נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", צריך לעמוד לדין. הגילויים החמורים שהתגלו בחקירת "תיק 2000" חשפו שיטה מושחתת שעד לפני כמה שנים רק מעטים העזו להודות בעצם קיומה. כתב אישום, מטבעו, מוגבל למעשים שמופיעים בו. אבל הוא גם הזדמנות לדבר על השיטה שנחשפה: למעלה משלושה עשורים של עסקאות סתר שבאו לידי ביטוי בהנדסת דעת הקהל.

המשא-ומתן הסודי שניהל מוזס עם בנימין נתניהו הוא קצה חוט שמוביל לפקעת עצומה ומוכחשת של קשרים מפוקפקים. את הפקעת הזאת צריך לפרום ולהציג לאור השמש. כתב האישום יאפשר להרחיק ממוקד כוח אדיר בציבוריות הישראלית, "ידיעות אחרונות", מחולל השחתה סדרתי – המו"ל והעורך האחראי שלו. שמיטת כתב האישום נגדו תהיה מכה קשה לחופש העיתונאי בישראל, שבלעדיו לא ניתן לקיים חברה דמוקרטית.

בסביבתו של מוזס סבורים כמובן אחרת. ברור מדוע המו"ל החזק, השרוי כעת במצוקה, מעוניין לשכנע את מערכת אכיפת החוק – והציבור כולו – שהתנהלותו היתה לא רק נורמלית ושגרתית, אלא גם מחויבת המציאות. ייתכן שעבורו באמת מדובר בשגרה. אבל ייתכן שמוזס הוא פשוט עבריין סדרתי, שהתרגל לא לשלם מחיר על מעשיו. בשורות הבאות נציג כמה מהטענות שהושמעו ב"ידיעות אחרונות" – וכנגדן חלק ממה שידוע לנו על המציאות בקבוצת התקשורת של משפחת מוזס.

במרכז העסקה: שוחד עיתונאי

הטענה: שיחות ביבי-נוני משקפות מערכת יחסים מקובלת בין מערכת עיתונאית למקורות פוליטיים. המערכת מעוניינת במידע בלעדי ובנגישות למקור, ומוכנה לתת בתמורה הטבות מתקבלות על הדעת בסיקור.

המציאות: מוזס לא הגיע למעון ראש הממשלה כנציג של מערכת עיתונאית המחפש מידע לפרסום. הוא הגיע לבלפור כאיש עסקים ששולט במערכת עיתונאית ומכתיב את קו הסיקור שלה בהתאם לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלו.

חשוב לזכור: הסחורה שמוזס מבקש מנתניהו היא לא מידע או "סקופים" שיתרמו לסיקור המערכתי. המו"ל מבקש מהפוליטיקאי הטבות כלכליות. תמורתן, הוא מבטיח להטות את האג'נדה, לפגוע בעצמאות המערכתית ואפילו להחדיר אליה סוסים טרויאנים מטעמו של ראש הממשלה. אם יסרב נתניהו, הוא יקבל את צדו השני של המקל: חיסול תקשורתי.

זאת השיטה, והיא החלה הרבה לפני עידן נתניהו. מסיבות שחלקן ידועות לנו וחלקן עדיין לא, לכל אורך תקופת שלטונו של מוזס ב"ידיעות אחרונות", פוליטיקאים קיבלו מאימפריית העיתונות שלו יחס מיוחד שאינו קשור לשיקולים מקצועיים: חלקם זכו למטריית הגנה וקידום יחצני, אחרים ספגו מתקפות או ייבוש. השיטה הזו כבר זכתה לפני שנים לכינוי: "רשימות שחורות ולבנות".

מוזס בעצמו התייחס בחקירה המשטרתית לשיטת רשימות המיוחסים שמונהגת אצלו: "בעבודה מול אנשי ציבור, ח"כים ושרים, קורה שמבקשים ממך שידיעה מסוימת לא תתפרסם... ואז אתה לא מפרסם... הדברים האלה לא חריגים". השימוש הזה של מוזס בעיתון כדי לאיים ולגונן מזכיר דינמיקות של פשיעה מאורגנת: מי שמשלם דמי חסות שורד, מי שמתנגד חוטף.

תיק שרון. גם לשני ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, אהוד אולמרט ואריאל שרון, היתה מערכת יחסים מיוחדת עם מו"ל "ידיעות אחרונות". עבור שרון, מוזס הפעיל לחצים עצומים כדי לרכך ולהצניע את סיקור הפרשות הפליליות של שרון, לרבות תחקירים שבהם נחשפו לראשונה פרטים מהותיים על התנהלותו של ראש הממשלה דאז.

הכתבים שעסקו בכך היו צריכים לנהל קרבות עזים כדי לפרסם גילויים על מסכת השחיתות ששלחה לבית-הכלא את עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, וייתכן שהיתה מביאה גם את שרון עצמו לספסל הנאשמים אלמלא התמוטט במפתיע. אחד מאותם עיתונאים, גיא לשם, סיפר על חבלי הלידה הקשים של תחקיר בנושא גיוס הכספים הפלילי למען קמפיין הבחירות של שרון. "התחקיר הזה לא היה בא לעולם לולא מלחמה קשה שניהלו כמה מהעורכים נגד אותם הלחצים", סיפר בנאום שנשא במעמד קבלת פרס סוקולוב לעיתונות.

"מלחמות מסוג זה נוהלו סביב כל אחד מהפרסומים שבאו נגד מוקדי כוח פוליטיים וכאלה בעלי השפעה עסקית. זוהי במידה רבה מנת חלקו של כל עיתונאי המנסה לטפל באופן ישר ואתי במוקדי הכוח של מדינת ישראל. במקום שביום שבו הוא מביא למערכת ידיעה או תחקיר מסוג זה הוא יזכה למירב הסיוע והגיבוי – הוא מוצא את עצמו רק בתחילתו של מסע איום ולחצים שמטרתם לרמוז לו: 'רד מזה'".

ניר חפץ, כיום עד מדינה ואז עורך בכיר אצל מוזס, שימש כבר אז איש ביניים. שרון ניסה למנות אותו ליו"ר רשות השידור. הדעה הרווחת ברשות וגם ב"ידיעות אחרונות" היתה שחפץ נבחר על תקן שתול של מוזס. חפץ היה גם אחד ממחברי הביוגרפיה שמיתגה את שרון כרועה צאן וסבא חביב, והחליפה את תדמיתו כבריון ששיקר לבגין בואכה "הקצב מביירות". הספר ראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

ארנון (נוני) מוזס עם אריאל שרון (צילום: משה שי)

דורון גלעזר, שהיה עורך מוסף הדגל "7 ימים", סיפר בעבר כיצד ביקש מוזס לטרפד את הפרסומים על שרון. באותה תקופה, סיפר גלעזר, האיש החזק של "ידיעות אחרונות" נזקק לעזרתם של שרון ושל דב ויסגלס, עורך-דינו וראש לשכתו, לצורך מאבק משפטי חוצה יבשות שניהל מוזס נגד אשתו דאז, מיכל מוזס.

