דיפלומטיה

שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", חולקים היום כותרת משותפת: "שלום מרוקו". איך קורה ששתי מערכות עיתונאיות בוחרות במקביל צירוף מלים זהה ומדפיסות אותו בכותרת הראשית? נדב איל טען פעם שזוהי ההוכחה לכך שעיתונאים שונים, בכלי תקשורת שונים, חולקים כלי עבודה משותפים. הנחה תמימה שלא לוקחת בחשבון את קיומו של מוסד התדרוכים (ובעשורים שלפני כן גם האזנות סתר), שאפשר גם לפרש בצורה רדיקלית: כולם שבויים באותה קונספציה.

החדשות על חידוש היחסים בין ישראל למרוקו הפתיעו את העיתונות. ב"מקור ראשון" של משפחת אדלסון לא הספיקו לדווח על כך, והניחו על מפתן בתי המנויים גיליון שהתיישן עוד לפני פתיחתו. ב"מעריב" אמנם נתנו להסכם כותרת ראשית, אבל לא הספיקו להקדיש לו יותר מידיעה בינונית – בלי טורי פרשנות ובלי ידיעות המשך. סתם ידיעה אינפורמטיבית בעמודי החדשות, שהולחמה ממידע שהופץ בתפוצה רחבה.

שאר העיתונים הצליחו לעשות יותר מזה. בשערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מיסגרו על אוטומט: תמונות של בנימין נתניהו, דונלד טראמפ ומלך מרוקו מוחמד השישי – בצירוף דגל ישראל ודגל מרוקו. הגרסה של "ידיעות אחרונות", כרגיל, יותר מושקעת, עם פיתוחי זהב זול ואווירה כללית של חגיגה. אבל למרות המסגור הזהה, בכל זאת יש הבדל בין העיתונים.

ב"ידיעות אחרונות" אמנם משבצים בשער ציטוט של נתניהו ("בחג חנוכה אנחנו מביאים אור גדול, זה יהיה שלום חם מאוד"), אבל מדגישים שהאחראי האמיתי הוא טראמפ. "לדברי גורמים בארמון", מדווחים סמדר פרי ואיתמר אייכנר, "התפנית במשא-ומתן החשאי לא היתה קשורה כלל לישראל. 'מול ישראל אנחנו מנהלים כבר שנים קשרים טובים מעל לשולחן, בלי תגיות של 'שלום' או 'נורמליזציה'', סיפרו. אך ההסכמה האמריקאית להכיר בשליטה המרוקאית בסהרה המערבית על חשבון ארגון ה'פוליסריו' – סוגיה מדינית בעלת חשיבות אסטרטגית לאומית ארוכת שנים למלך – היא ששיכנעה אותו לבסוף לתת אור ירוק להסכם עם ישראל".

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום

באגף הפרשנות חוזרים על המסר הזה נחום ברנע ושמרית מאיר. "הניצחון של ביידן דחף את טראמפ לפרץ פעלתנות. הוא מבקש להטביע על אמריקה ועל העולם חותם שלא יישכח. בינתיים, ישראל יוצאת נשכרת – נשכרת בגדול", כותב ברנע. מאיר מוסיפה: "בגליון הציונים ההיסטורי של כהונת טראמפ, ההסכמים בין ישראל למדינות ערב יהבהבו כנקודה נדירה של הישגים", במיוחד לנוכח "האופן הכושל שבו מתמודד הממשל עם הקורונה".

בשער "ישראל היום", לעומת זאת, מתעקשים על קרדיט משותף ל"נתניהו וטראמפ" ש"איחדו את המזה"ת נגד איראן" – ושולחים את הקוראים לטור של אמנון לורד. אבל למרות האווירה ההיסטורית, הסיקור של "ישראל היום" מצומצם יחסית ומתפרש על פני כפולת עמודים אחת בלבד.

ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מתגברים את הדיווח בשלל טורים וידיעות צדדיות. בכתבה המרכזית, שעליה חתומים איתמר אייכנר וסמדר פרי, מזכירים לקוראים פרט שלא מופיע בדיווח של "ישראל היום": ישראל ומרוקו כבר קיימו יחסים דיפלומטיים בשנות התשעים. ובכל זאת, המסגור של "ידיעות אחרונות" מדבר על "הסכם היסטורי" עם "ממלכה שקשרה את גורלה בגורל העם היהודי לפני מאות שנים" וכעת סוף-סוף "שוברת את חומות האיבה".

ב"הארץ" מקדמים את פני השלום בחמיצות. "מרוקו מצטרפת למגמת הנורמליזציה, טראמפ דאג שזה ישתלם לה", נכתב שם בכותרת הראשית. צבי בראל, שחתום על המאמר שנדפס מתחתיה, מוסר לקוראים ש"כל מי שביקר במרוקו בשנים האחרונות התרשם מקבלת הפנים החמה של המארחים, מן הפתיחות ואפילו מהטבעיות שבה מתקבל התייר הישראלי, עד שנדמה שיחסים רשמיים קיימים בין המדינות מאז ומתמיד".

