היום ייפתח רשמית משפט השוחד של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. העבירות הפליליות של נתניהו יעמדו באופן טבעי במוקד הדיון המשפטי, אך כדאי לכל אזרח להביט גם אל הקרקע שזימנה לראש הממשלה את ההזדמנות לבצע את העבירות שבהן הוא מואשם, השיטה המושחתת שבה פעלה ופועלת התקשורת הישראלית.

מלבד נתניהו יעמדו לדין שלושה נאשמים נוספים: ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה בפועל והעורך האחראי של קבוצת "ידיעות אחרונות"; ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', ששלטו בחברת בזק ובאמצעותה באתר "וואלה". כל אחד מהנאשמים הוא סיפור בפני עצמו. כל אחד, כך על-פי האישומים ואין ספור עדויות, פלש ברגל גסה למערכות החדשות בכלי התקשורת שבבעלותו כדי שאלו ישרתו את האינטרסים האישיים שלו על חשבון האינטרס הציבורי.

מוזס, רב-אמן בניצול אימפריית התקשורת שתחת שליטתו ליצירת קשרים מסועפים עם פוליטיקאים ואילי הון, נקלע למרבה צערו לצירוף מקרים נדיר שבו שיחת שוחד מוקלטת ומתגלה באקראי אצל פקיד שהסתבך בפרשייה פלילית לא קשורה. בני הזוג אלוביץ', שהתקנאו ביכולת של מוזס לעשות בעיתונאים שלו כרצונו, היו מטרה לחקירת רשות ניירות ערך על עסקת בעלי עניין שלא קשורה כלל לאתר "וואלה" – וראו כיצד היא מתגלגלת לחקירה משטרתית. חקירה שבה התברר כי מנהלים ומקורבים הקליטו אותם ושמרו לשעת צרה שיחות והודעות ובהן בקשות אסורות והוראות חשודות בפלילים.

מבחינה פלילית, המו"לים שיעמדו ביום ראשון למשפט מואשמים בשוחד. מבחינה ציבורית יש להאשימם בבגידה באמון הציבור, שבשמו פעלו כלי התקשורת שלהם. כך או כך, מוזס ואלוביץ' הם רק דוגמאות לשיטה המושחתת. מבחינה ציבורית, באותה המידה, את מקומם היו יכולים למלא נוחי דנקנר של "מעריב" או אליעזר פישמן של "גלובס".

משום כך, לאורך המסע הארוך שיחל ביום ראשון, ראוי להפנות את המבט לחשיפה של התנאים שאִפשרו לתיקי 2000 ו-4000 להפוך למציאות מכוערת. בעוד כל התקשורת תתמקד ובצדק בראש הממשלה הישראלי הראשון אי פעם שמנהל משפט שוחד בעודו מכהן בתפקידו, העין צריכה לבחון במקביל גם את מוזס, המו"ל הישראלי הראשון שמנהל משפט שוחד בעודו מכהן בתפקיד העורך האחראי, ובעיקר את התשתית המושחתת שהציב ופיתח לאורך השנים, פתיון שהניב בסופו של דבר דג שמן במיוחד: יחסי תן-וקח עם בעלי ההון והשררה; קידום דיווחים או הצנעתם בהתאם לצורך; תקיפת יריבים וחנופה למקורבים.

אם מוזס לא היה מנצל לאורך שנים מונופול תקשורתי – אולי חסר תקדים במדינה דמוקרטית – כדי להשיג עמדה חריגה במערך הכוחות הישראלי, נתניהו לא היה נזקק למיליארדר הימורים שיקים עבורו מפלצת דורסנית כמו "ישראל היום"; מוזס לא היה נדחק לפינה ומן הסתם לא היה מנהל משא-ומתן עברייני בחוסר זהירות מופגן. בלי הדוגמה שהציב מוזס ל"ניהול עיתונאים" לא היו רואים זאת בני הזוג אלוביץ' וחושבים לעצמם: "גם אנחנו רוצים". בלי הנורמה הנוראית שהתבססה בישראל, שלפיה מו"לים מוכנים למכור את האינטגריטי של עיתונאיהם, אפשר שנתניהו כלל לא היה עומד לדין.

ראש הממשלה נתניהו זרע בשנים האחרונות הרס במוסדות השלטון ובתקשורת הישראלית. גם אם יורשע ויודח עלולות לעבור שנים עד שהנזק שגרם לו יתוקן. מוזס אחראי לא פחות ממנו להשחתת התקשורת. גם אם ייאלץ לפרוש מתפקידו, גם אם יאבד את שליטתו בפועל באימפריית "ידיעות אחרונות", לא ישתנה דבר כל עוד יוחלף במו"ל מושחת אחר והשיטה תישאר על כנה. המקרה של "וואלה" מוכיח כי מערכת חדשות בריאה יכולה לתקן את עצמה במהירות אחרי שהשחיתות פלשה אליה מבחוץ ונאלצה לסגת. אך מה יקרה אם האתר יימכר לטייקון חדש שיחליט לעשות בו כרצונו?

הסלחנות הציבורית לשחיתות העיתונאית היא שאִפשרה לה לשגשג. הציבור הישראלי עדיין רוכש וקורא את "ידיעות אחרונות" ועדיין גולש ב-ynet. הברנז'ה העיתונאית לא הקיאה מתוכה את העורכים הבכירים שמילאו את הוראות המו"ל. המשפט שיחל היום הוא הזדמנות נדירה, אולי חד-פעמית, לחשוף את בגידת המו"לים בישראל ולהציב תו תקן חדש.

אם בשנים הקרובות תיפתח מעל דוכן העדים המורסה של מוזס ואלוביץ' והמוגלה תנוקז החוצה בהליך פומבי, אפשר יהיה להתחיל בתיקון שאחריו תהפוך השחיתות התקשורתית לפסולה לא רק מהבחינה הפלילית, אלא קודם כל מהבחינה הציבורית.

* * *

"משפט המו"לים" – סיקור משפטי "תיק 2000" ו"תיק 4000" הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"