עבור היהודים בישראל, רובם ככולם, יום העצמאות הוא יום של חג וגאווה לאומית. עבורי, כפלסטינית אזרחית המדינה, זהו יום של אבל וזיכרון - זיכרון לנכבה של עמי, לאסון שמחק מעל 500 כפרים והפך מיליונים מאיתנו לפליטים ועקורים. אולם גם השנה, מעבר לפער בין החוויות, זהו יום שבו מתחדדת שאלה עמוקה יותר: איזה זיכרון מותר, ואיזה זיכרון צריך להישאר מחוץ לשיח הציבורי.
אם לפני 15 שנה עוד יכולתי להיות חלק מאירועי ציון הנכבה באוניברסיטה ולצעוק את הכאב שלי במגפון, הרי שהיום סטודנטים רבים נאלצים לבחור בשתיקה מחשש לרדיפה, אשר החריפה אחרי ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה, והביאה להעמדת סטודנטים להליכי משמעת על סמך התבטאויות פוליטיות.
לכן היום הזה אינו מסמל רק הבדל בין נרטיבים, אלא פער של כוח; כזה שמכתיב מה לגיטימי לומר, מה מותר לציין, ואילו סיפורים נדחקים לשוליים או נתפסים כאיום. השתקה זו אינה נשארת בגבולות הקמפוס או השיח הציבורי - היא מתבטאת גם במדיניות ובאופן שבו המדינה מאפשרת, או מונעת, קיום פעולות ואירועי זיכרון.
לפני מספר ימים הודיעה עמותת ההגנה על זכויות העקורים כי צעדת השיבה השנתית תתקיים השנה במתכונת דיגיטלית, לאחר שהמשטרה הציבה תנאים והגבלות שהפכו את קיומה הפיזי לכמעט בלתי אפשרי. במשך למעלה משני עשורים צעדו אלפי אנשים אל אדמות וחורבות כפרים עקורים כדי לציין את זכר הנכבה ולשמור אותו חי; השנה, הזיכרון עצמו נדחק אל המסך.
המעבר הזה, ממרחב פיזי למרחב מקוון, אינו רק שינוי טכני, אלא סימפטום המסמן תופעה עמוקה יותר: אפילו עצם האקט של זיכרון הפך למוגבל, מפוקח ובלתי לגיטימי.
השתקת הנרטיב הפלסטיני אינה תופעת לוואי של הסכסוך, אלא חלק ממדיניות ארוכת שנים. הזהות הפלסטינית, ההיסטוריה והזיכרון שלה נדחקו שוב ושוב לשוליים; לעיתים באמצעות חקיקה, לעיתים דרך מנגנונים מוסדיים והדרה מהתקשורת ומהמרחב הציבורי, ולעיתים באמצעות נורמות ציבוריות.
אולם בשנתיים האחרונות נדמה כי חל שינוי משמעותי: ההשתקה עברה שלב והפכה לחמורה ומוחשית הרבה יותר - היא כבר אינה רק השתקה בתוך המוסדות הרשמיים והממלכתיים, אלא עברה לרחוב, לשטח; מדיניות האכיפה וההגבלות על צעדות השיבה - כמו על מחאות אחרות של האזרחים הערבים - הפכו לכלי פוליטי בידי ממשלה קיצונית, והמשטרה, שבעולם מתוקן אמורה להבטיח את חופש הביטוי והמחאה, פועלת לא פעם באופן שמצמצם אותו, במיוחד כאשר מדובר באזרחים ערבים, ומשמשת זרוע מבצעת של תפיסת העולם של השר האחראי עליה, אשר רואה בערבים אויבים.
במקביל, פעילי ימין קיצוני מגיעים לזירות מחאה ואירועים ציבוריים, מסמנים משתתפים ומפעילים לחץ והטרדות, תוך גיבוי ממסדי או לכל הפחות היעדר ריסון. בתוך מציאות זו, דחיקת הנכבה מחוץ ללגיטימיות הציבורית הפכה בהדרגה לנורמה, והמרחב שבו ניתן לדבר עליה הצטמצם. כאשר שיח הופך למסוכן, שתיקה הופכת לבחירה הרציונלית, לא רק מתוך פחד, אלא מתוך הבנה של גבולות המותר והאסור.
אולם השתקה של הזיכרון הפלסטיני לא פוגעת רק בנו, הפלסטינים; היא פוגעת גם ביהודים - היא לא מרגיעה את הפחד שמלווה רבים מהם, אלא מקבעת אותו. חברה שמכירה רק את סיפורה שלה, ומסרבת להכיר בסיפורו של האחר (או נמנעת ממנה האפשרות להיחשף אליו), מתקשה לראות באחר הזה אדם.
כאשר אין היכרות אמיתית עם ההיסטוריה, השפה והחוויה של הצד השני, קל יותר לצמצם אותו לדימוי או לאיום. התוצאה אינה רק עיוות של העבר, אלא גם עיצוב של הווה של דיכוי ושליטה, בו נשחקים נורמות וערכים שעליהם מתיימרת החברה להישען - כמו שוויון, חופש הביטוי, דמוקרטיה ופלורליזם.
השתקה והאיסור על זיכרון עוולות העבר, מלווה בשתיקה של רוב הציבור לנוכח זוועות ועוולות ההווה - זה בא לידי ביטוי בהתעלמות כמעט מוחלטת מעוולות שמתרחשות בהווה נגד פלסטינים - הרס החיים הטוטאלי אליו הובילה מלחמת ההשמדה בעזה, האפרטהייד וטרור המתנחלים בגדה המערבית, והאפליה הממוסדת והפגיעה בזכויות של האזרחים הערבים בתוך ישראל.
זה קורה מסיבה פשוטה: כאשר אין הכרה בעוול, ניתנת לגיטימציה להמשיך ולהעמיק אותו. במובן זה, השתקת הנכבה אינה רק מחלוקת על פרשנות היסטורית, היא תנאי שמאפשר את המשך קיומו של עוול. היא מצמצמת את היכולת להציב גבולות מוסריים, מקשה על החברה הישראלית לראות את הקשר בין מה שנעשה אז לבין מה שמתרחש היום, ומצמצמת שיח ביקורתי נגד אותן עוולות שממשיכות לקרות.
במציאות כזו, אין זה מפתיע שעמדות ודמויות שהיו פעם בשוליים הופכות למיינסטרים: מי שהיה נער שעורר פרובוקציות בשכונות מזרח ירושלים הפך לשר בכיר שמפעיל כוח מדינתי, ורב שמגלם סמל של הרס והשמדה - זוכה להדליק משואה בטקס הממלכתי.
78 שנים לאחר הנכבה והקמת המדינה, השאלה אינה רק מה נעשה לנו - הפלסטינים, אלא מה עשתה המחיקה הזאת לחברה היהודית-ישראלית עצמה. ובעיקר - מה היא מונעת ממנה להיות. הכרה בנכבה אינה מאיימת על הקיום היהודי; היא תנאי לאפשרות של קיום משותף שאינו מבוסס על מחיקה. בלי היכולת לדבר על העבר, אי אפשר לקדם תיקון, פיוס, ועתיד של חופש, שלום צודק ושוויון לכולם - במרחב בין הנהר לים.
הדיל עזאם ג'לאג'ל היא מנהלת שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי-אופוק