בראל אמנם מכנה את ההסכם "הישג חשוב ומרשים", אך הדברים נקברים במעמקי הטקסט, בתוככי העיתון. ידיעה נלווית מוקדשת לגינויים בחברה הפלסטינית ובשניים מארגוני הטרור שלה, חמאס והג'יהאד האסלאמי.

טור פרשנות מאת נעה לנדאו ממסגר את ההסכם כמעין עוולה. תחת הכותרת "כיבוש תחת כיבוש" כותבת לנדאו ש"אחרי שנים של מחלוקת על פיסת האדמה שבין מרוקו למאוריטניה, שבה מתגורר העם הסהרווי שדורש עצמאות, שוב בחר הנשיא היוצא דונלד טראמפ בצעד חד-צדדי הנוגד מפורשות את מדיניות ארצו ארוכת השנים בנושא.

"למעשה, רק לפני שבועות ספורים ארצות-הברית תמכה בחידוש המנדט של כוחות האו"ם בסהרה המערבית. כעת, בצעד ששוב נוגד את הדין הבינלאומי והחלטות הקהילה הבינלאומית, סחר טראמפ בהכרה היקרה מפז הזו עבור מרוקו תמורת טיסות ישירות עבור הישראלים, שממילא טסו לשם בחופשיות עד עכשיו".

לנדאו מוסיפה: "הסיכוי שלמישהו בישראל יהיה אכפת מזכותו של העם הסהרווי להגדרה עצמית שואף כמובן למינוס אינסוף. זהו עם המונה כחצי מיליון נפשות, שכשני שלישים ממנו הוגלו בכוח מהשטח מאז הכיבוש המרוקאי בשנות השבעים. כותרות החדשות ודאי יתמלאו בימים הקרובים בסיקור הצפוי של חבילות התיירות החדשות למרוקו, והתמורה למהלך תוזכר, אם בכלל, בשולי השוליים. אבל העניין הוא לא רק הסהרווים: זו גם העובדה שישראל, מדינה צעירה שנוסדה על בסיס הכרה בינלאומית בזכותה להגדרה עצמית, שוב מצטרפת לתנועה ההיסטורית של אלו המבקשים לחתור תחת המערכת המולטיליטרלית ולפרקה".

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

המחלוקת הזאת מוזכרת היום בכל הדיווחים, אפילו בזה של "ישראל היום" (פרט טריוויה: עורך העיתון, בועז ביסמוט, היה בעבר שגריר ישראל במאוריטניה). מה שנעדר מהדיווח של "ישראל היום" – ומוזכר ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ואפילו ב"מעריב" – הוא שהאמריקאים צפויים לספק למרוקאים מל"טים בעלי יכולות התקפיות.

"מתברר שהשיטה של טראמפ היא פשוט לתת תמורה משמעותית וחסרת תקדים עבור הסכמה ליחסים עם ירושלים", כותבת אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "לאמירויות הוא נתן את ה-F-35, לסודאן הסרה מרשימת הטרור ולמרוקו הכרה בסיפוח סהרה ואולי גם מכירת כטב"מים".

עסקת החמקנים מוזכרת גם בהמשך הגיליון, בידיעה שבה מדווחת אזולאי שהסנאט אישר את מכירת המטוסים המתקדמים לאיחוד האמירויות. היא מזכירה לקוראים שעסקת הנשק נחשפה ב"ידיעות אחרונות" על-ידי נחום ברנע, ומציינת שהיא תכלול 50 מטוסי F-35, מל"טים ואמצעי לחימה נוספים בעלות כוללת של 23 מיליארד דולר. ב"ישראל היום", שעיתונאיו הכחישו את קיומה של העסקה על רקע החשש שתפגע בנתניהו, לא מדווחים כלל על ההצבעה בסנאט.

אמריקה

"לטראמפ ואנשיו יש כעת מניע מובהק להפנות את אור הזרקורים של התקשורת לעבר הישגים מדיניים, וזאת כדי להימנע מעיסוק בנושא הכואב והמעיק על ארצות-הברית", מעירה אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "ביממה האחרונה מתו יותר מ-3,600 אמריקאים מקורונה, מספר גדול יותר ממספר ההרוגים בפיגועי 11 בספטמבר. התפוסה בחדרי טיפול נמרץ ברחבי המדינה הגיעה כמעט לקצה גבול היכולת, ובאזורים נרחבים בקליפורניה למשל אין יותר מיטות אשפוז פנויות".

יואב קרני, במוסף "G" של "גלובס", כותב על הנזקים שטראמפ יותיר אחריו: "בשבוע שעבר התפרסמה מודעה על פני עמוד שלם של העיתון 'וושינגטון טיימס' בחתימת קבוצה ימנית, שקראה לנשיא במפורש לחולל הפיכה צבאית, כדי 'למנוע מלחמת אזרחים'. בעלי המודעה יעצו לו 'להשעות את החוקה לזמן מוגבל' ולערוך בחירות חדשות 'תחת פיקוח צבאי'. בזמן כתיבת הרשימה, שבוע לאחר פרסום המודעה, הנשיא ונאמניו טרם התנערו מתוכנה.