את תפיסת העולם ששררה אז בעיתון תימצת גלעזר כך: "מרמה והפרת אמונים זה לא עבירה, וכל התחקירנים האלה והפרקליטים האלה והשופטים האלה שמנהלים את המדינה לא מבינים – כמו שנוני היה מסביר תמיד – שככה אי-אפשר לנהל עסק".

משום כך, הוסיף גלעזר, טיפחו בעיתון כותבי מאמרים דוגמת בעז אוקון ודניאל פרידמן, ויצאו למאבק מתמשך נגד הפרקליטות ובית-המשפט העליון. "אין עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' שלא יודע ברגע שהוא מקבל ידיעה על דורית ביניש איך הוא צריך לכתוב אותה מחדש", טען גלעזר, והוסיף: "זה שובר לב". גלעזר תיאר כיצד כשהיה עורך בכיר אצל מוזס, המו"ל חשב שיוכל לקנות את נאמנותו. כבר כמה עשורים, טען גלעזר, ב"ידיעות אחרונות" רוכשים את נאמנותם של עיתונאים בכירים בדרכים שונות וגורמים להם לוותר על ערכיהם.

ההתגייסות למען שרון באה לידי ביטוי גם בעת סיקור בחירות 2003. שרון עמד אז לבחירה מחודשת. בהוראה מלמעלה, ובאופן חריג, נאסר על עיתונאי "ידיעות אחרונות" לפרסם על הליכוד, מפלגתו של שרון, ידיעות שמבוססות על מקורות אנונימיים. ההוראה הזאת חלה רק על הליכוד, ולא על המפלגות היריבות. שרון כזכור ניצח בבחירות ושמר על כיסאו.

זמן לא רב לאחר מכן קיבלו עובדי המערכת מסר שאינו משתמע לשתי פנים: העיתונאי המוערך מירון רפופורט פוטר לאחר שהעניק למאמר פרשנות את הכותרת "שרון לא דיבר אמת". מחבר המאמר, העיתונאי החוקר מרדכי גילת, עזב את העיתון שנים אחדות לאחר מכן – בין היתר, לטענתו, על רקע התעקשותו לחקור חשדות פליליים נגד אולמרט וחיים רמון. בתביעה שהגיש גילת נגד העיתון הוא טען שמוזס בעצמו דרש ממנו להפסיק לחקור גורמי שלטון.

במקרה של שרון ומוזס, לימים התברר שהיה גם נתיב כסף. מני מזוז, כיום שופט עליון ואז היועץ המשפטי לממשלה, ציין בהחלטתו על סגירת אחד מתיקי שרון כי 1.2 מיליון שקל מכספי "ידיעות אחרונות" מצאו את דרכם לכיסיו של הבן גלעד שרון, בתיווכו של חוקר פרטי. העילה הרשמית: שלושה חודשי ייעוץ וסיוע ב"גיוס מאבטחים".

תיק אולמרט. כשאהוד אולמרט תפס את מקומו של שרון, כיסי המאבק בתוך המערכת כבר היו חלשים, מעטים ומבודדים. מוזס ניהל מערכה עיקשת ושיטתית כדי להיפטר מכתבים ועורכים שלא הפנימו את רוח המפקד. אחד האחרונים שבהם, עורך "7 ימים" דאז ניר בכר, סיפר כיצד הלין על ההתגייסות למען מפלגת קדימה של אולמרט בישיבה שבה השתתפו בכירי העיתון. לדבריו, שני בעלי הטור הפוליטיים הבכירים, נחום ברנע וסימה קדמון, האזינו לביקורת בשקט, ולא פצו פה.

"אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט", הודה ברנע ב-2012, בראיון לאתר "העין השביעית". "נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו". היחס של "ידיעות אחרונות" לאולמרט היה הרבה יותר מ"קו". כשעוד היה סיכוי להציל משהו מהקריירה הפוליטית של אולמרט, העיתון של מוזס ניהל למענו מערכה נחושה נגד שומרי הסף ומערכת אכיפת החוק – השופטים, החוקרים, הפרקליטים, מבקר המדינה, החשב הכללי.

אחרי מלחמת לבנון השנייה והגשת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, טען מרדכי גילת בתביעה, הוא הגיש למערכת מאמר שבו קרא להתפטרותו של אולמרט. "המאמר נפסל לפרסום ללא כל נימוק", כתב.

ההתגייסות למען ראש הממשלה המושחת הגיעה לשיאה כשאולמרט נעשה חשוד בפלילים. גילת תיאר זאת כך: "מצד אחד מגונן העיתון על השחיתות השלטונית, ומצד שני שולח חיצי רעל באופן מודע כלפי מי שהעז לחשוף את מעלליו של החשוד אולמרט ומקורביו: מבקר המדינה והמתלונן נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי, ירון זליכה; צמרת המשטרה; הפרקליטות, ואחרים".

ההתנהלות הזאת תועדה לפרטי פרטים בזמן אמת, בסקירות העיתונות היומיות של "העין השביעית". הרגע הבוטה והמביך ביותר מבחינת "ידיעות אחרונות" היה ב-11 ביולי 2012, למחרת הרשעתו הראשונה של אולמרט. ההרשעה הראשונה של ראש ממשלה בתולדות ישראל. הכותרת הראשית שנדפסה באותו בוקר ב"ידיעות אחרונות" היתה "הזיכוי". מן האגפים, בטורים, המשיכה המתקפה על מערכת המשפט.

אולמרט אמנם זוּכה מהאישומים החמורים בפרשת מעטפות הכסף, אבל הורשע בה מאוחר יותר, אחרי שהושגו נגדו ראיות חדשות. כשהשתחרר מהכלא, הוציא את ספרו בהוצאת "ידיעות אחרונות".

