו אולי פעם או פעמיים בשנה, פה ושם אולי שיחת טלפון – אבל זה לא התדרוכים השוטפים שאולי מישהו מדמיין. יחד עם זה, אני חושב שהיה לי מזל לנהל איתו שיחות שהן לאו דווקא בענייני אקטואליה, והיו לי הרבה מאוד שעות שיחה עם אביו, בנציון נתניהו. לכן יש לי איזושהי תובנה לגבי העולם האידיאי שלו, העולם האינטלקטואלי שלו. אבל זה לא הולך ברמה של 'בוא אני אספר לך מה קרה השבוע', או 'מה דיברתי עם טראמפ'".
אלוף בן ניסה לעמוד על מאפייניו של נתניהו כמקור עיתונאי: "סיקרתי כמה ראשי ממשלה והרבה שרים, ויש שני סוגים של מקורות בעולם הזה: יש את אלה שהם טובים בלתדרך אוף רקורד ולספר לך בפרטי פרטים על דברים שהיו בישיבה כזאת או אחרת, או על התוכנית המדינית שהולכת לצאת. ויש אנשים שקשה לקבל מהם אינפורמציה כזאת, שמעדיפים לתת לעוזרים ולדוברים שלהם לתדרך – והם עצמם ידברו בסיסמאות יותר רחבות. שמעון פרס, למשל, אהוד ברק, וגם נתניהו. נתניהו, גם כשלא היה ראש ממשלה, הוא לא מקור טוב למי שרוצה הדלפה מישיבת הקבינט חמש דקות אחרי שהיא מסתיימת. הוא כן טוב לשיחות על היסטוריה, גיאוגרפיה וכלכלה".
בנימין נתניהו מציג תרשים בפני העצרת הכללית של האו"ם, ספטמבר 2012 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
"אני חושב שביבי מבין היטב את שלושת היסודות של הסיפור – של כל סיפור, מהיוונים הקדמונים, ובטח עוד מלפני כן, מהמערות ועד שלב האמבה – וזה המשולש גיבור-אנטגוניסט-קונפליקט", הוסיף בן. "נתניהו מבין שבלי קונפליקט אין סיפור. ויש לו כמה סיפורים: יש את הסיפור של התקשורת, שבו האנטגוניסט הוא שרה נתניהו, והאגדה המסופרת היא שאלמלא שרה הוא כבר היה עושה שלום עם איראן ואפגניסטן – אבל כשהוא בא הביתה מרביצים לו עם נבוט כדי שיהיה בימין הקיצוני.
"יש סיפור שפחות מורגש בקדנציה הזאת, מהתקופה שלו כשר אוצר – 'השמן והרזה', כשהוא היה נגד הוועדים וההסתדרות. בעשר השנים האחרונות יחסיו עם ההסתדרות, עם שני יושבי הראש, היו נפלאים – שום עימות, שום בעיה – כי היום לא משרת אותו לריב עם ועד עובדי חברת החשמל, הוא נותן להם מה שהם רוצים. אז העיתונים הכלכליים כועסים, והתשובה היא 'בסדר, אבל אז הייתי צריך לריב איתם, היום לא'.
"בקדנציה הראשונה שלו היה לו עימות מאוד גדול עם הצבא: ממש בימים הראשונים שלו כראש ממשלה, כשנסענו איתו לביקור הראשון בוושינגטון, הבאתי סקופ: קציני הצבא יוּצאו מהשיחות המדיניות. בתקופת רבין ופרס הם הובילו את השיחות כי חשבו שזו דרך למכור את הוויתורים הטריטוריאליים לציבור – אצל ביבי הוציאו אותם. והרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, רץ נגדו. אז זה שירת אותו, לריב עם הצבא – היום לא".
צעד אחד לפני כולם
חלק ניכר מהדיון הוקדש ליכולותיו הטלוויזיוניות של נתניהו ולאופן שבו פיתח אותן – סוגיה שמוצגת בהרחבה ב"קינג ביבי" באמצעות קטעים מתוך קלטות הדרכה של ליליאן ויילדר, מאמנת להופעה טלוויזיונית שממנה למד נתניהו כיצד לשכנע את ההמונים. "מה שבלט לי בסרט זה שני דברים. אחד – וזה שיעור טוב לכל אחד שרוצה לעשות כל דבר, וזה נורא לא באופי הישראלי – החשיבות של להתכונן ולהתאמן", אמר אלוף בן.