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי, נחלת הכלל)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: ספריית הקונגרס האמריקאי, נחלת הכלל)

"איש מעולם לא דיבר ברצינות על הפיכות צבאיות בארצות-הברית. גנרלים תמיד מצייתים לנשיא, והנשיא תמיד מציית לחוקה. אבל אפילו 'מאסר עולם' נוטה להיות מוגבל בזמן, ו'תמיד' תמיד מסתיים מתישהו.

"מה הסיכוי שדמוקרטיה מערבית תופל בכוח? לא רב. אפילו היטלר ומוסוליני הגיעו לשלטון באופן לגיטימי, באמצעות המכניזמים של הדמוקרטיה שהם מיהרו לחסל. הפיכות נגד דמוקרטיות פגשנו במרוצת השנים באמריקה הלטינית, באפריקה, בחלקים של אסיה, לרוב בארצות שבהן מוסדות דמוקרטיים והתנהגות חוקתית לא היכו שורשים. [...] אין שום נוסחה פרקטית סבירה לתפוס את השלטון בארצות-הברית בכוח בן לילה. גם מושתלי טראמפ בפנטגון לא יצליחו לצודד תותחי טנקים נגד גבעת הקפיטול. ההתנגדות תהיה רחבת ממדים. אבל הרעל טופטף אל ורידיה הפוליטיים של אמריקה".

"בינתיים, הנשיא היוצא טראמפ אירח שלשום בבית הלבן שתי מסיבת חנוכה [כך במקור] עם יותר מ-100 אורחים", מדווח יוני הרש ב"ישראל היום". "בנאום לתומכיו היהודים חזר טראמפ על ההאשמות שלפיהן הוא לא הפסיד בבחירות. 'כל מה שאני מבקש זה אנשים עם תבונה ואומץ', אמר הנשיא היוצא בסרטון שפורסם ב'ג'ואיש אינסיידר'. 'כיוון שאם לכמה אנשים חשובים יהיו תבונה ואומץ, אנחנו ננצח בבחירות בגדול'".

ב"ישראל היום" אמנם מדפיסים את דבריו הקונספירטיביים של הנשיא, אבל לא מאמצים את המסר. מיד לאחר הציטוט מובהר שסיכוייו לשנות את תוצאות הבחירות קלושים. כותרת הידיעה עוסקת בכלל בהאנטר ביידן, בנו של הנשיא הנבחר, שהודה השבוע שהוא עומד במרכזה של חקירה פדרלית.

בניכוי השחיתות

כתבת השער של "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", היא ראיון ארוך עם ארבע חיילות המשרתות על סיפונה של "אח"י מגן", ספינה מדגם סער 6, "הראשונה מארבע ספינות הטילים החדשות שאמור חיל הים לקבל". התוצאה מדגימה את היכולת הפנומנלית של העיתונות הישראלית לכבות את מתג ההקשר בכתבות יחצנות צה"ליות – עם טוויסט אישי שנגזר מהאכסנייה הייחודית שהיא "ישראל היום".

המראיינת, בת-חן אפשטיין-אליאס, משוחחת עם החיילות על מערכות היחסים שלהן עם חיילים ממין זכר, על תפקידיהן השונים, מספרת על המסע הארוך מהמספנה בעיר הגרמנית קיל ועד חיפה (7,500 קילומטר), על הארוחות שהוגשו בדרך (פסטה בולונז) ושגרת ההקאות (מי שמחזיק מעמד מכונה "קילר"), ויורדת עד לפרטי הפרטים של מבנה ואורך המיטות (2 מטר; המיטות מסודרות בשלוש קומות והאמצעית היא המבוקשת ביותר).

טקס קבלת הספינה "אח"י מגן" בחיפה, בשבוע שעבר (צילום: מאיר ועקנין)

טקס קבלת הספינה "אח"י מגן" בחיפה, בשבוע שעבר (צילום: מאיר ועקנין)

פרט טריוויאלי אחד נשמט מהכתבה: הספינה שקורותיה מסופרות בפירוט כה רב היא אחד מכלי השיט מ"פרשת הצוללות וכלי השיט". ב"ישראל היום" לא מזכירים זאת אפילו ברמז: לא בשאלות שמוצגות לחיילות, לא בחומר הרקע ולא בשום מקום אחר. ב"ישראל היום" אפילו לא נוקבים בשמה של חברת טיסנקרופ, יצרנית הספינה, שמעורבת במסכת השוחד.