"הזיכוי". שער "ידיעות אחרונות" אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים, 11.7.2012

כפי שציין גילת, המילייה של אולמרט כלל עוד כמה פוליטיקאים שהסתבכו עם החוק וזכו מ"ידיעות אחרונות" ליחס מיוחד. אברהם הירשזון, שר האוצר של אולמרט וחבר מפלגתו, עמד במרכז של תחקיר שהעלה חשד לפלילים. ניר חפץ, כעורך "7 ימים", השקיע מאמצים מיוחדים בעיכוב הפרסום, ריכוכו והצנעתו. אחד הכתבים שעבדו על התחקיר, אורון מאירי, סיפר שחפץ מנע את פרסום החלק השני של התחקיר. מאירי ושותפתו, מיכל גרייבסקי, החליטו להעביר את הממצאים למבקר המדינה. הירשזון הורשע לאחר מכן בפלילים ונשלח לכלא, אבל בשל פרשות אחרות.

חיים רמון, שעמד לדין (והורשע) בביצוע מעשה מגונה, זכה ממוזס ליחס מיוחד. בתביעה שהגיש מרדכי גילת, הוא טען שמוזס ביקש ממנו להיפגש עם אחד מפרקליטי רמון, כדי לדווח על טענותיו לתפירת תיק והפצת שקרים מצד הקורבן.

איציק סבן, שהיה כתב פלילים ב"ידיעות אחרונות", נתן הצצה אל תוככי המערכת בימי פרשת רמון: "העיתון 'היה כמרקחה'", כתב סבן. "דברים שלא הייתי מורגל להם קודם לכן, כגון טלפונים תכופים והתעניינות מוגברת מצד בכירים בעיתון התרחשו בזמן הפרשה. לא היה קשה להבחין בכך שהאווירה הכללית שהשרתה צמרת העיתון היתה בעד השר רמון. מלמעלה רצו להציג את רמון כמי שהוא לכאורה הקורבן בפרשה, כמי שנרדף על לא עוול בכפו על-ידי 'כנופיית שלטון החוק' – ובמקביל היה קמפיין ברור נגד המתלוננת ונגד הממונים על שלטון החוק – המשטרה והפרקליטות".

יום אחד, נזכר סבן, פנה אליו ראש מערכת החדשות ערן טיפנברון והודיע לו ש"בהוראה מגבוה" עומדים להחתים אותו על ידיעה חדשותית ש"תוקפת באופן ישיר ומשמיצה את ניצב יוחנן דנינו, ששימש באותה עת כראש אגף החקירות והמודיעין. מיותר לציין שהעובדה שנרמז לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמדובר ב'דרישה מגבוה' והידיעה שמדובר בחברו של המו"ל נוני מוזס – לא הותירו בידי כל ברירה. הייתי חייב להסכים לכך".

רמון, אגב, היטיב גם הוא עם מוזס: ב-2010, אחרי שכבר פרש מהכנסת והממשלה, הוא קידם "חוק 'ישראל היום'" משל עצמו, וגייס חברי-כנסת שיגישו אותו. כמו ההצעה של ח"כ איתן כבל, שעומדת במרכז "תיק 2000", גם היוזמה של רמון נועדה לחייב את אדלסון לגבות כסף על עיתונו. כמו היוזמה של כבל, גם היא נכשלה.

תיק ליברמן. איכשהו, מוזס נמשך במיוחד לפוליטיקאים שמעליהם מרחפת עננה של שחיתות. אחד מהם הוא אביגדור ליברמן. בימים אלה מסיימים בתי-המשפט לדון בפרשיית השחיתות השלטונית-כלכלית שהתגלתה בישראל-ביתנו, המפלגה שליברמן מנהל ביד רמה מאז הקמתה. מערכת אכיפת החוק אולי לא העמידה את ליברמן לדין, אך בחומרי החקירה עולה שמו שוב ושוב כמי שהחשודים מבקשים לשרת ולרצות – והנאשמת המרכזית, פאינה קירשנבאום, הכריזה בגאווה שסירבה להפליל את "הבוס".

מקורות הברית בין מוזס לליברמן הם תעלומה גדולה, אך עצם קיומה אינו מוטל בספק. גם נתניהו מכיר בכך: "אתה יכול להשפיע עליו", הוא אומר למוזס על ליברמן באחת משתי השיחות שהוקלטו. מוזס מאשר: "אני מנסה עכשיו. אני שובר את הראש איך".

אורי משגב, שהיה כתב מגזין ב"ידיעות אחרונות", סיפר כיצד צונזרה כתבת פרופיל ביקורתית על ליברמן שהכין לקראת בחירות 2009. "היא חזרה אלי עם שורה בלתי תיאמן של מחיקות, צנזורים והערות – שהגיעה לכאורה מקומת העורך הראשי. מבט חטוף הספיק לי כדי להבין שכל בדל ביקורת או התייחסות שלילית לעבר ולהווה של ליברמן לא עברו את רף הצנזורה", כתב. "עם הזמן הבנתי שמסיבות עלומות מדובר באחד מיקירי מוזס לדורותיהם, אתרוג שמטופל בכפפות של משי וביחס מלטף מאין כמוהו".

העיתונאי החוקר גידי וייץ סיפר כי כשהגיע לעיתון ב-2002 אמרה לו העורכת הישירה שלו, רותי יובל, שיש נושא אחד בלבד שהוא מחוץ לתחום עבורו: עסקיה של משפחת מוזס. "אבל אחרי שלושה שבועות", הסביר, "המשפחה התרחבה: מאיר שטרית הצטרף, ואחרי חודש או שנה הצטרף גם ליברמן".

אביגדור ליברמן. ירושלים, 17.9.2019 (צילום: יונתן זינדל)

כמו במקרה של אולמרט, אצל מוזס המטרייה נפרשת גם מעל מקורביו של המקורב הראשי. במקרה אחד כזה צונזר בהוראה מלמעלה תחקיר על סטס מיסז'ניקוב, אז שר תיירות וכיום אסיר בדימוס. במקום חשיפה של חשדות לשחיתות, הקוראים קיבלו ראיון חצי-משועשע עם השר מישראל-ביתנו, שבו כמה מהטענות נהדפו ואחרות כלל לא הוצגו. במקום עבריין שמתחזק מאהבת וצורך קוקאין, כפי שהתגלה לימים בחקירה – הקוראים קיבלו דיוקן של שר צעיר שאוהב לבלות ולשתות, ולא מתבייש בזה. עם כניסתו לכלא קיבל הזדמנות נוספת להשמיע את גרסתו, בראיון שער ב"7 ימים".

מוזס נוהג לרתום את קשריו הפוליטיים כדי למקסם הכנסות, אבל במקרה של ליברמן הוא היה מוכן לנקוט מהלך תמוה שהוא וכפיפיו נמנעו מלהסביר עד היום. ב-2015, זמן לא רב לאחר חשיפת "פרשת ישראל-ביתנו", מוזס רכש בסתר את "יזרוס", אתר הבית הלא-רשמי של המפלגה. למוזס כבר היה אז כלי תקשורת בשפה הרוסית, "וסטי", והעיתונות ברוסית כולה היתה כבר בדעיכה – ובכל זאת, העסקה יצאה לפועל.