דן שדור: "היה מעניין לגלות בתחקיר איך נתניהו נמצא כמה צעדים לפני היריבים שלו מהרגע שהוא חוזר לישראל. אפילו את הודעת ההתפטרות שלו מהאו"ם הוא מתזמן יחד עם הראיון שלו ב'מוקד' ב-1988. אלה דברים שאף אחד בכלל לא חשב עליהם בזמנו"
"כל העניין של ללמוד מהמנחה איך לדבר – זה נורא-נורא לא ישראלי. זה הזכיר לי סיפור ששמעתי לפני שנים מהשרה דאז לימור לבנת. היא אמרה, 'ב-88' התמודדנו בפריימריז ואחר-כך בקמפיין של הליכוד, והיה לנו קרון באולפני הרצליה, שם צילמו את התשדירים של הליכוד. ביבי לקח קרון נפרד, וכשפתחנו את הדלת, ראינו שם שש חולצות לבנות, אותו דבר. כשבהפסקות בין הצילומים אנחנו היינו מרוחים עם האיפור, הוא שם חולצה טרייה'.
"הדבר השני הוא שרואים בסרט גם מנהיגים מהדור הקודם – רבין, פרס, שמיר – כשהם מדברים אנגלית. ליד נתניהו הם נשמעים כמו חצץ. אבל לא רק לידו. כל הדור החדש של הפוליטיקאים כיום בישראל נשמע יותר כמו נתניהו ופחות כמו רבין ופרס. אולמרט היה רהוט. שרון היה ראש הממשלה האחרון שעוד יכול היה לדבר בחצצית, עם יכולת דלה מאוד להופיע מול קהל, וסלחו לו על זה.
"דבר נוסף שרואים בסרט הוא משהו שברגיל קשה לראות, ובסרט רואים את זה יפה: המנעד שבין הופעה באו"ם ובקונגרס, בראיון עם צ'רלי רוז – באנגלית מלוטשת, עם הבדיחה למראיין והאנקדוטה, והתרשים – מול הופעה מול חברי ליכוד. שפה אחרת לגמרי, מימיקה אחרת לגמרי, דמות אחרת לגמרי, קונפליקט אחר לגמרי. מעט מאוד אנשים יודעים לעשות את זה בכלל, ובפוליטיקה הישראלית בפרט. את השילוב הזה של השכונה ואוקספורד".
במאי הסרט, דן שדור, הוסיף: "היה מעניין לגלות בתחקיר איך הוא נמצא כמה צעדים לפני היריבים שלו מהרגע שהוא חוזר לישראל. לא הצלחנו להכניס את זה לסרט – אבל אפילו את הודעת ההתפטרות שלו מהאו"ם הוא מתזמן יחד עם הראיון שלו ב'מוקד' ב-1988. אלה דברים שאף אחד בכלל לא חשב עליהם בזמנו".
אמנון לורד הסכים גם הוא עם הניתוח לגבי כישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. "מי שפגש אנשים בצמרת הישראלית לאורך העשרים שנה האחרונות לא יכול שלא לראות את ההבדל הברור והחד בין נתניהו לבין כל האחרים", אמר.
"כשאתה נפגש עם נתניהו, אתה רואה שלהבדיל מאחרים – גם בשיחות הכי קרובות הוא שולט במוצא פיו. נתניהו מאופיין בשליטה עצמית ובאיפוק שבוודאי לא מאפיינים מנהיגים אחרים – והייתי אומר שטוב להשוות אותו היום למנהיגים במדינות המערב שאיבדו לחלוטין כל שליטה על המערכת הפוליטית שבראשה הם עומדים – תרזה מיי, מקרון, אנגלה מרקל. כל אחד יחליט איפה הוא רוצה לחיות".