ארבע החיילות הצעירות שמתראיינות לכתבה לא קשורות לעסקה המושחתת שהניבה לישראל את כלי השיט החדיש שעליו הן משרתות, ואין טעם לדרוש מהן תשובות בנושא (אם כי היה מעניין לשמוע את דעתן). ועדיין, המחיקה המוחלטת של הפרשה תמוהה אפילו בסטנדרטים הירודים של עיתון תומך שחיתות כמו "ישראל היום". היא מדגימה איך הסטנדרטים שאומצו בדיווח על עלילות ראש הממשלה חודרים לכל יתר התוצרים של החינמון, גם אלה שכביכול אינם קשורים לראש הממשלה (לטענת היועץ המשפטי).

פארסה

"ממחר בערב: סגר לילי", בישרו בשער "ידיעות אחרונות" ביום שלישי בבוקר. ב"ישראל היום", כאילו כדי להרגיז, הקדימו את המאוחר: "העוצר הלילי כבר כאן". ב"גלובס", לקראת ערב, הודיעו בשער ש"ישראל תיכנס השבוע לעוצר לילה בניסיון לעצור את העלייה בתחלואה". ואולם, זמן קצר אחרי הירידה לדפוס, עוד בטרם חולק העיתון הכלכלי למנויים, כבר דיווחה התקשורת שהסגר הלילי בוטל.

"בקבינט הקורונה מעריכים כי הסגר הלילי ירד סופית מהפרק לאחר שמשרד הבריאות התנגד בתוקף להמליץ עליו כחלופה המועדפת", הסביר כתב "ידיעות אחרונות" איתמר אייכנר.

כותרת במעלה שער "ישראל היום", אתמול

כותרת במעלה שער "ישראל היום", אתמול

"בחג: הגבלות תנועה", בישרו בשער "ישראל היום" כעבור יומיים, בכותרת בולטת שהודיעה שהממשלה תחליט גם על "איסור מעבר בין בתים וסגירת המסחר ב-17:30". אייכנר, ב"ידיעות אחרונות", שיער שהממשלה תעביר את ההגבלות החדשות והסביר שמדובר ב"סגר לילי מצומצם" שנועד "למנוע מפגשים בהדלקת הנרות".

כעבור יממה גם התחזית הזאת הופרכה. "הממשלה ויתרה סופית על עוצר לילי בחנוכה", מדווח אייכנר הבוקר, ומעמיד פנים שבעצם היה ברור שהעוצר הלילי יתבטל – כאילו לא דיווח אתמול את ההפך הגמור. מי שיחפש הדים למבוכה ימצא אותם ברוח הנוזפנית של הדיווח, שכולל מונחים כמו "סוף לזגזוגים" ו"פארסת הסגר הלילי". הביקורת על התפקוד הירוד של רשויות המדינה מוצדקת, אבל במקרה הזה האחריות לבלבולי המוח מוטלת גם על העיתונות ונטייתה לתאר תרחישים לא סגורים כמציאות מוגמרת.

פוליטיקה

"כלל ברזל: בשעה שאמנון אברמוביץ' מחדשות 12, נחום ברנע ושמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות' ואחד בשם יוסי ורטר (אני חושב שהוא כותב ב'הארץ'), אנשי שמאל מובהקים, מתפייטים על הימין האמיתי של גדעון סער, ברור לי שראש ממשלה הוא לא יהיה. אני מוכן להתערב", כותב אראל סג"ל בשולי טורו השבועי ב"ישראל היום".

השבוע, עם הודעת הפרישה של סער מהליכוד והפרחת היומרה להביס את נתניהו, התקשורת התגייסה לתאר את המהלך כ"מפץ" או (בגרסה המיליטריסטית) "פצצה" שישנו את המפה הפוליטית בישראל. הבוקר נחום ברנע לא כותב על גדעון סער, וגם לא שמעון שיפר, העיתונאי שהבטיח לסער ביום חתונתו ש"אנחנו תמיד נהיה שם, ונשמיד את כולם". אבל עלעול ב"הארץ" ממלא את הציפיות, ומדגים את ה-Wishful Thinking שמאפיין את הכתיבה הפוליטית בעיתון, מיוסי ורטר, בואכה אורי משגב ועד חמי שלו בכתיבתו על אמריקה.

לדברי ורטר, "נתניהו הוכה בהלם מהמהלך" של סער – וזו הסיבה שהצהיר שהוא יהיה ראשון המתחסנים מפני הקורונה. "בשביל לעצור את סער, הוא מוכן לסבול כמה תופעות לוואי שרק צריך", טוען בעל הטור. בקריקטורה הנלווית של עמוס בידרמן, סער גורם לנתניהו להזיע.

בעמוד שמנגד, בקריקטורה של ערן וולקובסקי, נתניהו מגרש את סער מהדלקת נרות חנוכה. "נתניהו פוחד מסער", מסביר נחמיה שטרסלר, "עכשיו גם ברור לו שאין לו סיכוי להקים ממשלת ימין שתעניק לו חסינות". ישראל הראל, עלה התאנה הימני הוותיק, מברך וטוען שכעת אפשר להחליף את נתניהו ב"איש ימין אמיתי".