לעסקה הזאת היה היבט עוד יותר תמוה. בחקירת המשטרה התברר שתקציבי פרסום נדיבים שזרמו ל"יזרוס" שימשו שוחד ששירת בעקיפין את מפלגתו של ליברמן. בכירי האתר נחשדו בפלילים. הם בסופו של דבר לא הועמדו לדין (הבכיר שבהם נעלם), אבל כך או כך נקלע "יזרוס" למצוקה כלכלית. ואז הגיע מוזס ורכש אותו. כעבור שנתיים, ללא הסבר או הכנה מוקדמת, האתר נמחק מהרשת. הספקולציות שצצו לאחר מכן קשרו את המחיקה למשפטי "פרשת ישראל-ביתנו", שנפתחו זמן קצר לאחר מכן: ללא אתר, קשה יותר להוכיח שהמערכת שירתה את המפלגה – קביעה שתתמוך באישומי השוחד.

במקרה אחר, אחרי שב"ידיעות אחרונות" הודיעו על סגירת המהדורה המודפסת של "וסטי" בסוף 2018, ח"כים מישראל-ביתנו ויש-עתיד הודיעו שיגייסו תקציבים ממשלתיים שיאפשרו לעיתון להמשיך לצאת. לא מדובר ביוזמה עצמאית: מי שהעלה אותה בדיון היה מנכ"ל "ידיעות אחרונות", ינון אנגל. הח"כים אימצו את ההצעה כבר באותה ישיבה. התנגדות של הדרג המקצועי בלשכת הפרסום הממשלתית קברה אותה.

והרשימה נמשכת. רשימת הפוליטיקאים ששירתו את עסקיו של מוזס וזכו במקביל להטבות מעל דפי "ידיעות אחרונות" ו-ynet ארוכה ומסועפת. עד כה נחשפנו לקווי המתאר שלה רק באופן אקראי. היא כוללת את איתן כבל, שהגיש את "חוק 'ישראל היום'" בתיאום עם מוזס, הסתבך בשקרים כשנשאל על כך וכמעט הועמד לדין. ציפי לבני סייעה למוזס בקידום ההצעה בוועדת השרים לענייני חקיקה, גוף שעליו היתה אחראית כשכיהנה כשרת משפטים. לפני הדיון ב"חוק 'ישראל היום'" שוחחה לבני עם מוזס, ולאחר מכן הגישה לוועדה חוות דעת מטעמו.

שרי יש-עתיד, המפלגה של בעל הטור לשעבר יאיר לפיד, העבירו את שיתופי הפעולה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה: שי פירון ויעקב פרי הקצו בשעתם מיליוני שקלים מתקציבי המשרדים שלהם כדי לקנות סיקור חיובי בעיתון ובאתר. פירון אפילו ניסה להסתיר את העסקה. לאחר פרישתו מפוליטיקה המשיך הרב פירון לקבל סיקור מפנק ב"ידיעות אחרונות", שמפרסם בנאמנות את מאמריו וספריו. לפיד עצמו נפגש עם מוזס עשרות פעמים בשנים האחרונות, אך הסתיר את רישומי הפגישות מיומנו.

העיתון של ההון. המוזסים כרתו בריתות אסטרטגיות גם עם זירת העסקים עוד לפני עידן נוני. כבעלים של אימפריית תקשורת שהיא גם אימפריה עסקית, המשפחה היתה חברה בולטת במילייה של ההון. ברשימות המיוחסים המפורסמות של "ידיעות אחרונות", לצד הפוליטיקאים, נכללו גם שלל בעלי הון, מנהלים בכירים וגופים כלכליים מהגדולים במשק – שנהנו מהגנה וקידום בתמורה לשיתוף הפעולה שלהם עם העיתון.

שחר גינוסר, עד לא מזמן עיתונאי חוקר ב"ידיעות אחרונות", חשף לאחרונה שבעיתון סירבו לפרסם תחקיר שלכאורה חשף שחיתות במתווה הגז. לדבריו, החלטתו לעזוב התקבלה אחרי שהאחריות על תחקיריו הועברה לידי "עורך שהמדור שלו התבלט בהעלמת תחקירים".

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

מקרה שערורייתי במיוחד אירע בתחילת שנות השמונים. כתב "ידיעות אחרונות" דאז בני ברק סיפר בראיון ל"העין השביעית" כיצד ביקש לפרסם תחקיר על חשד להונאה שביצע יו"ר בנק הפועלים לשעבר, יעקב לוינסון – אך נחסם בהוראת יודקובסקי. גיורא גזית, יו"ר הבנק דאז, הזהיר את הכתב שאם עיתונו יעז לדווח על החשדות החמורים – הדבר יפגע בעסקה למימון מכונת דפוס גדולה שב"ידיעות אחרונות" תכננו לרכוש.

העיתונאי הציג את הדברים לדב יודקובסקי – העורך בפועל ומאדריכלי מורשת "ידיעות אחרונות" – ויודקובסקי שוחח על כך עם לוינסון ועם המפקחת על הבנקים דאז, גליה מאור. ואז הוא קיבל החלטה: לגנוז את התחקיר. היו אלה הימים שלפני ההפרטות, ובנק הפועלים היה חלק מהממסד הפוליטי הישן. הסיפור על החשד להונאה התפרסם בסופו של דבר בשבועון "העולם הזה" והיה לאחת מפרשיות השחיתות המפורסמות בתולדות ישראל. כשהמשטרה נכנסה לתמונה, לוינסון התאבד.

היחסים עם בנק הפועלים הלכו והעמיקו בעשורים הבאים: תחת נוני מוזס, הבנק זכה לסיקור יחצני במובהק, וגם הזרים תקציבי עתק לצורך רכישת כתבות ומודעות, וגם העניק חסויות לכנסים שערך היומון הכלכלי של הקבוצה, "כלכליסט".

במשך שנים, "כלכליסט" הקפיד לסקר את בכירי הבנק בכפפות של משי – כשהם נקלעים לפרשות מביכות, וגם בסיקור השוטף. הדוגמה הבולטת ביותר היתה הצנעת הסתבכותו בפלילים של דני דנקנר, יו"ר הבנק, שאולץ להתפטר ולאחר מכן הועמד לדין ונשלח לכלא. "כלכליסט" הוביל קו בוטה למען הבנקאי המושחת, ונגד נגיד בנק ישראל סטנלי פישר – שדרש את הדחתו של דנקנר.

נוחי דנקנר בבית-המשפט בתל-אביב, 2013. מאחור: ניר חפץ, יועצו, איש אמונו של נוני מוזס ועורך "מעריב" כשנשלט על-ידי דנקנר (צילום: פלאש 90)

בן דודו של דני דנקנר, הטייקון נוחי דנקנר, קיבל מ"ידיעות אחרונות" ומ"כלכליסט" יחס מיוחד עד קריסתו. מוזס, בהופעה פומבית לא שכיחה, הגיע לחתונת בתו של דנקנר. כמה מבכירי עיתונאיו הכלכליים נצפו גם הם באירוע: מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון, העורכת גלית חמי והפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר. טייקון אחר שקרס, אליעזר פישמן, היה שותף של מוזס בעיתון. מוזס היה גם שותף בעיתון של פישמן, "גלובס", אך מסיבה לא ברורה הסתיר את הבעלות.

עיתונאים ב"כלכליסט" ששוחחו עם "העין השביעית" בשנים האחרונות אישרו את המסקנה שעולה מקריאת העיתון: ב"כלכליסט" מעניקים יחס מיוחד לבנק הגדול בישראל, מתרחקים מתחקירים על אודותיו ונזהרים במיוחד בכבודם של בכיריו. כיום, השותפות עם בנק הפועלים כבר מתבטאת גם בבעלות: הבנק מחזיק בכשליש ממניות הקבוצה, ונציגיו לוקחים חלק בהכרעות לגבי עתידה.

כמו במקרה של נתניהו, מול מטריית ההגנה תלוי גם שוט. אסף לוי, כתב חוקר שזכה מ"כלכליסט" לאות הצטיינות, חשף לאחר עזיבתו מסכת מטרידה: לדבריו, המו"ל אסתרון והעורכת חמי עודדו אותו לחקור את יריביו של מוזס, ובמקביל גנזו תחקירים על מקורביו מהעולם העסקי.

מתיאוריו עולה שימוש בכתבים חוקרים כבסיס לסחיטה: "השיטה של קבוצת 'ידיעות' עובדת כך: כלבי התקיפה, התחקירנים, אוספים במהלך עבודתם העיתונאית כביכול שלל חומרים מביכים, מזיקים, לעתים פליליים, על אודות דמויות מפתח במשק ובזירה הפוליטית והעסקית בישראל. אלא שבעיתון של המדינה וגם בעיתון 'כלכליסט' לא באמת ממהרים לפרסם את הדברים. ממסמסים אותם, מורחים אותם, שמים אותם על המדף כמו אקדח שמונח על השולחן. במלים אחרות: מדובר באיום שהוא יותר מרמז כלפי מושא התחקיר".

מוזס נגד התחרות

הטענה: נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות" פעלו מחוסר ברירה. "ישראל היום" הוא יריב כוחני שהגיע כדי להחריב את העיתונות החופשית, והמוזסים פשוט נלחמו על הבית.

המציאות: למוזס יש היסטוריה של התנהלות מלוכלכת שנועדה לפגוע במתחריו, גם כשמאחוריהם לא עמדו בעלי הון עם כיסים מסדר הגודל של שלדון ומרים אדלסון. באופן מסורתי, המאבק במתחרים כולל התגייסות של המערכת העיתונאית.

עוד הרבה לפני קום "ישראל היום", כשהמתחרה העיקרי של "ידיעות אחרונות" היה "מעריב" של משפחת נמרודי, העיתון של המוזסים מימן האזנות סתר בלתי חוקיות לבעלי תפקידים בכירים בעיתון המתחרה, וגם לבעלי תפקידים שסומנו כיריבים של נוני בתוך "ידיעות אחרונות", חלקם בני משפחה.

מוזס נחקר במסגרת "פרשת האזנות הסתר", והמשטרה אף המליצה להגיש נגדו כתב אישום, אך בסופו של דבר הוא חמק מהעמדה לדין מחמת מחסור בראיות. אבל גם אם לא מייחסים לממצאים משמעות פלילית, המשמעות שלהם חמורה.

מהחקירה התברר כי החוקר הפרטי שביצע את ההאזנות ליריביו של מוזס קיבל עבור עבודתו מאות אלפי דולרים מתקציב העיתון. נתיב הכסף טושטש: הוא נרשם כהלוואה שניתנה לחיים רוזנברג, איש אמונו הקרוב של מוזס, והועבר במזומן לחוקר הפרטי בסדרה של מפגשים סודיים ודרך אנשי ביניים.

חלק מהכסף הועבר לחוקר לאחר פתיחת חקירת המשטרה, כדי למנוע ממנו לחשוף את קשריו עם "ידיעות אחרונות". התגמול הסתכם בכ-400 אלף דולר. במשטרה הניחו שלא הגיוני שסכום כזה ייצא מקופת העיתון בלי שהאיש החזק בו, נוני מוזס, יידע על תכליתו. הדעה הרווחת באותה העת היתה שב"מעריב" התנהלו באופן מושחת עוד יותר. גם עופר נמרודי, המו"ל המתחרה של מוזס, הסתבך בפרשת ההאזנות, אך הוא הועמד לדין וגם נשלח למאסר בפועל.

ההון והשלטון הצטלבו עם העיתון כשמוזס נכנס לענף הטלוויזיה, שכפוף לרגולציה שלטונית. בסוף שנות השמונים, כשעלתה על הפרק הקמת ערוץ 2, וב"ידיעות אחרונות" הפעילו לחצים על הדרג הפוליטי בניסיון לדחות את עלייתו לאוויר. שר התקשורת אז היה גד יעקבי, מבכירי רשימת המיוחסים של "ידיעות אחרונות" עוד מהימים שלפני נוני מוזס.

"ל'ידיעות אחרונות' היה מאוד ברור שחלק הארי מהכנסותיו ילך לטובת הערוץ הזה, ו'ידיעות אחרונות' בחש אצל שר התקשורת כדי שיעכב את ערוץ 2", אמר ל"העין השביעית" מיקי רוזנטל, שבאותן שנים עבד כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות".

למוזס היו אז אחזקות גם בתחום הטלוויזיה בכבלים, אך שם נאסר על הערוצים לשלב פרסומות – וערוץ 2 העתידי לא אמור היה לפגוע באופן מהותי בהכנסות מדמי מינוי. השקת הערוץ המסחרי נדחתה שוב ושוב, וכשהוא כבר עלה לאוויר ב-1993 – למוזס היתה דריסת רגל גם בו, כשותף בזכיינית רשת. שותפיו היו בנק הפועלים, ובעלי ההון דייוויד פדרמן, מיקי שטראוס וצדיק בינו. התחזית לגבי פגיעה ברווחי עיתונות הדפוס התפוגגה: "ידיעות אחרונות" המשיך להתעצם ולהרוויח, ותוך זמן לא רב גם הוכרז כמונופול בתחום העיתונות המודפסת.