גדעון סער (ומאחוריו אשתו, גאולה אבן) בהלווייתה של נחמה ריבלין. הר הרצל, 5.6.2019 (צילום: הדס פרוש)

גדעון סער (ומאחוריו אשתו, גאולה אבן) בהלווייתה של נחמה ריבלין. הר הרצל, 5.6.2019 (צילום: הדס פרוש)

סקר מנדטים שמתפרסם היום ב"מעריב" מעניק למפלגה ההיפותטית של סער 16 עד 21 חברי-כנסת. סקר דומה שמתפרסם ב"ישראל היום" נוקב במספר 20. בן כספית, שם שנשמט מרשימת הגרופיז מהטור של אראל סג"ל, חוגג: "בפעם הראשונה מאז הובס בבחירות 99' מתייצב מול בנימין נתניהו יריב שאינו נופל ממנו בכישוריו הפוליטיים", הוא מגזים בפתח טורו ב"מעריב".

"בפעם הראשונה מאז חזר לשלטון מאבד נתניהו את הבלעדיות הנצחית שלו על הימין הישראלי", כותב כספית. "כמחצית מאלקטורט הימין הגדול בישראל לא תומכת בו. בפעם הראשונה מאז הסתבך בפלילים והפך לנאשם נראים סיכוייו להימלט מאימת הדין נמוכים עד אפסיים. לא יהיה חוק צרפתי רטרואקטיבי, וגם המזימה לפרק את מערכת המשפט תיתקל בקשיים בלתי צפויים: מפלגת ימין ממלכתית שלא תיתן לדברים האלה לקרות".

ב"ידיעות אחרונות" מספקים לסער סיקור מיטיב באופן מסורתי. השבוע מעניקים לו את כתבת השער של "המוסף לשבת" – שם מבטיחים לגלות לקוראים "מה מתכנן גדעון סער במפלגתו החדשה, איך היא נרקחה מאחורי הקלעים ועד כמה צריך לחשוש הבוס לשעבר שהפך לאויב". בן-דרור ימיני טוען ש"המפץ הפוליטי שחולל השבוע גדעון סער הוא בשורה רעה לגוש המרכז-שמאל, ורעה עוד יותר לנתניהו". כמו כספית ושטרסלר, גם הוא גורס שללא סער "הסיכוי של נתניהו להשיג רוב לחקיקה אישית – הולך ומתפוגג".

הכתב הפוליטי יובל קרני, מחבר הכתבה המרכזית, מגדיר את המהלך של סער כצעד ראשון במסע שבסופו יתיישב על כס ראש הממשלה ("אבל קל זה לא יהיה"). כמנהגם של כתבים פוליטיים, קרני מרחיב על התככים והספקולציות, על בורסת השמות של המגויסים המשוערים, אבל לא מרחיב על המהות. הוא ממתג את סער כפוליטיקאי ימני ("אבל ממלכתי וליברלי") שנקעה נפשו מנתניהו, ולכן לעולם לא יישב תחתיו. אבל מה יש לו להציע לציבור, מה עמדותיו ולמה עמד עד עתה מאחורי מנהיג שהוא תופס כמושחת? קרני לא מרחיב.

בשלב הזה, המועמד על הסוס הלבן נראה עדיין ככלי קיבול ריק של יועצי תדמית. בדיוק כמו הפוליטיקאי האחרון שקרא תיגר על נתניהו – אבל עם קצת יותר כישרון וקילר אינסטינקט. לפי עמית סגל, זה לא יספיק לו. "ניתוח קר, מנותק מהסקרים הראשונים שנערכים בטרם שקעו האבק והקונפטי, ילמד שסיכוייו של המיזם להגיע אל היעד בבלפור אינם גבוהים", הוא כותב על סער ומפלגתו העתידית.

ב"ישראל היום" מספקים ניתוח דומה. "המהלך של סער אמיץ, אבל אומץ אינו תמיד ערובה להצלחה", כותב מתי טוכפלד, ומונה את כשלונות העבר של סער. לפני שנה, הוא מציין, הפסיד סער ברוב גדול לנתניהו בפריימריז על ראשות הליכוד – ו"הפסיק להוות איום" על ראש הממשלה. את הסיקור האוהד שמקבל סער מייחס טוכפלד לנטייתו להדליף מידע לעיתונאים ולעקוץ את נתניהו בשיחות סגורות.

פורעים את הצ'ק

"אז האם נהניתי בדובאי? התשובה מורכבת. כן, זה מעניין. כן, זה מרשים לראות את הפלא הזה שצמח בלב המדבר ואת העושר העצום, אבל קשה להתעלם מהניצול, מחוסר השוויון ומהפערים הבלתי נתפסים, מהעבדות המודרנית המקוממת", כותב אסי חיים, עורך מהדורת ימי החול של "ממון", במהדורת שישי של מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות".

חיים העביר כמה ימים בדובאי וחזר עם כתבת שער ביקורתית (אם כי לא כזו שתהפוך אותו למסורב כניסה בדיקטטורה האסלאמית), ואפילו לא ממש ממליץ לקוראים לנסוע לשם. "הבעיה הכי גדולה לבני מעמד הביניים הישראלים שמגיעים לדובאי היא התחושה שאין להם מספיק כסף. כשנתקלים בעושר כזה, שיכול לספק כל דבר שרק תחלמו עליו, ההבדל בין מי שיש לו ומי שאין לו חד וכואב", הוא מסביר. "אם אתם באמת רוצים ליהנות ממה שיש לעיר להציע אתם צריכים חשבון בנק תפוח".

לכאורה, כתבת השער של "ממון" היא תשובה ניצחת לנודניקים שמתלוננים על הסיקור המלוקק של מחוזות הכיף והכסף האמירתיים. אבל רק לכאורה. מחבר הכתבה אמנם לא ממליץ לרוב הישראלים לנסוע לשם, אבל למי שבכל זאת רוצה – הוא מסביר בדיוק איך כדאי לעשות זאת. באמצעות חברת ישראייר, שמימנה את הטסתו לאמירות העשירה.

"בשבועיים האחרונים הרכבת האווירית לדובאי בשיאה, והישראלים כבר מתחילים להיות מורגשים ברחובות, בחופי הים וכמובן בקניונים המפוארים. ישראייר תוציא בדצמבר 105 טיסות", הוא כותב. בטקסט נלווה – מעין רשימת טיפים מעשיים – מודגש שישראייר דואגת לכל צורכי הוויזה של הישראלים, וש"החברה עשתה שיעורי בית ושלחה מספר צוותים שמתפעלים את כל האופרציה מהשטח, וסיפקה שירות מקצועי ואמין".

גם חברות אחרות, אל-על ו-FlyDubai, מתחרות על כספם של הישראלים ששוקלים לטוס לאיחוד האמירויות – אבל הן, בניגוד לישראייר, לא מימנו את הטסת כתב "ידיעות אחרונות". לכן, מן הסתם, הן אפילו לא זוכות לאזכור בכתבה או ברשימת הטיפים, שבתחתיתה נכתב בקטן ש"הכותב היה אורח חברת ישראייר".

מה שב"ידיעות אחרונות" עושים בתחכום, בשאר העיתונים עושים בגולמיות מעוררת רחמים. את שער מוסף "עסקים" של "מעריב" למשל כובש היום תצלום גדול של מנכ"ל בנק הפועלים ויו"ר מכון היצוא (גוף ממשלתי ישראלי) משפשפים מרפקים עם מכובד אמירתי בגלבייה. הבנק והמכון קיימו בדובאי כנס משותף, ושליח "מעריב" ניר קיפניס ביקר שם על חשבונם.

בתמורה מספק קיפניס טקסט שנראה כמו קומוניקט שיצא מכלל שליטה: כתבת מגזין שמורכבת בעיקר מניימדרופינג וציטוטים של אנשי בנק הפועלים ומכון היצוא, ונציגים של חברות שלקחו חלק בכנס. לקראת סוף הכתבה הוא חוזר למנכ"ל בנק הפועלים, דב קוטלר, ומציין שהוא אחראי ל"אחת התובנות המעניינות יותר" ששמע במהלך הביקור בדובאי.

מהי אחת התובנות המעניינות ביותר שקלט העיתונאי בעת ביקורו במדינה שעד לאחרונה היתה סגורה בפני רוב הישראלים? התובנה היא שמי שרוצה לעשות עסקים בדובאי צריך לקחת את הדברים לאט, ולפתח עם המקומיים אמון הדדי. מעניין? מקורי? רק אם מי שאמר את זה שילם לך על כרטיס הטיסה. כבונוס, ב"מעריב" מדפיסים עוד תמונה של קוטלר בתוככי הגיליון.

הוועידה של בנק הפועלים צצה שוב בעמודי החדשות של "מעריב", במדור קנוי שהבנק מפרסם שם מדי שבוע. השבוע שילם הבנק כדי לפרסם טור מאת תומר נוטקין, "מנהל מרכז עסקים והייטק בבנק הפועלים", שמנצל את הבמה כדי להלל את המוסד הפיננסי שבו הוא מועסק.

גם ב"ישראל היום" מפרסמים כתבת שער על דובאי. גם במקרה של החינמון, זווית הסיקור כרוכה בגורם שאירח את השליח. במקרה זה מדובר בשליחה: מוריה קור, שמציינת כי "הוזמנה" לדובאי על-ידי החברה המרכזית לפיתוח השומרון, זרוע כלכלית של המועצה האזורית שומרון (צרכני אקטואליה כבדים יזכרו את החברה כאחד ממוקדי השחיתות ב"פרשת ישראל-ביתנו").