מוזס לא היסס לרתום את העיתון למען עסקי התקשורת האחרים שלו: "התוכניות של רשת זכו לחשיפה בלתי רגילה ב'ידיעות אחרונות'", סיפר רוזנטל. "על רקע זה היתה גם מתיחות עם קשת, שהתוכניות שלה כמעט לא זכו לסיקור. במקרה של ערוץ 10, שהתחרה בערוץ 2, אפילו לוח השידורים לא פורסם: הדפיסו את לוחות השידורים של ערוץ 1, ערוץ 2, החינוכית – וערוץ 10 לא היה קיים, בגלל האינטרס הכלכלי".

אבנר הופשטיין, שעבד אז ב"ידיעות אחרונות", ציטט לימים דברים שאמר לו "עורך בכיר מאוד" בעקבות פרסום טור (ביקורתי) על "האח הגדול", מתוכניות הדגל של קשת באותה העת: "לא מתייחסים לקשת אצלנו. נ-ק-ו-ד-ה. לא לחיוב ולא לשלילה. לא מזכירים את התוכניות שלהם, לא כותבים עליהן, לא מבקרים אותן ולא מקדמים אותן. אנחנו בחרם מוחלט. אנחנו במלחמה".

היחסים המיוחדים עם שרי התקשורת נמשכו כל אותה העת. "שרי התקשורת לדורותיהם, חוץ מאלה שהפנו עורף ל'ידיעות אחרונות', הם כולם היו עם מנת המשכל של איינשטיין ועם היכולות המופלאות של ברק אובמה – לפחות", נזכר רוזנטל בראיון ההוא. "רובם היו אנשים די בינוניים, אבל ב'ידיעות אחרונות' הם צוירו בקווים של גאוני הדור".

רשימה חלקית: רפאל פנחסי, דליה איציק, רובי ריבלין, אהוד אולמרט – וגם רוני מילוא, שלא היה שר התקשורת אך הופקד על ענייני ערוץ 2 בתחילת שנות התשעים. אחת הפעולות שביצע בתפקידו היתה הדחת מנהל ערוץ 2 הנסיוני אורן טוקטלי והחלפתו בנסים משעל, ממקורבי מוזס.

ההיסטוריה המשותפת של מוזס ונתניהו

הטענה: מדובר בשיחות סרק. מוזס ונתניהו לא באמת דנו בעסקה, כל אחד מהם ניסה לשטות ברעהו ולתמרן אותו.

המציאות: גם היועץ המשפטי לממשלה יודע שלא מדובר במקרה חד-פעמי.

גם אם מתעלמים מהמחוות שמוזס התפאר בהן בפני נתניהו בהקלטות – המתקפה על נפתלי בנט, הצנעת הידיעה המביכה על שרה נתניהו – למוזס ונתניהו יש היסטוריה של עסקאות, והיא מחזקת את ההנחה שגם בשיחות שקדמו לבחירות 2015 הם דנו בעסקה מתוך התכוונות מלאה.

בכתב החשדות, המתווה לכתב האישום נגד ראש הממשלה, ציין אביחי מנדלבליט שמוזס ונתניהו ערכו בשנים האחרונות שלושה סבבים של שיחות. בכולם הציע מוזס להטות את הסיקור לטובת נתניהו בתמורה להחלשת "ישראל היום": לקראת בחירות 2009 מוזס ביקש בתמורה להגביל את תפוצת מהדורת סוף-השבוע העתידית. באחת השיחות שהוקלטו, הוא מזכיר את זה לנתניהו: "היה לנו את זה ב-2009, ואתה שכחת. זה נוהל טוב". ניר חפץ, האיש של נוני, עבר באותה שנה לשרת את נתניהו, כראש מערך ההסברה וסוג של מתווך.

שרה ובנימין נתניהו באירוע הניצחון של הליכוד, בתום בחירות 2015. תל-אביב, 18.3.2015 (צילום: מרים אלסטר)

סבב השיחות הבא התקיים ב-2013. מוזס ביקש ששלדון אדלסון, המו"ל המתחרה, יתחיל לגבות כסף על "ישראל היום", או יגביל את התפוצה. ב-2014, שוב לקראת בחירות, מוזס שב והציע לנתניהו לשלם לו פרוטקשן – הפעם בדמות קידום "חוק 'ישראל היום'", או חלופה אחרת שתהיה מקובלת עליו ועל אדלסון.

לצד הגזר הונף מקל: סיקור תוקפני וחודרני במקרה שנתניהו לא יספק את הסחורה. המקל הזה כבר הונף בעבר, וגם הונחת. עובדים ב"ידיעות אחרונות" ששוחחו עם "העין השביעית" בשנים האחרונות הציגו את הצד השני של המשא-ומתן המושחת: כשהתברר שאדלסון לא מתכוון לפגוע ב"ישראל היום", בכירי "ידיעות אחרונות" – האנשים שמקבלים את הוראותיהם ישירות ממוזס – הנחו את הכתבים והעורכים להתחיל לחפש לכלוך על ראש הממשלה. מנדלבליט מכנה את זה "פרסומים שליליים", ומציין שהם נועדו לפגוע לא רק בנתניהו אלא גם בבני משפחתו.

זה קרה גם ב-2015, על רקע כשלון השיחות שהובילו ל"תיק 2000". כשהתברר למוזס שהעסקה עם ראש הממשלה לא תצא לפועל, "ידיעות אחרונות" ו-ynet התגייסו כדי לספק לנתניהו ומפלגתו סיקור תוקפני במיוחד. יריבו, יצחק הרצוג, חוּבּק.

העיתון של המדינה: מורשת של שחיתות

הטענה: קבוצת "ידיעות אחרונות" מתנהלת היסטורית באופן הגון ותקין; רק בשל המאבק ב"ישראל היום" נקט מוזס צעדים נואשים והעלה הצעות שמעולם לא היו כדוגמתן.

המציאות: שיטת השוחד של "ידיעות אחרונות" היא שיטה היסטורית ומורשת משפחתית. שורשיה מקדימים את עידן נוני בשנות דור, ומגיעים עד ימיה הראשונים של משפחת מוזס כמוציאה לאור של עיתון יומי. נוני מוזס למד אותה מקודמיו, הכניס בה שכלולים והתאים אותה לצרכיו.

בינואר 2017, כש"תיק 2000" רק נחשף, עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון הדפיס בשער העיתון מאמר שבו הצהיר שגם אם מוזס ונתניהו היו מסכימים על עסקה – היא לא היתה יוצאת לפועל. במקרה כזה, הוא טען, "כולנו, כאיש אחד, היינו עוזבים ומחפשים בית אחר".

להיסטוריונים של העיתונות, התרחיש הזה ודאי נשמע מוכר. הוא כבר התממש פעם, ב-1948, כשהעורך עזריאל קרליבך נטש בן לילה את "ידיעות אחרונות", ואיתו כמעט כל עובדי המערכת וההפצה. הם יצאו להקים עיתון חדש, חופשי יותר – "מעריב".

בגליון הבכורה הטיח קרליבך בבעלי "ידיעות אחרונות" את אותן האשמות שמוטחות כיום בנוני מוזס: צנזורה שיטתית לטובת פוליטיקאים ובעלי הון מקורבים, ורתימת הסיקור למתקפה מתמשכת נגד מי שלא הסכימו לשרת את האינטרסים של העיתון או פגעו בהם. עזיבת העיתון של המוזסים איפשרה לו להבטיח לקוראים "אי-תלות גמורה של העיתון מהשפעת בעלי הון פרטיים ומן האינטרסים של מפלגות וזרמים".

הפוטש של קרליבך כמעט המית את עסקי התקשורת של בני משפחת מוזס. הם איבדו את מקור הכוח שלהם, זה שאיפשר להם לשאת ולתת עם מוקדי הכוח של ימי ראשית המדינה. היה עליהם לבנות אותו מחדש, כמעט מאפס. הדרך שבה עשו זאת היתה סדרה של בריתות שכרתו עם גופים פוליטיים וכלכליים: בהתחלה ניסו לצרף לעיתון כשותפה את מפלגת מפ"ם, אבל נכשלו. אבל אז הצליחו לגייס את מפא"י, מפלגת השלטון רבת העוצמה, והיא נעשתה שותפה סמויה בבעלות על "ידיעות אחרונות". השותפות הסתיימה אחרי יותר מעשור, ורק אחרי שפרטיה נחשפו.

הפונקציונרים הפוליטיים שהופקדו על השותפות האסטרטגית עם משפחת מוזס זכו ליחס יוצא מגדר הרגיל מעל גבי העיתון. אחד מאנשי המפתח בעסקת הצללים היה יוסף אלמוגי, חבר-כנסת, שר ומזכ"ל מפא"י. עדי מרקוזה-הס, מחברת הספר "העיתון" על "ידיעות אחרונות" ומשפחת מוזס, ציינה בו שכחלק מההסכם נקבע שהעיתון "יימנע מלגנות את בן-גוריון וישתדל להציג אותו, וגם את כל מי שיעמוד לאחריו בראשות מפא"י, באור חיובי".

יוסף אלמוגי (צילום: יעקב סער, לע"מ)

אלמוגי דאג לגמול למוזסים: הוא הפסיק את ההעדפה הקבועה שנתנה מפא"י ל"מעריב", הזרים ל"ידיעות אחרונות" סקופים וסידר להוצאת הספרים את יומני בן-גוריון. בתמורה, אלמוגי קיבל מטריית הגנה. "בעיתון ידעו שאין לפגוע במזכ"ל מפא"י, גם אם לא תמיד מתפעלים מכל מעשיו", כתבה מרקוזה-הס בספרה.

הברית ההיסטורית של "ידיעות אחרונות" עם נציגי השלטון כללה גם קבירה של תחקירים. באמצע שנות השבעים, כתבת "ידיעות אחרונות" דאז יואלה הר-שפי הכינה כתבה שחשפה התנהלות מפוקפקת של גרשון (גיגי) פרס, אחיו הצעיר של שמעון פרס. בספרה "לא בכותרות" תיארה הר-שפי כיצד נפגשה עם גיגי פרס כדי לקבל את גרסתו, אך קיבלה ממנו תחזית: "באמת חבל על העבודה שלך, דב יודקובסקי לא יפרסם את זה". התחזית התממשה: יודקובסקי גנז את הכתבה. שמעון פרס נותר חבר של כבוד ברשימת המיוחסים עד מותו ב-2016, עמוק בתוך עידן נוני.

נחום ברנע, 2014 (צילום: משה שי)

בצד הכלכלי, "ידיעות אחרונות" נהנה בימי מפא"י מאתנן הרבה יותר שמן מהזכויות על פרסום זכרונות בן-גוריון. מפלגת השלטון העניקה לעיתון עדר של פרות חולבות: שותפות בטוטו, מערך הימורי הספורט שפועל בחסות המדינה. במשך שלושה עשורים וחצי היה הטוטו חלק מאימפריית מוזס. נחום ברנע קשר בין השותפות הזאת ליחס החם שהפגין "ידיעות אחרונות" כלפי קומץ פוליטיקאים ברי-מזל.

"כשאני קורא 'ידיעות'", כתב ברנע בעיתון "דבר", "אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים. לפעמים מתפרסמים שם, בין כל המאמרים המבריקים, ראיונות מטעם עם שר החינוך או עם אחד מפקידיו, או נאום של חבר-כנסת או של פקיד האוצר, מהממשלה הנוכחית או מממשלות קודמות. אולי רק במקרה מאוהב 'ידיעות' ללא תקנה בכל שרי החינוך שלנו. ולהפך: כאשר מסדיר שר החינוך, או פקידיו או האוצר, את ענייני הטוטו, אינני יודע אם הוא עושה זאת לגופו של עניין או על רקע יחסו החם והידידותי של העיתון".

זה היה ב-1980. כמה שנים לאחר מכן סופח ברנע לתשלובת מוזס, ולמד לגונן על השיטה. חיים רמון, באותן שנים חבר-כנסת צעיר, יצק תוכן אל תוך התהיות והרמיזות של ברנע: בראיון לתוכנית "המקור" סיפר רמון כיצד בראשית הקריירה הפוליטית שלו, בדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת, הוא מצא לנכון להעלות תהיות לגבי "עסקה לא סבירה בין הטוטו ל'ידיעות אחרונות'".

לדברי רמון, דב יודקובסקי התקשר אליו מיד אחרי הישיבה: "יודקובסקי מסביר לי את עובדות החיים. למה זה חשוב, ושאני בחור צעיר ושעתידי לפני וכו'. בישיבה של השנה שלאחר מכן אני נעדרתי במקרה". מבחינת רמון, היתה זו עדות לכך שהמגעים של מוזס ונתניהו אינם לקוחים מתחום הפלילים, אלא מתחום המסורת: "יש עסקאות כאלה!", טען.