כמו אצל קיפניס, גם כאן התוצאה היא כתבה לא חשובה ולא מעניינת שנראית בעיקר כמו תגמול למארחים – ובעיקר ליוסי דגן, ראש המועצה חובב הפרסום. אחד המרואיינים מתואר כ"ראש המפלגה הרפובליקאית בדובאי, הנושא את השם הסימבולי יוסוף ביידון, שזה, אם תרצו – רפרור מוסלמי לג'ו ביידן". מה יש לג'ו ביידן האמירתי לספר לציבור בישראל? לפי מוריה קור, ג'ו ביידן האמירתי רוצה שהציבור בישראל יידע שיוסי דגן הוא "נושא הלפיד", אדם שיודע לזהות הזדמנויות ולפעול במהירות. דגן עצמו מתראיין באריכות בהמשך הכתבה.

דובאי צצה שוב בסוף הגיליון, בטורו של אראל סג"ל, שהתעצל ושלח לעיתון טור שהוא עיבוד של דברים שאמר השבוע במשדר מיוחד של ערוץ 20, בצירוף תמצית מהדברים שאמר נתניהו בראיון ששובץ שם. סג"ל אמנם לא אומר לקוראיו שהוא טס לדובאי על חשבון חברת תיירות ישראלית, אבל בניגוד לקור וקיפניס – הוא לא טורח לעשות לספונסרים שלו יחסי-ציבור.

"גלובס", מודעה, 10.12.2020

"גלובס", מודעה, 10.12.2020

גם ל"גלובס" יש כתבה על דובאי. דני זקן כותב בעיתון הכלכלי על אנשי עסקים ישראלים שעושים את צעדיהם הראשונים באמירות, בצירוף גילוי נאות אניגמטי שלפיו "הכותב היה אורח בנק הפועלים ומכון היצוא" בדובאי, אבל "במימון מלא של 'גלובס'".

אם זקן שהה בדובאי במימון מלא של העיתון, מה פשר ההצהרה על כך שהתארח שם אצל הבנק והמכון הממשלתי? למחולל הגילויים המלאים הפתרונים. וגם לדני זקן, שמסר: "המארגנים לא הוציאו עלי גרוש. הכנס ועמו הטיסות, המלון וכו', אורגנו על-ידי בנק הפועלים ומכון היצוא. אבל 'גלובס' שילם את כל העלויות". בהנחה שההסבר הזה נאמן למציאות, נוסח הגילוי הנאות עושה לזקן עוול.

בהמשך הגיליון נדפסת מודעה של הממשל באמירות אבו-דאבי. המסר לישראלים: "גלו הזדמנויות השקעה באבו-דאבי". ב"דה-מרקר" מתפרסמת על פני כפולת עמודים מודעה על כנס ישראלי-אמירתי מקוון שיערוך העיתון בשבוע הבא. בשורת החסויות ניתן למצוא שני גופים כלכליים מאיחוד האמירויות – קבוצת Kalandoor ו-ZonesCorp.

כמו הכנסים המפוארים, המודעות הללו הן הסנוניות שמבשרות על בואו של הכסף הערבי. גם אם טייקוני ישראל לא ירוצו להשקיע את כספם באיחוד האמירויות – כלי התקשורת כבר מתחילים ליהנות מפירות השלום. כפי שנכתב כאן אתמול, עם הכסף באה ההשפעה, על כל סכנותיה. הנכונות של העיתונאים להתבטל בפני הספונסרים הישראליים שלהם מעלה את התהייה שמא בקרוב נראה אותם מתבטלים גם בפני שלטונות איחוד האמירויות ומתגייסים לקמפיין ההלבנה שלהם.

בשולי החברה

"זינוק של יותר מ-80% בפונים חדשים לרווחה בשל עוני או אלימות", מדווחת לי ירון ב"הארץ". עודד שלום, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מגיש לקוראים רפורטז'ה מהכפר כאבול שבגליל: "חוליות חמושים ברחובות, מארבים שלא היו מביישים יחידה מובחרת, הרוגים ופצועים משתי חמולות יריבות ומחסום מאולתר שמנסה לכפות הפרדת כוחות". ראש המועצה, סאלח ריאן, מדבר על "תקופה שחורה": "חודשים אנשים לא יצאו מהבתים, לא הלכו ברחובות, פשוט התחבאו. כולנו, בני שתי המשפחות, מבוקשים על-ידי הצד השני".

עושים לביתם

גד ליאור, הכתב הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות", חתום היום על מוסף תוכן שיווקי בשם הכלבויניקי "תעשייה וצרכנות פיננסית", שמתואר ברוב חוצפה כהטבה בלעדית למנויי העיתון. לכמה מהכתבות צורף כיתוב שלפיו הן מתפרסמות "בשיתוף" גורמים שונים. כתבות אחרות, שנדפסות בחתימתו של ליאור, לא נושאות גילוי נאות כלשהו – גם לא כזה שיבהיר שהמרואיינים לא שילמו על החשיפה החיובית. המוסף כולו דל ומשעמם, וניכר שהוא רואה אור אך ורק ממניעים מסחריים.