ב-1992 סיפק יאיר שלג, אז עיתונאי במקומון הירושלמי "כל העיר", תמונת מצב נדירה של מערך הבריתות והיריבויות שהכתיבו את הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" בעידן ההוא – ראשית ימי נוני, והשנים שקדמו להם. רמון אולי סבר כבר אז שיש עסקאות כאלה, ושאין להתבייש בהן, אבל בזמן אמת הן הוסתרו והוכחשו.

זה מקצוע לנווט תקשורת

הטענה: "נוני לא דיבר איתי", ב"ידיעות אחרונות" ישנה הפרדה ברורה בין המערכת לבין הבעלים.

המציאות: הפוכה.

זה מקצוע לנווט תקשורת, אומר נוני מוזס לנתניהו באחד התמלילים שפרסם גיא פלג. כל אחד יכול לקחת עיתון ולקבוע את קו הסיקור שלו באמצעות הוראות ישירות ורשימה של איסורים שתיתלה על הלוח. אבל עיתון כזה ייתפס עד מהרה כשופר חד-ממדי ויתקשה לצבור יוקרה והשפעה. "ידיעות אחרונות" הוא סיפור אחר. בשביל לשלוט על מכונה כמו "ידיעות אחרונות" דרוש רב-אמן.

אחרי חשיפת המשא-ומתן בין מוזס לנתניהו, ב"ידיעות אחרונות" יצאו לקמפיין שנועד לשכנע את הקוראים שהמערכת לעולם לא היתה נותנת יד לעסקה כזאת. מי שעמד בחזיתו היה העורך דאז רון ירון, האיש שהוציא את העסקאות המושחתות מן הסמטה והכניס אותן דרך השער הראשי בצורת "שיתופי פעולה": שרים, תאגידים, תנועת אידיאולוגיות – כולם הוזמנו לשים כסף על השולחן, ופשוט לקנות את הסיקור הרצוי להם. מאוחר יותר התברר שירון היה מעורב גם אישית בקידום "חוק 'ישראל היום'".

עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, רון ירון (צילום: הדס פרוש)

שורה של עדויות שצצו ונגבו לאחר פרוץ הפרשה העלו שמדובר בסך הכל בסחריר, ואפילו לא סחריר מתוחכם במיוחד: בעידן נוני, העורכים הראשיים תמיד שימשו כזרועו הארוכה של המו"ל ושירתו את מערך האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלו. ותמיד היו להם חיילים – זוטרים ובכירים – שבאמצעותם התגשמו ההוראות וקיבלו צורה ונפח דרך הסיקור העיתונאי.

מקרים של צנזורה ישירה הם גליץ' של המערכת. כשב"ידיעות אחרונות" רוצים לסכל תחקיר, קודם כל מעכבים אותו (עוד בירור, עוד בקשת תגובה), אחר-כך מדללים אותו (כמו בראיון עם מיסז'ניקוב), ואם הוא בכל זאת מתפרסם – קוברים אותו בעמודים הפנימיים. לעתים "יאזנו" אותו באמצעות פרסום מפרגן: דליה איציק, בהיותה שרת תקשורת, קיבלה ראיון שלם. אבל מאז ימי דליה איציק כבר חלפו הרבה שנים. כיום, "ידיעות אחרונות" היא מערכת אכולת צנזורה עצמית, שיודעת מראש אילו עצים אסור לנענע.

שיטת "ידיעות אחרונות", ששוכללה במשך שנות דור, היא תוכנת הפעלה מתוחכמת להוצאה לפועל של שחיתות עיתונאית. היא פועלת על רמיזות, שליחים ותפיסה עמומה לגבי רוח המפקד, שזולגת במורד ההיררכיה המערכתית. "כולם יודעים מה הבוס רוצה, יש לו דרכים, לא תמיד שגרתיות, להביא לכך שיידעו. די שיעווה את פניו למשמע שמו של אדם, והוא מחוסל בעיתון", כתבה נעמי לויצקי, לשעבר כתבת בכירה ב"ידיעות אחרונות".

חברי הרשימה השחורה אף פעם לא יושחרו או יוחרמו לחלוטין, ומדי פעם, במידה, גם חברי הרשימה הלבנה יחטפו קצת בוץ. ובין שורות החיילים, תמיד יהיה קומץ של כותבים – קדמון, ברנע, פלוצקר – שיטפחו תדמית עצמאית, ואולי אפילו יקראו למו"ל להשעות את עצמו כשמגיעים מים עד נפש. איכשהו, כולם יודעים איפה הגבול ונמנעים מלחצות אותו. בלי כוכבי העיתונות ומראית העין של העצמאות, ערך האתנן שהניח מוזס על שולחנו של נתניהו היה דל בהרבה. גם הם חלק מהשיטה.

* * *

ל"תיק 2000" יכול עדיין להיות סוף אופטימי. אחד מטיעוני ההגנה המשותפים למחנה נתניהו ומחנה מוזס הוא שהכנסת החרב הפלילית אל מארג היחסים העדין שבין מו"לים לפוליטיקאים תפגע אנושות בחופש העיתונות. אבל השיחות בין מוזס לנתניהו לא התקיימו כחלק ממארג יחסים, אלא כהרס והשחתה שלו.

ל"תיק 2000" יכול עדיין להיות סוף אופטימי: לראשונה בהיסטוריה ניתן יהיה לרתום את התפוצה והמיומנות של "ידיעות אחרונות" למטרות שישרתו את הציבור הרחב, ולא את נוני מוזס

גם כיום, כשהיא סובלת מתדמית חבוטה וירידה חדה בהכנסות, קבוצת התקשורת של משפחת מוזס היא אימפריה שאוחזת בכוח עצום. הכוח הזה מורכב מדריסת הרגל שיש לקבוצה בדעת הקהל הישראלית – וגם מהמוניטין והיכולות הטכניות חסרות התחליף לארוז חדשות בצורה מושכת ונוחה לעיכול.

במשך עשורים, הכוח הזה היה רתום לאינטרסים של נוני מוזס, מקורביו ושותפיו המתחלפים. העמדתו לדין עשויה לחולל תגובת שרשרת שבסופה ייאלץ לעזוב את עסקי התקשורת. וכאן טמונה ההזדמנות. מי שיחזיק בידיו את הקבוצה אחרי עידן מוזס יעמוד בנקודת זינוק נדירה שתאפשר לו להתחיל תהליך של ניקוי וגילוי, למגר את הנורמות המושחתות ולבנות מסגרת עיתונאית חדשה. לראשונה בהיסטוריה ניתן יהיה לרתום את התפוצה והמיומנות של "ידיעות אחרונות" למטרות שישרתו את הציבור הרחב, ולא את האיש האפל שעמד בראשו.