אוגדני נייר אחרים שמחולקים הבוקר לקוראי העיתונים חושפים לראשונה מה עושים משרדי ממשלה חצי-פיקטיביים שנושאים שמות כמו "משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה", "משרד ירושלים ומורשת" ו"משרד התפוצות". התשובה: משלמים לעיתונים כדי לדחוף לתוכם מוספים מסחריים שקוראים לציבור לשאת תפילה לרגל חג החנוכה, לבקר באתרי מורשת ולהפנים שיהדות "זו לא רק דת, זו תחושת שייכות".

צנזורה

"הדיפלומטים יוצאים מהצללים", מכריזים בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". הכתב, איתמר אייכנר, מציין שאתמול הוענקו תעודות הוקרה לדיפלומטים ישראלים שהוצבו באיחוד האמירויות ובבחריין בזהות בדויה: לא כנציגים רשמיים של המדינה, אלא כאנשי עסקים שאינם ישראלים. "פעילותם נעשתה מדירות שבהן גרו והתמקדה בשני מישורים: קידום הקשרים בין ישראל לבין המדינות שבהן שירתו, לצד יצירת הזדמנויות לחברות ישראליות", נטען בידיעה הקצרצרה.

בניגוד לקביעה מהכותרת, הדיפלומטים החשאיים עדיין לא יצאו מהצללים. "הצנזורה עדיין אוסרת לחשוף את זהותם", מציין אייכנר בהכנעה. הצנזורה הצבאית אמנם מופקדת גם על מניעת פרסומים שעלולים לפגוע ביחסי החוץ של ישראל, אבל רוח הסודיות מעלה אפשרות אחרת: הדיפלומטים אולי באמת היו שליחים של משרד החוץ, אבל דרך הפעולה שלהם מזכירה יותר עלילות ריגול. הדרך שבה נעטף הדיווח של "ידיעות אחרונות" מסייעת להשכיח זאת.

ענייני תקשורת

כמו בטורקיה. במדור "שיחת פנים" של "דה-מרקר" מתראיינת השבוע איילה פנייבסקי, דוקטורנטית לתקשורת פוליטית. "במחקר שערכתי ב-2017, כמעט כל העיתונאים שריאיינתי דיברו לציטוט", היא מספרת למראיינים, רותם שטרקמן ונתי טוקר. "בסבב השני של המחקר, שהיה לא מזמן, אף אחד כמעט לא הסכים לדבר בשמו. [...] עיתונאים שביקשתי לראיין שאלו אם אפשר לסמוך עלי.

"זו אינדיקציה. להגיד לדוקטורנטית 'אין לי זמן' זה הדבר הכי קל בעולם, אבל היה להם רצון לדבר. מצד שני, הם חששו שאולי זו מישהי מתנועת 'אם תרצו' שבאה לעשות עליהם חגיגה. זה מצב קיצוני. אלה סיפורים שאני שומעת מחברים שלי שעושים תחקירים על טורקיה".

"ישראל היום", אתמול

"ישראל היום", אתמול

רומנטיקה. "גדעון סער? כולם מחזרים, טרם החלטתי", נכתב בגדול מפיה של ח"כ יפעת שאשא-ביטון בכותרת שנדפסה אתמול ב"ישראל היום". המונח "מחזרים", כך נראה, הפריע לה. היום מתפרסמת בחינמון הודעת תיקון שמבהירה כי חברת-הכנסת לא השתמשה בשורש בעל המשמעות הרומנטית, אלא רק אמרה ש"כולם שוחחו" איתה.

תשוקה. חיים לוינסון, ב"גלריה", מנתח השבוע את הנוהג של אמנון לוי להזמין לתוכניתו בערוץ 13 את הרב אמנון יצחק למסכת קבועה של פרכות וכזבים. מדוע הוא עושה זאת? לוינסון מאבחן: לוי הוא לא עיתונאי, הוא "חרמן רייטינג".

סוף. ב"מוסף הארץ" מפרסם הילו גלזר כתבה ארוכה, עמוסת נוסטלגיה, על מות המקומונים. את השורות הקדמיות בכתב הקינה תופסים מקומוני רשת שוקן. חיים ברעם, מסמלי המקומון "כל העיר", מספר על פיטוריו אחרי 35 שנה ואגב כך ממחיש את דעיכת הענף: "אני טיפוס די רומנטי ובעיני רוחי ראיתי הפגנות בעיר על כך שאני לא בעיתון, אבל אפילו אני לא מחיתי. קיבלתי בפייסבוק תגובות מאנשים שאמרו שבשבילי הם היו פותחים 'כל העיר', אבל בסוף 200 ומשהו לייקים זה לא כל-כך הרבה. מה הלאה? בגילי אין הלאה. יש לי זמן בשפע, משפחה חמודה ואני קורא הרבה. יושבים ליד שולחן העבודה ובוהים בכוכבים".